תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כז תזריע

שיחה א

רשימת העמודים (9) מצוטט ב־2 עמודים חיפוש חדש

80שיחה א

א. מחלוקת בהגדרת "מחוסר כיפורים"

מן הפסוק בסוף פרשת יולדת¹ "וכפר עליה הכהן וטהרה" לומדת הגמרא²: "וטהרה מכלל שהיא טמאה", כלומר, מחוסר כיפורים (לאחר ש"טבל ועלה" ו"העריב שמשו" – לפני שהביא את כפרתו) נחשב טמא לגבי כמה דינים: א) עדיין קיים עליו האיסור של "בכל קדש לא תגע גו'"³, אכילת קדשים⁴. ב) אם שימש בבית־המקדש הוא חייב מיתה⁵ (משום "טמא ששימש במיתה")⁶. ג) הוא, המחוסר כיפורים, פוסל את העבודה⁷.

הרמב"ם בספרו 'היד החזקה' מביא דרשה זו בשני מקומות – (א) לגבי מחוסר כיפורים שעבד ש"עבודתו פסולה"⁸, (ב) לגבי איסור הכניסה למקדש (מעזרת ישראל ולפנים)⁹ – אך בשינוי לשון: "וטהרה מכלל שעדיין לא נגמרה (גמרה¹⁰) טהרתה".

מלשון הרמב"ם מובן, כי הגדרת החסרון במחוסר כיפורים אינה מחמת שקיימת אצלו טומאה במובן "חיובי" – כלומר: אף שמצד אחד על־ידי שטבל והעריב שמשו הוא נטהר לגבי כמה עניינים (כולל אכילת תרומה), עם זאת, לעניין קודש ומקדש עדיין נשארה הטומאה (ולכן הוא אסור בקודש וליכנס למקדש כו') –

אלא, הפוך, מצד השלילה, כחסרון בטהרה: משום שחסרה אצלו גמר הטהרה הנעשית על־ידי הקרבן.

וכפי שהרמב"ם אומר בתחילת העניין בפירוש¹¹: "ולמה נקראו 'מחוסרי כפרה'? שכל אחד מהן אף על פי שטהר מטומאתו וטבל והעריב שמשו עדיין הוא חסר ולא גמרה טהרתו כדי לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו, וקודם¹² שיביא כפרתו אסור הוא לאכול בקדשים (כמו שביארנו בפסולי המוקדשין)". כלומר, האיסור הוא לא 80משום שהוא עדיין טמא, אלא משום שחסר בטהרתו¹³.

[הוכחה נוספת להבדל האמור: את הדין של איסור כניסה למקדש למחוסרי כפרה, לומדת הגמרא¹⁴ מהפסוק "עוד טומאתו בו¹⁵ – לרבות מחוסרי כפרה", ואילו הרמב"ם⁹ לומד זאת, כנ"ל, מהפסוק "וטהרה, מכלל שעדיין לא גמרה טהרתה"]^*.

ויש מכך נפקא־מינה והבדל להלכה לפועל: מכיוון שהרמב"ם לומד שמחוסר כיפורים אינו טמא (אלא רק ש"לא נגמרה טהרתו"), לכן פוסק הרמב"ם שמחוסר כיפורים שאכל קודש¹⁶ או שימש – אינו חייב מיתה או כרת.

לעומת זאת הראב"ד סבור שמחוסר כיפורים חייב מיתה, וכפי שהוא משיג¹⁷ על דברי הרמב"ם: "והא אמרינן במכות¹⁸ 'עוד טומאתו בו' – 'לרבות מחוסר כיפורים' .. ועוד 'וטהרה' כתיב ביולדת, מכלל דעד השתא (=שעד עכשיו) טמאה היא; ואמרינן בזבחים¹⁹ 'מחוסר כיפורים דזב כזב דמי' (=זב שעדיין לא הביא את קרבנו והוא מחוסר כיפורים, נחשב כזב. ויתירה 81מזו): ובתוספתא דזבחים מונה אותו עם אותן שבמיתה²⁰ –

משום שהראב"ד סובר, כי הגדר של מחוסר כיפורים הוא, אשר כל עוד לא הביא את כפרתו – עדיין נשארת מן הטומאה הקודמת (ורק נפקע חלק הטומאה שעיכב מאכילת תרומה)²¹.

ב. מרש"י על התורה מוכח שטומאת הלידה פוקעת לפני "ימי הטהרה"

גם רש"י בפירושו על התורה מביא את הדרשה על המילה "וטהרה"²², אך הוא משנה מלשון הגמרא (אך גם לא כותב כמו הרמב"ם), וזה לשונו: "וטהרה, מכלל שעד כאן (היא²³) קרויה²⁴ טמאה".

העובדה שרש"י לא אומר כלשון הגמרא "מכלל שהיא טמאה" – יש לומר²⁵: בפירושו הקודם על המילים אומר רש"י: "ימי טהרה²⁶ – ימי טוהר שלה"; הוא אומר סתם "ימי טוהר" ולא "ימי טוהר אצל בעלה"²⁷ וכיוצא בזה. מכך מוכח, שימים אלו הינם לחלוטין "ימי טוהר" שנגמרו בשלימות. ואם כן, אזהרת הפסוק²⁸ "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאות ימי טהרה", היא מחמת (שעדיין לא קיימים – מילואים, כלומר) סיבה צדדית שבעטיה אסור עליה לגעת "בכל קודש" ולהכנס למקדש.

82נמצא, כי לפי פירוש רש"י – פשוטו של מקרא – טומאת לידה פוקעת מיד לאחר 7 (או 14) ימים, ועל אחת כמה וכמה לאחר 33 ימים, לפני שהיא מביאה את הקרבן – ומטעם זה מובן, מדוע לא שייך לומר עליה את הלשון "שהיא טמאה".

[על פי זה מובנת לשון רש"י – בדיבור המתחיל "בכל קדש": "לרבות את התרומה (שהיא אסורה באכילת תרומה בכל 33 הימים) לפי שזו טבולת יום ארוך שטבלה לסוף שבעה, ואין שמשה מעריב לטהרה עד שקיעת החמה של יום ארבעים, שלמחר תביא את כפרת טהרתה" – שלכאורה מה צורך יש בהדגשה "שלמחר תביא את כפרת טהרתה"?^* –

אלא בכך מתכוון רש"י להשוות בין הדינים: כשם שאיסור אכילת קדשים לאחרי מלאות ימי טהרה (לפני שהיא מביאה את הקרבן) הוא רק מפני שחיוב הקרבן מעכבה מלאכול קדשים (אף שאינה טמאה), בדומה לכך איסור אכילת תרומה ב־33 הימים – אינו מחמת שהיא טמאה, אלא משום שחיוב כפרת טהרתה מעכב אותה ואינו מניח לכך שה"הערב שמש" של הימים הקודמים (לפני הערב שמש של יום הארבעים) יתיר לאכילת תרומה].

וזהו טעם החילוק בין לשון רש"י בפירושו על התורה ולשון הגמרא: לפי פירוש רש"י על התורה – פשוטו של מקרא – לא ניתן לומר על יולדת מחוסרת כיפורים את הלשון "טמאה" (משום שגם קודם, לפני 'הערב© § ¥ WמW'¤ ¤ (=השקיעה) של יום הארבעים, היו אצלה "ימי טוהר שלה"); לעומת זאת לפי שיטת הגמרא, 33 הימים הינם אצלה ימי טומאה²⁹ (גם בנוגע לתרומה) ולפני שהיא מביאה כפרתה – "היא טמאה"³⁰ (בנוגע לאכילת קודש וכניסה למקדש)³¹.

83ג. לפי רש"י חידוש ביולדת

אך צריך להבין, לאידך: מכיוון שלפי שיטת רש"י טומאת הלידה כבר פקעה – אם כן, לפי זה גם לא מתאימה לשונו "(מכלל שעד כאן) קרויה טמאה"? רש"י היה צריך לומר בדומה ללשון הרמב"ם "מכלל שלא נגמרה טהרתה" וכיוצא בזה.

וממה נפשך: אם רש"י לומד, שהחיוב המוטל עליה להביא קרבן מעכב את טהרתה (זאת אומרת, שהיא עדיין לא טהרה בפועל) – הרי אין זה רק שהיא "קרויה טמאה", אלא היא טמאה בפועל; ואם נאמר, לאידך, שהטומאה נפקעה, והדין שאסור לה לאכול בקדשים הוא איסור (צדדי) – הרי אין כאן ענין של "קרויה טמאה" אלא איסור לאכול בקדשים עד שהיא מביאה את קרבנה.

מכך מובן שלפי פשוטו של מקרא הגדר של 'מחוסר כיפורים' הוא באופן שלישי: טומאת לידה נפקעת מיד לאחר שבעת הימים (והימים שלאחר מכן הינם "ימי טוהר שלה"), ולכן אי אפשר לומר עליה "שהיא טמאה"; אך לאידך, הטעם שהיא אסורה לאכול בקדשים עד שהיא מביאה את קרבנה, הוא לא מחמת הצורך בתוספת טהרה שעל־ידי הקרבן, אלא כתוצאה מדין מיוחד ביולדת³², שאפילו לאחר שטומאתה פוקעת – נשאר עדיין שם טומאה, "קרויה טמאה", עד שהיא מביאה קרבן לטהרתה.

וזה מה שאומר רש"י – לא כלשון הגמרא "מכלל שהיא טמאה" – אלא משנה ומדגיש: "וטהרה, מכלל שעד כאן (היא) קרויה טמאה", כלומר: (א) היא רק "קרויה טמאה", (ב) אך זהו המשך למצבה הקודם "עד כאן – (היא) קרויה טמאה"³³.

ד. רש"י מרמז את ההוכחה מן הפסוק "וטהרה ממקור דמיה"

את ההכרח לכך בפשוטו של מקרא – יש לומר, כי רש"י מרמז עליו, על־ידי שינוי נוסף מדברי הגמרא:

84בגמרא נאמרה הדרשה "מכלל שהיא טמאה" על המילה "וטהרה" שבסיום הפרשה – "וכפר עליה הכהן וטהרה". אך רש"י אומר זאת על הפסוק הקודם^* "והקריבו לפני ה' וכפר עליה וטהרה ממקור דמיה"³⁴.

ולכאורה: מכיוון שרש"י לומד "מכלל שעד כאן (היא) קרויה טמאה" – שגם קודם לא הייתה כאן טומאה, אלא רק "שם טומאה" – היה מתאים יותר להביא את הדרשה על המילה בסיום הפרשה "וטהרה¥ " (בה האות ה"א הראשונה מנוקדת בציר"ה), מאשר להביא זאת על המילה "וטהרה© (ה"א בפת"ח) ממקור דמיה", דבר המדגיש את פעולת הטהרה מטומאה?

אלא הביאור בזה: לולא הפסוק "וטהרה ממקור דמיה" היינו לומדים שהאיסור לאכול בקדשים כלל לא קשור עם טומאה, כי אם הוא איסור צדדי בלבד, הנובע מכך שחסרה לה פעולת הקרבן;

אך מכיוון שהפסוק מדייק "וטהרה ממקור דמיה", נמצא שהטהרה שחסרה לה היא – לא רק משום שעדיין לא הביאה את הקרבן, אלא – שעדיין נשארה טומאה "ממקור דמיה".

אך כיצד מתיישב הדבר עם כך שהפסוק אומר שכבר 33 הימים הקודמים הינם "ימי טוהר"? חייבים איפוא לומר, כי "מכלל שעד כאן (היא) קרויה טמאה": אף על פי שהטומאה נפקעה כבר, אך שם הטומאה עדיין נותר עליה.

ה. הטעם שנותר עליה 'שם טומאה'

אך עדיין אין מובן:

א) רש"י אינו ספר של טעמי הלכות – ומה נוגע בפשוטו של מקרא לומר שטעם האיסור לאכול בקדשים הוא מכיוון ש"עד כאן (היא) קרויה טמאה"?

ב) מכיוון שטומאת יולדת כבר נפקעה – מדוע עדיין נותר עליה "שם טומאה" עד שהיא מביאה קרבן?

הדבר יובן בהקדים התמיהה: כבר דובר כמה פעמים שרש"י בפירושו על התורה מתרץ את כל השאלות המתעוררות בפשוטו של מקרא – מדוע לא מוצאים שרש"י יבאר את הטעם מדוע בכלל יולדת צריכה להביא חטאת לכפרה? איזה חטא היא עשתה שהיא זקוקה עליו לכפרה³⁵?

85[וזוהי שאלה הדורשת תירוץ בפשוטו של מקרא, ונשאלת אכן על־ידי כמה וכמה ממפרשי התורה. ויתירה מזו: מוצאים בפירוש רש"י לעיל, אודות קרבן עולה שבו נאמר³⁶ "ונרצה לו לכפר עליו" – ורש"י מפרש ומבהיר: "על מה הוא מרצה לו כו' על עשה ועל לאו כו'"].

ופשוט, שאי אפשר לומר שרש"י סומך על הביאור בגמרא³⁷, שזהו משום ש"בשעה שכורעת (האשה) ללדת קופצת ונשבעת כו'". ובפרט שהוא אפילו לא מרמזו!

חייבים איפוא לומר, שה'בן חמש למקרא' מבין זאת מעצמו, לפי פשוטו של מקרא שהוא כבר למד, כדלקמן.

ו. בכל לידה יש מהעונש על חטא עץ הדעת ומכאן הצורך בכפרה

כאשר לומדים את פרשת היולדת, "אשה כי תזריע וילדה... וטמאה... כימי נדת דוותה"³⁸ – הדבר מזכיר מיד את הצירוף של אשה לידה וצער, הבא כעונש על חטא, בפרשת בראשית, שם הקדוש־ברוך־הוא אמר לחוה לאחר שחטאה בעץ הדעת: "אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים"³⁹. כל לידה (הבאה כתוצאה מהריון "ותהר ותלד") – היא באופן של (עצבונך והרונך "צער העיבור"⁴⁰) "בעצב תלדי בנים" "צער הלידה"⁴⁰ – שיש בה חלק מהעונש על חטא עץ הדעת.

ועל פי זה מובן טעם הטומאה – של 86יולדת⁴¹ (אפילו בלא דם⁴²) בפשוטו של מקרא: מכיוון שלידה היא בצער כתוצאה מחטא עץ הדעת, היא מביאה גם כן טומאה⁴³.

ומזה מובן מדוע יולדת צריכה להביא קרבן חטאת לכפרתה: מכיוון שבכל לידה (אצל כל אשה) יש מחטא עץ הדעת – היא צריכה להביא על כך כפרה⁴⁴.

[ובדומה למה שרש"י פירש קודם לכן בנוגע לחטא העגל: "וביום פקדי ופקדתי⁴⁵ – תמיד כשאפקוד עליהם עוונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה עם שאר העוונות ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עוון העגל"].

ז. החיוב להביא את הקרבן במהירות האפשרית

לפי ביאור זה בטומאת לידה, יובן גם מה שרש"י מפרש על המילה "והקריבו" – "מי שהוא בא לכפר בו הטהרה תלויה", שטהרת האשה היולדת תלויה דווקא בקרבן חטאת שבא לכפרה ולא בקרבן עולה⁴⁶

– משום⁴⁷ שהטומאה באה על־ידי ענין שדורש כפרה, ולכן הטהרה מהטומאה קשורה עם כך שהיא מביאה את כפרתה.

ועל פי הנ"ל יומתק ויובן ההמשך בפירוש רש"י, שתיכף לאחר פירושו הנ"ל על המילה "והקריבו" (בו הוא מדגיש שטהרת יולדת קשורה עם כפרתה) – הוא ממשיך "וטהרה, מכלל שעד כאן (היא) קרויה טמאה": לאחר שיודעים שטומאת יולדת קשורה עם חטא עץ הדעת ולכן טהרתה קשורה בכפרתה, מובן, אשר "עד כאן (היא) קרויה טמאה": אפילו לאחר שהטומאה פקעה ממנה, אך כל זמן שחסרה לה כפרתה, הרי עדיין היא "קרויה טמאה".

ובכך יובן למה נפקא־מינה ואיזו השלכה מעשית יש לכך – גם על פי פשוטו של מקרא – ש"עד כאן (היא) קרויה טמאה": אילו האיסור של אכילת קדשים היה רק מצד זה שעדיין חסר בגמר טהרתה – יש מקום לכך שהאשה לא תזדרז להביא את קרבנה רק בכדי שתוכל לאכול בקדשים. שהרי, לא מוצאים חיוב על יהודי להיות במצב של טהרה כדי לאכול בקדשים (מלבד לפני 87העליה לרגל, ש"חייב אדם לטהר עצמו ברגל"⁴⁸).

אך מכיוון שהעובדה שהיא "קרויה טמאה" עד עתה קשור בכך שחסר בכפרתה – הרי מובן, שהיא צריכה להזדרז ככל האפשרי להתכפר.

ח. התשוקה לצאת מיד ממצב של קרויה טמאה

חכמינו ז"ל⁴⁹ אומרים שהקדוש־ברוך־הוא "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות". ומכך מובן, שכשם שהקדוש־ברוך־הוא רוצה שיהודים לא יהיו אפילו במצב של "קרויה (בלבד) טמאה", ויביאו קרבן לכפרתם,

כך נוהג הקדוש־ברוך־הוא עם בני ישראל: שכאשר הם בגלות, והריהם רק בבחינת "קרויה טמאה"

[וכפסק דין הרמב"ם⁵⁰ אשר כל יהודי בכל מקום ובכל זמן – הרי רצונו (ועל פי תורת אמת) – לעשות רק את רצון השם – ואם הוא עושה לפעמים אחרת הרי זה רק מצד אונס, ובפרט לאחרי כל הגזירות וההשמדות האיומות והנוראות, "חבלי משיח" שהיהודים כבר עברו, ובפרט בדורנו זה האחרון⁵¹]

מוציא הקדוש־ברוך־הוא את עם ישראל ממעמד ומצב של "קרויה טמאה"⁵² – וחס־וחלילה חס־ושלום לומר שמישהו או משהו יכול לעכב אותו – והדבר מתרחש בזריזות הכי גדולה,

רק שרצונו הוא, אשר גם אצל בני ישראל תהיה תשוקה⁵³ לצאת בזריזות "מיד" – בלשון הרמב"ם⁵⁴ – מהגלות, ממצב של "קרויה טמאה", ולבוא לגמר טהרתן – כפרתן,

ובאה הגאולה באופן של "ארו עם ענני שמיא (=הנה, עם ענני השמים)"⁵⁵, "אחישנה"⁵⁶ (ב"אחישנה"⁵⁷), מיד ממש, בעגלא דידן.

הערות

עמוד 80

1. פרשתנו יב, ח.
2. יבמות עד, ב. סנהדרין פג, ב. זבחים יט, רע"ב.
3. פרשתנו שם, ד.
4. יבמות שם ושם עה, א (וש"נ). פרש"י פרשתנו שם.
5. סנהדרין שם, א.
6. סנהדרין שם, ב.
7. זבחים שם.
8. הל' ביאת מקדש פ"ד ה"ד וה'.
9. שם פ"ג ה"ז.
10. לשונו בפ"ג שם.
11. ריש הל' מחוסרי כפרה. וראה גם בהכותרת שם: שתקריב .. כשתטהר .. ואחר שיקריבו קרבנותיהן תגמר טהרתן.
12. וצ"ע מאי קמ"ל בסיומו: וקודם כו' בקדשים.

עמוד 80

13. ראה גם שו"ת הרדב"ז (ללשונות הרמב"ם) סי' אלף תעט (קו). וראה ס' מעשה נסים ס"ג תשובת ר"א בן הרמב"ם: אך כי חסר להם הטהרה השלימה אשר ישלימם באיזה ענינים. אלא שלדעתו – עד"ז הוא גם בטבול יום. ע"ש (וראה לקמן בפנים ובהערה 16, 21). וראה (ובהבא לקמן) ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ רס"ג ח"ג עונש נח נט (פד, ב ואילך).
14. נזיר מה, א. מכות ח, רע"ב.
15. חקת יט, יג.
9.
*. וכמודגש בשינוי לשון הרמב"ם באותה ההלכה גופא (בהל' ביאת מקדש פ"ד שם): טבול יום שעבד שעדיין טמא הוא שנאמר ובא השמש וטהר מכלל שעדיין לא טהר. אבל מחוסר כפורים .. שנאמר .. וטהרה מכלל שעדיין לא נגמרה טהרתה (וכמ"ש הרדב"ז שם*). וצע"ק ל' הרמב"ם בפיה"מ זבחים רפ"ב.
16. ולהעיר אשר במ"ש בהל' פסוה"מ פי"ח הי"ד לענין מחוסר כפר באוכל קודש "ואינו חייב כרת שנאמר (צו ז, כ) וטומאתו עליו עד שתהי' כל טומאתו עליו" – שם קאי גם על טבול יום (והאוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או* קודם שיביא כפרתו לוקה) ובטבול יום כתב הרמב"ם (הל' ביאת מקדש פ"ד ה"ד) שעדיין טמא הוא שנאמר .. מכלל שעדיין לא טהר, כנ"ל ברדב"ז שם. וראה לקמן הערה 21.
17. הל' ביאת מקדש פ"ד שם. וראה גם השגות הראב"ד להל' ביאת מקדש פ"ג ה"ט. ובהשגות הראב"ד (הל' פסוה"מ שם) השיג ג"כ עמ"ש הרמב"ם שם "ואינו חייב כרת" – "זה שבוש שכבר כתבנו למעלה שהוא בכרת".
18. שם (וראה פרש"י שם).
19. יז, ב.
. ברדב"ז שם מדייק שינוי לשון הרמב"ם שם בין טבול יום ומחוסר כפורים אבל דייק "דגבי טבול יום כתב ובא השמש וטהר מכלל שעדיין לא טהר", ולא הלשון "שעדיין טמא הוא" שברמב"ם. ואולי כי מדגיש בעיקר – השינוי בדרשת הכתוב שברמב"ם. ואכ"מ.
. ברמב"ם שם ליתא. אבל כ"ה בכס"מ הל' ביאת מקדש פ"ג ה"ט. ובכ"מ.

עמוד 81

20. וראה כס"מ הל' ביאת מקדש פ"ג ה"ט (וכ"ה ברדב"ז שם), דהרמב"ם פסק כהמ"ד דמחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי. עיי"ש*. ומה שהקשה בהל' ביאת מקדש פ"ד שם, דהרמב"ם סותר עצמו, דבפרק י"ט מהל' סנהדרין (ה"ב) "מנה מחוסר כפורים בכלל מחוייבי מיתה שחייבים מלקות" – ראה כס"מ הל' סנהדרין שם (בשם מהרי"ק) דט"ס הוא, וצ"ל "יתר בגדים". ועד"ז הוא ברדב"ז שם.
21. וראה צפע"נ הל' נזירות פ"ט ה"ט – כח, ד ואילך (ועד"ז בהל' מאכלות אסורות פ"י ה"ב) באופן אחר קצת, במחוסר כפורים, "אם לכך יש עליו שם איסור משום דצריך להביא קרבן או להיפך משום שיש עליו שם איסור לכך מביא קרבן להכשירו". עיי"ש בארוכה. ומתרץ שם הסתירה בדברי הרמב"ם בדין ביאת מקדש ואכילת קדשים. אבל ראה שם לפנ"ז דכייל טבול יום ומחוסר כפורים ביחד "אם עדיין נשאר עליו שם טמא או הוא דבר חדש". עיי"ש. וראה גם שו"ת צפע"נ (ווארשא) סקי"ט ס"ו (צ, א). ושם: אם התורה חלקה לפרטים דטבילה מהני לחולין ולמעשר והעריב שמש לתרומה וכפרה לקדשים, או לאחר טבילה נולד דבר חדש שם טבול יום, ולאחר העריב שמש נולד דבר חדש מחוסר כפורים כו'.
22. פרשתנו יב, ז. וראה לקמן סעיף ד – הטעם שמשנה גם בזה ממ"ש בגמ' עה"פ שלאחריו.
23. כ"ה בדפוס ראשון ושני דפרש"י.
24. כ"ה בדפוסים שלפנינו. וכ"ה גם בהנסמן בהערה הקודמת ובמפרשי רש"י.
25. בכל הבא לקמן ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 90 ואילך ובהערות שם.
26. שם, ד (ד"ה בדמי טהרה).
27. כמ"ש ברמב"ן, בחיי וטור הארוך כאן (פסוק ה).
28. שם.
. לכאורה צריך לומר דמפרשים ע"ד פרש"י זבחים יז, ב בפי' כזב דמי ולאו כזב דמי, ולא כפי' התוס' שם ד"ה קסבר. וראה רדב"ז שם. ואכ"מ.

עמוד 82

*. דאם כוונת רש"י רק (כפשטות) לשלול טעות שהערב שמש הוא בליל טבילתה (ככל טבול יום) – מספיק לכתוב בקיצור "עד שקיעת החמה של יום ארבעים" (או "עד שקיעת החמה של יום הבאת כפרת טהרתה", ע"ד לשון רש"י ביבמות עד, ב ד"ה כיון).
29. ראה יבמות עד, ב (בדברי אביי) "עד מלאות ימי טהרה כיון שמלאו ימי' טהרה". ולכאורה גם רבא לא פליג על דרשה זו. וראה הערה 31.
30. בפרש"י יבמות עה, א ד"ה וטמא: אף לאחר ביאת המים קראו טמא – וקאי על טבול יום. אבל* מובן דשאני ל' "קראו" דקאי על הנאמר במקרא, מלשון "קרוי'" שקאי על האשה. ועד"ז יש לחלק ממ"ש רש"י שם עד, סע"ב ד"ה קרי כאן "והאי מחוסר כפורים טמא מקרי כדכתיב וטהרה מכלל שהיא טמאה".
31. וזה ש"מלאו ימי' טהרה" לפני שהביאה כפרתה (ראה הערה 29) – הוא רק לגבי אכילת תרומה, אבל לגבי קודש "היא טמאה". וכמו האיסור בתרומה לפני הערב שמש לאחר טבילה להש"ס דהוי טמאה לתרומה אף דלמדו בגמ' שם "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים הא רחץ טהור" – לאכילת מעשר. וראה תוד"ה מכלל שם. תוד"ה טבול יום סנהדרין שם. פרש"י יבמות שבהערה הקודמת. פרש"י שם עג, רע"א. וראה פרש"י יומא מג רע"ב. ועוד. ואכ"מ.
. נוסף על המובן (ומדובר כ"פ) שפרש"י על הש"ס הוא ע"פ פשוטו דש"ס ופירושו עה"ת – ע"פ פשש"מ.

עמוד 83

32. דלדעת הרמב"ם, כל מחוסרי כפורים חד שם וסוג אחד הוא, והיינו דעדיין לא גמרה טהרתו; משא"כ לדעת רש"י עה"ת י"ל דזהו דין (ושם) מיוחד ביולדת. ולהעיר מצפע"נ הל' נזירות שם, דס"ל ד(גם) לדעת הרמב"ם יולדת שאני.
33. משא"כ בלשון "היא טמאה" שבש"ס – יש לומר, דהוי טומאה השווה בכל מחוסרי כפורים (והרי למדו מ"וטהרה מכלל שהיא טמאה" לכל מחוסר כפורים). והיינו דלאחר טבילה והערב שמש לא נשארה עליהם מעין טומאה שהי' בהם לפנ"ז, אלא יש עליהם טומאה השווה בכל מחוסרי כפרה. ולהעיר מזבחים יז, ב (שהובא בשוה"ג להערה 20) ותוס' שם. וכן הנסמן בהערה 21. ואכ"מ.

עמוד 84

*. יב, ז.
34. כ"ה גם בדפוס ראשון ושני, שפרש"י ד"ה וטהרה בא לפני ד"ה אחד לעולה (שבפסוק ח). ודוחק גדול לומר שהכוונה בפרש"י לוטהרה שפסוק ח (ואף שי"ל לכאורה, דמכיון שכבר הביא בד"ה שלפנ"ז "שנאמר וכפר עלי' הכהן וטהרה", לכן מפרשו מיד (אבל ראה נחלת יעקב וצידה לדרך שם, שתיבת "הכהן" בפרש"י, היא ט"ס ורש"י קאי על פסוק ז' שמפרשו) – מובן שדוחק גדול הוא ואין זה דרכו של פרש"י עה"ת כלל).
35. ואין לומר שלדעת רש"י הפירוש ב"כפרה" כאן* הוא לא כפרה על חטא, כ"א לשון קנוח והעברה של הטומאה (כמו שפי' בדעת זקנים בעה"ת פרשתנו יב, ח) – דהרי כאן נאמר ב' לשונות "וכפר .. וטהרה", שמזה מובן ש"וכפר" אינו ענין הטהרה**.

עמוד 85

36. ויקרא א, ד.
37. נדה לא, ב (הובא בכמה מפרשי התורה כאן).
38. ל' מדוה וחולי (פרש"י).
39. בראשית ג, טז. וראה בחיי פרשתנו עה"פ כלי יקר ריש פרשתנו. ועוד.
40. לשון רש"י בראשית שם.
. אבל להעיר מפרש"י לעיל (וישלח לב, כא): ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים כולן לשון קנוח והעברה הן. – ולהעיר ג"כ שהקדמת רש"י שם היא "ונראה בעיני" ולא ודאות גמורה.
. בבעה"ת שם מביא: וכן וכפר על המטהר דמצורע וכן וכפר על הבית דנגעים וכן וכפר עליו דגבי זב דבכל אלו לאו כפרה ממש כו'". אבל: בנוגע לזב וזבה שנאמר (מצורע טו, טו. ל) "וכפר עליו... מזובו... וכפר עלי'... מזוב טומאתה" (ולא – "וכפר... וטהר" וכיו"ב, כמו כאן) – יש לומר שגם לפרש"י הוא קנוח והעברת הטומאה (ואף שענין הטהרה כבר נזכר בפסוקים לפנ"ז (טו, יג. כח) – הרי בפסוקים אלו מוסיף "וכפר לפני ה' מזובו .. לפני ה' מזוב טומאתה"). ובנוגע לנגעים (נגעי אדם ונגעי בתים) שנאמר (שם, יד, כ. נג) "וכפר .. וטהר" – הרי מפורש בפרש"י (ר"פ מצורע יד, ד) שנגעים באים על חטא – לשון הרע וגסות הרוח (ובפשטות גם נגעי בתים בכלל זה. ואי"ז סותר מה שפרש"י (יד, לד) "בשורה הוא להם", כמשנ"ת לקמן ע' 107 ואילך ובהערות שם).

עמוד 86

41. להעיר (ע"ד ההלכה) ממ"ש הצפע"נ הל' איסו"ב (סג, ד) אם הולד גורם או הלידה גורמת הטומאה.
42. פרש"י ריש פרשתנו ד"ה כימי.
43. להעיר משייכות חטא וטומאה – בפשש"מ בפסוקים הסמוכים לפני זה: ולא תטמאו בהם – בכל השרץ (יא, מג־מד).
44. ראה גם הנסמן בהערה 39.
45. תשא לב, לד.
46. ולהעיר ממנחות ד, ב ובפרש"י שם ד"ה לא יביאו. ואכ"מ.
47. אף שע"ד ההלכה – כ"ה בכל מחוסרי כפרה (ראה רמב"ם הל' מחוסרי כפרה פ"א ה"ה. צפע"נ שבהערה 21).

עמוד 87

48. פרש"י לעיל שמיני יא, ח. רמב"ם הל' טומאת אוכלין פט"ז ה"ט ויו"ד. וראה שם ה"ח ואילך. מו"נ ח"ג פמ"ז.
49. שמו"ר פ"ל, ט.
50. הל' גירושין ספ"ב. (משיחת ש"פ תזריע תשמ"א)
51. כמו שהאריך כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחות וכו' וכמה פעמים (ראה (לדוגמא) ג' הכרוזים ("קול קורא") דשנת תש"א (אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"ץ ח"ה אגרת א'תמז. א'תנה. א'תפ)).
52. ראה יחזקאל לו, כה (ובפי' הרד"ק).
53. ראה שבת לא, סע"א: צפית לישועה. ועוד. והרי התשוקה גופא מקרבת וממהרת ביאתו (ראה שיחת אחש"פ תרצ"ט).
54. הל' תשובה פ"ז ה"ח.
55. דניאל ז, יג. סנהדרין צח, א.
56. ישעי' ס, כב. סנהדרין שם.
57. ולהעיר מהרד"ק (ישעי' שם) בהמשך פירושו ל"בעתה": ויש לפרש כשיגיע עתה אחישנה לגמרה מהרה כי לא יאריך זמן מעת החל הישועה עד כלותה.

מצוטט ב־2 עמודים

לקוטי שיחות 2

כרך ז ‹ תזריע ‹ שיחה ב ‹ 87 לקו"ש חכ"ז ע' 82
כרך כח ‹ בהעלותך ‹ שיחה ב ‹ 68 לקו"ש חכ"ז ע' 83