92

אלא "טהור הוא", אין הוא נעשה טמא כתוצאה מכך ש"ימרט ראשו"⁹.

[לפי האמור, הדבר בא כהמשך ישיר לפסוקים הקודמים¹⁰: "ואיש או אשה כי יהי' בעור בשרם בהרות .. וראה הכהן והנה בעור בשרם .. בוהק הוא פרח בעור טהור הוא" – אשר בהרות לבנות אלו אינן יוצרות טומאה על האדם, אלא טהור הוא, נשאר בטהרתו. ואחר כך ממשיך הפסוק, כי כשם שבנגעים "בעור הבשר" עליהם מדובר בתחילת פרשת נגעים, ישנן בהרות שאינן מטמאות, כך בדיוק גם לגבי סוג אחר של נגעים – בראש (או בזקן) - שקיימת מציאות בדין, בה ניתקו שערות ראשו של אדם ואין הוא נעשה טמא על־ידי כך – כאשר הנשירה אינה רק בחלק (קטן) מהראש, אלא "ימרט ראשו" באופן כללי, שאז "טהור הוא"].

אמנם לפי רש"י, שלגבי נגעי ראש וזקן אינו מפרש שהנגע מתבטא בנשירת השערות – לא ידוע על שום דין הקובע שנשירת שערות¹¹ כשלעצמה תהווה נגע, ובמילא, לא עולה כל סברא שמצב בו "ימרט ראשו" יטמא, ובמילא אין הפסוק צריך לשלול ולומר "טהור הוא" (שאינו נטמא על־ידי כך) – כי מנין בכלל שהוא כן ייטמא

– לכן¹² לומד רש"י, שב"טהור הוא" אין כוונת התורה ללמדנו ש"ימרט ראשו" אינו יוצר טומאה, אלא שהפסוק מדבר אודות נגע במקום זה, שהוא "טהור מטומאת נתקין – שאינו נידון בסימני ראש וזקן שהם מקום שער".

ב. השאלות על הוספת רש"י "בסימני נגעי עור בשר"

אך יש להבין: רש"י מוסיף "אלא בסימני נגעי עור בשר כו'". לכאורה, בפסוק הרי נאמר בפירוש רק "טהור הוא"; ומנין לרש"י מן הפסוק כאן שבסימני נגעי עור בשר הוא כן נהיה טמא?

המפרשים¹³ מביאים כמקור לפירוש רש"י את הלימוד בתחילת 'תורת