88
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה ב
א. ראיה על ידי חכם, קביעה על ידי כהן
בענין טומאת "נגעים" יש שני דינים כלליים1:
א) ראיית הנגע, כדי לקבוע אם זהו נגע טמא אם לאו, חייבת להיעשות על ידי חכם, אשר "יורנו2 רבו ויהיה בקי בכל הנגעים ובשמותיהן בנגעי אדם כולם ובנגעי בגדים ובנגעי בתים", והחכם אינו חייב להיות דוקא כהן, אלא "הכל3 כשירין לראות את הנגעים".
ב) "הטומאה והטהרה תלויה בכהן"4: אף לאחר שהחכם קבע שזהו נגע טמא, אין המנוגע נטמא עד שהכהן אומר "טמא (אתה)", וכן לגבי טהרתו, שאף לאחר שהאדם, או הבגד, נרפאו מן הנגע, הם נשארים "בטומאתו עד שיאמר לו כהן טהור אתה"5.
ב
אמירת הכהן היא תנאי מעכב לקביעת הטומאה והטהרה, אף כאשר "כהן6 שאינו יודע לראות", ו"אפילו7 היה הכהן קטן או שוטה", הרי הוא "סומך על דברי החכם" – "החכם רואהו ואומר לו אמור טמא, והכהן אומר טמא, אמור טהור..."6.
יש להבין:
א) אם הכהן בין כך ובין כך "סומך על דברי החכם" – מדוע חשובה דוקא אמירת הכהן?
ב) מהו המיוחד בטומאת צרעת, שדוקא בטומאה זו, קובעת התורה חידוש זה, ש"הטומאה והטהרה תלויה בכהן"?
אמנם, זוהי "גזירת הכתוב"8, אך ידועים דברי הרמב"ם9 שאף ב"חוקי התורה", אשר "גזירות הם", בכל זאת "ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם", ובמיוחד טעם שקשור ל"תיקון
הערות
- 1. בהבא לקמן – ראה רמב"ם הל' טומאת צרעת פ"ט ה"א־ג.
- 2. ל' הרמב"ם שם סה"ב, ע"פ תו"כ מצורע (יד, נד־נז).
- 3. רמב"ם שם ה"א (ממשנה נגעים רפ"ג. תו"כ פרשתנו יג, ב).
- 4. שם ריש ה"ב (ממשנה שם). וראה תו"כ ופרש"י פרשתנו שם. תו"כ ר"פ מצורע.
- 5. רמב"ם שם סה"ג (מתוספתא נגעים פ"א, י).
- 6. רמב"ם שם ה"ב (ממשנה נגעים שם. תו"כ פרשתנו שם).
- 7. רמב"ם ותו"כ שם. וראה כסף משנה לרמב"ם שם ה"א. ואכ"מ.
- 8. פרש"י פרשתנו שם. ולהעיר מרמב"ם סוף הל' מקואות.
- 9. סוף הל' תמורה. ולהעיר מרמב"ם סוף הל' מקואות: ואעפ"כ רמז יש בדבר כו'.
משנה תורה, הלכות טומאת צרעת ט׳:א׳ - הטקסט מספריא
הכל מתטמאין בנגעים אפילו קטן בן יומו והעבדים אבל לא עכו"ם ולא גר תושב והכל כשירין לראות את הנגעים וכל הנגעים אדם רואה אותן חוץ מנגעי עצמו:
משנה נגעים ג׳ - הטקסט מספריא
הכל מיטמאין בנגעים. חוץ מן העובדי כוכבים וגר תושב. הכל כשרים לראות את הנגעים. אלא שהטומאה והטהרה בידי כהן. אומרים לו אמור טמא. והוא אומר טמא. אמור טהור והוא אומר טהור. אין רואים שני נגעים כאחד. בין באיש אחד ובין בשני אנשים. אלא רואה את האחד ומסגירו. ומחליטו. ופוטרו. וחוזר לשני. אין מסגירין את המוסגר. ולא מחליטין את המוחלט. אין מסגירין את המוחלט. ולא מחליטין את המוסגר. אבל בתחלה בסוף שבוע. המסגיר מסגיר. והמחליט מחליט. מסגיר ופוטר. מחליט ופוטר:
חתן שנראה בו נגע. נותנין לו שבעת ימי המשתה. לו ולביתו ולכסותו. וכן ברגל. נותנין לו כל ימות הרגל:
עור הבשר מיטמא בשני שבועות. ובשלשה סימנין. בשער לבן ובמחיה ובפסיון. בשער לבן ובמחיה. בתחלה ובסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני לאחר הפטור. ובפסיון. בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני לאחר הפטור. ומיטמא בשני שבועות שהן שלשה עשר יום:
השחין והמכוה. מיטמאין בשבוע אחד. ובשני סימנין. בשער לבן ובפסיון. בשער לבן. בתחלה בסוף שבוע. לאחר הפטור. ובפסיון בסוף שבוע. לאחר הפטור. ומיטמאין בשבוע אחד. שהוא שבעת ימים:
הנתקין מיטמאין בשני שבועות. בשני סימנין. בשער צהוב דק ובפסיון. בשער צהוב דק. בתחלה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור. ובפסיון. בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור. ומיטמאין בשני שבועות שהן שלשה עשר יום:
הקרחת והגבחת. מיטמאות בשני שבועות. ובשני סימנין. במחיה ובפשיון. במחיה בתחלה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור. ובפסיון. בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור. ומיטמאות בשני שבועות. שהן שלשה עשר יום:
הבגדים מיטמאים בשני שבועות. ובשלשה סימנין בירקרק ובאדמדם ובפשיון. בירקרק ובאדמדם. בתחלה בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני לאחר הפטור. ובפשיון בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור. ומיטמאין בשני שבועות שהן שלשה עשר יום:
הבתים מיטמאין בשלשה שבועות ובשלשה סימנים. בירקרק ובאדמדם ובפשיון. בירקרק ובאדמדם בתחלה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני בסוף שבוע שלישי לאחר הפטור. ובפשיון בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני בסוף שבוע שלישי לאחר הפטור. ומיטמאין בשלשה שבועות. שהן תשעה עשר יום. אין בנגעים פחות משבוע אחד. ולא יותר על שלשה שבועות:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.