81
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
מזו): ובתוספתא דזבחים מונה אותו עם אותן שבמיתה20 –
משום שהראב"ד סובר, כי הגדר של מחוסר כיפורים הוא, אשר כל עוד לא הביא את כפרתו – עדיין נשארת מן הטומאה הקודמת (ורק נפקע חלק הטומאה שעיכב מאכילת תרומה)21.
ב. מרש"י על התורה מוכח שטומאת הלידה פוקעת לפני "ימי הטהרה"
גם רש"י בפירושו על התורה מביא את הדרשה על המילה "וטהרה"22, אך הוא משנה מלשון הגמרא (אך גם לא כותב כמו הרמב"ם), וזה לשונו: "וטהרה, מכלל שעד כאן (היא23) קרויה24 טמאה".
העובדה שרש"י לא אומר כלשון הגמרא "מכלל שהיא טמאה" – יש לומר25: בפירושו הקודם על המילים אומר רש"י: "ימי טהרה26 – ימי טוהר שלה"; הוא אומר סתם "ימי טוהר" ולא "ימי טוהר אצל בעלה"27 וכיוצא בזה. מכך מוכח, שימים אלו הינם לחלוטין "ימי טוהר" שנגמרו בשלימות. ואם כן, אזהרת הפסוק28 "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאות ימי טהרה", היא מחמת (שעדיין לא קיימים – מילואים, כלומר) סיבה צדדית שבעטיה אסור עליה לגעת "בכל קודש" ולהכנס למקדש.
הערות
- 20. וראה כס"מ הל' ביאת מקדש פ"ג ה"ט (וכ"ה ברדב"ז שם), דהרמב"ם פסק כהמ"ד דמחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי. עיי"ש*. ומה שהקשה בהל' ביאת מקדש פ"ד שם, דהרמב"ם סותר עצמו, דבפרק י"ט מהל' סנהדרין (ה"ב) "מנה מחוסר כפורים בכלל מחוייבי מיתה שחייבים מלקות" – ראה כס"מ הל' סנהדרין שם (בשם מהרי"ק) דט"ס הוא, וצ"ל "יתר בגדים". ועד"ז הוא ברדב"ז שם.
- 21. וראה צפע"נ הל' נזירות פ"ט ה"ט – כח, ד ואילך (ועד"ז בהל' מאכלות אסורות פ"י ה"ב) באופן אחר קצת, במחוסר כפורים, "אם לכך יש עליו שם איסור משום דצריך להביא קרבן או להיפך משום שיש עליו שם איסור לכך מביא קרבן להכשירו". עיי"ש בארוכה. ומתרץ שם הסתירה בדברי הרמב"ם בדין ביאת מקדש ואכילת קדשים. אבל ראה שם לפנ"ז דכייל טבול יום ומחוסר כפורים ביחד "אם עדיין נשאר עליו שם טמא או הוא דבר חדש". עיי"ש. וראה גם שו"ת צפע"נ (ווארשא) סקי"ט ס"ו (צ, א). ושם: אם התורה חלקה לפרטים דטבילה מהני לחולין ולמעשר והעריב שמש לתרומה וכפרה לקדשים, או לאחר טבילה נולד דבר חדש שם טבול יום, ולאחר העריב שמש נולד דבר חדש מחוסר כפורים כו'.
- 22. פרשתנו יב, ז. וראה לקמן סעיף ד – הטעם שמשנה גם בזה ממ"ש בגמ' עה"פ שלאחריו.
- 23. כ"ה בדפוס ראשון ושני דפרש"י.
- 24. כ"ה בדפוסים שלפנינו. וכ"ה גם בהנסמן בהערה הקודמת ובמפרשי רש"י.
- 25. בכל הבא לקמן ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 90 ואילך ובהערות שם.
- 26. שם, ד (ד"ה בדמי טהרה).
- 27. כמ"ש ברמב"ן, בחיי וטור הארוך כאן (פסוק ה).
- 28. שם.
- . לכאורה צריך לומר דמפרשים ע"ד פרש"י זבחים יז, ב בפי' כזב דמי ולאו כזב דמי, ולא כפי' התוס' שם ד"ה קסבר. וראה רדב"ז שם. ואכ"מ.
משנה תורה, הלכות ביאת מקדש ג׳:ט׳ - הטקסט מספריא
נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים אבל טמא מת או טבול יום שנכנס לעזרת נשים או מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל אע"פ שאינו לוקה מכין אותו מכת מרדות:
משנה תורה, הלכות ביאת מקדש ד׳ - הטקסט מספריא
טמא שעבד במקדש חילל עבודתו וחייב מיתה בידי שמים על עבודתו אף על פי שלא שהה שם שנאמר וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי ה"ז אזהרה לעובד בטומאה ולהלן הוא אומר ומתו בו כי יחללוהו מה חילול האמור [שם] חייב מיתה בידי שמים אף כאן מיתה בידי שמים וכל לאו שחייבין עליו מיתה בידי שמים לוקין עליו:
אע"פ שאם עבד בטומאה אינו חייב בבית דין אלא מלקות אחיו הכהנים לא היו מביאין אותו לבית דין אלא מוציאין אותו לחוץ ופוצעין את מוחו ואין ממחין עליהן בכך:
והיאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה עד שלא יתחייב כרת אלא מיתה בידי שמים בלבד כגון שנטמא בעזרה ויצא בקצרה וביציאתו היה צנור בידו והפך בו אבר על האש במזבח וקירב שרפתו שכל קירוב עבודה הרי הוא כעבודה:
וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא יחללו שם אלהיהם מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטבול יום שעבד שעדיין טמא הוא שנאמר ובא השמש וטהר מכלל שעדיין לא טהר אבל מחוסר כיפורים שעבד אף על פי שעבודתו פסולה וחילל ה"ז פטור:
ומניין שעבודתו פסולה שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שעדיין לא נגמרה טהרתה והוא הדין לכל מחוסרי כיפורים:
כהן שעבד ואח"כ נודע שהיה טמא אם היא טומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין שהרי עבודתו חולין ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה וכל הקרבנות שהקריב נרצו ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה שהציץ מרצה על טומאת התהום אע"פ שהוא מזיד וכבר ביארנו טומאת התהום בנזירות:
וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין שנאמר והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה אלא אם כן היתה הטומאה הדחויה בציבור שהציץ מרצה עליה:
ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני י"י:
כל קרבן שאין קבוע לו זמן אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה שאם לא יקריב היום יקרב למחר ולמחרת מחר וכל קרבן שקבוע לו זמן בין קרבן ציבור בין קרבן יחיד דוחה את השבת ודוחה את הטומאה ולא כל הטומאות הוא דוחה אלא טומאת המת לבדה:
כל קרבנות הציבור קבוע זמנם לפיכך כולן דוחין את השבת ואת טומאת המת:
וכל קרבן מהן שקרב בטומאה אינו נאכל אלא מקטירין ממנו דברים הראויין להקטרה והשאר הראוי לאכילה נשרף כשאר קדשים שנטמאו:
כיצד דוחה את הטומאה הגיע זמנו של אותו קרבן והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאין למת או שהיו הקהל טהורים והיו הכהנים המקריבין טמאים למת או שהיו אלו ואלו טהורין והיו כלי השרת טמאים למת ה"ז יעשה בטומאה ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולן לעזרה אבל הטמאים בטומאה אחרת כגון זבין וזבות ונדות [ויולדות] וטמאי שרץ ונבלה וכיוצא בהן לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה ואף על פי שנעשה בטומאה ואם עברו ועשו או נכנסו לעזרה חייבין כרת על הביאה ומיתה על העבודה שלא נדחית אלא טומאת המת בלבד:
ופסח שבא בטומאה ודחקו טמאי מת ונכנסו להיכל פטורין אע"פ שלא הותרו אלא לעזרה הואיל ואין אני קורא בהם אל מחוץ למחנה תשלחום הרי אלו פטורין:
היו מקצת בית אב טמאים ומקצתם טהורים אף על פי שרובן טמאי מת לא יקריבו אלא הטהורים היה כל בית האב טמאי מת יביאו בית אב אחר היתה כל המשמרה טמאי מת מחזירין על משמרה אחרת אם היו רוב הכהנים הנכנסין שם בירושלים בזמן הקבוע טמאין יעשו בטומאה:
ומפני מה מחזירין על הטהור מבית אב אחר מפני שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה:
ומנין שטומאת מת דחויה בציבור שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם כך למדו מפי השמועה שאנשים יחידים הם שידחו לפסח שני אם היו טמאים אבל ציבור שהיו טמאי מת אינן נדחין אלא הטומאה תדחה ויעשו פסח בטומאה והוא הדין לכל קרבן שקבוע לו זמן כפסח שהוא דוחה את הטומאה:
והרי הדבר מפורש בכתובים שנאמר שם כי רבת בקהל אשר לא התקדשו והלוים על שחיטת הפסחים לכל לא טהור [להקדיש לה'] כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבלון לא הטהרו ומהו זה שנאמר כי אכלו את הפסח בלא ככתוב מפני שעיברו אותה השנה מפני הטומאה שנאמר ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחדש השני כי לא יכלו לעשותו בעת ההיא כי הכהנים לא התקדשו למדי וכבר ביארנו בקידוש החודש שאין מעברין את השנה לכתחלה מפני הטומאה:
ועוד אחרת היתה שם באותה השנה שעיבר חזקיה המלך את השנה ביום שלשים של אדר שראוי להיות ראש חדש ניסן ועשה אותו החדש אדר שני ולא הודו לו חכמים שאין מעברין ביום זה כמו שביארנו בקידוש החדש ומפני דברים אלו שעשה שלא כהלכה נאמר כי אכלו את הפסח בלא ככתוב וביקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו על מעשיו שנאמר כי התפלל יחזקיהו עליהם לאמר ה' הטוב יכפר בעד ונאמר וישמע ה' אל יחזקיהו וירפא את העם שנרצה קרבנם:
משנה תורה, הלכות נזירות ט׳:ט׳ - הטקסט מספריא
האשה שנדרה בנזיר והפרישה קרבנותיה ואחר כך הפר לה בעלה אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואם היו הקרבנות משלה ואין לבעלה בהן כלום כגון שנתנו לה במתנה על מנת שלא יהיה לבעל בהן רשות אלא מה שתרצה תעשה בהן החטאת תמות והעולה תקרב עולה והשלמים יקרבו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם.
משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות י׳:ב׳ - הטקסט מספריא
החדש כיצד כל אחד מחמשה מיני תבואה בלבד אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר בט"ז בניסן שנאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית אלא שבזמן שיש מקדש משיקרב העומר הותר החדש בירושלים והמקומות הרחוקין מותרין אחר חצות שאין בית דין מתעצלין בו עד אחר חצות ובזמן שאין בית המקדש כל היום כולו אסור מן התורה ובזמן הזה במקומות שעושין שני ימים טובים החדש אסור כל יום י"ז בניסן עד לערב מדברי סופרים.
זבחים י״ז ב - הטקסט מספריא
קָסָבַר מְחוּסַּר כִּפּוּרִים דְּזָב – כְּזָב דָּמֵי.
וּמְחוּסַּר כִּפּוּרִים דְּזָב כְּזָב דָּמֵי – תַּנָּאֵי הִיא; דְּתַנְיָא: שְׂרָפָהּ אוֹנֵן וּמְחוּסַּר כִּפּוּרִים – כְּשֵׁרָה. יוֹסֵף הַבַּבְלִי אוֹמֵר: אוֹנֵן – כְּשֵׁרָה, מְחוּסַּר כִּפּוּרִים – פְּסוּלָה. מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – מָר סָבַר: מְחוּסַּר כִּפּוּרִים דְּזָב כְּזָב דָּמֵי, וּמָר סָבַר: לָאו כְּזָב דָּמֵי?
לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא – כְּזָב דָּמֵי; וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דִּכְתִיב: ״וְהִזָּה הַטָּהֹר״ – מִכְּלָל שֶׁהוּא טָמֵא; לִימֵּד עַל טְבוּל יוֹם שֶׁכָּשֵׁר בַּפָּרָה.
מָר סָבַר: טוּמְאָה דְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, וּמָר סָבַר: טוּמְאָה דְּהָךְ פָּרָשָׁה.
הִלְכָּךְ, אוֹנֵן וּטְבוּל יוֹם דִּטְמֵא שֶׁרֶץ – דְּקִילִי, אָתוּ בְּקַל וָחוֹמֶר מִטְּבוּל יוֹם דְּמֵת; אֲבָל מְחוּסַּר כִּפּוּרִים דְּזָב – דַּחֲמִיר, שֶׁכֵּן טוּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ; לָא.
מְחוּסַּר בְּגָדִים מְנָלַן? אָמַר רַבִּי אֲבוּהּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּמָטוּ בָּהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר קְרָא: ״וְחָגַרְתָּ אוֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו, וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת, וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם״ – בִּזְמַן שֶׁבִּגְדֵיהֶם עֲלֵיהֶם, כְּהוּנָּתָם עֲלֵיהֶם; אֵין בִּגְדֵיהֶם עֲלֵיהֶם, אֵין כְּהוּנָּתָם עֲלֵיהֶם.
וְהָא – מֵהָכָא נָפְקָא?! מֵהָתָם נָפְקָא – דְּתַנְיָא: מִנַּיִן לִשְׁתוּיֵי יַיִן שֶׁאִם עָבַד חִילֵּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְגוֹ׳, וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל״. מְחוּסַּר בְּגָדִים וְשֶׁלֹּא רָחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, מִנַּיִן?
The Gemara responds: Rabba holds that a man who experiences a gonorrhea-like discharge [zav] who has not yet brought an atonement offering is still considered to have the impure status of a zav. The impurity of one who has immersed but has not yet brought an atonement offering is therefore considered stronger than that of one who immersed that day but requires no atonement.
The Gemara notes: And the matter of whether a zav who has not yet brought an atonement offering is still considered a zav is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: If an acute mourner or one who has not yet brought an atonement offering burned the red heifer, it is fit. Yosef the Babylonian says: If an acute mourner burned it, it is fit, but if one who has not yet brought an atonement offering burned it, it is disqualified. What, is it not that they disagree with regard to this: One Sage, Yosef the Babylonian, holds that a zav who has not yet brought an atonement offering is considered a full-fledged zav and therefore disqualifies the red heifer, and one Sage, the first tanna, holds that a zav who has not yet brought an atonement offering is not considered a zav, but is instead considered like one who immersed that day, who is fit to burn the red heifer?
The Gemara responds: No, everyone agrees that he is considered a zav, and here the tanna’im disagree with regard to this matter, as it is written with regard to the rite of the red heifer: “And the pure person shall sprinkle” the water of purification (Numbers 19:19). The preceding verse already states that the one performing the service must be ritually pure. Therefore, by stating “pure” this verse emphasizes that he needs be pure enough only to perform the rite of the red heifer specifically. By inference, one derives that he may be impure in some way that disqualifies him for other rites. This teaches that one who immersed that day is fit to participate in the rite of the red heifer.
The tanna’im disagree as to the extent of this halakha: One Sage, the first tanna, holds that it is referring to any state of impurity mentioned in the entire Torah, i.e., anyone who immersed that day due to any impurity may participate in the rite of the red heifer. And one Sage, Yosef the Babylonian, holds that it is referring specifically to one who was in the state of impurity mentioned in this passage, i.e., impurity contracted from a corpse, which the red heifer purifies.
Therefore, according to Yosef the Babylonian, with regard to an acute mourner and one who immersed that day after becoming impure due to contact with the carcass of a creeping animal, since they are treated more leniently, they are derived a fortiori from the case of one who immersed that day to remove impurity contracted from a corpse, and they are fit to participate in the rite of the red heifer. But with regard to a zav who has not yet brought an atonement offering, who is treated more stringently, since his impurity emerges onto him from his body rather than being imparted from without, one does not derive that he is fit to participate in the rite of the red heifer.
§ The mishna teaches that a priest lacking the requisite priestly vestments disqualifies the rites he performs. The Gemara asks: From where do we derive this? Rabbi Avuh says that Rabbi Yoḥanan says, and some determined it to be stated in the name of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon: As the verse states: “And you shall gird them with belts, Aaron and his sons, and bind mitres on them; and they shall have the priesthood by a perpetual statute” (Exodus 29:9). The verse indicates that when their vestments are on them, their priesthood is upon them, but if their vestments are not on them, their priesthood is not upon them and their rites are disqualified.
The Gemara asks: But is this halakha derived from here? It is derived from there, as it is taught in a baraita: From where is it derived that if those who drank wine performed sacrificial rites they have desecrated the service? The verse states with regard to the priests: “Drink no wine or strong drink, you, nor your sons with you, when you go into the Tent of Meeting, so that you not die; it shall be a statute forever throughout your generations. That you may put difference between the holy and the common” (Leviticus 10:9–10). The baraita continues: With regard to one lacking the requisite vestments and one whose hands and feet are not washed, from where is it derived that their rites are disqualified as well?
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 4 עמודים.