78

שהחיות של פנימיות הנשמה יכולה "להימשך" באמצעותו,

הרי אז "אינן מקבלין טומאה". כי כשם שהפנימיות האמיתית של הנשמה נעלית לחלוטין מעניני הטומאה, כך נגרם גם ל"אוכלין", לעניני האדם בתורה ובמצוות, אשר מקבלים חיות, בהיותם חדורים בחיות של פנימיות הנשמה – שאף בהם לא תוכל הטומאה לפגוע. עד כדי כך, ש"אוכלין שהוכשרו כשהן מחוברין לקרקע .. אינו הכשר"³⁶ – הם אינם יכולים אפילו להיות מוכשרים לקבל טומאה, וענין הטומאה מושלל מהם לחלוטין.

ויש לומר, שזוהי משמעות דברי המשנה³⁷, שעבודתו של היהודי צריכה להיות כ"אילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו" – שהמעלה העיקרית היא בשרשים רבים, הקושרים את פעולות האדם בתורה ובמצוות אל מקום גידולן, אל פנימיות נשמתו³⁸, וכך מתחזקת ומתגברת עבודתו, עד כדי כך ששום דבר לא יכול להזיזו ממקומו – "כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו".

ז. חיבור "נגלה" ו"פנימיות" בתורה ובעבודה בכלל

כידוע, מתחיל כל ענין בעבודת ה' מן התורה. וכך בעניננו, שכדי לקשר את פעולות האדם, במחשבה בדיבור ובמעשה, אל פנימיות הנשמה, הרי זה על ידי כך שבלימוד התורה שלו יש הכנה של ברכו בתורה תחילה³⁹, הקשר אל נותן התורה (בלשון הווה),

וזהו השורש הכללי של כל התורה כולה,

התורה צריכה לחדור ולהקיף את כל הפרטים והאיברים, וזהו החיבור שבין הנגלה שבתורה, שהוא דומה לאוכלין – "מלא כריסו בבשר ולחם"⁴⁰, לבין פנימיות התורה.

ההבדל בין הנגלה שבתורה לבין פנימיות התורה הוא⁴¹:

בלשון הזהר⁴², הנגלה שבתורה נקרא גופי תורה, ופנימיות התורה נקראת נשמתא דאורייתא.