286

כך נמשך כח האין־סוף למטה (בהולדה)⁵⁰.

אך מכיוון שהם שני פירושים באותה מילה, מובן (כפי שדובר כמה פעמים⁵¹), כי נוסף על היותם הפכיים זה מזה – הריהם גם, ואף בעיקר – שייכים ותלויים זה בזה.

והביאור בזה: בכך מתבטא החידוש של המשכן – שלוקחים דברים מוגבלים דווקא, וב"גבול" ממשיכים את ה"בלי־גבול"⁵², עד באופן של "ושכנתי". וכפשטות הענין: קודם בנו את המשכן, ואחר כך נעשתה השראת השכינה מלמעלה – "וכבוד ה' מלא את המשכן"⁵³, עד לאופן של "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן..."⁵⁴.

ושני הפכים אלו מרומזים בשני הפירושים ב"פקודי": פקודי מלשון מנין – שמשה רבינו ספר והציג חשבון מנדבות המשכן – מורה על ענין ה"גבול" שבמשכן; ו"פקודי" מלשון פקידה ויחוד – על המשכת ה"בלי־גבול" (בתוך ה"גבול").

ט. עיקר החידוש – שהגבול עצמו הופך לבלי־גבול

הפירוש הפנימי בשני ההפכים הנ"ל ב"פקודי", הוא לא רק שבמשכן היו קיימים שני ההפכים – גבול ובלי גבול – אלא יתירה מזו: שניהם הפכו לדבר אחד; הגבול עצמו (של המשכן) לא התבטל מהגבלתו, וביחד עם זה נעשה (דבר אחד עם) בלי גבול⁵⁵.

וכפי שראו זאת בגלוי בארון – ששם היה עיקר המשכן, מנוחת השכינה – ש"מקום ארון אינו מן המדה"⁵⁶ [=הארון לא הפחית ממידת החלל של קודש הקדשים]. שהפירוש בזה, הוא לא רק שבמקום הארון היה גילוי שכינה (שזו בחינת "אינו מן המדה"), אלא מקום הארון עצמו היה "אינו מן המדה". יתירה מזו: דווקא כאשר הארון היה במדידה ובכל הפרטים (אורך, רוחב, קומה) – אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו – הוא היה (בבת אחת) "אינו מן המדה"⁵⁷.

החידוש במשכן הוא, שהגבול עצמו הוא – בלי גבול.

וזוהי השייכות בין שני הפירושים ב"פקודי": משה רבינו עשה חשבון מדוייק של נדבת המשכן, והחשבון עצמו (שנעשה על־ידי ספירתו של