60
מביא רש"י טעם לעריפה כל עיקר, והרי אין פרש"י על התורה ספר של טעמי המצוות, ולא בא אלא לפרש פשוטו של מקרא, וברובא דרובא לא מצינו שרש"י יפרש טעמן של המצוות12.
ויש לומר, שההכרח בנדו"ד למצוא טעם (גם ע"ד הפשט) למצות עריפה, הוא מפני האופן המיוחד של המתת הפטר חמור, "וערפתו" דוקא:
הריגת חמור ע"י עריפה — "עורפו בקופיץ מאחוריו" — היא מיתה הקשורה ביסורים וצער, כי ע"י עריפה מאחוריו ב"קופיץ" ("סכין גדול"13) שוברים את עצם הצוואר כו'14. וצ"ע: גם אם יש צורך להמית את הפטר חמור (כיון ש"כל פטר רחם לה'"15, וכמו שבכור בהמה טהורה צריכים לזבוח לה'16, עד"ז פטר חמור שלא רצה לפדותו צריכים להמית), מ"מ, למה צריכה מיתתו להיות באופן כזה17?
והרי הזהירות ב"צער בעלי חיים" הוא ענין המובן בשכל הפשוט (גם ד"בן חמש למקרא"). ועוד זאת: מפורש לעיל בפ' בראשית18 ש"לא הותר לאדם ולאשתו להמית ברי' ולאכול בשר" (דלאדם ולחוה לא הותרה מיתת ברי' אפילו בשביל אכילה), ומזה מובן, דגם כאשר הותרה אח"כ (לנח19), צ"ל זהירות שלא לצער הבעל חי, שזהו הטעם בפשטות לאיסור אבר מן החי20, ולכן שחיטת בהמה לאכילה היא בסכין (כמובא בפרש"י לעיל בפ' וירא21).
ולכן, לאחרי שפרש"י מהי עריפה — "עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו" — מוכרח להמשיך ולבאר הטעם לזה22: "הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו".
ביאור הדבר:
זה שבעל החמור אינו רוצה לפדותו אינו אלא "הפסד" (היזק) בלבד, שהרי אין לו הנאה וריוח מזה, כי קודם פדייתו הרי הוא אסור בהנאה23 (וכמ"ש רש"י בד"ה שלפנ"ז "נותן שה לכהן ופטר חמור מותר בהנאה", שבפשטות כוונת רש"י היא, שהפדי' ע"י שה היא היא המתירה את הפטר חמור בהנאה24), ועוד, דאם אינו פודה אותו, הרי צריך להמיתו25 — וא"כ מה
הערות
- 12. ראה ס' כללי רש"י (קה"ת, תש"מ) פ"ג אות 11 (בהוצאת תנש"א — פ"ב אות 17) וש"נ.
- 13. רש"י בכורות י, ב. ובכ"מ. — וראה לקו"ש חכ"ד ע' 125 הערה 42, 50. וש"נ. וראה ס' זכרון על פרש"י כאן.
- 14. ד"עורפו" היינו "קוצץ" (רש"י שופטים כא, ד), וראה טיו"ד סשכ"א (ורמ"א שם ס"י) "מכהו בקופיץ כו'" (וראה במקומות שנסמנו בלקו"ש שם) — ולא כשחיטה שחותך בהולכה (והובאה).
- 15. פרשתנו שם, יב. וכן לפנ"ז שם, ב: "קדש לי כל בכור גו' באדם ובבהמה לי הוא".
- 16. פרשתנו שם, טו.
- 17. ואינו דומה למליקת עוף (ויקרא א, טו ובפרש"י. שם ה, ח), שהוא בצפרנו של כהן (רש"י הנ"ל), ועוד, שעצם צואר העוף אינו קשה כ"כ כו'.
- 18. א, כטל.
- 19. נח ט, ג ובפרש"י.
- 20. נח שם, ד ובפרש"י.
- 21. כב, ו. וכן בפרש"י תולדות כז, ג.
- 22. ועד"ז בעגלה ערופה, שנאמר בה (שופטים שם) "וערפו", פרש"י גם טעם העריפה "(קוצץ כו') אמר הקב"ה תבא עגלה כו'", כמשנ"ת בארוכה בלקו"ש שם ע' 125 ואילך.
- 23. כדעת ר' יהודה (בכורות ט, ריש ע"ב), וכ"ה להלכה (רמב"ם הל' ביכורים פי"ב ה"ד. הל' בכורות להרמב"ן ספ"א. טושו"ע יו"ד סשכ"א ס"ח). וכן סתם במכילתא פרשתנו כאן.
- 24. ראה רא"ם שם [ומ"ש בדפוסי רא"ם הנפוצים "נכנס במקום פטר חמור", לכאורה היא טה"ד, וצ"ל "לא נכנס". וכלשון הקיצור מזרחי ושפ"ח שם]. נחלת יעקב על פרש"י כאן.
- 25. וגם אז נבלתו אסורה בהנאה (וגם ר"ש דמתירו בהנאה מחיים, מודה דאחר מיתה אסור — בכורות שם בסוף העמוד). וכ"ה ל' המשנה וברייתא בכורות (הנ"ל הערות 5, 6) "עורפו כו' וקוברו". וכ"ה להלכה (ראה במקומות שנסמנו לעיל הערה 23). אלא שרש"י כאן השמיטו (ובמקומו כ' "והורגו" — ראה לעיל הערה 2). ואכ"מ.
רש"י על דברים כ״א:ד׳ - הטקסט מספריא
אל נחל איתן. קָשֶׁה, שֶׁלֹּא נֶעֱבַד:
וערפו. קוֹצֵץ עָרְפָּהּ בְּקוֹפִיץ; אָמַר הַקָּבָּ"ה תָּבֹא עֶגְלָה בַת שְׁנָתָהּ שֶׁלֹּא עָשְׂתָה פֵרוֹת וְתֵעָרֵף בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵרוֹת, לְכַפֵּר עַל הֲרִיגָתוֹ שֶׁל זֶה שֶׁלֹּא הִנִּיחוּהוּ לַעֲשׂוֹת פֵּרוֹת (סוטה מ"ו):
אל נחל איתן UNTO A VALLEY WHICH IS איתן — which is hard; i.e. one that has never been tilled (Sifrei Devarim 207:2; Sotah 45b).
וערפו AND THEY SHALL STRIKE OFF [THE HEIFER’S] NECK — i.e. one breaks its neck with a hatchet. The Holy One, blessed be He, says, as it were, Let a heifer which is only one year old and which therefore has brought forth no fruits (no offspring) have its neck broken at a spot (the untilled valley) which has not brought forth fruits, to expiate for the murder of him whom they did not permit further to beget children (Sotah 46a).
רש"י על בראשית כ״ז:ג׳ - הטקסט מספריא
שא נא. לְשׁוֹן הַשְׁחָזָה, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין, אֲבָל מַשִּׂיאָהּ עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ (ביצה כ"ח), חַדֵּד סַכִּינְךָ וּשְׁחֹט יָפֶה, שֶׁלֹּא תַאֲכִילֵנִי נְבֵלָה (בראשית רבה):
תליך. חַרְבְּךָ שֶׁדֶּרֶךְ לִתְלוֹתָהּ:
וצודה לי. מִן הַהֶפְקֵר וְלֹא מִן הַגֶּזֶל:
שא נא — The word שא means sharpen, similar to what שא read in the Mishna (Beitzah 28a) “One may not sharpen the knife in the usual manner but one may sharpen it by passing it (משיאין) over another”. Isaac said to Esau, “Sharpen your knife and slaughter an animal according to the regulations so that you may not give me to eat נבלה” (i.e. the flesh of animal that is not killed according to the ritual rules) (Genesis Rabbah 65:13).
תליך means thy sword which is usually hung (at the side).
צודה לי AND HUNT FOR ME [SOME VENISON] of animals that are ownerless, but not of such as are acquired by theft (literally, by robbery).
משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין י״ב:ד׳ - הטקסט מספריא
פטר חמור אסור בהנאה עד שיפדה ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים ואם מת קודם פדיון או שערפו יקבר מפני שהוא אסור בהנאה אף לאחר עריפה הואיל ולא נפדה לפיכך אם לא פדהו ונתן פטר החמור בעצמו לכהן אסור לכהן להשתמש בו עד שיפדהו בשה ויקח השה לעצמו או יערפנו ויקבר והכהנים חשודים על דבר זה לפיכך אסור לישראל ליתן פטר חמור לכהן אלא אם כן פדהו הכהן בפניו.
שולחן ערוך, יורה דעה שכ״א:ח׳ - הטקסט מספריא
פֶּטֶר חֲמוֹר אָסוּר בַּהֲנָאָה עַד שֶׁיִּפָּדֶה; וְאִם מְכָרוֹ קֹדֶם פִּדְיוֹן, דָּמָיו אֲסוּרִין. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁמְּכָרוֹ סְתָמָא, אֲבָל אִם הוֹדִיעוּ לַלּוֹקֵחַ שֶׁהוּא פֶּטֶר חֲמוֹר וְהוּא מוֹכֵר לוֹ מַה שֶּׁשָּׁוֶה יוֹתֵר מֵהַשֶּׂה שֶׁיִּפְדֶּה, דָּמָיו מֻתָּרִים, וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחַלָּה מֻתָּר לְמָכְרוֹ בִּכְהַאי גַּוְנָא (כָּךְ מַשְׁמָע בַּטּוּר). וְאִם מֵת קֹדֶם פִּדְיוֹן, אוֹ שֶׁעֲרָפוֹ, יִקָּבֵר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה אַף לְאַחַר עֲרִיפָתוֹ, הוֹאִיל וְלֹא נִפְדָּה. לְפִיכָךְ, אִם לֹא פָּדָהוּ וְנָתַן פֶּטֶר הַחֲמוֹר בְּעַצְמוֹ לַכֹּהֵן, אָסוּר לַכֹּהֵן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ עַד שֶׁיִּפְדֵּהוּ בְּשֶׂה וְיִקַּח הַשֶּׂה לְעַצְמוֹ, אוֹ יַעַרְפֶנּוּ וְיִקָּבֵר. וְהַכֹּהֲנִים חֲשׁוּדִים עַל דָּבָר זֶה, לְפִיכָךְ אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִתֵּן פֶּטֶר חֲמוֹר לַכֹּהֵן, אֶלָּא אִם כֵּן פָּדָה הַחֲמוֹר בְּפָנָיו אוֹ יַעַרְפֶנּוּ לְפָנָיו.
מזרחי, בראשית כ״ז:ג׳ - הטקסט מספריא
חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבלות. ב"ר פי' שלא תהי' הסכין פגומה וא"ת נהי דעשו הוה מהימן ליה דבחזקת כשר הוה בעינוהי סוף סוף כיון דהוה שחיט ליה לעופא בכדי דפרח ליחוש דילמא עביד ליה חלדה כבר תרצו בגמרא פרק השוחט חזינן גדפי דמיפרמי פי' שהיו כרותות ואי עביד חלדה מבפנים הי' יוצא רוחב פי החץ בין הכנפיים ולא הי' חותכן והדר פריך והא בעי כסוי והיאך הי' מתיר לו לשחוט עופא בהדי דפרח וכי תימא דמכסי לי' והאמר ר' זירא אמר רב השוחט צריך שיתן עפר מלמטה ועפר מלמעלה שנאמר וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר ומשני דמזמן לי' לעפר דכולא פקתא שכותש אותו כדי שיהא עפר תיתוח ומזמנו לכך:
וצודה לי ציד מן ההפקר ולא מן הגזל. דאם לא כן לי למה לי הרי כתיב בתריה והביאה לי ואוכלה אלא עכ"ל הראוי להיות לי הוא דקאמר דהיינו מן ההפקר שהכל זוכים ממנו לאפוקי מן הגזל דאינו ראוי להיות שלו:
שפתי חכמים, בראשית כ״ז:ג׳ - הטקסט מספריא
חדד סכינך ושחוט יפה וכו'. פירוש כדי שלא יהיה בסכין פגומה. כתב הרא"ם ואם תאמר נהי דעשו הוי מהימן לו ליצחק דבחזקת כשר הוה בעיניו סוף סוף כיון דהוה שחיטה ליה לעופות בהדי דפרח ליחוש דילמא עביד ליה חלדה ותירץ כמו שתירצו בגמרא דחולין (ל:): ואין צורך לאריכות הרא"ם דהא יצחק לא ביקש שיביא לו עופות אלא חיות וכדפירש רש"י בסמוך כי טעם הגדי כטעם הצבי ועוד וכו' ואף על גב דקרא הזכיר גם קשתך דמשמע קצת לירות עופות מ"מ איכא למימר דקשת קאי על החיה ר"ל היורה בחיה במקום שאינה עושה טריפה כדי שלא תוכל לברוח ואח"כ ישחטנה בחרב. [נח"י]:
מן ההפקר ולא מן הגזל. דאי לא כן לי למה לי, דהא כתיב והביאה לי ל"פ וכו':
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 2 עמודים.