66
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ומיד "וישמע משה וייטב בעיניו הודה ולא בוש (משה11) לומר לא שמעתי אלא (אמר11) שמעתי ושכחתי".
ב. לשם מה דרושה ההוספה "קל־וחומר ממעשר
הקל"?
צריך להבין:
לשם מה היה על אהרן לומר "(דאי בקדשי דורות) קל־וחומר ממעשר הקל כו'"? הרי: כוונת אהרן לא הייתה לחדש למשה את כללות הדין שאונן אסור בקדשים12
(דבר שהיה ידוע למשה מכבר, וכמוכח ממאורע זה עצמו – מכך שהקדוש־ברוך־הוא הוצרך להשמיעו היתר מפורש, "צויתי", שבנוגע לשאר השעירים "באנינות יאכלוה"13)
– ואם כן, כדי להדגיש את החילוק בין ההיתר המיוחד לאכול באנינות המוגבל לקדשי שעה אך לא בנוגע לקדשי דורות (שעיר ראש־חודש) – ולהוציא מסברת משה שההיתר כולל את כל הקדשים של היום – היה על אהרן לומר בקיצור: שמא שמעת בקדשי שעה ולא בקדשי דורות!
[– ומה מוסיף כאן הקל־וחומר ממעשר הקל14, שכאילו מבלעדי קל־וחומר זה לא היו יכולים לחלק בין קדשי שעה וקדשי דורות].
הדיוק בולט יותר לאור העובדה, שמצינו כי גם רש"י בפירושו על התורה15 מביא את תוכן הדיון בין משה ואהרן – ודברי אהרן אודות החילוק בין קדשי שעה וקדשי דורות – ורש"י שם אכן מקצר בלשונו: "הייטב בעיני ה' – אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות" (ואינו מביא את הקל־וחומר ממעשר הקל).
הערות
- 11. בשטמ"ק – ליתא תיבה זו.
- 12. בויק"ר פרשתנו (פי"ג, א. וראה אדר"נ פל"ז, יב) "וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה שאונן אסור לאכול בקדשים .. מיד דרש אהרן ק"ו למשה ומה מעשר הקל כו'". וכ"ה לדעת שמואל (זבחים שם) ד"הא ר"י והא ר"נ" לפי שיטת רש"י שם, דלשמואל – לא ס"ל לר"נ ד"כן צויתי – באנינות יאכלוה", ו"על אנינות לא הוזכר למשה לדרוש ק"ו" (והיינו, שהי' ס"ל למשה שאין איסור אנינות בקדשים). אבל לתירוץ רבא, דגם ר"נ ס"ל ד"באנינות יאכלוה" – ידע משה מאיסור אכילת קדשים לאונן, וכמפורש בפרש"י שם ד"ה אידי ואידי (וראה גם פרש"י עה"פ (י, יב): קחו את המנחה – אע"פ שאתם אוננים וקדשים אסורים לאונן) אלא ש"משה כשקצף טעה כו'" בהחילוק ד"שעה" ו"דורות". וראה לקמן בפנים סעיף ה. ראה גם שפת אמת וקרן אורה זבחים שם.
- 13. ראה גם שפת אמת וקרן אורה זבחים שם.
- 14. כקושיית השפת אמת שם. ומה שתי' "דרך אגב משמיענו הגמ' עיקר טעמא דאונן אסור" – לדכוותינו צע"ג והסברה.
- 15. י, יט ד"ה הייטב. וראה פרש"י שם, טז (ד"ה שעיר החטאת) ואילך ובמפרשי רש"י. ואכ"מ.
רש"י על ויקרא י׳:י״ב - הטקסט מספריא
הנותרים. מִן הַמִּיתָה, מְלַמֵּד שֶׁאַף עֲלֵיהֶן נִקְנְסָה מִיתָה עַל עֲוֹן הָעֵגֶל, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט'), וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ, וְאֵין הַשְׁמָדָה אֶלָּא כִלּוּי בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ב'), וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל, וּתְפִלָּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה בִּטְּלָה מֶחֱצָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט'), וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִיא:
קחו את המנחה. אַף עַל פִּי שֶׁאַתֶּם אוֹנְנִין וְקָדָשִׁים אֲסוּרִים לְאוֹנֵן:
את המנחה. זוֹ מִנְחַת שְׁמִינִי וּמִנְחַת נַחְשׁוֹן (ספרא):
ואכלוה מצות. מַה תַּ"ל? לְפִי שֶׁהִיא מִנְחַת צִבּוּר וּמִנְחַת שָׁעָה וְאֵין כַּיּוֹצֵא בָהּ לְדּוֹרוֹת, הֻצְרַךְ לְפָרֵשׁ בָּהּ דִּין שְׁאָר מְנָחוֹת (שם):
הנותרים WHO WERE LEFT from death. This teaches us that upon them, also, death had been pronounced in punishment for the sin of the golden calf. This is what is meant by the words (Deuteronomy 9:20) “And with Aaron the Lord was very angry to destroy him”, for the expression “destruction” means the extirpation of offspring, as it is said (Amos 2:9) “And I destroyed its fruit above”. Moses’ prayer, however, made half the sentence of none effect, (so that only two of Aaron’s four sons died) as it is said (Deuteronomy 9:20) “And I prayed also on behalf of Aaron at that time” (cf. Rashi on that passage).
קחו את המנחה TAKE THE MEAL OFFERING, although ye are אוננים and the holy things are forbidden to an אונן (Zevachim 101a).
את המנחה THE MEAL-OFFERING — This was the meal-offering prescribed for the eighth day of the installation ceremony and the meal-offering of Nachshon (Numbers 7:13; cf. Sifra, Shemini, Chapter 1 3).
ואכלהו מצות AND EAT IT AS UNLEAVENED CAKES — Why is this stated at all, since this regulation regarding the meal-offering has been previously laid down (cf. Leviticus 6:9)? Since, however, this (the meal-offering prescribed for the installation ceremony) was a communal meal-offering (cf. Leviticus 9:3—4) and an occasional meal-offering and nothing similar to it had been commanded for future generations and it was therefore possible that the regulations relating to meal-offerings in general did not apply, it was necessary expressly to set forth in respect of it the law already laid down for other meal-offerings (Sifra, Shemini, Chapter 1 4).
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך יז ‹ שמיני ‹ שיחה ב ‹ 106 לקו"ש חכ"ז ע' 66
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.