28
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אך לכאורה דרוש כאן הסבר נוסף: אמנם, כיון שהענין של "על הארץ מתחת אין עוד", שגם "הארץ החומרית שנראית יש גמור .. היא אין ואפס ממש", מנוגד לחושינו, לכן דרושה אזהרה מיוחדת "והשבות אל לבבך"25, שצריך אדם להחדיר זאת אל לבו –
אך בכל זאת מתחיל הפסוק ב"וידעת", שמכך מובן, שגם לגבי הידיעה השכלית בקשר ל"על הארץ מתחת" יש צורך באזהרה מיוחדת.
ואין מובן: ההסבר השכלי לענין של "אין עוד", שאין כלל מציאות חוץ מה', כי "הכל בטל במציאות אצלו" – מחייב את חלות הענין של "אין עוד" על כל הנבראים בשווה, ללא הבדל בין צבא השמים לבין צבא הארץ. כי בכל בריאה שהיא יש מאין "צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו"26 – וכיצד ניתן לחלק מבחינת הידיעה וההכרה השכלית "וידעת... אין עוד", בין "בשמים ממעל" לבין "על הארץ מתחת"?
ד. יש הבדל בין "שמים" לבין "ארץ"
הוכחה נוספת לכך, שההבדל בין "שמים ממעל" לבין "על הארץ מתחת" אינו רק כדי למנוע טעותו של האדם הנברא, מכך ש"הארץ החומרית" נראית בעיניו כ"יש גמור", אלא הבדל זה יש לו מקום גם בהכרה השכלית, "וידעת", כי:
על הענין, שהנבראים זקוקים תמיד לכוח הבורא כדי להשאר קיימים, מביא אדמו"ר הזקן17 את פירוש הבעל־שם־טוב27 על הפסוק28 "לעולם ה' דברך נצב בשמים" – ש"דברך שאמרת"29 יהי רקיע בתוך המים וגו', תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים .. להחיותם".
והוא ממשיך ואומר, שזאת לא רק לגבי ה"שמים", אלא "וכן בכל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים ואפילו הארץ הלזו הגשמית ובחינת דומם ממש", כל מציאותם תלויה תמיד ב"אותיות הדיבור מעשרה מאמרות המחיות ומהוות את הדומם להיות יש מאין ואפס".
ויותר מכך, הוא ממשיך ומסביר, שגם הנבראים, אשר אינם מוזכרים ב"עשרה מאמרות שבתורה"30, מקבלים את חיותם מעשרת המאמרות, והשפע "נמשך" ומגיע אליהם על ידי השתלשלות מדרגה לדרגה, כפי שהוא מפרט שם מספר אופנים בכך, וזהו
הערות
- 25. להעיר מתניא ח"א רפי"ז.
- 26. שעהיוה"א פ"ב (עז, ב).
- 17.
- 27. נסמן בליקוט פירושים ומ"מ לתניא (שעהיוה"א) שם (ע' סו). וראה שם (ע' נג ואילך) הטעם שמביאו בשם הבעש"ט אף שכ"ה במדרש תהלים עה"פ. – וראה לקמן סעיף ה.
- 28. תהלים קיט, פט.
- 29. בראשית א, ו.
- 30. ראה לקמן סוס"ו והערה 37. וראה לקמן סעיף ז והערה 39 – שזהו דוגמת הענין ד"אין עוד אפילו בחללו של עולם".
תניא, שער היחוד והאמונה ב׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מִכָּאן תְּשׁוּבַת הַמִּינִים וְגִילּוּי שׁוֹרֶשׁ טָעוּתָם, הַכּוֹפְרִים בְּהַשְׁגָּחָה פְרָטִית וּבְאוֹתוֹת וּמוֹפְתֵי הַתּוֹרָה, שֶׁטּוֹעִים בְּדִמְיוֹנָם הַכּוֹזֵב, שֶׁמְּדַמִין מַעֲשֵׂה ה׳ – ״עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ״ לְמַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו, כִּי כַּאֲשֶׁר יָצָא לַצּוֹרֵף כְּלִי – שׁוּב אֵין הַכְּלִי צָרִיךְ לִידֵי הַצּוֹרֵף, כִּי אַף שֶׁיָּדָיו מְסוּלָּקוֹת הֵימֶנּוּ וְהוֹלֵךְ לוֹ בַּשּׁוּק – הַכְּלִי קַיָּים בְּתַבְנִיתוֹ וְצַלְמוֹ מַמָּשׁ כַּאֲשֶׁר יָצָא מִידֵי הַצּוֹרֵף, כָּךְ מְדַמִּין הַסְּכָלִים הָאֵלּוּ מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אַךְ ״טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם״, הַהֶבְדֵּל הַגָּדוֹל שֶׁבֵּין מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו, שֶׁהוּא יֵשׁ מִיֵּשׁ, רַק שֶׁמְּשַׁנֶּה הַצּוּרָה וְהַתְּמוּנָה מִתְּמוּנַת חֲתִיכַת כֶּסֶף לִתְמוּנַת כְּלִי, לְמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁהוּא יֵשׁ מֵאַיִן.
וְהוּא פֶּלֶא גָּדוֹל יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יַם סוּף עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁ״הוֹלִיךְ ה׳ אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם״, וְ״נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד״ וּכְחוֹמָה וְאִילּוּ הִפְסִיק ה׳ אֶת הָרוּחַ כְּרֶגַע – הָיוּ הַמַּיִם חוֹזְרִים וְנִיגָּרִים בְּמוֹרָד כְּדַרְכָּם וְטִבְעָם, וְלֹא קָמוּ כְּחוֹמָה בְּלִי סָפֵק, אַף שֶׁהַטֶּבַע הַזֶּה בַּמַּיִם גַּם כֵּן נִבְרָא וּמְחוּדָּשׁ יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהֲרֵי חוֹמַת אֲבָנִים נִצֶּבֶת מֵעַצְמָהּ בְּלִי רוּחַ, רַק שֶׁטֶּבַע הַמַּיִם אֵינוֹ כֵן.
וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחוֹמֶר בִּבְרִיאַת יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַטֶּבַע, וְהַפְלֵא וָפֶלֶא יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יַם סוּף, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁבְּהִסְתַּלְּקוּת כֹּחַ הַבּוֹרֵא מִן הַנִּבְרָא חַס וְשָׁלוֹם – יָשׁוּב הַנִּבְרָא לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ. אֶלָּא צָרִיךְ לִהְיוֹת כֹּחַ הַפּוֹעֵל בַּנִּפְעָל תָּמִיד, לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּימוֹ. וְהֵן הֵן בְּחִינוֹת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרְאוּ.
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כּוּלָּם״ – אַל תִּקְרֵי ״מְחַיֶּה״, אֶלָּא ״מְהַוֶּה״, דְּהַיְינוּ, יֵשׁ מֵאַיִן, וְ״אַתָּה״ – הֵן בְּחִינוֹת הָאוֹתִיּוֹת מֵאַלֶ״ף וְעַד תָּי״ו, וְהַהֵ״א – הִיא ה׳ מוֹצָאוֹת הַפֶּה, מְקוֹר הָאוֹתִיּוֹת. וְהֵן הֵן בְּחִינוֹת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרְאוּ.
וְאַף שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף – הֲרֵי מִקְרָא מָלֵא דִּבֶּר הַכָּתוּב: ״וַיְדַבֵּר ה׳״, ״וַיֹּאמֶר ה׳״, וְהִיא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַכ״ב אוֹתִיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת לַנְּבִיאִים, וּמִתְלַבְּשׁוֹת בְּשִׂכְלָם וְהַשָּׂגָתָם בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה, וְגַם בְּמַחֲשַׁבְתָּם וְדִיבּוּרָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״רוּחַ ה׳ דִּבֶּר בִּי, וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי״, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה [בְּשַׁעַר הַנְּבוּאָה].
וּכְעֵין זֶה הִיא הִתְלַבְּשׁוּת הָאוֹתִיּוֹת בַּבְּרוּאִים, כְּדִכְתִיב: ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם״, רַק, שֶׁהִיא עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת רַבּוֹת וַעֲצוּמוֹת, עַד שֶׁיּוֹרְדוֹת לַעֲשִׂיָּה גוּפָנִית, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַשָּׂגַת הַנְּבִיאִים, הִיא בַּאֲצִילוּת הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה:
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- לב - שנת תשכ"ב - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תשכ"ב לקו"ש חכ"ט ע' 28
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.