שיחה ב

280שיחה ב

א. הסבר על אי פירוט הזהב על־ידי משה, והשאלות על כך

בפרשתנו מסופר כי במלאכת ובנין המשכן, הציג משה רבינו חשבון מפורט מה נעשה מהכסף והנחושת¹ של נדבת המשכן, אך לא מה עשו מהזהב² – מדוע? אומר ה'כלי יקר'³ את הטעם לכך: כאשר סיימו את כל מלאכות המשכן (בכלל ובפרט) וכל מה שהיה צריך לעשות מכסף ונחושת, הרי "כדי להוציא את עצמו מן החשד"⁴ רצה משה (עוד לפני שעשה את בגדי הכהונה שבהם היה זהב) להציג מיד את החשבון אודות הכסף והנחושת, ולא רצה לחכות עם החשבון – עד שיעשו את בגדי הכהונה⁵, ורק אז להציג את חשבון הזהב יחד עם הכסף והנחושת.

ב

אך מדוע לא הוצג חשבון הזהב תיכף לאחר גמר עשיית בגדי כהונה? ממשיך הוא ומבאר על פי דברי המדרש⁶: "כשבא משה לתת חשבון על כל דבר ודבר חסר מן המשקל אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקלים ולא היה יודע מה עשה מהם, יצאה בת קול ואמרה "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים" לקיים מה שנאמר⁷: לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא".

זאת אומרת: על אף שהבת־קול העידה "ואת האלף..." אודות הכסף (ולא אודות הזהב), אך מכיוון שבני ישראל ראו כי מן השמים העידו על משה, כבר לא דרשו להציג חשבון על הזהב.

אך ביאור⁸ זה אינו מחוור⁹, כי:

280א) המילים "ואת האלף ושבע מאות..." (בהם העידה הבת־קול) אודות חשבון הכסף, מופיעות בפסוק לפני החשבון של הנחושת – ואם כן, כשם שלאחר הבת־קול לא היה משה צריך להציג את חשבון הזהב, כך לא היה עליו להציג את חשבון הנחושת! ב) בכל אופן: אם הייתה בת־קול כדי להודיע מן השמים שמשה "נאמן הוא" – מדוע היה זה באופן ובזמן שחסך לו רק את הצגת חשבון הזהב, ולא מלכתחילה, באופן שלא יצטרך כלל להציג חשבון – גם לא מהכסף והנחושת, שהרי כלפי שמיא גליא [=כלפי מעלה ידוע] שיחשדו בו?

ב. מדוע חוזרת התורה כאן

על שמות עושי המלאכה?

ויש לומר כי "פקודי המשכן .. אשר פוקד על פי משה", לא היה פעולה של הצגת חשבון בלבד, אלא הדבר נגע לעצם ענין המשכן. ובהקדים שאלה:

לכאורה, מדוע חוזרת התורה בתחילת פרשתנו (מיד לאחר הפסוק הראשון) ואומרת פעם נוספת: "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחושב..."¹⁰ – הרי כבר יודעים מהנאמר לפני כן שהם היו עושי המלאכה¹¹?

לפי מדרשי רז"ל¹², וכן לפי פירוש רש"י¹³, באה התורה להודיענו כי בצלאל "עשה את אשר צוה ה' את משה" – "אשר צוה אותו משה" אין כתיב כאן, אלא "כל אשר צוה ה' את משה", אפילו דברים שלא אמר לו (משה) רבו – הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני"¹⁴.

אך ביאור זה דורש הסבר נוסף¹⁵: מדוע הדבר נאמר כאן בין הפסוק "אלה פקודי המשכן... אשר פוקד על פי משה" ובין החשבון "כל הזהב... וכסף פקודי העדה". הדבר היה צריך להיאמר או קודם (בסוף פרשת ויקהל) או לאחר הפסוקים בהם ניתן החשבון של הזהב הכסף והנחושת?

281ג. הפקידה על פי משה – נוגעת למהות המשכן כרכוש הציבור

והביאור בזה יש לומר:

המשכן היה צריך להיות שייך לכלל ישראל¹⁶, הוא נקרא בתחילת פרשתנו "משכן העדות – עדות לישראל שויתר להם הקדוש־ברוך־הוא על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם"¹⁷. והנדבות שבאו מ־13 (או 15) סוגים, היו צריכים להינתן באופן שיהיו שייכים לגמרי לציבור, ולא להישאר שייכים ליחיד¹⁸. דבר זה נעשה על־ידי שהביאו הכל למשה רבינו, שהיה נשיא כל ישראל, ועל־ידי כך הפכה כל התרומה שבני ישראל הביאו – לנכסי ציבור¹⁹.

ברם, לאחר שמשה העביר את נדבות המשכן²⁰ לבצלאל ואהליאב (וכל איש חכם לב) לעשות עם הנדבות את כל מלאכות המשכן,

(ובפרט אם תמצא לומר שהם לא לקחו שכר על עבודתם)²¹,

הרי על־ידי עשייתם הם קיבלו מעין בעלות על מלאכות המשכן מכיוון ש"שם האומנין על המלאכה"²² (למרות שהדבר לא הפקיע לגמרי את בעלות הציבור)²³.

282ולכן היה צריך להיות "פקודי המשכן... אשר פוקד על פי משה": לאחר שבצלאל... סיימו את מלאכת המשכן, הייתה צריכה להיות פעולה – הפקידה והמנין על־ידי משה רבינו – בכדי שכל מלאכות המשכן יהיו לחלוטין נכסי המשכן, שהוא עדות לישראל, כלל ישראל. בכך הוסרה מהם הזיקה שנוצרה מחמת עשיית בצלאל ואהליאב וכל חכמי לב – והם הפכו לגמרי לנכסי ציבור.

[ועוד ענין: לא רק הקידוש שלהם כנכסי הקדש באופן כללי היה צריך להיות על־ידי משה רבינו, אלא גם (הקדשתם לצורך) הענין המיוחד שבשבילו נעשה כל פרט – אף הוא היה צריך להיות על־ידי משה רבינו, וזה נעשה על־ידי הפקידה על פי משה, לאחרי עבודתם של בצלאל...].

ולכן מפסיקה התורה ואומרת מיד לאחר הפסוק "אלה פקודי המשכן... אשר פוקד על פי משה", את שני הפסוקים "ובצלאל... ואתו אהליאב...", לפני הפסוקים העוסקים בחשבון כל הזהב וכן חשבון הכסף והנחושת... – שכן בכך מוסבר התוכן והצורך בפקידה שעל פי משה²⁴.

24) ומה שהפקידה היתה רק ב(זהב ו)כסף ונחושת ולא בשאר עניני המשכן (קרשים יריעות וכיו"ב) – יש לומר שהוא ע"ד קנית כל הבית ע"י (קביעת) השער (ב"ב נג, ב טושו"ע חו"מ סקצ"ב ס"ג), המפתח (רשב"ם ב"ב נג, א ד"ה והשתא. אבל ראה טושו"ע שם ס"ב ובנ"כ שם. וראה שו"ע אדה"ז או"ח סתמ"ח סי"א: במקום שנוהגין כו'. שם סי"ג); נעילת הדלת במפתח, עשה מנעול לדלת (כהדיעות בטושו"ע שם ס"ג) – כן אפ"ל גם בכתלי וגג (קרשים וכו') המשכן^* ע"י יתדות

*) ועצ"ע בכלי המשכן שלא היתה בהם פקידה פרטית, אלא ש(הזהב שבהם) נכללו בחשבון הכללי של הזהב העשוי למלאכה (מנורה וכפורת – זהב טהור, הארון והשלחן והמזבח הפנימי – מצופים זהב*).

ואולי גם בזה יש לומר (כבפנים ההערה) כי הם פרטים וחלקים דהמשכן ולכן "נקנים" אגב יתדות המשכן וכו' (- הפקידה פרטית דכסף ונחושת). ובפרט לדעת הרמב"ם (סהמ"צ מ"ע כ. וראה שם שרש יב) דהכלים כלם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש ונכלל בהמ"ע ד"ועשו לי מקדש" (וראה בארוכה לקו"ש חי"א ע' 116 ואילך. לקו"ש [המתורגם] חכ"א ע' 280 ואילך).

ומה שהוצרכה להיות פקידה כללית בנוגע להזהב (דהכלים), משא"כ בנוגע היריעות כו' לא היתה פקידה כלל (דדוחק גדול לומר דפקידתם ע"י הקרסים שלהם) – יש לומר, כי הכלים הם עכ"פ ענין בפ"ע, כלי המקדש (אלא שלדעת הרמב"ם הם בכלל המ"ע דועשו לי מקדש), משא"כ היריעות כו' הם חלק מגוף הבית עצמו. ועד"ז בנוגע להקרשים – נוסף (ועיקר) שאדניהם (המעמיד שלהם) נפקדו.

ועפ"ז מובן ג"כ מה שבנוגע ל"מזבח הנחושת

*) להעיר מלקו"ש חט"ז (ע' 310 ואילך. וש"נ) – שלדעת הרמב"ם ציפוי הכלים מבטל דין טומאה שעל הכלים. עיי"ש.

283ולא במשכן

כל זה הוא בנוגע למלאכת המשכן. המשכן והחצר, ובזה הי' פקידה^**. ואכ"מ. – נוסף (ועיקר) שאדניהם (המעמיד שלהם) נפקדו.

ועפ"ז מובן ג"כ מה שבנוגע ל"מזבח הנחושת ואת כל כלי המזבח" (פרשתנו לח, ל) היתה פקידה פרטית - כי המזבח הוא עיקר ענין הבית, וכלשון הרמב"ם (ריש הל' ביהב"ח) "מ"ע לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות" (וראה לשונו בסהמ"צ שם. וראה מנ"ח מצוה צה (דבלא מזבח אינו קרוי בית המקדש כי עיקר מקדש להקריב קרבנות), ובהמובא בלקו"ש חי"א ע' 122 הערה 47). ומפורש (בנדו"ד) בנוגע למזבח "מה מזבח משל ציבור כו'" (מנחות כב, א. תו"כ ויקרא א, ה. וראה ר"ש משאנץ שם). אף דכל המקדש ומקומו שייך לצבור (כנסמן לעיל הערה 16. וראה זבחים קטז, ב ובפרש"י שם. ספרי נשא ו, כו בסופו. ועוד). וראה פרש"י יתרו כ, כא בנוגע למזבח "שתהא תחילת עשייתו לשמי". וראה מכילתא שם. צפע"נ על הרמב"ם הל' תרומות פ"א ה"א־ב (ד, ב). וראה לקמן הערה 42. ואכ"מ.

**) ומה שלא די בזה שהביאו את המשכן אל משה, "את האהל ואת כל כליו גו'" (פרשתנו לט, לג ואילך), והוא הקים את המשכן בפועל^*, והביא כל הכלים אל מקומם כו' כאשר נצטווה (שם מ, ב ואילך) – יש לומר, כי בהמשכן הוצרך להיות לגמרי נכסי ציבור – בכל פרט וזמן שבו, גם בהיותם חלקי המשכן בפ"ע. וע"ד מ"ש בצפע"נ עה"ת (ויקהל לה, י) דכל פרט ופרט מהמשכן הוה מצוה ולא כבביהמ"ק ולכן קיי"ל (במקדש) בונין בחול כו' אבל משכן שאני דזה גופא מצוה. ע"ש (ובהנסמן שם).

*) אלא שבזה י"ל דאינו שייך לכאן, כי בני ישראל לא היו יכולים להקימו (תנחומא ופרש"י שהובא לקמן הערה 41). ועוד: גם משה לא הקימו בכחו כ"א "עסוק בידך נראה הכהונה, "ואתה²⁵ הקרב אליך" אומר רש"י: "לאחרי שתגמור מלאכת המשכן". זאת אומרת: בגדי הכהונה – שעל ידם נפעל "לקדשו לכהנו לי" של אהרן²⁶ ובניו – עשייתם היא לא באמצע, או בכלל ממלאכת המשכן, עשייתם צריכה להיות דווקא "לאחר שתגמור מלאכת המשכן"²⁷.

ויש לומר הדיוק בזה: חלות הקדושה של "לכהנו לי" (במשכן²⁸) תיתכן רק כאשר קיימת המציאות של מקום המאפשר "ושכנתי", וכתוצאה מכך – נעשית אפשרית המציאות של "לכהנו לי", של כהונה – לשירות, רק אז ניתן לקיים "לקדשו, להכניסו בכהונה על־ידי הבגדים"²⁹; אך בשעה שעדיין לא קיימת המציאות של מקום לשרת – לא קיים הענין של סוג כהן וקדושת כהן של המשכן³⁰ (וכן לבישת בגדים – המהוה פרט ומשלים את כהונתם³¹); 284ובדומה לכך בנוגע לעשיית הבגדים: מציאות עשיית בגדי כהונה היא לאחרי שישנו גמר מלאכת – מציאות – המשכן.

ועל פי זה יובן מדוע לא היה צורך ב"פוקד" גם בנוגע לזהב (החלק מתוכו) שממנו נעשו בגדי הכהונה:

התוכן ופעולת של "פקודי המשכן" הוא, כהמשך הכתוב – משום היותו "משכן העדות", כאמור, "עדות לישראל שויתר להם הקדוש־ברוך־הוא על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם". ובמילא נחוץ שמלאכת המשכן אשר בה "השרה שכינתו" תהיה הקדש השייך לחלוטין לכלל ישראל, ללא כל שייכות ליחידים (שבישראל, אפילו לא שייכות שעל־ידי עשיית המלאכה, כנ"ל).

אמנם בגדי הכהונה, שאינם חלק ממלאכת המשכן אלא נוגעים לעבודת הכהנים – הרי למרות שגם בהם קיים הדין שהם צריכים להיעשות מממון ציבור³², עם זאת, אין לגביהם הדגשה שלא תהיה להם שום שייכות לעושי המלאכה^*, משום שמציאותם איננה חלק מ"משכן העדות" – מלאכת המשכן.

ועל פי זה יובן ויומתק החילוק שמצינו בנדבה: בנדבת המשכן נאמר שהביאו הכל למשה – ובצלאל, אהליאב וכל איש חכם לב לקחו אותה "מלפני משה"³³; לעומת זאת, הזהב והתכלת... שמהם נעשו בגדי הכהונה, למרות שהיו "מתרומה המקודשת לשמי"³⁴, עם זאת אומר הפסוק "והם יקחו את הזהב"³⁵ ישירות מישראל לעושי המלאכה – "אותם חכמי לב שיעשו הבגדים יקבלו מן המתנדבים את זהב ואת התכלת לעשות מהן את הבגדים"³⁶.

ה. הפקידה על־ידי משה – משום אי־שייכותו לחטא העגל

על פי הנ"ל יתווסף ביאור מדוע הפקידה נעשתה על־ידי משה דווקא – אף שבדרך כלל הענין של "מוסרו לציבור יפה יפה"³⁷, תקף גם כאשר מוסרים את הנדבה לגיזבר וכיוצא בזה:

הדבר היה קשור לא רק בנשיאותו של משה³⁸ – אלא (גם) מחמת העובדה שמשה מצד עצמו לא היה זקוק לכפרה 284שעל ידי המשכן; וכפי שדובר בהזדמנות קודמת³⁹, שמשה היה היחיד שלא הייתה לו שום שייכות חס ושלום לחטא העגל, אפילו לא באופן של "יש בידו למחות". ובמילא לא היה זקוק לענין של משכן העדות "עדות לישראל שויתר להם הקדוש־ברוך־הוא על מעשה העגל".

ולכן, כל שאר בני ישראל, מכיוון שהיו זקוקים לכפרה שעל־ידי המשכן, הרי מפאת התעסקותם בעשיית המשכן נוצרה זיקה ושייכות בין עושי המלאכה ובין הדברים שנעשו על ידם, במילא חסר אז בשלימות של ההקדש כנכנסי ציבור. ובכדי שיהפכו לנכסי ציבור בשלימות (גם לאחר עשייתם) – הייתה הכרחית הפקידה שנעשתה "על פי משה" דווקא. עד שגם עצם הקמת המשכן הייתה על־ידי משה דווקא – "ויביאו את המשכן אל משה..."⁴⁰, הביאו את הכל למשה ודווקא על ידו הוקם המשכן⁴¹.

ו. הפקידה על־ידי משה פעלה את הנצחיות במשכן

ויש לומר טעם נוסף מדוע הדבר היה קשור עם משה דווקא:

החידוש במשכן על שאר בתי המקדש הוא בכך שהוא נצחי, כדברי הגמרא⁴²: "משנבנה מקדש ראשון נגנז אהל מועד קרשיו קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו". והטעם על כך הוא, משום שהמשכן היה מעשה ידי משה, לא שייך שהוא יתבטל⁴³.

ולכן בכל פרט ופרט של העשיה – הייתה צריכה להיות פקידה על פי משה גם לאחר גמר המלאכה, בכדי שיהא זה ענין נצחי.

לעומת זאת בגדי הכהונה, הרי אין עניינם שהבגדים הללו ישארו נצחיים 285לדורות, הם רק פרט (הכרחי) ב"לכהנו" של הכהנים העובדים בבית המקדש. ולא מצינו בהם⁴⁴ שהם נגנזו ביחד עם אהל מועד קרשיו...⁴⁵, ענין הנצחיות.

ז. הביאור על פי חסידות:

פקודי מלשון "יחוד"

ויש לומר שהביאור הנ"ל בחידוש של "פקודי המשכן .. על פי משה" – שהמנין על פי משה פעל את הקשר בין המשכן וכליו למשה – מתאים גם עם הפירוש הפנימי ב"אלה פקודי המשכן", כפי שרבינו הזקן מבארו ב"פרשה החסידית של השבוע – ב'לקוטי תורה'⁴⁶:

הוא מפרש שם, כי "פקודי המשכן .. פוקד על פי משה" הוא מלשון⁴⁷ "חייב אדם לפקוד את אשתו", כי "היחוד נקרא פקידה" (שעל־ידי "פקודי המשכן .. פוקד על פי משה" נעשה היחוד של ו"ה [=שתי האותיות האחרונות של שם הויה, המרמזות בספירות על] – יחוד "זעיר־אנפין" ו"מלכות", ואחר כך היחוד של י"ה [=שתי האותיות הראשונות של שם הויה, המורות על יחוד נעלה יותר בספירות]).

ויש לומר שזו גם המשמעות ומכך נשתלשל – אשר על־ידי "פוקד על פי משה" נוצר יחוד בין המשכן עם משה⁴⁸, הוא נעשה דבר אחד עם משה רבינו, כנ"ל בארוכה.

ח. במשכן – המשכת בלי־ גבול בתוך הגבול

הפירוש הנ"ל ב"פקודי" – מלשון "חייב אדם לפקוד את אשתו" – אינו פירוש נפרד מהפירוש הפשוט, מלשון מנין וחשבון, אלא, הם תלויים זה בזה: כיצד נעשתה ה"פקידה" והיחוד של המשכן עם משה רבינו? – הרי זה על־ידי ענין המנין.

והדבר יובן בהקדים:

לכאורה שני הפירושים הנ"ל ב"פקודי" – מנין ויחוד – הם פירושים הפכיים: "מנין" הוא דרגא הכי חיצונית ותחתונה של הדבר, ועוד – הוא מדגיש את ההגבלה של הדברים שסופרים, לא פחות ולא יותר. ואילו הענין של "פקידה" ויחוד מורה על התאחדות הכי פנימית עד למצב של "והיו לבשר אחד"⁴⁹, המשכה שהיא למעלה ממדידה והגבלה, עד שעל־ידי 286כך נמשך כח האין־סוף למטה (בהולדה)⁵⁰.

אך מכיוון שהם שני פירושים באותה מילה, מובן (כפי שדובר כמה פעמים⁵¹), כי נוסף על היותם הפכיים זה מזה – הריהם גם, ואף בעיקר – שייכים ותלויים זה בזה.

והביאור בזה: בכך מתבטא החידוש של המשכן – שלוקחים דברים מוגבלים דווקא, וב"גבול" ממשיכים את ה"בלי־גבול"⁵², עד באופן של "ושכנתי". וכפשטות הענין: קודם בנו את המשכן, ואחר כך נעשתה השראת השכינה מלמעלה – "וכבוד ה' מלא את המשכן"⁵³, עד לאופן של "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן..."⁵⁴.

ושני הפכים אלו מרומזים בשני הפירושים ב"פקודי": פקודי מלשון מנין – שמשה רבינו ספר והציג חשבון מנדבות המשכן – מורה על ענין ה"גבול" שבמשכן; ו"פקודי" מלשון פקידה ויחוד – על המשכת ה"בלי־גבול" (בתוך ה"גבול").

ט. עיקר החידוש – שהגבול עצמו הופך לבלי־גבול

הפירוש הפנימי בשני ההפכים הנ"ל ב"פקודי", הוא לא רק שבמשכן היו קיימים שני ההפכים – גבול ובלי גבול – אלא יתירה מזו: שניהם הפכו לדבר אחד; הגבול עצמו (של המשכן) לא התבטל מהגבלתו, וביחד עם זה נעשה (דבר אחד עם) בלי גבול⁵⁵.

וכפי שראו זאת בגלוי בארון – ששם היה עיקר המשכן, מנוחת השכינה – ש"מקום ארון אינו מן המדה"⁵⁶ [=הארון לא הפחית ממידת החלל של קודש הקדשים]. שהפירוש בזה, הוא לא רק שבמקום הארון היה גילוי שכינה (שזו בחינת "אינו מן המדה"), אלא מקום הארון עצמו היה "אינו מן המדה". יתירה מזו: דווקא כאשר הארון היה במדידה ובכל הפרטים (אורך, רוחב, קומה) – אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו – הוא היה (בבת אחת) "אינו מן המדה"⁵⁷.

החידוש במשכן הוא, שהגבול עצמו הוא – בלי גבול.

וזוהי השייכות בין שני הפירושים ב"פקודי": משה רבינו עשה חשבון מדוייק של נדבת המשכן, והחשבון עצמו (שנעשה על־ידי ספירתו של 287משה רבינו), פעל⁵⁸ את הפקידה ויחוד, המשכת השכינה וקדושה הנעלית מגבול באופן של יחוד עם הגבול – כולל, שהגבול נעשה נצחי.