שיחה ב

88שיחה ב

א. ראיה על ידי חכם, קביעה על ידי כהן

בענין טומאת "נגעים" יש שני דינים כלליים¹:

א) ראיית הנגע, כדי לקבוע אם זהו נגע טמא אם לאו, חייבת להיעשות על ידי חכם, אשר "יורנו² רבו ויהיה בקי בכל הנגעים ובשמותיהן בנגעי אדם כולם ובנגעי בגדים ובנגעי בתים", והחכם אינו חייב להיות דוקא כהן, אלא "הכל³ כשירין לראות את הנגעים".

ב) "הטומאה והטהרה תלויה בכהן"⁴: אף לאחר שהחכם קבע שזהו נגע טמא, אין המנוגע נטמא עד שהכהן אומר "טמא (אתה)", וכן לגבי טהרתו, שאף לאחר שהאדם, או הבגד, נרפאו מן הנגע, הם נשארים "בטומאתו עד שיאמר לו כהן טהור אתה"⁵.

ב

אמירת הכהן היא תנאי מעכב לקביעת הטומאה והטהרה, אף כאשר "כהן⁶ שאינו יודע לראות", ו"אפילו⁷ היה הכהן קטן או שוטה", הרי הוא "סומך על דברי החכם" – "החכם רואהו ואומר לו אמור טמא, והכהן אומר טמא, אמור טהור..."⁶.

יש להבין:

א) אם הכהן בין כך ובין כך "סומך על דברי החכם" – מדוע חשובה דוקא אמירת הכהן?

ב) מהו המיוחד בטומאת צרעת, שדוקא בטומאה זו, קובעת התורה חידוש זה, ש"הטומאה והטהרה תלויה בכהן"?

אמנם, זוהי "גזירת הכתוב"⁸, אך ידועים דברי הרמב"ם⁹ שאף ב"חוקי התורה", אשר "גזירות הם", בכל זאת "ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם", ובמיוחד טעם שקשור ל"תיקון 88הדעות", כדברי הרמב"ם¹⁰, ש"רוב דיני התורה אינן אלא עצות .. לתקן הדעות וליישר כל המעשים", או בלשון הפסוק¹¹ "ויצונו ה' .. את כל החוקים האלה ליראה את ה'", הוראה בענין של יראת שמים.

ב. גם הטומאה תלויה בכהן

החידוש העיקרי בתורה, ש"הטומאה והטהרה תלויה בכהן", אינו מתבטא, בפשטות, רק בטהרת המצורע, אלא בעיקר בכך שהכהן מטמאו:

כי טהרת המצורע יכולה להיות רק לאחר שהיתה טומאת מצורע לפני כן. ולכן יש לומר, שהעובדה שטהרת המצורע "תלויה בכהן" היא תוצאה מכך שטומאת המצורע "תלויה בכהן". כלומר, כיון שהטומאה נקבעת רק על פי אמירת הכהן, לכן גם הטהרה מטומאה זו יכולה להיווצר דוקא על ידי אמירתו של הכהן.

ואם כך, קשה יותר להבין: אם החידוש הוא בקשר לטהרה, ניתן להבין מדוע היא תלויה דוקא בכהן¹², שהרי הכהונה קשורה למצב של טהרה, כפי שקובעת ההלכה¹³, שלכהן אסור להיטמא, ולכן דוקא הכהנים "משפיעים" טהרה לישראל.

אך מדוע דוקא הכהן יביא לידי כך, שהיהודי יהיה טמא?!

ג. דוקא איש החסד קובע "טמא"

ויש לומר, שאחד ההסברים לכך הוא:

בטומאת מצורע מוצאים חומרה שאינה קיימת בטומאות אחרות – "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"¹⁴, הטמא נשלח אל מחוץ לשלש המחנות¹⁵. ואף שם – "בדד ישב – שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו"¹⁶, כלומר, מקומו של המצורע הוא אפילו מחוץ למחנה של טמאים אחרים.

זוהי המשמעות הרוחנית של טומאת צרעת – זוהי טומאה חמורה כל כך, שבגללה האדם הטמא הוא לחלוטין מחוץ למחנה הקדושה, הוא כאילו 89מנותק ר"ל מהשתייכותו לישראל גוי קדוש.

ועל כך אומרת התורה, שרק כהן רשאי לפסוק שיהודי אחר הוא כאילו מנותק ח"ו ממחנה הקדושה:

מהותו של הכהן היא¹⁷ "לברך את עמו ישראל באהבה"¹⁸, הכהן הוא "איש החסד"¹⁹, אשר מברך את ישראל, ובאהבה, כידוע²⁰, שזהו תנאי הכרחי בברכת כהנים, שהיא חייבת להיעשות באהבה, ואם חסר תנאי זה אצל הכהן המברך ח"ו, הרי זו סכנה עבורו, ודוקא משום שהכהן הוא "איש החסד" סומכת התורה רק עליו לגבי קביעת "פסק" לגבי יהודי, ש"מחוץ למחנה מושבו".

לפי זה מובן גם המשך הפסוק²¹: "הכהנים .. בם בחר ה' אלקיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע" – דוקא משום ש"בם בחר ה' .. לברך בשם ה' (לכן) ועל פיהם יהיה .. כל נגע".

ודאי וודאי צריכה להיות קביעתו של הכהן מבוססת רק על התורה²², ולכן, צריכה ראיית הנגע להיעשות בראש ובראשונה על ידי חכם בחכמת התורה ו"בקי בכל הנגעים...", ואשר קבל זאת מפי רבו.

אך כדי לקבוע זאת כפסק דין למעשה, יש צורך דוקא בכהן איש החסד. כי דוקא הוא חש בחומרה הרבה של הוצאת פסק דין כזה על יהודי אחר, ומשום כך הוא לא יחסוך כל מאמץ, ויחקור וידרוש הרבה אצל החכם, לגבי פסק דין התורה, והוא יעורר את הענין של "ושפטו העדה – והצילו העדה"²³.

בדומה לידוע²⁴, לגבי "אין חכם כבעל הנסיון"²⁵, שכאשר לומדים ענין מסויים מתוך ידיעה שמלימוד זה נובעת הוראה ופסק דין למעשה, מעמיקים יותר בעמל רב עד שמגיעים לאמיתות הענין.

וכאשר לאחר היגיעה והחקירה והדרישה מחליט הכהן איש החסד וקובע "טמא", הרי אז ברור²⁶, שזהו 90פסק דין אמיתי של תורה. ויחד עם זאת בטוחים, שהכהן ישקיע את כל כוחותיו²⁷ כדי שתהיה לאחר מכן טהרת המצורע²⁸.

ד. חוסר אהבת ישראל – נגע

מכך נלמדת הוראה ברורה:

כאשר רואים אצל יהודי אחר דבר שלילי ר"ל, עד כדי כך שנראה שהלה נמצא במצב שפל כל כך עד כדי ש"הוציא את עצמו מן הכלל"²⁹ – אין הוא ראוי ח"ו להיות בתוך מחנה ישראל –

אומרת התורה, שאפילו חכם גדול ובקי בכל התורה כולה, ולפי שיקול דעתו בחכמת התורה ראוי הלה לפסק של "מחוץ למחנה מושבו" – הרי לפני הוצאת קביעה כזו על יהודי אחר, חייב האדם לבחון את עצמו היטב מהו מצבו במדת החסד ואהבת ישראל. ואם אהבת ישראל האמיתית אינה מושלמת אצלו ח"ו, אין לו הצדקה כלל לקבוע פסק כזה על יהודי אחר! ייתכן שקביעתו אינה נובעת משיקול דעת של תורה בלבד, אלא ממדות שאינן כל כך מזוככות וכדומה³⁰!

התורה קובעת, שה"נגע" בלבד אינו יוצר את הטומאה³¹, אלא קביעתו ואמירתו של הכהן – איש החסד – "טמא אתה", היא הקובעת את טומאת המצורע. יוצא מכך, שמי שאיננו כהן, איש החסד, וקובע לגבי יהודי אחר "מחוץ למחנה מושבו" – הרי הוא אומר דבר שקר, ולפיכך הוא "מצורע" – מוציא שם רע, כדברי חז"ל³² על הפסוק³³ "זאת תהיה תורת המצורע" – "זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע": לא זו בלבד שהוא מדבר לשון הרע על יהודי אחר, אשר לשון הרע היא "אף־על־פי שאומר אמת"³⁴, אשר על כך ניתן עונש של נגעים, צרעת³⁵, אלא הוא אף "מוציא שם רע", "אומר³⁴ שקר .. על חברו".

91ומהי תקנתו? – "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו": כל עוד לא ירגיל את עצמו להביט על יהודי אחר בעין טובה, עליו להבדיל את עצמו³⁶ מיהודים אחרים, ולא לפגוע בהם בדברי לשון הרע ובהוצאת שם רע!

רק כאשר יתרפא מ"נגע" זה, הרי אז "ושב ורפא לו".

ועל ידי אהבת ישראל אמיתית, ובאופן של אהבת חנם, מתבטל הגורם לגלות, שנאת חנם³⁷, שנקראת הצרוע³⁸, ואז באה מיד הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, ובמהרה בימינו ממש.