75
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
כיון שאלה הם ענינים ה"מיוחדים למאכל אדם" העליון, משתדלים כוחות הטומאה להכשיל בהם את האדם שלמטה, את היהודי, כדי לקבל תוספת יניקה של חיות מן החיות הקדושה שבו. ולכן, ייתכן שיחדור בהם ענין של טומאה ר"ל,
ולעומת זאת, "כל שאינו מיוחד למאכל אדם הרי זה טהור ואינו מקבל טומאה". כיון שענינים אלו אינם קשורים לאדם העליון שעל הכסא, לקדושה*, אין בהם השתדלות מיוחדת של ה"לעומת זה", והטומאה אינה חלה עליהם18, כדלעיל.
ג. הטומאה חודרת ל"מאכל אדם" דוקא כאשר הוכשר ע"י מים
בנוסף לכך יש, כדברי הרמב"ם, תנאי שני, שאף "מאכל אדם" אינו מקבל טומאה "עד שיבלל תחילה באחד משבעה משקין":
מים, משקין, רומזים להשפעה ול"המשכה". כפי שרואים, שתכונות המים הן: א) מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך19 – זהו חסד והשפעה20, שה"גבוה" יורד אל ה"נמוך" כדי להשפיע עליו. ב) לגבי המזון, הרי המים גורמים להובלת המזון אל הגוף כולו21, ולכן אומרים חז"ל22 "אכל ולא שתה אכילתו דם". ג) תכונת המים היא לדבק23 – הרטיבות יוצרת חיבור והדבקה בין דברים שונים.
משמעות הדבר בעבודת האדם היא: כאשר עבודתו של היהודי, ה"אוכלין" שלו, אינה נעשית ביובש, אלא ב"לחלוחית", אז אין היא נשארת אצלו בלבד, אלא הוא משפיע על היהודים שבסביבתו, והוא יורד אף אל ה"נמוך" כדי להשפיע עליו.
יוצא מכך, שכאשר "מאכל אדם", עניני התורה והמצוות (כדלעיל בסעיף ב'), קשורים לתכונת המים, והם נעשים מתוך "לחות" המביאה לידי כך שאור הקדושה מאיר גם אצל יהודים נוספים, הרי אז נגרמת תוספת רבה בחיות הקדושה.
ולכן משתדלת ה"קליפה" לגרום
הערות
- *. ואף שגם מאכל נכרי נקרא מאכל אדם ומקבל טומאה (ראה רמב"ם שם פ"ג ה"ד. שם ה"י. ועוד) – י"ל שזהו כדי שיהי' ענין הבחירה, ע"ד המבואר (סה"מ תרנ"ו ע' שיט) לענין ציור גופו של אדם.
- 18. וי"ל שזהו הטעם הפנימי בדעת ר"ש (בכורות ט, ב. וש"נ) דאיסורי הנאה אינן מטמאין (אא"כ הי' להן שעת הכושר – שם, סע"ב). אלא שהרמב"ם (הל' טומאת אוכלין ספ"א) פסק כחכמים שמטמאין. ואכ"מ.
- 19. ראה תענית ז, א.
- 20. תניא ספ"ד.
- 21. פיה"מ להרמב"ם עירובין פ"ג מ"א. ועוד.
- 22. שבת מא, א. וראה שערי אורה צה, א. סה"מ תקס"ח ס"ע סט ואילך. ובכ"מ.
- 23. ראה לקו"ת בהר מ, סע"ג. ובכ"מ.
משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים א׳ - הטקסט מספריא
כל אוכל המיוחד למאכל אדם כגון לחם ובשר וענבים וזיתים וכיוצא בהן מקבל טומאה וכל שאינו מיוחד למאכל אדם ה"ז טהור ואינו מקבל טומאה אא"כ חישב עליו וייחדו למאכל אדם וזה וזה אינו מקבל טומאה עד שיבלל תחילה באחד משבעה משקין וזהו הנקרא הכשר שנאמר וכי יותן מים על זרע:
ואלו הן השבעה משקין שמכשירין את האוכלין לטומאה:המים והטל והשמן והיין והחלב והדם והדבש ואינן מכשירין עד שיפלו על האוכלין ברצון הבעלים ולא יהיו סרוחין שהמשקה הסרוח אינו מכשיר וכיון שהוכשר האוכל אע"פ שיבש והרי הוא נגוב הרי זה מקבל טומאה:
אוכל שהיה בלול במי פירות כגון מי תותים ורמונים אף על פי שהוא בלול ונגע בו הזב או בשר המת הרי הוא טהור מפני שלא הוכשר באחד משבעה המשקין:
אין שם משקה שמקבל טומאה אלא שבעת המשקין שמנינו בלבד אבל שאר מי פירות כדרך שאין מכשירין כך אין מקבלין טומאה כלל:
זיתים וענבים שלא הביאו שליש משקין היוצאין מהן אינן מכשירין ולא מקבלין טומאה אלא הרי הן כשאר מי פירות שהן טהורין לעולם:
אלו דברים שאינן מקבלין טומאה אע"פ שבני אדם אוכלין אותן לפי שאינן נאכלין להנאת גופן אלא מפני שנותנין טעם במאכלות או מפני הריח או המראה ואלו הן:הקושט והחמס וראשי בשמים והתיאה והחלתית והפלפלין וחלות חריע וכן כל כיוצא בהן:
השבת סתמו לאכילת גופו כשאר ירקות שדה ואם חשב עליו לקדירה אינו מתטמא טומאת אוכלין והשבת משנתנה טעם לקדירה ה"ז כזבל ואינה מתטמאה טומאת אוכלין:
התמרים והגרוגרות שנתן לקדירה כתבלין עדיין הן מתטמאין טומאת אוכלין עד שיפסדו מלאכול אדם:
הכרשינים אם ייחדן למאכל אדם מתטמאין טומאת אוכלין:
הקור הרי הוא כעץ לכל דבר ואם שלקו וטגנו מתטמא טומאת אוכלין:
החרצנין והזגין אף על פי שכנסן לאוכלין אינן מתטמאין טומאת אוכלין:
זיתים וענבים הקשים שנפרצין ויוצאין מתחת הקורה בשעת הדריכה אינן מקבלין טומאה ועד כמה עד ארבעה קבין לכל כור היה הנפרץ יתר מזה מקבלין טומאה ואם כנסן לאוכלין אע"פשהן פחות מארבעה קבין מקבלין טומאה:
הכפניות והפגין והבוסר והקצח הרי הן כאוכלין ומקבלין טומאה:
לולבי זרדים וחרובין ושל ערל ועלי הלוף השוטה אינן מקבלות טומאה עד שיתמתקו:
החרדל והתורמסין ושאר כל הנכבשין מטמאין טומאת אוכלין בין משהמתיקו בין עד שלא המתיקו:
זיתים שכבשן בעלין שלהן אין העלין מקבלין טומאה שלא כבשן לאוכלין אלא למראה:
כשות של קישות והנץ שלה אין מקבלין טומאה מפני שאינו אוכל:
דבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה רדה הדבש משירסק החלות מתטמא משום משקה דבש הזב מכוורתו מתטמא טומאת משקין חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין:
השמן הקרוש אינו אוכל ולא משקה חשב עליו כשהוא קרוש בין לאוכלין בין למשקין בטלה דעתו וכן הדם שקרש אינו אוכל ולא משקה חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין חשב עליו למשקין בטלה דעתו:
חלב שקרש לא אוכל ולא משקה חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין למשקין בטלה דעתו:
דבש תמרים לא אוכל ולא משקה חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין למשקין בטלה דעתו ושאר כל מי פירות כולן לא אוכל ולא משקה חשב עליו בין לאוכלין בין למשקין בטלה דעתו:
השלג אינו אוכל ולא משקה חשב עליו לאוכלין בטלה דעתו למשקין מתטמא טומאת משקין נטמא מקצתו לא נטמא כולו העבירו על גבי כלי חרס הטמא נטמא כולו:
החלב שבכחל שחישב עליו בטלה דעתו והרי הוא טהור חשב על החלב שבקיבה הרי זה מתטמא טומאת אוכלין:
ענבים שדרכן משיהלך בהן הדורך שתי וערב מתטמאין משקין נשתייר בהן גרגרין שלימים אותן גרגרין מתטמאין טומאת אוכלין וכן הזיתים משיטענום מתטמאין טומאת משקין נשתיירו בהן גרוגרות שלימין מתטמאין טומאת אוכלין:
הערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל שנשחט ועגלה ערופה בין שנשחטה בין שנערפה וציפורי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב ובשר פרה אדומה והפיגול והנותר אף ע"פ שכל אלו אסורין בהנאה כולן מתטמאין טומאת אוכלין:
תניא, ליקוטי אמרים ד׳ - הטקסט מספריא
וְעוֹד יֵשׁ לְכָל נֶפֶשׁ אֱלֹהִית שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה; שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם מְקַיֵּים בְּמַעֲשֶׂה כָּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וּבְדִבּוּר הוּא עוֹסֵק בְּפֵירוּשׁ כָּל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְמַחֲשָׁבָה הוּא מַשִּׂיג כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד הַתּוֹרָה – הֲרֵי כְּלָלוּת תַּרְיַ״ג אֵבְרֵי נַפְשׁוֹ מְלוּבָּשִׁים בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
וּבִפְרָטוּת, בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, מְלוּבָּשׁוֹת בְּהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא מַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד כְּפִי יְכוֹלֶת הַשָּׂגָתוֹ וְשֹׁרֶשׁ נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה; וְהַמִּדּוֹת, שֶׁהֵן יִרְאָה וְאַהֲבָה וְעַנְפֵיהֶן וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן – מְלוּבָּשׁוֹת בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת בְּמַעֲשֶׂה וּבְדִבּוּר, שֶׁהוּא תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן.
כִּי הָאַהֲבָה הִיא שֹׁרֶשׁ כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּמִמֶּנָּה הֵן נִמְשָׁכוֹת, וּבִלְעָדָהּ אֵין לָהֶן קִיּוּם אֲמִתִּי, כִּי הַמְּקַיְּמָן בֶּאֱמֶת הוּא הָאוֹהֵב אֶת שֵׁם ה׳ וְחָפֵץ לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, וְאִי אֶפְשָׁר לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, כִּי אִם בְּקִיּוּם רַמַ״ח פְּקוּדִין, שֶׁהֵם רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא כִּבְיָכוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר. וְהַיִּרְאָה הִיא שֹׁרֶשׁ לְשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה, כִּי יָרֵא לִמְרוֹד בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.
אוֹ יִרְאָה פְּנִימִית מִזּוֹ, שֶׁמִּתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ, לַמְרוֹת עֵינֵי כְבוֹדוֹ וְלַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינָיו, כָּל תּוֹעֲבַת ה׳ אֲשֶׁר שָׂנֵא, הֵם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, אֲשֶׁר יְנִיקָתָם מֵהָאָדָם הַתַּחְתּוֹן וַאֲחִיזָתָם בּוֹ הוּא בְּשַׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.
וְהִנֵּה, שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ מֵהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אַף שֶׁנִּקְרָאִים לְבוּשִׁים לְנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עִם כָּל זֶה, גָּבְהָה וְגָדְלָה מַעֲלָתָם לְאֵין קֵץ וְסוֹף עַל מַעֲלַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עַצְמָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, פֵּירוּשׁ: דְּאוֹרַיְיתָא, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – כּוּלָּא חַד, כִּי הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ם.
וְאַף דְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נִקְרָא ״אֵין סוֹף״, וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, וְכֵן בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כְּדִכְתִיב: ״אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ״, וּכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם״.
הִנֵּה עַל זֶה אָמְרוּ: ״בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ״, וְצִמְצֵם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וּבְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים, וּדְרָשׁוֹתֵיהֶן שֶׁבְּאַגָּדוֹת וּמִדְרְשֵׁי חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה.
בִּכְדֵי שֶׁכָּל הַנְּשָׁמָה אוֹ רוּחַ וָנֶפֶשׁ שֶׁבְּגוּף הָאָדָם, תּוּכַל לְהַשִּׂיגָן בְּדַעְתָּהּ, וּלְקַיְּימָן – כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְקַיֵּים מֵהֶן בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, וְעַל יְדֵי זֶה תִּתְלַבֵּשׁ בְּכָל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ.
וְלָכֵן נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לְמַיִם; מַה מַּיִם יוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ, כָּךְ הַתּוֹרָה יָרְדָה מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל.
וּמִשָּׁם נָסְעָה וְיָרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת, מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים וְעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵן רוֹב מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּכוּלָּם וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת גַּשְׁמִיּוֹת בִּדְיוֹ עַל הַסֵּפֶר, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים שֶׁבְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כָּל מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּהֶן, וַאֲפִילוּ בְּחִינַת דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, שֶׁלְּמַטָּה מִמַּדְרֵגַת מַחֲשָׁבָה, תְּפִיסָא בָּהֶן וּמִתְלַבֶּשֶׁת בָּהֶן.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ וְכָל תַּרְיַ״ג אֵבָרֶיהָ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, הֲרֵי כּוּלָּהּ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה׳ מַמָּשׁ, וְאוֹר ה׳ מַמָּשׁ מַקִּיפָהּ וּמַלְבִּישָׁהּ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ״, וּכְתִיב: ״כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ״, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְלוּבָּשִׁים בְּתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתֶיהָ.
וְלָכֵן אָמְרוּ: ״יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא״, כִּי עוֹלָם הַבָּא הוּא שֶׁנֶּהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא תַּעֲנוּג הַהַשָּׂגָה, וְאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם נִבְרָא, אֲפִילוּ מֵהָעֶלְיוֹנִים, לְהַשִּׂיג, כִּי אִם אֵיזוֹ הֶאָרָה מֵאוֹר ה׳, וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם ״זִיו הַשְּׁכִינָה״; אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, כִּי אִם כַּאֲשֶׁר תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אֲזַי הִיא תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד.
וְאַף שֶׁהַתּוֹרָה נִתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים תַּחְתּוֹנִים גַּשְׁמִיִּים – הֲרֵי זֶה כִּמְחַבֵּק אֶת הַמֶּלֶךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בְּמַעֲלַת הִתְקָרְבוּתוֹ וּדְבֵיקוּתוֹ בַּמֶּלֶךְ, בֵּין מְחַבְּקוֹ כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ לְבוּשׁ אֶחָד בֵּין שֶׁהוּא לָבוּשׁ כַּמָּה לְבוּשִׁים, מֵאַחַר שֶׁגּוּף הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכָם.
וְכֵן אִם הַמֶּלֶךְ מְחַבְּקוֹ בִּזְרוֹעוֹ, גַּם שֶׁהִיא מְלוּבֶּשֶׁת תּוֹךְ מַלְבּוּשָׁיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וִימִינוֹ תְחַבְּקֵנִי״, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִיָּמִין, שֶׁהִיא בְּחִינַת חֶסֶד וּמַיִם:
משנה עירובין ג׳:א׳ - הטקסט מספריא
בכל מערבין ומשתתפים חוץ מן המים ומן המלח. והכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח. הנודר מן המזון מותר במים ובמלח. מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. סומכוס אומר בחולין. ולכהן בבית הפרס. רבי יהודה אומר אפילו בבית הקברות מפני שיכול לילך לחוץ ולאכול:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 21 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך לו בא שיחה ג מאותו ספר בכורות ט, ריש ע"ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ג הלכות פסח: תנג דיני החטים וטחינתם למצות בכורות דף ט.
- תורת מנחם שיחת יום ב' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"א שבת מא, א
- מאמרים מלוקטים חלק ב ש"פ ויצא, ט' כסלו, ה'תשל"ב שבת מא, א
- תורת שמואל תרמ"א ובירך את לחמך שבת מא, א
- תורת שמואל תרמ"א וברך את לחמך שבת מא, א
- נר מצוה ותורה אור שער האמונה ק, ב שבת מא, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות השכמת הבוקר ב דין לבישת בגדים ב שבת מא , א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות השכמת הבוקר ג הנהגת בית הכסא י שבת מא, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת שלט כמה דינים פרטיים הנוהגים בשבת א שבת מא, רע"א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ד הלכות יום טוב תקז דיני אפייה ביום טוב ב שבת מא, א
- פלח הרמון בחוקותי רפאיני ה' וארפא שבת מא, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ג (סי' רסז-ש) רעז שלא לגרום כבוי הנר שבת מא, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ד (סי' שא-שז) שב דיני ניקוי וקיפול הבגדים בשבת שבת מא, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ה (סי' שח-שכא) שכ דיני סחיטה בשבת שבת מא, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) תקז דיני אפייה ביום טוב שבת מא, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ וישלח, י"ט כסלו, ה'תש"ל שבת מא, ריש ע"ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ ויקהל, פ' שקלים, מבה"ח וער"ח אדר שני, ה'תש"ל שבת מא, סע"א
- תורת מנחם ש"פ ויצא, ט' כסלו, ה'תשל"ב שבת מא, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום השכמת הבוקר וציצית ב דין לבישת בגדים שבת דף מ"א,
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום השכמת הבוקר וציצית ג הנהגת בית הכסא שבת מא, א