34

בשגגה. "מרשעים¹¹ יצא רשע".

לכן מוסיף הרמב"ם "וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין": תלמוד תורה (חכמה) אצל תלמיד, אינו רק כצרכיו החשובים האחרים, אשר כיון שעסק לפני כן בתורה, זהו "עסקו" ולכן יש לאפשר לו להמשיך בלימוד התורה, אלא יותר מכך, זוהי שאלה של חיים או היפך החיים – "כמיתה חשובין"¹². וכיון שהתורה מצווה "וחי" – לכן "אין ברירה" ומוכרחים לשלוח את רבו לגלות "דתהוי ליה חיותא"¹³.

והמקור לכך, ש"וחיי בעלי חכמה... בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין", יש לומר, שהוא מקרא מלא שדיבר הכתוב¹⁴: "החכמה תחיה בעליה"¹⁵.

ב. על איזה תלמיד מדובר?

אך לכאורה, דברי הרמב"ם טעונים ביאור:

לפי הסברו של הרמב"ם יוצא, לכאורה, שההלכה "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו" חלה דוקא לגבי תלמיד שהוא בדרגה שכל חייו הם תלמוד תורה, עד אשר "בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין".

אך ההלכה קובעת זאת באופן סתמי לגבי "תלמיד שגלה" – הגמרא אינה מבדילה ואינה מדייקת אודות איזה תלמיד מדובר.

ואדרבה: בהמשך להלכה "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו" אומרת הגמרא: "מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון" – "שלא¹⁶ יביאוהו עוונותיו לידי הריגה בשוגג ויגלה, דאמרינן לקמן¹⁷ שאינו מצוי אלא ברשעים". ויוצא מכך, שהמקרה של "תלמיד שגלה" קורה בדרך כלל בעיקר¹⁸ אצל "תלמיד שאינו הגון".

כיצד אפוא כוללים תלמיד כזה בסוג של "בעלי חכמה ומבקשיה", עד כדי כך שנאמר עליו שחייו "בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין"?!

[אמנם, במושג "תלמיד שאינו הגון" הכוונה היא בפשטות למי ש"אינו הגון" במעשיו (ואילו לגבי לימודו, ייתכן שבכך הוא כראוי) –

אך אנו רואים במציאות, שכאשר התנהגותו של התלמיד לקויה, פגומה