74

ב. הטומאה משתדלת לחדור דוקא למקומות של קדושה

מוסבר בכמה מקומות, שהמושג של טומאה אפשרי במקום שיש קדושה, או, לפחות, אפשרות של קדושה. כדברי אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך⁸, לגבי נגיעה בלי נטילת ידים בבוקר, ש"לנגיעת הנכרים אין לחוש, כי רוח טומאה זו אינה מתאווה לשרות אלא בכלי של קודש, במקום קדושה שנסתלקה..."⁹.

והסיבה לכך היא: מצד הבריאה נקבעה לקליפות הטמאות חיות מצומצמת ביותר, ולכן הן "נדחקות" למקום הקדושה, כדי לינוק מן הקדושה תוספת של חיות, על ידי הורדת האדם אל הטומאה ח"ו.

ואילו במקום שאין קדושה יתירה, אין השתדלות מיוחדת מצד הטומאה לשרות בו¹⁰, כי אין שם חיות רבה שממנה יכולות ה"קליפות" לקבל תוספת של יניקת חיות.

זוהי המשמעות הפנימית של התנאי הראשון של טומאת אוכלין, שדוקא "מאכל אדם" מקבל טומאה:

התואר "אדם" הוא¹¹ על שם הנאמר¹² "אדמה לעליון", ולכן ישראל נקראים בשם "אדם" – "אתם קרויין אדם"¹³ – כי היהודי הוא "אדמה לעליון", בדומה, כביכול, לאדם העליון שעל הכסא¹⁴.

וזוהי המשמעות של "אוכל המיוחד למאכל אדם": אכילה, במשמעותה הרחבה יותר, כוללת את כל צרכי האדם¹⁵, וב"מאכל אדם" הכוונה היא לדברים שהם "צרכיו" של האדם שבו, צרכי נשמתו, שהיא "אדמה לעליון", ואלו הם הענינים של התורה ומצוותיה.

ועל ידי כך נעשה גם "מאכל אדם", של האדם העליון שעל הכסא, כביכול. כידוע¹⁶, שעל ידי התורה והמצוות שמקיים היהודי למטה "מפרנסים" כביכול את הקדוש־ברוך־הוא, בדומה לקרבנות, המכונים¹⁷ "לחמי לאשי".