77

בעבודת ה' – "אוכל המיוחד למאכל אדם" העליון – המקום שממנו הן "צומחות", היא פנימיות הנשמה, הנקודה היהודית, אשר בה אין הטומאה יכולה לפגוע, חס־ושלום. לא זו בלבד שהיא אינה נטמאת בפועל, אלא יותר מכך: היא אינה מקבלת כלל טומאה, אינה קשורה כלל למושג של טומאה.

כפי שידוע מאמר רבותינו נשיאינו²⁸, ש"מודה אני .. אומרים לפני נטילת ידים, אפילו בידים טמאות, מפני שכל הטומאות שבעולם אין בכוחן לטמא את ה"מודה אני" של יהודי. ייתכן שיחול פגם בפרט זה או אחר, אך ה"מודה אני" נשאר בשלמותו"²⁹. כי ה"מודה אני" של היהודי קשור לנקודה היהודית שבו³⁰.

כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בתניא³¹, שכוח האמונה ומסירות הנפש, הנובע מעצם הנקודה היהודית, שלם אצל כל יהודי, ולכן "אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה'"³², "אפילו שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד כגון להשתחוות לעבודה זרה אף שאינו מאמין בה כלל"³³ – כי הנקודה היהודית של היהודי אינה מאפשרת לנגוע אפילו ב"קצה טומאת עבודה זרה ח"ו"³⁴.

ועל כך ניתנת ההוראה, שה"אוכלין" צריכים להיות מחוברים למקום גידולם, לנקודה היהודית: אין די בכך שנקודת היהדות כשלעצמה נשארת בשלמותה, אלא האמונה ומסירות הנפש צריכות להקיף את כל פעולות האדם בעבודת ה', כך שתהא ניכרת בפעולות האדם החיות שמצד פנימיות הנשמה.

ו. כאשר פעולות האדם קשורות לשרשן – אין הן נטמאות

וזוהי משמעות דברי הרמב"ם, ש"כל זמן שהן מחוברין אפילו כשורש קטן שיכולין לחיות ממנו אינן מקבלין טומאה".

כאשר עבודתו של היהודי נעשית באופן שהיא מחוברת למקום גידולו, לפנימיות נפשו,

ואפילו רק "כשורש קטן": כל השרשים נותקו, ר"ל, ונשאר לו רק "שורש קטן" אחד. אך כיון שזהו "שורש קטן³⁵ שיכולין לחיות ממנו",