שיחה ב

66שיחה ב

א. הדיון בפרשה בין משה ואהרן אודות שריפת שעיר ראש־חודש

על הפסוק¹ "ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף", אומרים חכמינו ז"ל², שבשמיני למילואים הוקרבו "שלושה³ שעירי חטאות .. שעיר עזים ושעיר נחשון ושעיר ראש חודש ומכולן לא נשרף אלא זה" – שעיר ראש־חודש. ולכן "ויקצוף⁴ (משה)... מדוע לא אכלתם את החטאת...", ואהרן ענה לו: "הן⁵ היום הקריבו את חטאתם... ותקראנה... ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'. וישמע משה וייטב בעיניו".

אחד מההסברים בדברי חכמינו ז"ל⁶ לפשר הדיון שבין משה ואהרן – האם את שעיר ראש־חודש היה צריך לאכול (כסברתו הראשונית של משה) או לשרוף (כדעת אהרן) – הוא:

אהרן ובניו הרי היו אוננים (בעקבות מיתת נדב ואביהוא) ואונן אסור לאכול בקדשים⁷; אלא שבנוגע לשעיר ושעיר

ב נחשון משה ציוה "ואכלתם גו' – כי כן צויתי"⁸ "באנינות יאכלוה"⁹.

אך לגבי שעיר ראש־חודש היו משה ואהרן חלוקים: משה סבר שגם את שעיר ראש־חודש היה עליהם לאכול באנינות, בדיוק כמו שאר שני השעירים, מכיוון שהיה היתר מפורש (על קרבנות היום) "כי כן צויתי – באנינות יאכלוה"; אולם אהרן סבר והשיב לו על כך: "שמא לא שמעת (את ההיתר) אלא בקדשי שעה (שעיר עזים ושעיר נחשון [=שהוקרבו באופן חד פעמי לרגל חנוכת המזבח]), דאי בקדשי דורות [=כי אם מדובר בקרבנות שמקריבים באופן קבוע במשכן שבכללם הוא שעיר ראש־חודש, לגביהם יש לחלק וללמוד] קל־וחומר ממעשר הקל [שחומרתו פחותה מקרבנות]: ומה מעשר הקל אמרה תורה¹⁰ "לא אכלתי באוני [=באנינות] ממנו" – בקדשי דורות לא כל שכן [שאסור לאכלם באנינות]".

66ומיד "וישמע משה וייטב בעיניו הודה ולא בוש (משה¹¹) לומר לא שמעתי אלא (אמר¹¹) שמעתי ושכחתי".

ב. לשם מה דרושה ההוספה "קל־וחומר ממעשר

הקל"?

צריך להבין:

לשם מה היה על אהרן לומר "(דאי בקדשי דורות) קל־וחומר ממעשר הקל כו'"? הרי: כוונת אהרן לא הייתה לחדש למשה את כללות הדין שאונן אסור בקדשים¹²

(דבר שהיה ידוע למשה מכבר, וכמוכח ממאורע זה עצמו – מכך שהקדוש־ברוך־הוא הוצרך להשמיעו היתר מפורש, "צויתי", שבנוגע לשאר השעירים "באנינות יאכלוה"¹³)

– ואם כן, כדי להדגיש את החילוק בין ההיתר המיוחד לאכול באנינות המוגבל לקדשי שעה אך לא בנוגע לקדשי דורות (שעיר ראש־חודש) – ולהוציא מסברת משה שההיתר כולל את כל הקדשים של היום – היה על אהרן לומר בקיצור: שמא שמעת בקדשי שעה ולא בקדשי דורות!

[– ומה מוסיף כאן הקל־וחומר ממעשר הקל¹⁴, שכאילו מבלעדי קל־וחומר זה לא היו יכולים לחלק בין קדשי שעה וקדשי דורות].

הדיוק בולט יותר לאור העובדה, שמצינו כי גם רש"י בפירושו על התורה¹⁵ מביא את תוכן הדיון בין משה ואהרן – ודברי אהרן אודות החילוק בין קדשי שעה וקדשי דורות – ורש"י שם אכן מקצר בלשונו: "הייטב בעיני ה' – אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות" (ואינו מביא את הקל־וחומר ממעשר הקל).

67ג. ההסבר נעוץ במחלוקת:

קדשי שעה וקדשי דורות

– מי מהם חמור?

הדבר יובן בהקדם דיוק לשון רש"י הנ"ל "אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות":

מלשון רש"י "אין לך להקל" (ולא "ללמוד" וכיוצא־בזה¹⁶ – שמשמעו כי בכלל לא ניתן ללמוד קדשי דורות מקדשי שעה) מוכח, שאי־האפשריות להשוות בין קדשי דורות לקדשי שעה [אינו משום שהיתר האנינות (בקדשי שעה) היה "הוראת שעה" שממנה כלל לא ניתן ללמוד לגבי כל מקום אחר^*, אלא¹⁷] משום שקדשי דורות חמורים יותר מקדשי שעה, ומטעם זה – "אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות".

ועל פי זה מובן מדוע הגמרא מוסיפה (בדברי אהרן) "קל־וחומר ממעשר הקל" – משום שלפי שיטת התלמוד, הדבר הפוך: קדשי שעה הינם חמורים מקדשי דורות, ועל אחת כמה וכמה מן הקל שבקדשי דורות – והראיה על כך:

הגמרא¹⁸ מביאה מחלוקת בין ר' יוסי הגלילי וחכמים בנוגע למקור הדין שחטאת (חיצונה, שיש להזות מדמה רק על מזבח החיצון) שנכנס דמה 'לפני ולפנים' [=למזבח הפנימי] פסולה וחייבים לשרפה: ר' יוסי הגלילי לומד זאת מהפסוק בפרשתנו¹⁹ "הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה" (שהוא שאלת משה לאהרן: מדוע שרפו את קרבן החטאת – הרי מן הדם שלה לא הביאו "אל הקודש פנימה") – "מכלל דאי .. עייל דמה – בשריפה" [=מכך נסיק שאם היה מוכנס דמה – דינה להשרף]. ומכך לומד שכל חטאת חיצונה שנכנס דמה 'לפני ולפנים' דינה בשריפה. לעומת זאת חכמים לומדים את הדין מפסוק אחר, וכפי שרש"י²⁰ מבאר, כי לדעתם כלל לא ניתן ללמוד מהפסוק "הן לא הובא..." כי "דורות משעה לא ילפינן" [=לא לומדים].

יש להבין בדעת חכמים: לכאורה, אף שלא ניתן ללמוד ולהקיש מזה על זה – אך מהו ההכרח לשנות ולהחמיר (בקדשי שעה)? מכך מוכח שלדעת חכמים אכן קדשי שעה, בכלל, חמורים מקדשי דורות²¹, שלכן, על אף שנאמר 68במפורש ב"(קדשי) שעה" שחטאת שנכנס דמה 'לפני ולפנים' דינה בשריפה, היה ניתן לומר שקדשי דורות אינם (כה חמורים ואינם) בשריפה.

[יתירה מזו: הכוונה ב"שעה" שם היא לא "קדשי שעה" כפשוטם (כלומר, קרבנות שהקריבו רק באותו זמן) – משום שהקרבן ששרפו היה שעיר ראש־חודש (כנ"ל) – אלא, כפי שהתוספות²² מבאר, "הוראת שעה הייתה", כלומר: הוראת שעה בקדשי דורות.

עולה מכך, כי לדעת חכמים²³ עניני "שעה" הינם חמורים עד כדי כך ביחס לענייני "דורות", עד שאפילו מ"שעה" שבקדשי דורות (שעיר ראש־חודש של שמיני למילואים) לא ניתן ללמוד – משום שהיא חמורה מקדשי דורות סתם. ועל אחת כמה וכמה שקדשי שעה ממש (כמו שעיר העזים ושעיר נחשון) הינם חמורים מקדשי דורות]

ומכיוון ש"קדשי שעה" הינם, לשיטת התלמוד, חמורים מ"קדשי דורות" – אין יכולה הגמרא לומר "אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות", משום שאדרבה: אם בקדשי שעה (החמורים) קיימת קולא [=הקלה] של היתר אכילה באנינות – על אחת כמה וכמה חלה הקולא של היתר אכילה באנינות ("באנינות יאכלוה") על קדשי דורות (שבאותו מעמד²⁴).

לכן אהרן היה חייב להוסיף "דאי בקדשי דורות קל־וחומר ממעשר הקל"^*: מכיוון שמוצאים שאיסור 69אנינות חל אפילו על "מעשר הקל" – אי אפשר להקל באנינות בקדשי דורות (על סמך הלימוד מקדשי שעה), אלא מסתבר לומר, שהיתר האכילה באנינות היה הוראת שעה רק בנוגע לקדשי שעה אלו, ולא ניתן להקיש מהם לגבי קרבנות אחרים.

ד. יסוד המחלוקת: האם "אכילת כהנים" היא חלק מפעולת הקרבן לדורות

אך עדיין בלתי מובן: מהו ההסבר במחלוקת האם "קדשי דורות" חמורים יותר, כשיטת רש"י בפירושו על התורה, או ש"קדשי שעה" חמורים יותר, כשיטת התלמוד?

ויש לומר, שהמחלוקת היא (לא – מה יותר חמור, כאמור, אלא) – איזה סוג של "קדשי שעה" היו אלה:

בקדשי שעה ישנם שני אופנים:

א) "קדשי שעה" סתם, הבאים כדבר חד פעמי ממש (שאין להם פעולה וצד־השווה לדורות), בדומה לקרבנות שהקריב אליהו בהר הכרמל. ומסתבר שקדשי שעה כאלו הינם קלים יותר מקדשי דורות (כמו בדוגמא הנ"ל – שבקרבנות אליהו בהר הכרמל הותר האיסור של "שחוטי חוץ").

ב) "קדשי שעה", אשר למרות שהקרבתם בפועל היא באותה שעה, הרי עניינם ותוכנם הוא – פעולה לדורות. בדומה לקרבנות ימי המילואים שבהם חנכו את המשכן, ובדומה לכך קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח. וסוג זה של קדשי שעה, הריהו, כמובן, חמור יותר מאשר סתם קדשים (קדשי דורות), משום שעל־ידם נוצרים ובהם תלויים עניינים שהם לדורות.

מעין זה יש לדון גם בגוף הענין כאן – בנוגע לשעיר עזים ושעיר נחשון: הגדר של "קדשי שעה" יכול להיות בהם בשני אופנים, ובהקדים, שהדיון כאן הוא (לא בנוגע להקרבתם על גבי המזבח, אלא) אודות אכילת כהנים. ואודות כך ניתן לדון – האם גם אכילת כהנים היא חלק מחנוכת המשכן והמזבח:

בדרך הפשט מסתבר, כי אכילת בני אדם (כהנים) אין לה שייכות עם חינוך המשכן והמזבח:

בשעיר עזים (של שמיני למילואים) – זאת אומרת קרבן הקשור עם החינוך של ימי המילואים – אין כל ספק שכך הדבר: שהרי אז, בעת אכילת השעיר, היה זה לאחר שקרבנות אהרן כבר פעלו את החינוך (בהקרבתם על גבי המזבח), ועד – לשלימותו אשר "תשרה שכינה בכם"²⁵, ובאופן של – "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח גו'"²⁶, ובמילא אכילת הכהנים שלאחר מכן אינה מוסיפה בחינוך המשכן והמזבח (לדורות); 70אך אפילו לגבי שעיר נחשון, שבו הייתה ההתחלה של שנים־עשר ימי חנוכת המזבח (ע"י קרבנות הנשיאים) – הרי לפי דרך הפשט מסתבר לומר, ש"חנוכת המזבח" קשורה עם ההקרבה על גבי המזבח במשכן, אך לא עם אכילת כהנים.

נמצא אם כן, שלפי פירוש רש"י על התורה, אכילת הכהנים של "קדשי שעה" אינה ענין הנוגע לדורות, אלא ענין חד פעמי, זאת אומרת, נכללת בסוג הראשון של קדשי שעה (הנ"ל), שהינם קלים מקדשי דורות; ובמילא – בלשון רש"י – "אם שמעת ("באנינות יאכלוה") בקדשי שעה (הקלים) אין לך להקל בקדשי דורות (החמורים)".

לעומת זאת בלימוד בדרך ההלכה, הרי כשם שמוצאים בנוגע לכפרה הבאה על־ידי הקרבן, ש"כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים"²⁷, בדומה לכך הוא (בדרך ההלכה) בנוגע לכל הפעולות של הקרבן – כולל פעולות הקרבנות בנידון דידן: חינוך המשכן והמזבח – שאכילת הכהנים קשורה ופועלת בזה.

נמצא, כי גם אכילת הכהנים בשעיר עזים ושעיר נחשון הינו ענין הנוגע לדורות, ולכן שיטת התלמוד היא, כי קדשי שעה אלו הינם חמורים יותר מקדשי דורות, ולכן היה על אהרן להזדקק ל"קל־וחומר ממעשר הקל", כמוסבר לעיל באריכות.

ה. האם משה אמר "שמעתי ושכחתי" או "לא שמעתי"

לפי הביאור האמור בהבדל שבין שיטת התלמוד ושיטת רש"י בפירושו על התורה בטענת אהרן – יובן גם השינוי ביניהם בנוגע להודאת משה, "וישמע משה וייטב בעיניו":

בגמרא⁶ נאמר: "הודה ולא בוש (משה) לומר לא שמעתי, אלא (אמר) שמעתי ושכחתי" – שאצל משה הייתה בענין זה שכחה; לעומת זאת רש"י בפירושו על התורה²⁸ אינו מביא את לשון הגמרא, אלא, בדומה ללשון ה'תורת כהנים'²⁹: "הודה ולא בוש לומר לא שמעתי" – שפשטות לשון רש"י היא (כמדובר פעם באריכות³⁰) שמשה לא התבייש לומר שהוא לא שמע מהקדוש־ברוך־הוא את החילוק בין קדשי שעה וקדשי דורות (אך לא הייתה בזה שכחה אצלו).

71ויש לומר – שהם הולכים בזה לפי שיטתם:

לפי שיטת התלמוד, שהיסוד של אהרן היה רק מצד "קל־וחומר ממעשר הקל" (כי מצד הסברא, לולא הקל־וחומר, היה גם אהרן מודה שצריך לאכול את שעיר ראש־חודש באנינות, במכל־שכן מקדשי שעה החמורים) – ואם כן צריך לומר, שזה שמשה (מלכתחילה) סבר אחרת, היא כי בשעת מעשה הוא לא ידע את הלימוד מ"מעשר הקל"³¹, כאן היתה שכחה – משה רבינו שכח את הדין (והלימוד) ממעשר.

לעומת זאת, לפי פירוש רש"י על התורה, ההבדל בין עמדתו הראשונית של משה ודעת אהרן היתה – ענין של סברא: משה סבר שהיתר האכילה באנינות קשור עם היום, להיותו יום שמיני למילואים³², ובמילא אין הבדל בכך בין קדשי שעה וקדשי דורות; אך אהרן חידש שהיתר האנינות היה רק לקרבנות מיוחדים (של היום כשמיני למילואים), אך לא ניתן משום כך להקל בשעיר ראש־חודש שהוא מקדשי דורות.

ולכן לא אומר רש"י שאצל משה היתה שכחה – כי על סברא לא מתאים לומר: שכח ולכן אמר – היפך הסברא! ניתן לשכוח דין, בדומה לנאמר "נתעלמה ממנו הלכה"³³, אך אין מקום לומר ששוכחים סברא (אפשר לעשות טעות בסברא³⁴, אבל לא לשכחה).

אלא, לפי פשוטו של מקרא, משה אמר "לא שמעתי" – הוא לא שמע מהקדוש־ברוך־הוא את החילוק הזה.

ו. בעבודות חדשות, "קדשי שעה", נדרשת עמידה איתנה מול בלבולי היצר

מכל ענין צריך לקחת הוראה בעבודת האדם³⁵. ויש לומר שההוראה מענין הנ"ל – עד כמה צריך להיות זהיר בענינים שהינם בדוגמת "קדשי שעה":

ישנם ענינים בעבודת האדם שהם בדוגמת "קדשי דורות" – ענינים קבועים הקיימים מדור דור בלי שינוי; 72וישנם ענינים שהם בדוגמת "קדשי שעה" – ענינים חדשים ש"תלמיד ותיק עתיד לחדש", תקנות גדולי ישראל הנדרשים מצד דרישת השעה, "בקעה מצא וגדר בה גדר"³⁶, וכיוצא בזה.

בדברים שבהם הורגלו מדור דור – אין כל־כך קשיים לנצח את היצר הרע, מכיוון שכבר עברו את השלב של "כל התחלות קשות"³⁷; ויתרה מזה – הרגל נעשה טבע. אולם בנוגע לעבודות שהינם בדוגמת "קדשי שעה" מתייצב היצר הרע כנגד בכל תוקף, בטענה: מה יום מיומיים, "מנהג אבותינו" היה בלי חידוש זה, וכו' – עד שהוא עושה מעצמו מנהיג ופוסק הדור הקובע מהי דרישת השעה.

ולכן נדרשת זהירות יתירה בעבודה חדשה (ובפרט – כזו שהיא לא רק ענין לפי שעה³⁸, אלא – נוגעת גם לדורות) יותר ויותר מאשר בנוגע לעבודות הרגילות שהם בדוגמת "קדשי דורות".

וזאת למדים מהביאור הנ"ל בשיטת התלמוד, שהעובדה ש"קדשי שעה" אלו נאכלו באנינות (וקדשי דורות נשרפו) – הייתה רק הוראת שעה לאותו יום; אך הסדר הרגיל צריך להיות באופן הפוך – שקדשי שעה הינם (קשים יותר לביצוע, ובמילא – ) חמורים יותר מקדשי דורות; ואפילו במקום בו מותר "לאכול" קדשי דורות, אין זו ראיה שניתן "לאכול" קדשי שעה.

וכפי שמוצאים בקרבנות המילואים: הקרבן הראשון אותו הקריב אהרן – פר החטאת – הוא לא אכל ממנו (כמו חטאת של קדשי דורות), אלא הצטווה – "תשרוף באש"³⁹.

משום שבקדשי דורות, בהם היצר הרע אינו מתנגד עד כדי כך, ניתן "לפרגן" את התענוג של אכילת הקרבן, שיש בו הנאה, גם הגוף מקבל מכך הנאה ותענוג;

לעומת זאת ב"קדשי שעה", בהם היצר הרע פועל ביותר כדי לבלבל וכו' נדרשת זהירות יתירה בנוגע לאכילה⁴⁰. בשעה שמרגישים תענוג אישי ובפרט גופני, הדבר נותן מקום המאפשר אחיזה וכו' ליצר־הרע –

אלא צריכה להיות שריפת הקרבן, ביטול לגמרי.

ז. קבלת פני משיח – "קדשי שעה" של דורנו

וזוהי ההוראה למעשה בדורנו זה:

73לפי כל הסימנים בסוף מסכת סוטה, נמצאים כעת בדור של "עקבתא דמשיחא" [=עקבות משיח] ממש. וכפי שכבוד קדושת מורי־וחמי אדמו"ר אמר⁴¹ כי "הנה עומד אחר כתלנו", ובכותל זה ישנם חלונות וחרכים – ודרישת השעה היא, להכין את עצמו (עם כל סביבתו) לקבלת פני משיח צדקנו.

– צריך איפוא לדעת, שבעבודה זו נדרשת זהירות (כולל – זריזות) יתירה, והיא חייבת להתבצע במלוא המסירה והנתינה, "בכל מאדך".

כאשר מדובר אודות "קדשי דורות" – עבודות הרגילות – יש מקום לכך שהעבודה תהיה מסודרת על פי טעם ודעת, בה לא מאבדים (לגמרי) את המציאות העצמית – יש בכך תענוג, עד הנאת הגוף (– מהמצוה, או כדי לעבוד את ה' וכו'⁴²);

אך בשעה שמדובר אודות דרישת השעה להתכונן למשיח – קדשי שעה – צריך לזכור שזהו ענין ש"הזמן גרמא" הדוחה ענינים אחרים, וצריך להתמסר לכך באופן של למעלה ממדידה והגבלה, עד שנעשים לגמרי משוקעים בכך, עד איבוד המציאות העצמית (– בדוגמת שריפת הקרבן).

וזה גופא מביא את משיח צדקנו, שביאתו היא באופן של "היסח הדעת"⁴³ (למעלה מבחינת דעת⁴⁴) – מצאתי דוד עבדי⁴⁵ – בגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו ממש.