59
שיחה ג
א. "וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו"1, ובפרש"י ד"ה "וערפתו" — "עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו. הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו".
והנה לכאורה מבאר כאן רש"י שני ענינים שונים: (א) מהו פירוש עריפה ("וערפתו") — "עורפו2 בקופיץ3 מאחוריו והורגו", היינו שהריגת הפטר חמור צ"ל באופן מיוחד, "עורפו בקופיץ כו'". (ב) הטעם למצות עריפה — "הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו". וצע"ק, למה צירף רש"י את שני הענינים בדיבור אחד [דלא כדרכו בכ"מ4, שמחלק ענינים שונים (אפילו בפירוש תיבה אחת) בשני ד"ה].
ועוד: מ"ש רש"י "עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו" מקורו ב(סתם) משנה5 ("לא רצה לפדותו, עורפו בקופיץ6 מאחוריו וקוברו") שכו"ע מודי בה, ואילו טעם העריפה, "הוא הפסיד כו' לפיכך יפסיד ממונו", הוא דעת לוי (בברייתא שהובאה בגמ'7), "תני לוי הוא הפסיד כו'".
ובמכילתא כאן איתא: "ואם לא תפדה וערפתו, מכאן אמרו8 מצות פדיי' קודמת למצות עריפה. ד"א, ואם לא תפדה וערפתו אם אין אתה פודהו עורפהו הואיל ואבדת נכסי כהן אף נכסיך יאבדו", שמפשטות לשון המכילתא משמע שהם ב' דיעות9, וטעם זה לעריפה ("הואיל ואבדת כו'") אינו לדברי הכל,
[וכמבואר במפרשים10, דלת"ק עריפה היא מצוה כמו פדי' אלא שמצות פדי' קודמת; ואילו לפי הד"א עריפת פטר חמור אינה מצוה, אלא עונש וקנס לבעל החמור על שלא פדה אותו בשה (וכדעת לוי בברייתא)],
ועפ"ז דורש ביאור ביותר מה שצירף רש"י שני הענינים — פירושה של עריפה (שהוא לכו"ע) עם טעם העריפה (שהוא רק לדעת לוי, ודיעה הב' במכילתא) — בד"ה אחד11.
ב. ויובן זה בהקדים השאלה — למה
הערות
- 1. פרשתנו יג, יג.
- 2. לכאורה צ"ע שלא פרש"י תיבת "עורפו". וראה ראב"ע כאן. מדרש לקח טוב כאן (ולקמן תשא לד, כ). וי"ל שמטעם זה מוסיף רש"י "והורגו" (ראה לקמן הערה 25), להדגיש דעריפה היא פעולה ההורגת החמור. ועדיין צע"ק דהול"ל כלשונו בפ' שופטים (כא, ד) — גבי עגלה ערופה — "קוצץ ערפה" (ושינה שם מל' המשנה — סוטה מה, ב).
- 3. צ"ע שלא פי' מהו "קופיץ", אף שפירשו בכ"מ בפירושו לש"ס (ראה הנסמן לקמן הערה 13). ובמ"א (לקו"ש חכ"ד ע' 125 הערה 48) נת' ע"פ ל' רש"י בשופטים שם "קוצץ". ועצ"ע.
- 4. ראה לדוגמא פרש"י פרשתנו: י, כא. שם, כב. יב, ב. שם, כח.
- 5. בכורות ספ"א (יג, א).
- 6. כ"ה במשנה שבמשניות. וכן בלשון המשנה שבהל' בכורות להרמב"ן ספ"א. ובמשנה שבגמ' ליתא תיבה זו, אבל הובאה בברייתא שם לעיל (י, ב). וכן במשנה סוטה שם (בעגלה ערופה).
- 7. י, ב.
- 8. משנה בכורות הנ"ל (הערה 5).
- 9. וראה פלוגתת הרמב"ם והראב"ד הל' ביכורים רפי"ב. וכבר האריכו בזה במפרשים.
- 10. ראה מהרי"ט אלגאזי להל' בכורות להרמב"ן פ"א (סי"ד ד"ה ראיתי למהרש"ג). ועוד.
- 11. ולהעיר ממנ"ח (מצוה כג סק"ב), ד"לכאורה ללוי דדריש טעמא דקרא מחמת קנס א"כ ל"ל קופיץ וממול ערפו". — וע"פ המבואר לקמן בפנים, הרי אדרבה, הא דצ"ל קופיץ ומול ערפו מובן דוקא ע"פ טעמא דלוי.
משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין י״ב - הטקסט מספריא
מצות עשה לפדות כל אדם מישראל פטר חמור בשה ואם לא רצה לפדותו מצות עשה לעורפו שנאמר ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו ושתי מצות אלו נוהגות בכל מקום ובכל זמן ומצות פדייה קודמת למצות עריפה.
השה שפודין בו נותנו לכהן שנאמר כל פטר רחם וגו'.
ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה בהמה טמאה האמורה כאן היא החמור בלבד.
פטר חמור אסור בהנאה עד שיפדה ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים ואם מת קודם פדיון או שערפו יקבר מפני שהוא אסור בהנאה אף לאחר עריפה הואיל ולא נפדה לפיכך אם לא פדהו ונתן פטר החמור בעצמו לכהן אסור לכהן להשתמש בו עד שיפדהו בשה ויקח השה לעצמו או יערפנו ויקבר והכהנים חשודים על דבר זה לפיכך אסור לישראל ליתן פטר חמור לכהן אלא אם כן פדהו הכהן בפניו.
הפריש פדיון פטר חמור ומת השה קודם שיתננו לכהן אינו חייב באחריותו ויתן הנבלה לכהן ליהנות בה מת פטר החמור אחר שפדהו יתן הטלה לכהן ומותר בהנייתו שכבר נפדה.
מאימתי חייב לפדותו משיולד ועד שלשים יום ומאחר שלשים יום אם רצה לערפו עורפו אם רצה לפדותו פודה ואין כאן אלא מצות עיכוב בלבד.
לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו שנאמר ואם לא תפדה וערפתו ואין ממיתין אותו לא במקל ולא בקנה ולא בקורדום ולא במגירה אלא בקופיץ ולא יכניסנו לחדר וינעול הדלת בפניו עד שימות שנאמר וערפתו.
אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשה שחוט ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי שנאמר תפדה בשה ואין קרוי שה אלא כבשים ועזים חיים בלבד.
אין פודין בשה הדומה [למין] לאחר ואם פדה פדוי ופודין בבן פקועה אבל לא בפסולי המוקדשין שהרי נאמר בהן כצבי וכאיל מה צבי ואיל אין פודין בו אף פסולי המוקדשין אין פודין בהם.
פודין בשה בין זכרים בין נקבות בין תמימים בין בעלי מומים בין קטנים בין גדולים.
שה שלקחו מדמי שביעית אין פודין בו את הודאי אבל פודין בו את הספק אם אין לו שה לפדותו פודהו בשוויו ונותן דמיו לכהן לא אמרה תורה שה להחמיר עליו אלא להקל עליו שאם היה לו פטר חמור ששוה עשר סלעים יש לו לפדותו בשה שוה דינר ולא יהיה זה חמור מן ההקדש שנפדה בכסף בשוויו.
במה דברים אמורים כשהיו דמי פטר חמור משלשה זוזים ולמעלה אבל אם היו דמיו פחות מג' זוזים אין פודין אותו אלא בשה או בג' זוזים ועין יפה לא יפחות מסלע ועין ראה בחצי סלע ובינונית בג' זוזים.
והפודה פטר חמור של חבירו ה"ז פדוי והחמור לבעליו.
כהנים ולוים פטורין מפטר חמור שנאמר בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה והפטור מבכור אדם פטור מבכור בהמה טמאה.
הלוקח עובר חמורו של עכו"ם או המוכר עובר חמורו לעכו"ם אף על פי שאינו רשאי ה"ז פטור מן הבכורה ואין קונסין אותו על דבר זה היה העכו"ם שותף באם או בבכור אפילו לא היה לו אלא אחד מאלף בו הרי זה פטור היה לו בו או באמו אבר אחד כגון ידו או רגלו אפילו אזנו כל שאילו יחתך יהיה בעל מום ה"ז פטור מן הבכורה ואם כשיחתך חלק העכו"ם לא יהיה בעל מום למזבח הרי זה חייב וכן המקבל חמור מן העכו"ם להיות מטפל בה והולד ביניהם או עכו"ם שקיבל מישראל הכל פטור מן הבכורה שנאמר פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה עד שיהיה הכל בישראל.
גר שנתגייר ואין ידוע אם עד שלא נתגייר ילדה חמורו או אחר שנתגייר הרי זה חייב לערוף או לפדות ואם פדה בשה השה של גר שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
עכו"ם שהפריש פטר חמור מודיעין אותו שאינו חייב והרי הוא מותר בגיזה ועבודה.
פרה שילדה כמין חמור או חמור שילדה כמין סוס פטור שנאמר ופטר חמור תפדה בשה ופטר חמור ב' פעמים עד שיהיה היולד חמור והנולד חמור ואם יש בו מקצת סימני חמור חייב בבכורה.
חמורו שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן טלה לכהן ילדה זכר ונקבה מפריש טלה אחד כדי להפקיע קדושה ממנו עד שיהיה מותר בהנייה שמא הזכר נולד תחלה וטלה זה שהפריש לבעלים ואינו לכהן שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
שתי חמוריו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן.
ילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום ואינו צריך להפריש טלה לעצמו לפי שיש כאן ספיקות הרבה שמא האחת ילדה זכר והשנייה ילדה שתי נקבות או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה או נקבה ואחריה זכר וכן ספיקות הרבה יש בשני זכרים ושתי נקבות אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים ונתערבו נותן טלה אחד לכהן זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו ואינו נותנו לכהן מפני שהוא ספק והמע"ה.
וכן הלוקח חמור מן העכו"ם ואין ידוע אם בכרה או לא בכרה וילדה זכר פודה אותו בשה והוא לבעלים מפני שהוא ספק.
מי שהיו לו עשרה טלאים כל אחד מהן הפרישו על ספק פטר חמור הרי הן כחולין לכל דבר ומתעשרין כשאר הבהמה ומפריש אחד מהן מעשר והשאר שלו כשהיו.
ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאין בתוך ביתו שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו הכהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל ה"ז מפריש עליהן י' שיין והן שלו וחייבין במעשר:סליקו להו הלכות בכורים.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.