שיחה א
1שיחה א
א. "עיר"; "קריה"
בפרשתנו כשהתורה מתארת את כיבוש סיחון וארצו, נאמר1 "ונלכד את כל עריו בעת ההיא ונחרם את כל עיר מתם והנשים והטף... לא היתה קריה אשר שגבה ממנו". וכך נאמר גם לגבי כיבוש ארץ עוג2 "לא היתה קריה אשר לא לקחנו מאתם".
מפשטות לשון הפסוק "לא היתה קריה", למרות שלפני כן נאמר "ונלכד את כל עריו, מובן, שקריה אינה בדיוק כעיר, ושהתורה משנה בניסוחה רק לשם יופי המליצה3, אלא למושג קריה יש משמעות אחרת, ואת זאת מוסיפה התורה "לא היתה (אפילו) קריה אשר שגבה ממנו .. אשר לא לקחנו מאתם" – לא זו בלבד שכבשו את הערים, אלא גם את הקריות.
מהו ההבדל בין "קריה" לבין עיר? ומה היתרון בכך שגם הקריות נכבשו?
יש המפרשים4, ש"קריה" היא עיר מוקפת חומה, בעוד שבמושג עיר הכוונה היא לעיר פרזות, כפי שאומרת התורה מיד לאחר מכן "לא היתה קריה... ששים עיר..."2, "כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה... לבד מערי הפרזי..."5. והחידוש הוא, שלא זו בלבד שערי הפרזי נכבשו, אלא נכבשו גם הקריות, הערים המוקפות חומה שמוגנות הרבה יותר.
אבל דוקא מכך יש לדייק ולומר, שמפסוקים אלו נלמדת ההוכחה להיפך: מעצם העובדה שהתורה מוסיפה את ההבדל הזה, בין "ערים בצורות חומה..." לבין "ערי הפרזים" בפסוק נפרד", מובן, שבהבדל בין "עיר" לבין "קריה" בפסוק הקודם, הכוונה היא להבדל אחר6. ובמיוחד כאשר את ההבדל שבין "עיר" לבין "קריה" כבר מציינת התורה במלחמת סיחון שלפני כן, ושם אין מוזכר ההבדל של "ערים בצורות חומה..." לעומת "ערי הפרזי"7.
1ויש להעיר, שבמלחמת סיחון מציינת התורה רק את החידוש שבכיבוש הקריות – "לא היתה קריה...", ולא את החידוש בכיבוש "ערים בצורות חומה", למרות שסביר לומר, שגם בארץ סיחון היו ערים מוקפות חומה.
ב. "קריה... שיש בה בני אדם"
בעל סדר הדורות מבאר, בספרו "ערכי הכינויים"8, את ההבדל שבין "עיר" לבין "קריה": "עיר9 נקרא אף שאין בהם אוכלסין ודיורין, אבל קריה הוא על שם שיש בה בני אדם10 כמו11 מה קול הקריה הומה". לפי זה הוא מבאר את הביטוי12 המופיע לגבי ערי המקלט "והקריתם לכם ערים" – "כי הערים תעשו אותם קריה13 כמו שאומר הרמב"ם14 .. ערי מקלט אין מושיבין אותם אלא במקום אוכלסין, נתמעטו אוכלסין מוסיפין15, נתמעטו דיורין מכניסים לתוכן16 כהנים17 לויים (וישראלים18)".
אך לפי זה דרוש הסבר: בפסוקים שבפרשתנו ברור שגם ב"ערים" היו "דיורין", כנאמר19 "ונלכד את כל עריו בעת ההיא ונחרם את כל עיר מתים והנשים והטף", "החרם כל עיר מתים הנשים והטף"20. וצריך אפוא לומר, שבענין זה עצמו – בנושא הדיורין – יש הבדל בין "עיר" לבין "קריה".
ג. ישוב העיר – ענין מהותי
כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את ההלכה לגבי ערי מקלט "נתמעטו21 דיוריהן מכניסין לתוכן כהנים לויים וישראלים".
בין הטעמים המובאים לכך במפרשים: הריטב"א22 מביא בשם 2הרמ"ה שמיישבים שם כהנים לויים וישראלים "לפי שיש בהם מדת ענוה ורחמנות ולא יהיו שופכי דמים. וגם לא ימסרו את הרוצח ביד גואל הדם"23.
לפי טעם זה ההלכה שלעיל דומה לתנאים האחרים שחייבים להיות בערי המקלט, כפי שמפורט בגמרא וברמב"ם, "ערי24 מקלט אין עושין אותן לא עיירות גדולות ולא כרכים גדולים ולא קטנים, אלא עיירות בינוניות, ואין מושיבין אותן אלא במקום שווקים ובמקום המים, ואם אין שם מים מכניסין לתוכן מים" – שכל אלו הם תנאים צדדיים שצריכים להיות בערי המקלט למען תועלתו של הגולה25.
טעם נוסף מופיע בדברי ה"אחרונים"26: ייתכן, שבעיר המקלט יתרבו גולים שרצחו, והעיר לא תוכל לקלוט יותר, כי "עיר שרובה רוצחים אינה קולטת"27. לכן מיישבים שם "כהנים לויים וישראלים" שיהיו תושבי העיר, והם יהוו את הרוב, ולא הגולים.
לפי זה הדין שהוזכר לעיל אינו פרט צדדי בעיר המקלט, אלא הוא קשור לקליטה עצמה. בכל זאת זהו תנאי שלילי, הבא לשלול ולמנוע את החשש שהעיר תיושב רובה ברוצחים.
אבל מכך שבעל סדר הדורות קושר דין זה לפסוק12 והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה" – שבו נאמרת עצם המצוה של ערי מקלט – מובן, שזוהי הלכה הקשורה לעצם קיום הציווי של ערי מקלט. כלומר, לא זו בלבד שאין זה פרט שולי, כיצד על תושבי העיר להתייחס אל הגולה, אלא הלכה זו אינה שלילית בלבד, הבאה לבטל את החשש של התרבות הגולים ואי יכולת העיר לקלוט, אלא זהו ענין חיובי המאפשר ומביא לידי הקליטה בעיר המקלט.
הדבר מוכח יותר גם מלשון הפסוק "והקריתם לכם ערים", שלאחר מכן נאמר "ערי מקלט תהיינה לכם". מכך מובן שהענין של "כי הערים תעשו אותם קריה" חשוב לעצם היותה עיר, ורק אז חל עליה דין של "עיר מקלט"28 – "ערי מקלט תהיינה לכם".
יש איפוא להבין: מה ההבדל בין 3הפרט של "והקריתם – הערים תעשו אותם קריה", לבין התנאים האחרים של עיר המקלט?
ד. דיורי עיר מקלט – צבור
ויש לומר, שההסבר לכך הוא: עיר המקלט קולטת את ההורג נפש, ואסור לגואל הדם להורגו שם, לא רק משום שהרוצח נמצא בתחומה של העיר המסויימת, המגינה עליו, אלא ההגנה קשורה לרוצח עצמו: בהכנסו ל"עיר" הוא הופך לחלק מן הצבור של העיר, ומשום כך הוא זוכה להגנה של זכות הצבור29 של עיר זו.
מתי מחשיבים את העיר כולה על כל תושביה לצבור אחד? – זאת, דוקא כאשר היא מלאה30 באופן של "קריה", מיושבת כולה, או לפחות רובה, בדיורין, החיים בה בקביעות, ולא באופן ארעי31. אך כאשר מתמעטים דיוריה, בטלה המציאות של יושבי העיר כצבור אחד, והם נחשבים רק כפרטים בודדים החיים במקום אחד32.
כלומר, כל הפרטים בהלכה, "אין33 מושיבין אותן אלא במקום אוכלסין, נתמעטו אוכלוסיהן מוסיפין עליהן, נתמעטו דיוריהן מכניסין לתוכן כהנים לויים וישראלים", הם תנאים ההופכים את העיר מעיר רגילה שחיים בה אנשים בודדים ויחידים ביחד, לעיר אחת שבה חי צבור מסויים.
ויש לומר, שזהו ההסבר לכך ש"מכניסין לתוכן כהנים לויים וישראלים", והמפרשים34 שואלים: מדוע יש ליישב בעיר מכל שלשת הסוגים? ולפי האמור לעיל מובן הדבר: ההורג נפש בשגגה צריך לקבל את הגנת וקליטת הצבור, כך שלא זו בלבד שהוא יהיה חלק מקבוצת יהודים, אלא עליו להיות חלק מצבור שהוא מעין כלל ישראל35, ודבר זה מתאפשר על ידי ש"מכניסין לתוכן", כתושבים קבועים36, את כל הסוגים של עם ישראל כולו, "כהנים לויים וישראלים".
והסיבה לכך מובנת: ההורג נפש מישראל, פגע37 בכלל ישראל כולו, 4שהרי כל ישראל הם מציאות אחת, "גוי אחד", וההורג נפש הבדיל את עצמו מן הכלל38 ואף סותר לו ונלחם בו, ולכן39 הגנתו, ויש לומר אף כפרתו40, מושגת על ידי היותו חלק מכלל ישראל, באמצעות המצאו בעיר המקלט.
ה. האחדות מגינה
מובא בספרים41 ש"גואל הדם" מהווה גם רמז לשטן42, החפץ לקטרג על יהודי. כאשר יהודי הורג נפש בשגגה רוצה גואל הדם להענישו על שפיכת הדם, על חטאו43, והתורה מאפשרת לו הגנה על ידי עיר מקלט.
כידוע, הגלות לעיר מקלט מהווה כפרה לרוצח בשגגה44. אך הכפרה מושלמת רק לאחר שמסתיימת תקופת השהיה בעיר המקלט45. עיקרה של עיר המקלט היא, כפשוטו של מקרא, ההגנה על הרוצח בשגגה46. הן בפשטות – להגן עליו מפני גואל הדם "פן ירדוף .. כי יחם לבבו"47, והן מגואל הדם הרוחני, שגם לפני שמתכפר ליהודי על ידי הגלות, ועדיין קיימת אצלו תוצאתו והשפעתו של החטא, הרי על ידי שהייתו בעיר המקלט, אין ביכולתו של גואל הדם לפגוע בו.
וכוח ההגנה של עיר מקלט נובע מהיותה קריה, מקום של אחדות, כדלעיל.
כידוע48, כאשר שוררים שלום ואחדות, הרי זו הצלה והגנה, כדברי חז"ל49, שאפילו עובדי עבודה זרה, אם שוררים ביניהם שלום ואחדות "כביכול50 אין השטן נוגע בהם (אין מדת הדין נוגעת בהן51) שנאמר52 חבור 5עצבים אפרים הנח לו". בלי להתחשב במצבם השפל ביותר, בהיותם עובדי עבודה זרה, האחדות מגינה עליהם, ומונעת פגיעה בהם53, עד אשר "אמר54 המקום כביכול איני יכול לשלוט בהם".
וכך גם בהלכה זו, שאף לפני שמתכפר לרוצח בשגגה, הרי האחדות של עיר המקלט מגינה עליו.
ו. "קריה" – הגנה רוחנית
לפי כל האמור לעיל יובן גם המושג "קריה" המופיע במלחמת סיחון ועוג:
כאמור, ריבוי הדיורין ב"קריה", מצביע על אחדות של תושבי העיר. ואת זאת מציינת התורה, שאצל סיחון ועוג לא היתה רק עוצמה גשמית רבה ביותר55, אלא יותר מכך, היתה אצלם אחדות, עריהם היו בבחינת קריות, וזו היתה עבורם הגנה רוחנית56.
כפי שמוצאים גם לגבי בני נח, כפי שמוסבר57 שדור הפלגה לא הוכחד כדור המבול, כי58 הם "היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם, שנאמר59 שפה אחת ודברים אחדים"60, ואילו דור המבול "היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם"60.
וזוהי הגדולה שמדגישה התורה במלחמת סיחון ועוג "לא היתה קריה אשר שגבה ממנו", "לא היתה קריה אשר לא לקחנו מאתם", שאפילו ערים שהיו בבחינת "קריה", שררו בהן אחדות ושלום, והיתה להן הגנה רוחנית, למרות זאת נצחו בני ישראל גם שם וכבשו גם ערים אלו.
לפי זה מובן, שקריה היא מעלה יותר מערים בצורות, כי61 זוהי הגנה רוחנית בנוסף, וביתר תוקף, על ההגנות62 הגשמיות63. ומשום כך מציינת התורה 6במלחמת סיחון רק "לא היתה קריה...", ולא "ערים בצורות בשמים", כאמור לעיל בסוף סעיף א'.
ז. אחדות אמיתית – רק בישראל
בני ישראל הצליחו להתגבר על האחדות של סיחון ועוג – למרות שגם אצל בני נח משפיע ענין האחדות והשלום וגורם להם חיזוק, כדלעיל –
משום שאחדותם היתה חיצונית בלבד, בהתאספותם יחד לשיתוף פעולה, אך אין זו אחדות בעצם המהות64.
ומשום כך אין אצל בני נח מהות ומושג של צבור65, כי אף לאחר שהם מתאחדים, נשאר כל יחיד כמציאות "פרטית"66. ולכן, כאשר בני ישראל נלחמו נגדם בהיותם מאוחדים באחדות יהודית אמיתית67, הם הצליחו לבטל את ההגנה של האחדות שהיתה לאויביהם.
ח. אחדות ישראל מול אחדות באומות
אך עדיין יש להבין מדוע דוקא בכיבוש של ארץ סיחון ועוג מדגישה התורה ענין זה של "לא היתה קריה אשר שגבה ממנו", "אשר לא לקחנו מאתם"?
ויש לומר, שההסבר לכך הוא:
כיבוש ארץ סיחון ועוג היה בדרך ולצורך68 כיבוש ארץ ישראל. יותר מכך: מבחינות מסויימות נחשב כיבוש זה כתחלת כיבוש ארץ ישראל69, ולפי דעות מסויימות נכללת ארץ סיחון ועוג בהבטחת ברית בין הבתרים70.
אחד החידושים העיקריים בכניסת בני ישראל לארץ ישראל הוא, שאז הפכו בני ישראל למציאות של צבור מאוחד, "קהל", שלכן התחייבו דוקא אז הדדית71, ואילו בבבל אין קיימת מציאות זו, ואין תענית צבור בבבל72. כלומר בכניסתם לארץ הושלמה מהותם של ישראל, כדברי ה"צפנת פענח"73 "אחר שנכנסו לארץ ישראל נעשו צבור ונעשו מציאות אחת נצחית", והוא 7מרחיב ומפרט שם כיצד משפיע הדבר על מספר הלכות74.
ולכן דוקא בכיבוש ארץ סיחון ועוג, כהקדמה והתחלה של כיבוש ארץ ישראל, היה צורך לבטל את ה"קריה" של סיחון ועוג – את האחדות של קליפת הטומאה אצל אומות העולם, ומשום כך אף התייצבו סיחון ועוג בכח ה"קריה" כדי למנוע מבני ישראל את הכניסה לארץ ישראל.
ואף כוחם של ישראל בכיבוש קריות של ארץ סיחון ועוג נבע מענין האחדות עצמו, כי היתה לכך חשיבות בכיבוש ארץ ישראל כולה75, ולכן היה אז לישראל מעין כח הצבור והקהל שבארץ ישראל, כדי לבטל ולכבוש את הקריות – ה"צבור" שב"לעומת זה".
ט. אחדות בגלות ובארץ ישראל
פרשות מטות מסעי ודברים נקראות תמיד בימי בין המצרים76. ומובן, שהמשמעות של "קריה", המודגשת הן בפרשת מסעי והן בפרשת דברים, קשורה במיוחד לתקופה זו:
הגורם לחורבן ולגלות ישראל היה הפירוד בתוכם, כדברי חז"ל77 שהחורבן בא עקב עוון שנאת חנם. מכך מובן, שהתיקון, של "בין המצרים", הוא על ידי ביטול הגורם לחורבן, על ידי הוספה וחיזוק ב"קריה" של ישראל, באהבת ישראל, עד לאופן של אחדות ישראל מושלמת.
ובכך יש שני שלבים, כפי שלומדים מהאמור בפרשת מסעי ולאחר מכן בפרשת דברים:
בראש ובראשונה אומרים, שגם כאשר ישראל נמצאים עדיין בתוך הגלות, ב"מסעי בני ישראל" במדבר העמים78, לפני הכפרה על חטאינו, כבר אז ישנה ההגנה נגד "גואל הדם" על ידי התנהגות באופן של "קריה" – "והקריתם לכם ערים" – בני ישראל מאוחדים.
וזוהי ההכנה שבאמצעותה מתבטלת ה"קריה" שלעומת זה – "לא היתה קריה אשר שגבה ממנו .. אשר לא לקחנו מאתם" – עד לביטול ולכפרה של חטאינו, בשלמות,
ומיד נכנסים לארץ טובה ורחבה79, ארץ ישראל, עד אשר "ירחיב ה' אלקיך את גבולך"80, לא רק עבר 8הירדן שנכבש לפני כיבוש הארץ, וכיבוש הארץ, אלא אף ארץ הקיני הקניזי והקדמוני, כדברי הרמב"ם81,
בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, במהרה בימינו ממש.
הערות
עמוד 1
- 1. ב, לד. שם, לו.
- 2. פרשתנו ג, ד.
- 3. ראה ראב"ע בלק כד, יז. רלב"ג שם. ועוד. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 13 ואילך. חי"ג ע' 86 ואילך.
- 4. ראה צפע"נ מסעי לה, יא. מלבי"ם שם.
- 5. ג, ה.
- 6. ראה רד"ק ירמי' מח, מא בפירוש "קריות". אבל ע"פ פירושו אא"פ לומר שזהו החידוש כאן. ופשיטא שאין לפרש כאן ע"פ פירוש הערוך ערך קרי' (בלשון קרי' שבב"ר פי"ח, ג) – כפר.
- 7. ועוד: הרי במלחמת סיחון ועוג מפורש (חקת כא, כג. לג) "ויצא לקראת ישראל", "ויצא עוג מלך הבשן לקראתן הוא וכל עמו", וכפרש"י (שם, כג – מתנחומא שם כג. במדב"ר פי"ט, כט) גבי מלחמת סיחון ד"נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העיירות ונתקבצו כולם למקום אחד ושם נפלו ומשם הלכו ישראל אל הערים ואין עומד לנגדם כו'" – ומאי נפק"מ איכא בזמן המלחמה (אף דאילו 1 הייתה חשבון מלאה יתושין כו' – רש"י חוקת כא, כג) דהיו הערים מוקפות חומה?
עמוד 1
- 8. מערכת עיר.
- 9. ראה גם אוה"ת חוקת (במדבר כרך ו) ע' א'תתק: עיר סיחון קרית סיחון ההפרש בין עיר לקרי' שדרים בה אנשים ע' עיר במשנה ספ"ה דעירובין שאין בה דיורין כו'.
- 10. להעיר גם מפרש"י בלק כב, לט. תרגום לירמי' שם.
- 11. ע"פ ל' הכתוב מ"א א, מא (ושם: מדוע קול גו').
- 12. מסעי לה, יא.
- 13. כבראב"ע מסעי שם: והקריתם מגזירת קרי'.
- 14. הל' רוצח פ"ח ה"ח. והוא ממכות י, א. תוספתא שם פ"ב, ג.
- 15. כ"ה בערכי הכינויים שם. וברמב"ם "מוסיפין עליהן" כבמכות שם. ובתוספתא: מביאין אחרים ומושיבין תחתיהם.
- 16. כ"ה ברמב"ם. ובגמ' "מביאין להן". בתוספתא "מוסיף עליהן".
- 17. בירושלמי מכות פ"ב ה"ו, הוא להיפך: נתמעטו דיוריהן מביאין אחרים תחתיהן אם אין שם אוכלסין מביאין לשם כהנים לויים וישראלים. ואכ"מ.
- 18. בס' ערה"כ ליתא תיבה זו. וכן ליתא במקורו בספר אהבת עולם.
- 19. ב, לד.
- 20. ג, ו.
- 21. ל' הרמב"ם. וראה הערה 16.
- 22. מכות שם.
עמוד 2
- 23. ולהעיר מחינוך מצוה תח.
- 24. ל' הרמב"ם שם. ובמכות שם (ועד"ז בתוספתא שם) – בכו"כ שינויים. ואכ"מ.
- 25. להצלתו – משום שלא "יהא רגל גואל הדם מצוי' שם ויארוב לו" – פרש"י מכות שם בטעם דלא כרכים גדולים; או לחיותו – שימצא מזונות – פרש"י מכות שם בטעם דאין עושין אותן טירין קטנים ושיהי' במקום שווקים. – ובגמ' מסיים "מאי קרא (הטעם לכולם – כפרש"י שם "דמתקנין להו לרוצחין דבר שצריכין לו") ונס גו' (ואתחנן ד, מב) עביד לי' מידי דתהוי לי' חיותא". ולכאורה טעם הריטב"א ע"ז ש"נתמעטו דיוריהן מביאין להם כהנים לוים כו'" הוא יותר צדדי מזה.
- 26. צפע"נ למכות שם.
- 27. מכות שם, ב.
- 12.
- 28. להעיר משו"ת צפע"נ נ.י. סו"ס נד – ב' גדרים בקליטת ערי מקלט "דכאן העיר וכאן מחמת לוים".
עמוד 3
- 29. להעיר מזח"א (סט, ב) עה"פ (מ"ב ד, יג) בתוך עמי אנכי יושבת.
- 30. להעיר מהדין (זבחים פח, א) דכלי שרת אין מקדשין אלא שלימין .. אלא מלאין.
- 31. ראה צפע"נ מכות (שם, א) – מה שמדייק דצ"ל דיורין דוקא ו"לא מהני אוכלוסין דעיקר דעיר הולכת בתר יושבי'", "ר"ל בגדר קביעות לא באקראי". ע"ש.
- 32. להעיר ממשנה עירובין (שבהערה 9): אימתי (אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה) בזמן שאין בה דיורין אבל יש בה דיורין מהלך את כולה (כד' אמות). וראה בגמ' שם סא, ב. ואכ"מ.
- 33. ל' הרמב"ם.
- 34. ראה ערוך לנר מכות שם.
- 35. עפ"ז יומתק מ"ש בצפע"נ הל' תרומות בתחלתו (ב, ריש ע"ב): ובערי מקלט אסור שיהי' שם גר תושב וכמש"כ בזה בהל' איסו"ב דהוי כמו ירושלים.
- 36. עפ"ז אולי יש לבאר דיוק לשון הרמב"ם "מכניסין לתוכן" ולא כבש"ס או כבתוספתא (ראה הערה 16) – להורות שהם נעשו כחלק מ(בני) העיר. ועצ"ע.
- 37. להעיר ממכילתא, מכילתא דרשב"י ופרש"י – יתרו יט, כא.
עמוד 4
- 38. להעיר מדרך מצותיך מצות אהבת ישראל.
- 39. עפ"ז יש לבאר דין הנ"ל ד"עיר שרובה רוצחים אינה קולטת" – דאין זה גזה"כ, כ"א, דמכיון דאנשי העיר הם הפועלים הגנתו והצלתו, אא"פ שייעשה זה ע"י הרוצחים שבעיר, דאין קטיגור נעשה סניגור.
- 40. אף דהכפרה היא לכאורה מצד ההפך מזה – היותו בגלות "נפרד .. מאוהביו ומארץ מולדתו" (חינוך מצוה תי) – י"ל דהא בהא תליא: ההתאחדות עם כלל ישראל להיות חלק מהציבור (לאחרי שהרג נפש), הוא דוקא כאשר נעשה "נפרד .. מאוהביו (בהיותו במצבו הקודם) ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים" אליו במצבו הקודם.
- 41. ילקוט ראובני שופטים (יט, ד) בשם מדרש. ערכי הכינויים (לבעל סה"ד) ערך גואל הדם. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ב ע' 311.
- 42. וראה גם שער הפסוקים משפטים כא, יג. וראה מכות י, א: ד"ת קולטין .. ממה"מ.
- 43. סוכה נב, א ושם. ועוד.
- 44. ראה מכות ב, ב. חינוך שם. ובכ"מ.
- 45. ראה ריטב"א מכות שם ושם יא, ב. וראה אנציקלופדי' תלמודית ערך גלות. וש"נ.
- 46. כשם מקלט בל' תרגום "שזבותא" (הצלה). ובפרט קודם גמר דין שאז לא שייך כפרה – תוד"ה אמר מכות שם. וראה צפע"נ מהד"ת לו, ג.
- 47. שופטים יט, ו. וראה פרש"י שם.
- 48. ראה בארוכה תו"ח נח עג, ג ואילך.
- 49. ספרי ובמדב"ר (פי"א, ז) עה"פ (נשא ו, כו) וישם לך שלום. ב"ר פל"ח, ו. תנחומא שבהערה 51.
- 50. ספרי ובמדב"ר שם.
- 51. תנחומא צו ז. שופטים יח.
- 52. הושע ד, יז.
עמוד 5
- 53. ראה גם ירושלמי פאה פ"א ה"א (קרוב לסופה) – בנוגע דורו של אחאב, דמכיון "שלא הי' להן דילטורין היו יורדין למלחמה ונוצחין". ע"ש. וראה תו"ח שם עד, סע"ד.
- 54. ב"ר שם.
- 55. ערים בצורות חומה גבוהה דלתים ובריח. ועוד (ראה פרש"י חקת כא, כג. ועוד).
- 56. וע"ד ההגנה הרוחנית בנוגע לעוג (פרש"י שם, לד. דברים ג, ב).
- 57. ב"ר שם. פרש"י נח יא, ט.
- 58. עד"ז הוא באדר"נ פי"ב, ז – בהחילוק בין דור הפלגה ואנשי סדום.
- 59. נח שם, א.
- 60. ל' רש"י הנ"ל.
- 61. וע"ד טעם יראת משה מעוג – ראה פרש"י שבהערה 56. וע"פ מ"ש בתו"ח שם (עה, ב ואילך) שהאחדות קשורה עם השייכות והביטול לאלקות (ע"ש), מובן שההגנה הרוחנית שלו (זכות ששמש את אברהם – "בטל" לו) מוסיפה גם בענין ה"קרי'" – האחדות – שלו. ועפ"ז תומתק ההוספה באריכות "לא היתה קרי' אשר לא לקחנו מאתם" בנוגע לעוג (לא בקיצור – וגם הקריות), ובפרט שכבר נאמר בנוגע לכיבוש דקריות סיחון, כי אצל עוג הי' ענין הקרי' – אחדות – בתוקף יותר.
- 62. ובפרט דהגנה גשמית דתוקף הערים לא היתה אצלם, דהרי יצאו מהערים (כנ"ל הערה 7).
- 63. וגם ברוחניות הענינים: תוכן העבודה דעיר חומה הו"ע דסור מרע, שהחומה מונע האויב כו' ליכנס תוך העיר; משא"כ תוכן הענין דקרי' הוא עבודה חיובית – אחדות.
עמוד 6
- 64. ראה בארוכה תו"ח שם עד, ג ואילך. וראה שם (עה, ג ואילך) הביאור – איך שייך בהם בכלל ענין האחדות.
- 65. ראה נזיר סא, ריש ע"ב.
- 66. ראה צפע"נ מהד"ת יג, ב. עה"ת נח י, ה. וש"נ.
- 67. ראה בארוכה תו"ח שם (עג, ג ואילך).
- 68. דסיחון ועוג היו נוטלים שכר מכל מלכי ארץ כנען לשמרם – מדרשים ופרש"י שבהערה 7.
- 69. פרש"י פרשתנו א, ד (מספרי). ועד שאמר משה שעי"ז כבר הותר הנדר – ראה רש"י פינחס כז, יב (מספרי). ר"פ ואתחנן ד"ה בעת ההיא. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ט ע' 9. חי"ט [המתורגם] ע' 109 ואילך.
- 70. ראה לקו"ש [המתורגם] חכ"ח ע' 242 ואילך ובהנסמן שם.
- 71. פרש"י נצבים כט, כח – מסנהדרין מג, סע"ב.
- 72. פסחים נד, ב. וש"נ. וראה צפע"נ שבהערה 74.
- 73. שו"ת צפע"נ (ווארשא) סקמ"ג ס"ב.
עמוד 7
- 74. ראה גם צפע"נ הל' ברכות פ"י הי"א. מהד"ת צ, ב. ובכ"מ. וראה לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 123 (סי"א) ובהערה 77.
- 75. ראה הערה 69 ,68.
- 76. ראה של"ה ריש פ' מטות מסעי (שסו, סע"א): פרשיות שלשה אלה מטות ומסעי ודברים הם תמיד בשבתות שבין המצרים כו'. וראה לקו"ש שם ע' 408. וש"נ.
- 77. יומא ט, ב.
- 78. יחזקאל כ, לה. וראה לקו"ת דרושי אלה מסעי וביאורם. וראה גם בחיי, אוה"ח ועוד ר"פ מסעי.
- 79. שמות ג, ח.
- 80. שופטים יט, ח.
עמוד 8
- 81. הל' רוצח פ"ח ה"ד. וראה רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"ב. (משיחות ש"פ עקב וש"פ ראה תשמ"א)
אבן עזרא על במדבר כ״ד:י״ז - הטקסט מספריא
אראנו ולא עתה. הקרוב אלי כי זאת הנבוא' על דוד אמר ולא עתה כי אחרי ארבע מאות שנה היתה:
אשורנו ולא קרוב. הטעם כפול והמשל הוא כוכב ושבט:
דרך כוכב. יש דמות כוכבים דורכים ברקיע שלא היו בתולדת ולא נודעו:
וקם שבט. מלכות והנכון בעיני כי מלת דרך שיראה בדרכו כטעם הכוכבים ממסילותם ורבים פירשוהו על המשיח והקדמונים אמרו סנחריב בלבל הגוים והנה מואב ועמלק ואשור ועוד למה השלים וענו עבר רק היה ראוי להיות דרך כוכב בסוף משלו וחסירי דעת יחשבו כי המפרש דרך כוכב על דוד הוא מכחש ביאת המשיח חלילה חלילה כי המשיח מבואר היטב בנבואת דניאל כאשר פירשתי שהזכיר עמידת מלכי יון וקום החשמונים ועמידת בית שני ושני המצור והגליות והישועה זה אחר זה ואין צורך לנביא בעולם עם דברי משה שהוא העיקר אם יהיה נדחך בקצה השמים ושב ה' אלהיך את שבותך:
ומחץ פאתי מואב. כן עשה דוד:
וקרקר. כמו מקרקר קיר והטעם הורס הקיר כמו מסעף:
בני שת. כמו בני אדם כי הוא העיקר כי נח מבני בניו היה ויאמר היצחקי כי פירשו על בני עמון גם מואב והטעם כפול גם אמר שהוא מגזרת וחשפי שת רמז לבנות לוט והוא רחוק בעיני כי השת הוא האחור שהוא כמו היסוד כמו כי השתות יהרסון ורבים פירשו כל בני שת מגזרת כי השתות והטעם כי יהרום המדינות ואיננו רחוק:
בראשית רבה י״ח:ג׳ - הטקסט מספריא
רַב חִסְדָא אָמַר בָּנָה בָהּ מְגוֹרוֹת יוֹתֵר מִן הָאִישׁ, רְחָבָה מִלְּמַטָּן וְצָרָה מִלְּמַעְלָן, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא מְקַבֶּלֶת עֻבָּרִים. (בראשית ב, כב): וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם, אָמַר רַבִּי אָבִין טָבוֹי לִקְרָיָה דְּמַלְכָּא שׁוֹשְׁבִינֵיהּ.
במדבר רבה י״ט:כ״ט - הטקסט מספריא
נַעְבְּרָה נָא בְאַרְצֶךָ (במדבר כ, יז), כְּמוֹ שֶׁשָּׁלַח אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם שֶׁלֹא לְהַזִּיקוֹ, כָּךְ שָׁלַח לָזֶה (דברים ב, כח): אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי, דַּרְכָּן שֶׁל מַיִם לִתֵּן בְּחִנָּם וְאָנוּ נִתֵּן דָּמוֹ. (במדבר כ, יז): דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, וּבְמָקוֹם אַחֵר כְּתִיב (דברים ב, כט): עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר, אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְשׁוֹמֵר שֶׁנָּטַל שְׂכָרוֹ לִשְׁמֹר גֶּפֶן אוֹ תְּאֵנָה, בָּא אֶחָד וְאָמַר לוֹ עֲבֹר מִכָּאן שֶׁאֲנִי בּוֹצֵר אֶת הַכֶּרֶם, אָמַר לוֹ אֲנִי אֵינִי יוֹשֵׁב לִשְׁמֹר אֶלָּא בִּשְׁבִילְךָ וְאַתָּה בָּאתָ לְבָצְרָהּ. כָּךְ סִיחוֹן נָטַל שְׂכָרוֹ מִכָּל מַלְכֵי אֶרֶץ כְּנַעַן וְהָיוּ מַעֲלִין לוֹ מִסִּין, שֶׁהָיָה מַמְלִיךְ אוֹתָן, הוּא וְעוֹג שְׁקוּלִין כְּנֶגֶד כֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלה, יא): לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וּלְכֹל מַמְלְכוֹת כְּנָעַן. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל נַעֲבֹר בְּאַרְצְךָ לִכְבּשׁ אֶת הַמַּלְכוּת, אָמַר לָהֶם אֵינִי יוֹשֵׁב אֶלָּא לְשָׁמְרָם מִפְּנֵיכֶם, (במדבר כא, כג): וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ. (במדבר כא, כג): וַיֶאֱסֹף סִיחֹן, בְּמַחֲשָׁבָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמָסְרוֹ בְּיָדָן שֶׁלֹא בְצַעַר, כְּתִיב (דברים א, ד): סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן, אִלּוּ חֶשְׁבּוֹן מְלֵאָה יַתּוּשִׁים אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לְכָבְשָׁהּ, וְאִלּוּ הָיָה סִיחוֹן בְּבִקְעָה אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לִשְׁלֹט בּוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהָיָה גִבּוֹר וְשָׁרוּי בְּעִיר מִבְצָר. אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן, אִלּוּ יוֹשֵׁב לוֹ בָּעֲיָרוֹת שֶׁלּוֹ הוּא וְאֻכְלוּסָיו, הָיוּ יִשְׂרָאֵל מִתְיַגְּעִין בּוֹ לִכְבּשׁ אֶת כָּל עִיר וָעִיר, אֶלָּא כִּנְּסָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפְנֵיהֶם לְמָסְרָן בְּיָדָן בְּלֹא צַעַר, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ב, לא): רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ, הָרְגוּ אֶת כָּל גִּבּוֹרָיו שֶׁיָּצְאוּ לִקְרָאתָן וְחָזְרוּ עַל הַנָּשִׁים וְהַטַּף שֶׁלֹא בִּיגִיעָה, לְכָךְ כְּתִיב: וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן, (במדבר כא, כה): וַיִּקַח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה.
רש"י על במדבר כ״א:כ״ג - הטקסט מספריא
ולא נתן סיחן וגו'. לְפִי שֶׁכָּל מַלְכֵי כְנַעַן הָיוּ מַעֲלִין לוֹ מַס, שֶׁהָיָה שׁוֹמְרָם שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עֲלֵיהֶם גְּיָסוֹת, כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, אָ"לָ, כָּל עַצְמִי אֵינִי יוֹשֵׁב כָּאן אֶלָּא לְשָׁמְרָם מִפְּנֵיכֶם, וְאַתֶּם אוֹמְרִים כָּךְ (תנחומא):
ויצא לקראת ישראל. אִלּוּ הָיְתָה חֶשְׁבּוֹן מְלֵאָה יַתּוּשִׁין אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לְכָבְשָׁהּ, וְאִם הָיָה סִיחוֹן בִּכְפָר חַלָּשׁ אֵין כָּל אָדָם יָכוֹל לְכָבְשׁוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהָיָה בְּחֶשְׁבּוֹן; אָמַר הַקָּבָּ"ה מָה אֲנִי מַטְרִיחַ עַל בָּנַי כָּל זֹאת לָצוּר עַל כָּל עִיר וָעִיר? נָתַן בְּלֵב כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָצֵאת מִן הָעֲיָרוֹת, וְנִתְקַבְּצוּ כֻלָּם לְמָקוֹם אֶחָד וְשָׁם נָפְלוּ, וּמִשָּׁם הָלְכוּ יִשְׂרָאֵל אֶל הֶעָרִים וְאֵין עוֹמֵד לְנֶגְדָּם, כִּי אֵין שָׁם אֶלָּא נָשִׁים וָטָף (שם):
לא נתן סיחון וגו׳ AND SIHON WOULD NOT SUFFER [ISRAEL TO PASS THROUGH HIS BOUNDARY] — For all the Canaanite kings paid him tribute, because he protected them that no hostile forces should pass through his land against them. As soon as Israel said to him, “Let me pass through they land”, he answered them: “The whole purpose of my dwelling here is to protect them against you, and yet you speak thus!” (Midrash Tanchuma, Chukat 23).
ויצא לקראת ישראל AND HE WENT OUT AGAINST ISRAEL — Even if Heshbon had been full of people as puny as gnats, no human being could have captured it, and if Sihon had been (resided) in a weak village no human being could have overcome him. How much the more was he invincible whilst he dwelt in Heshbon. Therefore the Holy One, blessed be He, said: Why should I trouble My children to all this extent, to besiege each city? He therefore put it into the hearts of all the men of war to go forth from the cities, and they assembled all of them in one spot, and there they fell in battle; from there Israel proceeded to the cities and there were none to resist them, for there were only women and children there (Midrash Tanchuma, Chukat 23).
משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש ח׳:ח׳ - הטקסט מספריא
ערי מקלט אין עושין אותן לא עיירות גדולות ולא כרכים גדולים ולא קטנים אלא עיירות בינוניות. ואין מושיבין אותן אלא במקום שווקים ובמקום המים. ואם אין שם מים מכניסין לתוכן מים. ואין מושיבין אותן אלא במקום אוכלוסין. נתמעטו אוכלוסיהן מוסיפין עליהן. נתמעטו דיוריהן מכניסין לתוכן כהנים לויים וישראלים. ואין פורשין בתוכן מצודות ואין מפשילין בתוכן חבלים כדי שלא יהיה רגל גואל הדם מצויה שם.
רש"י על שופטים י״ט:ו׳ - הטקסט מספריא
הוֹאֶל נָא וְלִין. הַלַּיְלָה:
בראשית רבה ל״ח:ו׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹחָנָן, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר וּדְבָרִים אֲחָדִים, דִּבּוּרִים אֲחָדִים. מַעֲשֶׂה דּוֹר הַמַּבּוּל, נִתְפָּרֵשׁ. מַעֲשֶׂה דּוֹר הַפְלָגָה, לֹא נִתְפָּרֵשׁ. וּדְבָרִים אֲחָדִים, שֶׁאָמְרוּ דְּבָרִים חַדִּים עַל (דברים ו, ד): ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד, וְעַל (יחזקאל לג, כד): אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם בָּאָרֶץ, אָמְרוּ אַבְרָהָם זֶה פִּרְדָּה עֲקָרָה הוּא אֵינוֹ מוֹלִיד, וְעַל ה' אֱלֹהֵינוּ אָמְרוּ לֹא כָּל הֵימֶנּוּ לָבוּר לוֹ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְלִתֵּן לָנוּ אֶת הַתַּחְתּוֹנִים, אֶלָּא בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂה לָנוּ מִגְדָּל וְנַעֲשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּרֹאשׁוֹ, וְנִתֵּן חֶרֶב בְּיָדָהּ, וּתְהֵא נִרְאֵית כְּאִלּוּ עוֹשָׂה עִמּוֹ מִלְחָמָה. דָּבָר אַחֵר, וּדְבָרִים אֲחָדִים, וּדְבָרִים אֲחוּדִים, מַה שֶּׁבְּיַד זֶה בְּיַד זֶה וּמַה שֶּׁבְּיַד זֶה בְּיַד זֶה. רַבָּנָן אָמְרֵי שָׂפָה אֶחָת, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן פָּתַח חָבִית רִאשׁוֹנָה וּמְצָאָהּ שֶׁל חֹמֶץ, שְׁנִיָּה וּמְצָאָהּ שֶׁל חֹמֶץ, שְׁלִישִׁית וּמְצָאָהּ שֶׁל חֹמֶץ, הָא מְשַׁפּוּ דְּכוֹלָא בִּישָׁא. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֵי זוֹ קָשָׁה זֶה שֶׁאוֹמֵר לַמֶּלֶךְ אוֹ אֲנִי אוֹ אַתָּה בַּפָּלָטִין, אוֹ זֶה שֶׁאוֹמֵר אֲנִי בַּפָּלָטִין וְלֹא אַתָּה, בְּוַדַּאי זוֹ קָשָׁה, שֶׁאוֹמֵר לַמֶּלֶךְ אֲנִי בַּפָּלָטִין וְלֹא אַתָּה. כָּךְ דּוֹר הַמַּבּוּל אָמְרוּ (איוב כא, טו): מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ, דּוֹר הַפְלָגָה אָמְרוּ לֹא כָּל הֵימֶנּוּ שֶׁיָּבוּר לוֹ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְלִתֵּן לָנוּ אֶת הַתַּחְתּוֹנִים, אֶלָּא בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂה לָנוּ מִגְדָּל וְנַעֲשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּרֹאשׁוֹ וְנִתֵּן חֶרֶב בְּיָדָהּ וּתְהִי נִרְאֵית כְּאִלּוּ עוֹשָׂה עִמּוֹ מִלְחָמָה. אוֹתָן שֶׁל דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶן פְּלֵיטָה, וְאֵלּוּ שֶׁל דּוֹר הַפְלָגָה נִשְׁתַּיְירָה מֵהֶם פְּלֵטָה, אֶלָּא דּוֹר הַמַּבּוּל עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִים בְּגָזֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כד, ב): גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ, לְפִיכָךְ לֹא נִשְׁתַּיֵּיר מֵהֶן פְּלֵיטָה, אֲבָל אֵלּוּ עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת, לְפִיכָךְ נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶן פְּלֵיטָה. רַבִּי אוֹמֵר גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, אָמַר הַמָּקוֹם כִּבְיָכוֹל אֵינִי יָכוֹל לִשְׁלֹט בָּהֶם, כֵּיוָן שֶׁשָּׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד, יז): חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ, אֲבָל מִשֶּׁנֶּחְלְקוּ מַה הוּא אוֹמֵר (הושע י, ב): חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ. הָא לָמַדְתָּ גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם וּשְׂנוּאָה הַמַּחְלֹקֶת. וּדְבָרִים אֲחָדִים, מַעֲשֶׂה דּוֹר הַמַּבּוּל נִתְפָּרֵשׁ, אֲבָל מַעֲשֶׂה דּוֹר הַפְלָגָה לֹא נִתְפָּרֵשׁ. דָּבָר אַחֵר, וּדְבָרִים אֲחָדִים, שֶׁאָמְרוּ דְּבָרִים חַדִּים, אָמְרוּ אַחַת לְאֶלֶף וְתרנ"ו שָׁנָה הָרָקִיעַ מִתְמוֹטֵט בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂה סָמוֹכוֹת, אֶחָד מִן הַצָּפוֹן, וְאֶחָד מִן הַדָּרוֹם, וְאֶחָד מִן הַמַּעֲרָב, וְזֶה שֶׁכָּאן סוֹמְכוֹ מִן הַמִּזְרָח, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.
מדרש תנחומא, צו ז׳ - הטקסט מספריא
וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים. אַתָּה מוֹצֵא כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהָיוּ מְבִיאִין, הָיוּ מְבִיאִין עַל הָעֲבֵרוֹת. אָשָׁם כְּשֶׁהוּא מַקְרִיבוֹ, הָיָה מַקְרִיבוֹ עַל הָעֲבֵרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְּנוּ יָדָם לְהוֹצִיא נְשֵׁיהֶם, וַאֲשֵׁמִים אֵיל צֹאן עַל אַשְׁמָתָם (עזרא י, יט). וְהַחַטָּאת הָיְתָה בָּאָה עַל הַשְּׁגָגָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַחַטָּאתָם לִפְנֵי ה' עַל שִׁגְגָתָם (במדבר טו, כה). עוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּר הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עוֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם, כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם (איוב א, ה). אֲבָל הַתּוֹדָה שֶׁהָיְתָה בָּאָה, עַל הַנֵּס הָיְתָה בָּאָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חֲבִיבָה עָלַי מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת. וְאַף דָּוִד אָמַר, זוֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי (תהלים נ, כג). יְכַבְּדֵנִי אֵינִי אוֹמֵר אֶלָּא יְכַבְּדָנְנִי שְׁתֵּי פְּעָמִים, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כָּל מִי שֶׁהוּא עוֹנֶה אָמֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה לַעֲנוֹת אָמֵן לָעוֹלָם הַבָּא. מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (שם עב, יח), מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן (שם מא, יד), אָמֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאָמֵן בָּעוֹלָם הַבָּא. לְכָךְ נֶאֱמַר: זוֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר שִׁירָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה לוֹמַר שִׁירָה לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה (שמות טו, א). אָז שָׁר לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אָז יָשִׁיר. הֱוֵי, כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר שִׁירָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה לוֹמַר שִׁירָה לָעוֹלָם הַבָּא. לְכָךְ נֶאֱמַר: זוֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי. הֱוֵי, וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים. גְּדוֹלָה הַשְּׁלָמִים, שֶׁהֵם עוֹשִׂים שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַפָּר, גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עוֹשִׂין עֲבוֹדָה זָרָה וְעוֹשִׂין חֲבוּרָה אַחַת, אֵין מִדַּת הַדִּין נוֹגַעַת בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ (הושע ד, יז). אָמַר רַבִּי לֵוִי, גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁאֵין חִתּוּם בִּרְכַּת כֹּהֲנִים אֶלָּא שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (במדבר ו, כו). אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, גָּדוֹל הוּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁהִכְתִּיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּבָרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא הָיוּ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַשָּׁלוֹם. אֵלּוּ הֵן. כְּשֶׁמֵּת יַעֲקֹב, וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף (בראשית נ, טו). מֶה עָשׂוּ. הָלְכוּ אֵצֶל בִּלְהָה וְאָמְרוּ לָהּ, הִכָּנְסִי אֵצֶל יוֹסֵף וְאָמְרוּ לוֹ: אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ כֹּה תֹּאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ (בראשית נ, יז). וּמֵעוֹלָם לֹא צִוָּה יַעֲקֹב מִכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים כְּלוּם, אֶלָּא מֵעַצְמָם אָמְרוּ דָּבָר זֶה. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כַּמָּה דְּיוֹ מִשְׁתַּפֵּךְ, וְכַמָּה קוּלְמוּסִין מִשְׁתַּבְּרִין, וְכַמָּה עוֹרוֹת אֲבוּדִים, וְכַמָּה תִּינוֹקִין מִתְרַצְּעִין לִלְמֹד דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה, בַּתּוֹרָה. רְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחַ הַשָּׁלוֹם. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׂרָה, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְאַבְרָהָם וְאָמְרוּ לוֹ: לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה (שם יח, יד), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן (בראשית יח, יב). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא אָמַר לְאַבְרָהָם אֶלָּא לָמָּה זֶה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי (בראשית יח, יג). וְכָל כָּךְ לָמָּה, בִּשְׁבִיל הַשָּׁלוֹם. וְלָעוֹלָם הַבָּא כְּשֶׁיַּחְזִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַגָּלֻיּוֹת לִירוּשָׁלַיִם, בְּשָׁלוֹם מַחֲזִירָן, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם יִשְׁלָיוּ אוֹהֲבַיִךְ (תהלים קכב, ו). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, הִנְנִי נוֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם (ישעיה סו, יב).
רש"י על במדבר כ״א:ל״ד - הטקסט מספריא
אל תירא אתו. שֶׁהָיָה מֹשֶׁה יָרֵא לְהִלָּחֵם, שֶׁמָּא תַּעֲמֹד לוֹ זְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיָּבֹא הַפָּלִיט" (בראשית י"ד) — הוּא עוֹג שֶׁפָּלַט מִן הָרְפָאִים שֶׁהִכּוּ כְּדָרְלָעֹמֶר וַחֲבֵרָיו בְּעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ג') "רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים" (נדה ס"א):
אל תירא אתו FEAR HIM NOT — God said this concerning Og but not about Sihon (cf v. 23), because Moses feared to wage battle, perhaps the merit of Abraham with whom Og had been associated would stand up (i.e., be an advocate) for him, as it is said, (Genesis 14:13) “And the one who escaped came [and told it to Abraham]” — this was Og who had escaped from the Rephaim whom Chedoladmar and his allies had smitten in Ashoreth Karnaim (Genesis 14:5), as it is said, (Deuteronomy 3:11). "For only Og king of Bashan was left of the remnant of the Rephaim" (cf. Midrash Tanchuma, Chukat 25, Niddah 61a).
רש"י על דברים א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
אחרי הכתו. אָמַר מֹשֶׁה אִם אֲנִי מוֹכִיחָם קֹדֶם שֶׁיִּכָּנְסוּ לִקְצֵה הָאָרֶץ, יֹאמְרוּ מַה לָּזֶה עָלֵינוּ? מַה הֵיטִיב לָנוּ? אֵינוֹ בָא אֶלָּא לְקַנְתֵּר וְלִמְצֹא עִלָּה, שֶׁאֵין בּוֹ כֹחַ לְהַכְנִיסֵנוּ לָאָרֶץ, לְפִיכָךְ הִמְתִּין עַד שֶׁהִפִּיל סִיחוֹן וְעוֹג לִפְנֵיהֶם וְהוֹרִישָׁם אֶת אַרְצָם וְאַחַר כָּךְ הוֹכִיחָן (ספרי):
סיחן אשר יושב בחשבון. אִלּוּ לֹא הָיָה סִיחוֹן קָשֶׁה וְהָיָה שָׁרוּי בְּחֶשְׁבּוֹן, הָיָה קָשָׁה, שֶׁהַמְּדִינָה קָשָׁה, וְאִלּוּ הָיְתָה עִיר אַחֶרֶת וְסִיחוֹן שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ, הָיְתָה קָשָׁה, שֶׁהַמֶּלֶךְ קָשֶׁה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהַמֶּלֶךְ קָשֶׁה וְהַמְּדִינָה קָשָׁה (שם):
אשר יושב בעשתרת. הַמֶּלֶךְ קָשֶׁה וְהַמְּדִינָה קָשָׁה:
עשתרת. הוּא לְשׁוֹן צוּקִין וְקֹשִׁי, כְּמוֹ "עַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם" (בראשית י"ד) וְעַשְׁתָּרוֹת זֶה הוּא עַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם, שֶׁהָיוּ שָׁם רְפָאִים שֶׁהִכָּה אַמְרָפֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) "וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם". וְעוֹג נִמְלַט מֵהֶם, וְהוּא שֶׁנֶּאֱמַר (שם) "וַיָּבֹא הַפָּלִיט", וְאוֹמֵר (דברים ג') "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים":
באדרעי. שֵׁם הַמַּלְכוּת:
אחרי הכתו AFTER HE HAD SMITTEN [SIHON] — Moses said: If I reprove them before they enter at least a part of the land, they will say, “What claim has this man upon us? What good has he ever conferred upon us? He only comes (his purpose is only) to vex us and to discover some pretext for leaving us in the wilderness, for he really has not the power to bring us into the land” On this account he waited until he had defeated Sihon and Og before them and had given them possession of their land — and only after that did he reprove them (Sifrei Devarim 3:2).
סיחן … אשר יושב בחשבון [AFTER HE HAD SMITTEN] SIHON … WHO DWELT IN HESHBON — Even if Sihon himself had not been difficult to defeat, but had resided at Heshbon, he would have been difficult to defeat, because the city was a difficult one to capture: and if it had been a matter of some other city, but Sihon had resided in it, it would have been difficult to capture, because its king, at least, would have been difficult to defeat. How much more was this so now when the king was difficult to defeat and the land difficult to capture (Sifrei Devarim 3:3; cf. Rashi on Numbers 21:23).
אשר יושב בעשתרת [AND OG] WHO DWELT AT ASHTAROTH — here, too, the king was difficult to defeat and the city difficult to capture (Sifrei Devarim 3:4).
עשתרת — This is an expression denoting rocks and anything hard, just as (Genesis 14:5) “Ashtaroth Karnaim”, (i.e. the hard rocks of Karnaim) (Sifrei Devarim 3:5)). And indeed this Ashtaroth is identical with Ashtaroth Karnaim where the Rephaim (the giants) were, whom Amraphel smote, as it is said, (Genesis 14:5) “And they smote the Rephaim in Ashtaroth Karnaim". Og, alone, escaped of them, and that is the meaning of what is stated, (Genesis 14:13; cf. Rashi) "And the one who escaped (הפליט) came", for it further states, (Deuteronomy 3:11) "For only Og, king of Bashan, remained of the remnant of the Rephaim",
באדרעי IN EDREI — the name of the royal city.
רש"י על במדבר כ״ז:י״ב - הטקסט מספריא
עלה אל הר העברים. לָמָּה נִסְמְכָה לְכָאן? כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּבָּ"ה נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם, אָמַר אוֹתִי צִוָּה הַמָּקוֹם לְהַנְחִיל, שֶׁמָּא הֻתְּרָה הַגְּזֵרָה וְאֶכָּנֵס לָאָרֶץ? אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה גְּזֵרָתִי בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. דָּ"אַ — כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס מֹשֶׁה לְנַחֲלַת בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן שָׂמַח וְאָמַר, כִּמְדֻמֶּה שֶׁהֻתַּר לִי נִדְרִי; מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר עַל בְּנוֹ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְפֶתַח פָּלָטִין שֶׁלּוֹ, נִכְנַס לַשַּׁעַר וְהוּא אַחֲרָיו, לֶחָצֵר וְהוּא אַחֲרָיו, לַטְּרַקְלִין וְהוּא אַחֲרָיו, כֵּיוָן שֶׁבָּא לִכָּנֵס לַקִּיטוֹן, אָמַר לוֹ בְּנִי מִכָּאן וָאֵילָךְ אַתָּה אָסוּר לִכָּנֵס (ספרי):
עלה אל הר העברים GO UP INTO [THIS] MOUNT ABARIM — Why does this follow immediately here? Because when the Holy One, blessed be He, said to Moses, (v. 7) “Thou shalt surely give them an inheritance in the land” he (Moses) said, “It is me that the Omnipresent has commanded to apportion the inheritance. Perhaps then the decree that I must die in the wilderness is annulled and I shall enter the Promised Land!” Whereupon God said to him, “My decree remains exactly as it was” (Midrash Tanchuma, Pinchas 9). — Another explanation: As soon as Moses entered into the territory of the sons of Gad and the sons of Reuben (the eastern side of the Jordan, which, having been assigned to these tribes, might be regarded as part of the Promised Land), he rejoiced, saying, “It seems to me that the vow regarding me has been annulled in my favour”. God, therefore, said to him, My decree remains exactly as it was. A parable! It may be compared to the case of a king who decreed against his son that he should not enter the door of his palace. He (the king) entered within the gate, and he (the son) went after him (without the father raising any objection); to the audience chamber, and he after him. But as soon as he was about to enter his sleeping-chamber (his private room) he said to him, “My son, from here and further on you may not go” (Sifrei Bamidbar 134:4).
רש"י על דברים כ״ט:כ״ח - הטקסט מספריא
הנסתרת לה' אלהינו. וְאִם תֹּאמְרוּ מַה בְּיָדֵנוּ לַעֲשׂוֹת? אַתָּה מַעֲנִישׁ אֶת הָרַבִּים עַל הִרְהוּרֵי הַיָּחִיד, שֶׁנֶּאֱמַר "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ וְגוֹ'", וְאַחַר כָּךְ "וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא", וַהֲלֹא אֵין אָדָם יוֹדֵעַ טְמוּנוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ אֵין אֲנִי מַעֲנִישׁ אֶתְכֶם עַל הַנִּסְתָּרוֹת, שֶׁהֵן לַה' אֱלֹהֵינוּ, וְהוּא יִפָּרַע מֵאוֹתוֹ יָחִיד, אֲבָל "הַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" לְבָעֵר הָרָע מִקִּרְבֵּנוּ, וְאִם לֹא נַעֲשֶׂה דִּין בָּהֶם יֵעָנְשׁוּ הָרַבִּים. נָקוּד עַל לנו ולבנינו לִדְרֹשׁ שֶׁאַף עַל הַנִּגְלוֹת לֹא עָנַשׁ אֶת הָרַבִּים עַד שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, מִשֶּׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַשְּׁבוּעָה בְּהַר גְּרִזִים וּבְהַר עֵיבָל וְנַעֲשׂוּ עֲרֵבִים זֶה לָזֶה (סוטה ל"ז; עי' סנהדרין מ"ג):
הנסתרת לה' אלהינו THE SECRET THINGS BELONG UNTO THE LORD OUR GOD — And if you say, “But what can we do? Thou threatenest the many (the whole community) with punishment because of the sinful thoughts of one individual, as it is said, (v. 17): “Lest there should be among you a man, [or a woman or a family … whose heart turneth away this day from the Lord …]”, and afterwards it states, (v. 21) “And they will see the plagues of that land”. But surely no man can know the secret thoughts of his fellow! Now, I reply: I do not threaten to punish you because of secret thoughts for these belong to the Lord our God and He will exact punishment from that individual; but those things which are revealed belong to us and to our children that we may put away the evil from our midst; and if we do not execute judgment upon them, the whole community will be punished. — There are dots on the words לנו ולבננו to suggest that even for the revealed sins (those committed openly), He did not punish the community until they had crossed the Jordan — from the moment when they took upon themselves the oath on Mount Gerizim and Mount Ebal and had thus become responsible for one another (Sanhedrin 43b; cf. Sotah 37b).
משנה תורה, הלכות ברכות י׳:י״א - הטקסט מספריא
הרואה ת"ר אלף אדם כאחד אם עכו"ם הם אומר בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה ואם ישראל הם ובארץ ישראל אומר ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם חכם הרזים הרואה מחכמי אומות העולם אומר ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם חכמי ישראל מברך שנתן מחכמתו ליראיו מלכי ישראל אומר שנתן מכבודו ומגבורתו ליראיו מלכי אומות העולם מברך שנתן מכבודו לבשר ודם.
משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש ח׳:ד׳ - הטקסט מספריא
ב בימי המלך המשיח מוסיפין שלש אחרות על אלו השש. שנאמר ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה. והיכן מוסיפין אותן בערי הקיני והקנזי והקדמוני שנכרת לאברהם אבינו ברית עליהן ועדיין לא נכבשו ועליהן נאמר בתורה ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א:ב׳ - הטקסט מספריא
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך כז ‹ ויקרא ‹ שיחה א ‹ 5 לקו"ש חכ"ט ע' 7