שיחה ג

92שיחה ג

א. פירוש רש"י על "קרח הוא טהור הוא"

בפסוק¹ "ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא", מתעכב רש"י על המילים "קרח הוא טהור הוא" ומפרש: "טהור מטומאת נתקין, שאינו נדון בסימני ראש וזקן שהם מקום שער,¥ אלא בסימני נגעי עור בשר, בשער לבן ומחיה ופשיון".

הטעם לכך שרש"י אינו מפרש את הפסוק כפשוטו [ש"טהור הוא" בא לשלול סברא שעל־ידי "ימרט ראשו" יהיה האדם טמא], אלא ש"טהור מטומאת נתקין", יש לומר לכאורה², ובהקדים:

בנוגע לטומאת נתקין מוצאים מחלוקת³: הרמב"ן⁴ לומד שנתק פירושו "ניYק מWם¦ השער¥ ", שנשר מראשו או מזקנו שער בשטח כ"גריס", ולכן, אם באותו מקום "נולד שם

ג השער הזה הצהוב הדק הלקוי, הוא סימן טומאה"⁵.

אמנם רש"י⁶ לא מפרש כך. על הנאמר בפסוק קודם לכן "נתק הוא"⁷ אומר רש"י – "כך שמו של נגע שבמקום שער" (וכאשר בנגע שבמקום שער נוצר סימן של שער צהוב או פשיון, אז הוא נטמא⁸), ואינו מפרש שהנגע מתבטא ב"נתק" – בעצם העובדה ש"ניYק מWם¦ השער".

ולפי זה: אילו היינו למדים שנתק ענינו ש"ניתק משם השער" אזי אפשר לפרש בפשטות, שהפסוק "ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא", הבא לאחר פרשת נגעי נתק, בא לשלול את הסברא ש"ימרט ראשו" יוצר טומאה (כי זהו נגע בראש וזקן – נתק – שהרי נשר שם מהשער שבראש),

מבהיר איפוא הפסוק שבשעה ש"ימרט ראשו" (או מלפניו או מלאחריו), אין זה נתק – נגע בראש, 92אלא "טהור הוא", אין הוא נעשה טמא כתוצאה מכך ש"ימרט ראשו"⁹.

[לפי האמור, הדבר בא כהמשך ישיר לפסוקים הקודמים¹⁰: "ואיש או אשה כי יהי' בעור בשרם בהרות .. וראה הכהן והנה בעור בשרם .. בוהק הוא פרח בעור טהור הוא" – אשר בהרות לבנות אלו אינן יוצרות טומאה על האדם, אלא טהור הוא, נשאר בטהרתו. ואחר כך ממשיך הפסוק, כי כשם שבנגעים "בעור הבשר" עליהם מדובר בתחילת פרשת נגעים, ישנן בהרות שאינן מטמאות, כך בדיוק גם לגבי סוג אחר של נגעים – בראש (או בזקן) - שקיימת מציאות בדין, בה ניתקו שערות ראשו של אדם ואין הוא נעשה טמא על־ידי כך – כאשר הנשירה אינה רק בחלק (קטן) מהראש, אלא "ימרט ראשו" באופן כללי, שאז "טהור הוא"].

אמנם לפי רש"י, שלגבי נגעי ראש וזקן אינו מפרש שהנגע מתבטא בנשירת השערות – לא ידוע על שום דין הקובע שנשירת שערות¹¹ כשלעצמה תהווה נגע, ובמילא, לא עולה כל סברא שמצב בו "ימרט ראשו" יטמא, ובמילא אין הפסוק צריך לשלול ולומר "טהור הוא" (שאינו נטמא על־ידי כך) – כי מנין בכלל שהוא כן ייטמא

– לכן¹² לומד רש"י, שב"טהור הוא" אין כוונת התורה ללמדנו ש"ימרט ראשו" אינו יוצר טומאה, אלא שהפסוק מדבר אודות נגע במקום זה, שהוא "טהור מטומאת נתקין – שאינו נידון בסימני ראש וזקן שהם מקום שער".

ב. השאלות על הוספת רש"י "בסימני נגעי עור בשר"

אך יש להבין: רש"י מוסיף "אלא בסימני נגעי עור בשר כו'". לכאורה, בפסוק הרי נאמר בפירוש רק "טהור הוא"; ומנין לרש"י מן הפסוק כאן שבסימני נגעי עור בשר הוא כן נהיה טמא?

המפרשים¹³ מביאים כמקור לפירוש רש"י את הלימוד בתחילת 'תורת 93כהנים' בברייתא של ר' ישמעאל¹⁴: "דבר הלמד מענינו כיצד? 'ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא', יכול יהא טהור מכל טומאה? כשהוא¹⁵ אומר¹⁶ 'וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם' דבר הלמד מענינו¹⁷ שאינו טהור מכל טומאה אלא מטומאת נתקים בלבד".

אך בפירוש רש"י לא ניתן ללמוד כך. כי מה'תורת כהנים' עצמו מובן שהפירוש של "טהור הוא" בפסוק זה פירושו הוא – כפשוטו, "טהור הוא" לגמרי ("טהור מכל טומאה"); והראיה ש"טהור" רק מטומאת נתקין היא רק מהפסוק בהמשך "וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם"¹⁸.

ואילו היה רש"י סובר שזהו פירושם הפשוט של הכתובים¹⁹ בהמשך, לא היה לרש"י כלל לפרש זאת בפסוק כאן, מכיוון שהפסוק אומר זאת בהמשך במפורש.

ולא ניתן לומר, כי רש"י מקדים להבהיר זאת בתחילת הענין (על אף שהדבר מפורש בפסוקים הבאים) – כדי שלא נטעה לפרש כאן ש"טהור הוא" פירושו לגמרי, שכן, רש"י לא אומר את תוכנו של הפסוק בהמשך ("כי יהיה בקרחת גו'"): באותו פסוק נאמר "וכי יהי' בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם", שהוא מראה הנגע, ואילו רש"י אומר "אלא בסימני נגעי עור בשר בשער לבן ומחיה ופשיון".

ומכך מוכח, שלפי שיטת רש"י אין צורך להזדקק לפסוק בהמשך כדי לדעת ש"נידון .. בסימני נגעי עור בשר" – אלא יודעים זאת מגוף הפסוק כאן. והפסוק "כי יהיה בקרחת... נגע לבן אדמדם..." בא לפרט את מראות הנגעים בקרחת או בגבחת.

גם צריך להבין: אפילו אם נמצא הסבר מדוע רש"י נזקק כאן להוספה "אלא בסימני נגעי עור בשר" – לשם מה עליו להוסיף ולפרט כאן מהם סימני נגעי עור בשר²⁰, שלכאורה: א) מהי הנפקא־מינה מכך בפסוק זה? אם רש"י רוצה לפרש את כל הפרטים של נגע בקרחת ובגבחת – מקומו הוא בפסוק "וכי יהי' גו'"? ב) ובפרט שסימני נגעי עור בשר נאמרו קודם בתורה במפורש²¹?

94ג. מנין לרש"י שקרחת מטמאה בשער לבן

בנוגע לסימנים המובאים ברש"י "בשער לבן ומחיה ופשיון" – שואלים המפרשים²²: הרי זו משנה מפורשת²³ שקרחת וגבחת מטמאים רק בשני סימנים, במחיה ובפשיון, אך לא בסימן של שער לבן. וכפי שמפורש גם ב'תורת כהנים' על הפסוק "צרעת פורחת היא": "צרעת – מלמד שהיא מטמאה במחיה, פורחת – מלמד שהיא מטמאה בפשיון, היא – אינה מטמאה בשער לבן".

ומנין לוקח רש"י את החידוש ש"כי ימרט ראשו" נידון גם בסימן של שער לבן, היפך ההלכה?

בדפוסים ישנים²⁴ וכתבי יד של פירוש רש"י אכן לא נאמר "בשער לבן"²⁵. אך מכך שמוצאים זאת בדפוסים הנפוצים, וכך היתה הגירסא לפני הרא"ם (ר' אליהו מזרחי)²⁶ וכמה מפרשי רש"י²⁷, מובן שהגירסא "בשער לבן" – "יש לה מקום" בפירוש רש"י (פשוטו של מקרא).

הרמב"ם בספר 'היד החזקה'²⁸ אומר לגבי דין זה: "הקרחת והגבחת מטמאות בב' סימנים במחיה ובפשיון... ולפי שאין בהן שיער אין השיער הלבן סימן טומאה בהן".

מכך משמע, לכאורה, שהרמב"ם אינו סובר כדרשת ה'תורת כהנים' שהטעם ששיער לבן לא מטמא כאן הוא מצד לימוד ומיעוט הכתוב, אלא מטעם אחר "לפי שאין בהם שיער". וכפי 95שכתב גם בפירושו על המשניות²⁹ באופן מפורש: "ולא יצוייר בכאן שיער לבן, לפי שהקרחת וגבחת הוא מקום שאין בו שער", זאת אומרת, מכיוון שאין זה מקום שיער, במילא לא יכול להיות כאן שיער לבן.

ועל פי זה קשה ביותר לומר שזו מחלוקת במציאות, ולדעת רש"י יתכן שיצמח בקרחת שער ובמילא – גם שער לבן הוא אחד מסימני הטומאה.

אבל, ה'כסף משנה'³⁰ מפרש בדברי הרמב"ם: "וסבור רבינו שהתורה מיעטה מהטעם שכתב" – כלומר: דברי הרמב"ם הללו נכתבו כטעם לדרשת ה'תורת כהנים' "היא אינה מטמאה בשיער לבן", מדבריו משמע, כי גם לפי הרמב"ם תיתכן מציאות של שערות בקרחת, שהרי, אם לא קיימת המציאות של שערות – מדוע צריכה התורה למעט זאת? וכפי שאכן מסביר הר"ש³¹ את דרשת ה'תורת כהנים': "והא דלא קאמר איפכא שיטמא בשער לבן ולא במחיה משום דסתמייהו לא מגדלי שער ומיהו זימנין דיש בהן שער (=הסיבה שלא אמר להיפך, שייטמא בשער לבן ולא במחיה, משום שבדרך כלל לא גדל שם שיער, אך לפעמים יש בהן שיער) כסתם בני אדם שהם בעלי קרחה שיש במקומות ב' ושלושה שערות".

לפי זה צריך לומר³², כי הפירוש בדברי הרמב"ם "ולפי שאין בהם שיער אין השיער הלבן סימן טומאה בהן", הוא: מכיוון שבאופן כללי אין שם שיער, לכן, אפילו כאשר כן גדל שם שיער לבן, אין השיער הלבן "סימן טומאה בהן"³³.

וצריך ביאור: ממה נובע ההבדל בין דעת רש"י (לפי הגירסא שלפנינו) – פשוטו של מקרא – שלמרות שאין זה "מקום שער", בכל זאת, אם באופן יוצא מן הכלל צומח שם שיער, הריהו סימן טומאה; ובין דעת הרמב"ם – ההלכה – שמכיוון שאין זה מקום שער, הרי "אין השיער הלבן סימן טומאה בהן".

ד. המילים "קרח הוא" מלמדות כי יש כאן דין טומאה אחר

ויש לומר הביאור בכל זה:

רש"י מדייק במילים שהוא מעתיק מהפסוק "קרח הוא". שלכאורה: "אם הפסוק בא לומר רק את הדין ש"איש כי ימרט ראשו גו' טהור הוא" מטומאת נתקין" – מדוע נאמר גם "קרח הוא"?

96ניחא אילו היינו למדים שנגעי נתקים פירושם נשירת שערות הראש, מובן מדוע הפסוק צריך לומר כאן "קרח הוא", משום שבכך מוסבר ההבדל בין "נתק" שהוא נגע, ובין מי ש"ימרט ראשו"³⁴:

בשעה שנשרו שערות באמצע הראש וישנם שערות המקיפות את המקום מכל צד, הרי זה ענין של "חולי" במקום זה, ולכן זהו "נגע" – "נתק"; אך בשעה שאצל אחד נמרט כל השער מכל צדדי הראש, אזי "קרח הוא" – זו תופעה טבעית באדם "כי בטבעי בני אדם רבים שיקרח להם מיעוט השער בצדדי הראש לאחור או לפנים, ואין הניתוק בהם חולי אחר אלא הרי הוא כשאר הגוף"³⁵, ולכן "טהור הוא".

אך לפי פירוש רש"י שלא זהו ההבדל בין נתקים ו"כי ימרט ראשו", נדרש ביאור: מדוע מוסיף הפסוק "קרח הוא (טהור הוא)"?

לכן לומד רש"י שהפסוק בא ללמד לא (רק) טהרה מטומאת נתקין, שאינו נידון בסימני ראש וזקן... אלא גם ובעיקר – שהוא נידון בסימני נגעי עור בשר. כדלקמן.

ה. כשאין זה מקום שער בו יתכן "נתק" – חל ממילא דין של נגע רגיל

בעור הבשר

ההבדל בין שתי הדעות הנ"ל בנוגע לנתקים, היא חילוק בעצם הגדרתו של "נתק": האם נתק שונה מנגע עור בשר רק בנוגע למקום הנגע, או שזהו סוג אחר של נגע. ולבירור זה יש השלכה מעשית לגבי קרחת וגבחת.

בתחילת פרשת נתקים³⁶ "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן", מפרש רש"י: "בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר, שזה סימנו בשער לבן וזה סימנו בשער צהוב".

זאת אומרת: לדעת רש"י אין אלו שני סוגים של נגעים. אלא הם באותו סוג, והחילוק ביניהם הוא רק "במקום", שמחמת הבדל זה במקום נובע הבדל (אבל רק) בסימני הטומאה של הנגע, ש"במקום בשר" הנגע "סימנו בשער לבן" ו"במקום שער" הנגע "סימנו בשער צהוב". והסיבה שהוא נקרא בשם אחר – "נתק", הוא כפי שרש"י אומר: "כך שמו של נגע שבמקום שער", זהו רק שינוי השם.

ועל פי זה מובן ההכרח לפרש שהפסוק "קרח הוא טהור הוא" בא לומר (לא רק ש"טהור מטומאת נתקין, שאינו 96נדון בסימני ראש וזקן", אלא) גם ש"נידון .. בסימני נגעי עור בשר כו'":

המילים "קרח הוא" בפסוק הינם פירוש וטעם על כך ש"טהור הוא": "קרח הוא" מדגיש שמקום הראש בו קיימת הקרח אינו "מקום שער" (שלכן אין שם נתקין, שהוא ה"נגע שבמקום שער")³⁷; והיות שאין זה "מקום שער" – הרי בדרך ממילא חל על זה הגדר של "עור בשר", ונגע במקום זה נידון "בסימני נגעי עור בשר".

זאת אומרת, רש"י לא אומר כאן שני דינים שונים, דין אחד ש"טהור מטומאת נתקין, שאינו נדון בסימני ראש וזקן שהם מקום שער", ודין נוסף במה הוא כן נידון ("בסימני נגעי עור בשר") – כי אם, רש"י לומד שהפסוק אומר כאן דבר אחד: "קרח הוא טהור הוא", מכיוון ש"קרח הוא", חדל מקום מלהיות "מקום שער", ובמילא – "טהור מטומאת נתקין שאינו נידון בסימני ראש וזקן שהם מקום שער אלא בסימני נגעי עור בשר בשער לבן כו'"³⁸.

[לעומת זאת בדרך ההלכה, ש"נתק" הוא סוג אחר של נגעים (ש"ניתק משם השיער") – זאת אומרת שבמקום הבשר יש סוג אחד של נגעים, ובראש ובזקן יש סוג נגעים שני – הרי: מהנאמר "קרח הוא" ניתן רק לדעת שכאשר "ימרט ראשו" לא חל דין של "נתק"; ולאחר מכן הפסוק מחדש שקיים סוג נוסף של נגעים – קרחת וגבחת, וכנ"ל (סעיף ב') מ'תורת כהנים' ש"דבר הלמד מענינו .. כשהוא אומר וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם .. שאינו טהור מכל טומאה אלא מטומאת נתקים בלבד", זאת אומרת, שלולא הפסוק בהמשך יש מקום לומר שבקרחת ובגבחת אין כלל דין של נגע³⁹].

ועל פי זה מובן מה שרש"י מציין במפורש גם את הסימנים "בשער לבן ומחיה ופשיון": בכך מדגיש, כי מה שמקום זה נידון בסימני נגעי עור בשר, הוא לא רק רק מצד הדין (שלמדים מהפסוק ש"נידון .. בסימני עור בשר"), אף שהוא סוג אחר של נגע – אלא זהו מלכתחילה דבר אחד: מכיוון שפקע הגדר של "מקום שיער", הרי ממילא חלים עליו כל הגדרים של נגע במקום עור בשר.

97ו. "נתק" הוא סוג שונה לגמרי של נגע

על פי כל הנ"ל יובן גם ההבדל בין שיטת רש"י ושיטת הרמב"ם – האם העובדה שקרחת וגבחת אינן מקום שיער היא טעם לכך ששיער לבן לא מהווה שם סימן טומאה:

לפי רש"י, המילים "קרח הוא" (המציינות שאין זה "מקום שער") באות רק לשלול שאין זה "מקום שער" כמו ראש וזקן³⁷, אך אין זה "גרוע" יותר מאשר שאר חלקי הגוף (עור הבשר). ולכן, אין טעם ששיער לבן לא יהיה כאן סימן טומאה – אלא בדיוק כמו בשאר הגוף, שאינו "מקום שיער" כמו ראש וזקן, ושער לבן מהווה שם סימן טומאה⁴⁰.

אך שיטת הרמב"ם היא – כפי שהוא פוסק בהלכות טומאת צרעת⁴¹ – ש"נגעי הראש והזקן הוא שיפול השיער שבהן מעיקרו וישאר מקום השיער פנוי וזה הוא הנקרא נתק .. בין שהיה מראהו עמוק בין שלא היה עמוק..."⁴². זאת אומרת ש"נתק" ("נגעי הראש והזקן") הוא סוג אחר של נגע⁴³;

וזה שקרחת וגבחת מטמאות בנגעים – אין זה ענין שבדרך ממילא (כמו לשיטת רש"י), שמכיוון שאין שערות הרי זה בדרך ממילא כמו עור הבשר – אלא: קודם צריך לחול על כך גדר של "קרח הוא" ש"אינה ראויה לגדל שער"⁴⁴ (או שפעולות האדם גרמו לנשירת שערו "אף על פי שראוי לגדל לאחר זמן הואיל ואבד כל שיער ראשו עתה הרי זה נקרא קרח או גיבח"⁴⁴), ואז ישנו לימוד מיוחד ש"הקרחת והגבחת מטמאות" כמו עור הבשר, כמו שהרמב"ם מביא⁴⁵ "שנאמר בהן כמראה צרעת עור בשר" (לא כמו שיטת רש"י שיודעים זאת מהמילים "קרח הוא" עצמן).

זאת אומרת: לדעת הרמב"ם קרחת וגבחת אינן אותו סוג של נגע כמו נגעי עור הבשר⁴⁶.

וזהו מה שהרמב"ם מסביר – "ולפי שאין בהן שיער אין השיער הלבן סימן 98טומאה": מכיוון שהגדר של קרחת וגבחת הוא זה ש"אין בהן שיער" – זאת אומרת לא רק שאין זה "מקום שער" כמו ראש וזקן (או שישנו שער בדומה לעור הבשר שבשאר חלקי הגוף) – אלא מלכתחילה אין בהם שער, אפילו לא כמו זה הקיים בעור הבשר סתם (אשר לכן זו "פרשה" בפני עצמה בנגעים, סוג אחר של נגע),

– הרי במילא מובן, כי סוג הטומאה הקשור עם מקומות "שאין בהן שיער", לא קשור עם "שיער לבן" (אפילו כאשר לפועל גדלים שם שערות).

בסגנון אחר: מכיוון ש"קרח הוא" שולל (לא רק "מקום שער" כמו ראש וזקן, אלא) שער בכלל, "אין בהן שיער" – לכן, כאשר אצל "קרח" גדל שער, הרי זה כאילו שהשיער הלבן אינו שייך למקום זה; ובמילא הגדרים והדינים בשייכות ל"שער" לא שייכים בקרחת וגבחת.

ז. העבירות המביאות לנגעים, לשיטת רש"י והרמב"ם

אף על פי שלדעת הרמב"ם גם קרחת וגבחת שונים בהגדרתם מנגעי עור הבשר, עם זאת, הוא מצרפם ביחד עם שאר סוגי הנגעים של עור הבשר (וגם מציאות וסימני הנגע שווים בהם: "שהראש או הזקן שנקרחו כעור הבשר לכל דבר אלא שאין מטמאין בשער לבן"⁴⁷).

אך היכן מדגיש הרמב"ם שזהו סוג אחר של נגע? לגבי נתקים, נגעי הראש והזקן; אותם מפרט הרמב"ם בפרק בפני עצמו בסוף כל נגעי אדם⁴⁸.

ויש לומר ההסבר בזה, ולבאר את ההבדל בין דעת רש"י ודעת הרמב"ם בענין זה – על פי טעמי המצוות:

בדברי רבותינו ז"ל⁴⁹ נמנים כמה עבירות עליהם "נגעים באים".

למרות שעבירות אלו הינן סיבה לכל סוגי הנגעים, מוצאים במפרשי התורה⁵⁰ שכמה מאותן עבירות קשורות עם סוג מסויים של נגעים (בהתאם להבדל שבין מראות הנגעים, פרטי הנגעים, הסוגים של נגע עור בשר שחין מכוה נתק...).

בפירוש רש"י על התורה⁵¹ מביא רש"י רק שני ענינים שעליהם נגעים באים: "הנגעים באין על לשון הרע"⁵², "הנגעים באין על גסות הרוח".

99ויש לומר שאלו הם שני סוגי הנגעים: נגעי עור בשר, ונגע במקום שער – נגעי ראש וזקן:

"לשון הרע" שהיא "מעשה פטפוטי דברים"⁵³, ענין חיצוני אצל האדם – גורמת נגעים בשאר חלקי הגוף בעור הבשר, שהם מדריגה נמוכה אצל האדם; ואילו "גסות הרוח" הבאה וקשורה עם "מקום" פנימי באדם – נוגעת במקום גבוה של האדם בראש⁵⁴ (או בזקן).

אך הרמב"ם אומר⁵⁵ אודות נגעים רק שהם באים מצד לשון הרע, ומסביר שהחטא בכך, כי סוף סוף מביא החטא בדיבור "לדבר באלקים וכופרין בעיקר".

ועל פי זה יש לומר, שזהו החילוק לדעת הרמב"ם בין נגע עור בשר בכלל ובין נגעי הראש וזקן – נתק: כל זמן שחטא האדם הוא רק "שיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע"⁵⁶, קשורים הנגעים עם עור הבשר שבגוף, אך בשעה שזה מביא אותו "לדבר באלקים וכופרין בעיקר", ענין הקשור בדעות, אזי באים הנגעים בראש (וזקנו) – נתק.

ח. נגע בראש – בעקבות עבירה שבין אדם לחבירו או בין אדם

למקום

ועל פי זה יש לבאר החילוק בין דעת רש"י והרמב"ם: לדעת רש"י – נגעים באים על לשון הרע וגסות הרוח, למרות שהם שני דברים, אך הם באותו סוג – חטא שהוא (בעיקר) כלפי חבירו, לכן לומד רש"י שנגעי הראש והזקן – נתקים, אינן סוג שונה, אלא "כך שמו של נגע שבמקום שער".

אך לדעת הרמב"ם שנגעי הראש קשורים עם כפירה בעיקר, זהו לגמרי סוג אחר מהנגעים שבעור בשר שבאים על לשון הרע.

לכן מחלק הרמב"ם את נגעי הראש בתור סוג אחר של נגע, ובפרק בפני עצמו לבסוף כל נגעי אדם, להיותו במידה מסויימת, נבדל גם בחומרתו, משאר נגעים שבעור הבשר.

ועל־ידי הלימוד בפרשת נגעים בתורה שבכתב ותורה שבעל־פה, הרי זה גופא מעורר על הזהירות מעבירות שעליהם נגעים באים, זהירות בתכלית, עד שהדבר מביא לעשות היפך מהנ"ל – כסיום הרמב"ם בלימוד הלכות אלו: מביא ל"שיחת כשרי ישראל"⁵⁷, ש"אינה⁵⁸ אלא בדברי תורה וחכמה, 100לפיכך הקדוש־ברוך־הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר⁵⁹: אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו".