שיחה ג

74שיחה ג

א. שלשה תנאים לקבלת טומאה באוכלין

בפרקים הראשונים של הלכות טומאת אוכלין מפרט הרמב"ם את התנאים שבהם מאכלים מקבלים טומאה:

בפרק הראשון הוא מפרט את שני התנאים הראשונים, הקשורים לכל המאכלים:

א) "כל אוכל המיוחד למאכל אדם .. מקבל טומאה וכל שאינו מיוחד למאכל אדם הרי זה טהור"¹.

ב) "אפילו מאכל אדם" אינו מקבל טומאה אלא אם כן הוכשר לפני כן לקבלת טומאה – "אינו מקבל טומאה עד שיבלל תחילה באחד משבעה משקין, וזהו הנקרא הכשר, שנאמר² וכי יותן מים על זרע"¹.

לאחר מכן, בפרק השני³, מציין הרמב"ם את התנאי השלישי, החל לגבי "אוכלין הגדילין מן הקרקע"⁴, אשר "אינן מקבלין טומאה עד שיעקרו, אבל כל זמן שהן מחוברין

ג אפילו כשורש קטן שיכולין לחיות ממנו אינן מקבלין טומאה".

ידוע⁵, שמכל הלכה בתורה אפשר ללמוד הוראה בעבודת ה'. כי בנוסף למשמעות הפשוטה של כל הלכה, קיימת גם משמעותה בעבודה הרוחנית של האדם. והוראה זו מתאימה לכל אחד, שהרי התורה ניתנה לכל אחד.

זהו אחד הפירושים לפסוק⁶ "ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה'" – שתכליתם של "כל החוקים האלה", של כל מצוה והלכה, שהיא "ליראה את ה'", שעל ידי כך תתוסף יראת ה'⁷, כי מכל הלכה בתורה ניתן ללמוד הוראה בענין של "ליראה את ה'", יראת שמים.

וכך בעניננו, ששלושת התנאים שהוזכרו לעיל בקשר לטומאת אוכלין, קיימים במשמעותם הרוחנית בעבודת האדם לקונו.

74ב. הטומאה משתדלת לחדור דוקא למקומות של קדושה

מוסבר בכמה מקומות, שהמושג של טומאה אפשרי במקום שיש קדושה, או, לפחות, אפשרות של קדושה. כדברי אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך⁸, לגבי נגיעה בלי נטילת ידים בבוקר, ש"לנגיעת הנכרים אין לחוש, כי רוח טומאה זו אינה מתאווה לשרות אלא בכלי של קודש, במקום קדושה שנסתלקה..."⁹.

והסיבה לכך היא: מצד הבריאה נקבעה לקליפות הטמאות חיות מצומצמת ביותר, ולכן הן "נדחקות" למקום הקדושה, כדי לינוק מן הקדושה תוספת של חיות, על ידי הורדת האדם אל הטומאה ח"ו.

ואילו במקום שאין קדושה יתירה, אין השתדלות מיוחדת מצד הטומאה לשרות בו¹⁰, כי אין שם חיות רבה שממנה יכולות ה"קליפות" לקבל תוספת של יניקת חיות.

זוהי המשמעות הפנימית של התנאי הראשון של טומאת אוכלין, שדוקא "מאכל אדם" מקבל טומאה:

התואר "אדם" הוא¹¹ על שם הנאמר¹² "אדמה לעליון", ולכן ישראל נקראים בשם "אדם" – "אתם קרויין אדם"¹³ – כי היהודי הוא "אדמה לעליון", בדומה, כביכול, לאדם העליון שעל הכסא¹⁴.

וזוהי המשמעות של "אוכל המיוחד למאכל אדם": אכילה, במשמעותה הרחבה יותר, כוללת את כל צרכי האדם¹⁵, וב"מאכל אדם" הכוונה היא לדברים שהם "צרכיו" של האדם שבו, צרכי נשמתו, שהיא "אדמה לעליון", ואלו הם הענינים של התורה ומצוותיה.

ועל ידי כך נעשה גם "מאכל אדם", של האדם העליון שעל הכסא, כביכול. כידוע¹⁶, שעל ידי התורה והמצוות שמקיים היהודי למטה "מפרנסים" כביכול את הקדוש־ברוך־הוא, בדומה לקרבנות, המכונים¹⁷ "לחמי לאשי".

75כיון שאלה הם ענינים ה"מיוחדים למאכל אדם" העליון, משתדלים כוחות הטומאה להכשיל בהם את האדם שלמטה, את היהודי, כדי לקבל תוספת יניקה של חיות מן החיות הקדושה שבו. ולכן, ייתכן שיחדור בהם ענין של טומאה ר"ל,

ולעומת זאת, "כל שאינו מיוחד למאכל אדם הרי זה טהור ואינו מקבל טומאה". כיון שענינים אלו אינם קשורים לאדם העליון שעל הכסא, לקדושה^*, אין בהם השתדלות מיוחדת של ה"לעומת זה", והטומאה אינה חלה עליהם¹⁸, כדלעיל.

ג. הטומאה חודרת ל"מאכל אדם" דוקא כאשר הוכשר ע"י מים

בנוסף לכך יש, כדברי הרמב"ם, תנאי שני, שאף "מאכל אדם" אינו מקבל טומאה "עד שיבלל תחילה באחד משבעה משקין":

מים, משקין, רומזים להשפעה ול"המשכה". כפי שרואים, שתכונות המים הן: א) מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך¹⁹ – זהו חסד והשפעה²⁰, שה"גבוה" יורד אל ה"נמוך" כדי להשפיע עליו. ב) לגבי המזון, הרי המים גורמים להובלת המזון אל הגוף כולו²¹, ולכן אומרים חז"ל²² "אכל ולא שתה אכילתו דם". ג) תכונת המים היא לדבק²³ – הרטיבות יוצרת חיבור והדבקה בין דברים שונים.

משמעות הדבר בעבודת האדם היא: כאשר עבודתו של היהודי, ה"אוכלין" שלו, אינה נעשית ביובש, אלא ב"לחלוחית", אז אין היא נשארת אצלו בלבד, אלא הוא משפיע על היהודים שבסביבתו, והוא יורד אף אל ה"נמוך" כדי להשפיע עליו.

יוצא מכך, שכאשר "מאכל אדם", עניני התורה והמצוות (כדלעיל בסעיף ב'), קשורים לתכונת המים, והם נעשים מתוך "לחות" המביאה לידי כך שאור הקדושה מאיר גם אצל יהודים נוספים, הרי אז נגרמת תוספת רבה בחיות הקדושה.

ולכן משתדלת ה"קליפה" לגרום 76טומאה דוקא כאשר "מאכל אדם" הוכשר לקבל טומאה על ידי "שיבלל תחילה באחד משבעה משקין", כי דוקא אז יש ריבוי של חיות הקדושה, שממנה רוצה ה"קליפה" לספוג תוספת של יניקת חיות,

ויש לומר, שזהו ההסבר בפנימיות הענינים לכך, שדוקא לגבי משקין יש יותר גזירות ואזהרות מפני הטומאה, יותר מאשר באוכלין²⁴, מפני מעלתם המיוחדת של המשקין, שהם בעלי תכונה של השפעה והתחברות עם הזולת, שזהו אחד הסימנים של הקדושה – השפעה²⁵, ההיפך מ"מכניס ואינו מוציא"²⁵.

לעומת זאת, כאשר "מאכל אדם" לא הוכשר על ידי מים, אין אצלו חיות רבה כל כך של קדושה, ולכן אין הוא מקבל טומאה, כי הקליפה אינה "נדחקת" לשרות שם.

ד. התנאי השלישי – חיבור למקור

לאחר כל האמור לעיל, יכולה להתעורר שאלה וטענה:

הקדוש־ברוך־הוא הציב את היהודי בעולם הזה הגשמי, הנקרא "עולם הקליפות וסטרא אחרא"²⁶, ו"הרשעים גוברים בו"²⁶. בנוסף לכך אומרים ליהודי, שככל שישתדל יותר להשפיע בעבודתו הרוחנית על סביבתו, כך תגבר השתדלות הקליפה להכשילו²⁷, כדי לקבל תוספת יניקה חס־ושלום. ואילו מי שאינו משתדל להשפיע בעבודתו, אינו צריך לחשוש ולהזהר מפני הטומאה!

הכרחי לומר, שבודאי נותן הקדוש־ברוך־הוא עצה והדרכה ליהודי, כיצד יוכל להשמר מפני הטומאה, אף יותר ממי שאינו משתדל כראוי בעבודת ה'.

על כך נוסף התנאי השלישי בטומאת אוכלין – "כל האוכלין הגדילין מן הקרקע .. כל זמן שהן מחוברין אפילו כשורש קטן שיכולין לחיות ממנו אינן מקבלין טומאה (אפילו אם הוכשרו במים)". משמעות תנאי זה בעבודת האדם היא: כאשר "מאכל אדם", עבודתו הרוחנית של האדם, נעשה באופן שהוא נשאר מחובר למקום גידולו, אפילו על ידי "שורש קטן (אך) שיכולין לחיות ממנו", הרי אז – "אינן מקבלין טומאה".

ה. עבודת האדם – חדורה באמונה ובמסירות נפש

ההסבר לכך הוא:

שרשן ומקורן של כל הפעולות 77בעבודת ה' – "אוכל המיוחד למאכל אדם" העליון – המקום שממנו הן "צומחות", היא פנימיות הנשמה, הנקודה היהודית, אשר בה אין הטומאה יכולה לפגוע, חס־ושלום. לא זו בלבד שהיא אינה נטמאת בפועל, אלא יותר מכך: היא אינה מקבלת כלל טומאה, אינה קשורה כלל למושג של טומאה.

כפי שידוע מאמר רבותינו נשיאינו²⁸, ש"מודה אני .. אומרים לפני נטילת ידים, אפילו בידים טמאות, מפני שכל הטומאות שבעולם אין בכוחן לטמא את ה"מודה אני" של יהודי. ייתכן שיחול פגם בפרט זה או אחר, אך ה"מודה אני" נשאר בשלמותו"²⁹. כי ה"מודה אני" של היהודי קשור לנקודה היהודית שבו³⁰.

כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בתניא³¹, שכוח האמונה ומסירות הנפש, הנובע מעצם הנקודה היהודית, שלם אצל כל יהודי, ולכן "אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה'"³², "אפילו שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד כגון להשתחוות לעבודה זרה אף שאינו מאמין בה כלל"³³ – כי הנקודה היהודית של היהודי אינה מאפשרת לנגוע אפילו ב"קצה טומאת עבודה זרה ח"ו"³⁴.

ועל כך ניתנת ההוראה, שה"אוכלין" צריכים להיות מחוברים למקום גידולם, לנקודה היהודית: אין די בכך שנקודת היהדות כשלעצמה נשארת בשלמותה, אלא האמונה ומסירות הנפש צריכות להקיף את כל פעולות האדם בעבודת ה', כך שתהא ניכרת בפעולות האדם החיות שמצד פנימיות הנשמה.

ו. כאשר פעולות האדם קשורות לשרשן – אין הן נטמאות

וזוהי משמעות דברי הרמב"ם, ש"כל זמן שהן מחוברין אפילו כשורש קטן שיכולין לחיות ממנו אינן מקבלין טומאה".

כאשר עבודתו של היהודי נעשית באופן שהיא מחוברת למקום גידולו, לפנימיות נפשו,

ואפילו רק "כשורש קטן": כל השרשים נותקו, ר"ל, ונשאר לו רק "שורש קטן" אחד. אך כיון שזהו "שורש קטן³⁵ שיכולין לחיות ממנו", 78שהחיות של פנימיות הנשמה יכולה "להימשך" באמצעותו,

הרי אז "אינן מקבלין טומאה". כי כשם שהפנימיות האמיתית של הנשמה נעלית לחלוטין מעניני הטומאה, כך נגרם גם ל"אוכלין", לעניני האדם בתורה ובמצוות, אשר מקבלים חיות, בהיותם חדורים בחיות של פנימיות הנשמה – שאף בהם לא תוכל הטומאה לפגוע. עד כדי כך, ש"אוכלין שהוכשרו כשהן מחוברין לקרקע .. אינו הכשר"³⁶ – הם אינם יכולים אפילו להיות מוכשרים לקבל טומאה, וענין הטומאה מושלל מהם לחלוטין.

ויש לומר, שזוהי משמעות דברי המשנה³⁷, שעבודתו של היהודי צריכה להיות כ"אילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו" – שהמעלה העיקרית היא בשרשים רבים, הקושרים את פעולות האדם בתורה ובמצוות אל מקום גידולן, אל פנימיות נשמתו³⁸, וכך מתחזקת ומתגברת עבודתו, עד כדי כך ששום דבר לא יכול להזיזו ממקומו – "כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו".

ז. חיבור "נגלה" ו"פנימיות" בתורה ובעבודה בכלל

כידוע, מתחיל כל ענין בעבודת ה' מן התורה. וכך בעניננו, שכדי לקשר את פעולות האדם, במחשבה בדיבור ובמעשה, אל פנימיות הנשמה, הרי זה על ידי כך שבלימוד התורה שלו יש הכנה של ברכו בתורה תחילה³⁹, הקשר אל נותן התורה (בלשון הווה),

וזהו השורש הכללי של כל התורה כולה,

התורה צריכה לחדור ולהקיף את כל הפרטים והאיברים, וזהו החיבור שבין הנגלה שבתורה, שהוא דומה לאוכלין – "מלא כריסו בבשר ולחם"⁴⁰, לבין פנימיות התורה.

ההבדל בין הנגלה שבתורה לבין פנימיות התורה הוא⁴¹:

בלשון הזהר⁴², הנגלה שבתורה נקרא גופי תורה, ופנימיות התורה נקראת נשמתא דאורייתא.

79וכך, בנגלה שבתורה עוסקים ומבררים הלכות וענינים של "אילנא דטוב ורע"⁴³, ולכן הלימוד הוא באופן של פלפול וקושיות וכדומה, ואף קיימות מחלוקות וכו'⁴⁴ – כלומר, אפשרי בכך ענין של העלם והסתר על אמיתותה של התורה.

לעומת זאת, פנימיות התורה היא עץ החיים – "אילנא דחיי דלית תמן לא קשיא... ולא מחלוקת..."⁴³. היא נעלית מהמושג של אילנא דטוב ורע.

ולכן, כדי שלימוד התורה של האדם יהיה באופן של "נעשית לו סם חיים"⁴⁵, שלא יהא זה לימוד כדי לקנטר ר"ל, שזהו ההיפך מן החיים, ואפילו לא ענין של "שלא לשמה" בדקות⁴⁶, הרי זה רק כאשר לימוד הנגלה שבתורה קשור ללימוד פנימיות התורה, אילנא דחיי.

ו"גדול לימוד שמביא לידי מעשה"⁴⁷ – על ידי החיבור בין הגליא לבין הפנימיות בתורה, נעשה הדבר גם בעבודתו הרוחנית בכלל, שנוצר חיבור בין פעולות הגליא שבנשמתו, ה"אוכלין" שלו, לבין פנימיות נשמתו, ולכן אין הוא יכול כלל לקבל טומאה.

וזוהי ההכנה הקרובה לקיום היעוד "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"⁴⁸, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.