95

שכתב גם בפירושו על המשניות²⁹ באופן מפורש: "ולא יצוייר בכאן שיער לבן, לפי שהקרחת וגבחת הוא מקום שאין בו שער", זאת אומרת, מכיוון שאין זה מקום שיער, במילא לא יכול להיות כאן שיער לבן.

ועל פי זה קשה ביותר לומר שזו מחלוקת במציאות, ולדעת רש"י יתכן שיצמח בקרחת שער ובמילא – גם שער לבן הוא אחד מסימני הטומאה.

אבל, ה'כסף משנה'³⁰ מפרש בדברי הרמב"ם: "וסבור רבינו שהתורה מיעטה מהטעם שכתב" – כלומר: דברי הרמב"ם הללו נכתבו כטעם לדרשת ה'תורת כהנים' "היא אינה מטמאה בשיער לבן", מדבריו משמע, כי גם לפי הרמב"ם תיתכן מציאות של שערות בקרחת, שהרי, אם לא קיימת המציאות של שערות – מדוע צריכה התורה למעט זאת? וכפי שאכן מסביר הר"ש³¹ את דרשת ה'תורת כהנים': "והא דלא קאמר איפכא שיטמא בשער לבן ולא במחיה משום דסתמייהו לא מגדלי שער ומיהו זימנין דיש בהן שער (=הסיבה שלא אמר להיפך, שייטמא בשער לבן ולא במחיה, משום שבדרך כלל לא גדל שם שיער, אך לפעמים יש בהן שיער) כסתם בני אדם שהם בעלי קרחה שיש במקומות ב' ושלושה שערות".

לפי זה צריך לומר³², כי הפירוש בדברי הרמב"ם "ולפי שאין בהם שיער אין השיער הלבן סימן טומאה בהן", הוא: מכיוון שבאופן כללי אין שם שיער, לכן, אפילו כאשר כן גדל שם שיער לבן, אין השיער הלבן "סימן טומאה בהן"³³.

וצריך ביאור: ממה נובע ההבדל בין דעת רש"י (לפי הגירסא שלפנינו) – פשוטו של מקרא – שלמרות שאין זה "מקום שער", בכל זאת, אם באופן יוצא מן הכלל צומח שם שיער, הריהו סימן טומאה; ובין דעת הרמב"ם – ההלכה – שמכיוון שאין זה מקום שער, הרי "אין השיער הלבן סימן טומאה בהן".

ד. המילים "קרח הוא" מלמדות כי יש כאן דין טומאה אחר

ויש לומר הביאור בכל זה:

רש"י מדייק במילים שהוא מעתיק מהפסוק "קרח הוא". שלכאורה: "אם הפסוק בא לומר רק את הדין ש"איש כי ימרט ראשו גו' טהור הוא" מטומאת נתקין" – מדוע נאמר גם "קרח הוא"?