שיחה א

1שיחה א

א. בשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד

חז"ל אומרים שביטול גזירת המן היה קשור בזכות המיוחדת של יום הולדתו של משה רבינו, וזו לשון הגמרא¹: תנא כיון שנפל פור בחודש אדר, שמח (המן) שמחה גדולה, אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד.

ורש"י מפרש על כך: כדאי הלידה² שתכפר על המיתה.

בפשטות מתכוון רש"י להסביר: אמנם, ליום שבעה באדר יש מעלה של יום שנולד בו משה, אך זהו גם יום "שמת בו משה", ובמה עדיפה הולדת משה מיום הסתלקותו, שמשום כך התבטל הענין השלילי של יום זה כיום ההסתלקות?

ומבאר רש"י – "כדאי הלידה שתכפר על המיתה": הלידה מכפרת, מנקה – "כפרה... לשון קינוח והעברה"³ – את הענין השלילי של יום זה כיום מיתת משה.

אך יש להבין: לכאורה, איפכא מסתברא – מיתה היא לאחר הלידה ומבטלת את מעלת הלידה, ולא להיפך?!

ב. "טוב... יום המות מיום הוולדו

בנוסף לשאלה זאת, המתעוררת על פי ההגיון, אין מובן: הרי מקרא מלא דיבר הכתוב⁴ – "טוב .. ויום המות מיום הוולדו". וכפי שמבואר במדרש⁵, כי "ביום שנולד בו אין אדם יודע מה מעשיו"⁶, ואילו ביום מיתתו של צדיק יודעים ש"יצא מן העולם בשלום"⁷, עם תורה ומעשים טובים.

ובמיוחד לפי הסברו של אדמו"ר הזקן⁸ אודות המעלה הגדולה של יום הסתלקות צדיקים, שאז מושלמים "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו", ומשום כך זוהי עת רצון, אשר "פועל ישועות בקרב הארץ".

ומתעוררת, אפוא, תמיהה עצומה: כיצד אומרים שליום הלידה יש חשיבות 1יותר מיום המיתה, ובאופן שהוא מכפר – בשעה ש"טוב .. יום המות מיום הוולדו"! ובמיוחד כפי שמודגש במדרש⁹, שביום הלידה לא צריכה להיות שמחה, כי אין יודעים "באיזה פרק ומעשים יעמוד אם צדיק ואם...", ואילו כאשר "ומת – הם צריכים לשמוח שנפטר בשם טוב...".

אף אם נאמר שלאחר ש"נפטר בשם טוב", הרי "סופו מוכיח על תחלתו", שגם יום לידתו הוא יום נעלה בעל זכות מיוחדת, כיום שבו ירדה נשמת הצדיק לעולם – בכל זאת, זוהי רק תוצאה ממה שהתגלה לאחר מכן ביום המיתה, כאשר "נפטר בשם טוב"¹⁰. ולא ייתכן שליום הלידה תהיה מעלה גדולה יותר מיום המות!

כן יש להבין: לפי מדרש זה וביאורו של אדמו"ר הזקן, אודות המעלה המיוחדת של "יום המות", מתעוררת תמיהה: כאשר הגמרא צריכה למצוא הסבר לכך שנפילת הפור בשבעה באדר היא זכות המבטלת את גזירת המן, צריכה היתה הגמרא לומר, שיום "שמת בו משה", מבחר המין האנושי¹¹, זוהי הזכות הגדולה ביותר, שביכולתה לפעול "ישועות בקרב הארץ" ולגרום לביטול גזירתו של המן¹²!

– כמובן, אין זו קושיה מדוע המן "שמח שמחה גדולה" על כך ש"נפל לי פור בירח שמת בו משה", כי הוא לא ידע אודות מעלת יום ההסתלקות. אך השאלה היא: מדוע אין הגמרא מציינת זאת במסקנה, ב"ולא היה יודע..."?

ג. "בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור"

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

אמנם, הכלל "טוב .. יום המות מיום הוולדו" אמור לגבי כל אדם, ואפילו לגבי צדיקים, כי "אין אדם יודע מה מעשיו". אך משה הוא יוצא מן הכלל בכך, כי על לידתו של משה אומרת התורה¹³ "ותרא אותו כי טוב הוא", וכפי שמפרשים זאת חז"ל¹⁴, ש"בשעה 2שנולד משה נתמלא הבית כולו אור", שמיד בהיוולדו האיר אור השכינה¹⁵ כך שכל הבית הואר.

כלומר: אמנם כשכל יהודי נולד, מגיעה בעצם לידתו "המשכה" אלקית לעולם, כיון שירדה לעולם נשמה שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"¹⁶, ועל־אחת־כמה־וכמה כאשר יש לילוד נשמה של צדיק, כדברי חז"ל¹⁷ "בראת צדיקים", שהקדוש־ברוך־הוא בורא נשמות מיוחדות המסוגלות להגיע לדרגת צדיק¹⁸ –

אך לגבי כל היהודים באופן כללי לא ייתכן לומר, שמיד בהיוולדם יש אור בגילוי, שהרי הנשמה נסתרת בגוף, וגילוי אור הנשמה כרוך בבירור ובזיכוך הגוף על ידי העבודה הרוחנית – ככל שמעדנים יותר את הגוף, כך מתגלה יותר הנשמה ומאיר על ידה האור האלקי בעולם.

ולכן נאמר "טוב .. יום המות מיום הוולדו" – כי הכוחות הרוחניים שמקבל היהודי קיימים ביום היוולדו בכוח בלבד, ו"אין אדם יודע מה מעשיו", והם באים לידי גילוי ושלמות – רק ביום המות.

ואילו אצל משה "נתמלא הבית כולו אור" מיד בלידתו – אצלו האיר כבר אז האור בפועל ובגלוי, ועד כדי כך, שהאור לא האיר רק בו בלבד, אלא בכל הבית, עד אשר "נתמלא כל¹⁹ הבית כולו אור".

ואין מתעורר על כך קושי מדברי המדרש עצמו²⁰ על הפסוק "טוב .. יום המות מיום הוולדו", שמדובר בו גם על משה, כלומר, שגם אצל משה יש יתרון ביום המות על פני יום היוולדו – כי תלוי באיזה ענין מדובר:

כאשר מדברים על "מעשיו ותורתו ועבודתו" של משה רבינו, הרי בודאי יש בהם מעלה ביום המות על פני יום היוולדו, כי ביום היוולדו, לפני עבודת משה, קיימים כל הענינים הללו בכוח בלבד, והשלמות של "מעשיו ותורתו ועבודתו" נוצרה רק כשהושלמו ימיו ועבודתו, בעת הסתלקותו. ולכן – "טוב .. יום המות מיום הוולדו"²¹.

אך האור שהאיר בעת הולדת משה קשור לעצם נשמת משה, לכוחה של נשמת משה – וענין זה אינו תלוי בעבודתה בגוף, ולכן הוא האיר בפועל מיד בעת לידתו, אף לפני היותו קשור לענין של עבודה רוחנית.

ולגבי ענין זה, הרי לא זו בלבד שזוהי מעלה גבוהה יותר מהמעלה 3שהוזכרה לעיל לגבי "יום המות", אלא יותר מכך – על ענין זה נאמר "כדאי הלידה שתכפר על המיתה", כפי שיוסבר להלן בהרחבה.

ד. אין אור אלא תורה

הענין יובן לפי ביאורו של רבינו בחיי²² על דברי חז"ל²³ "נתמלא כל הבית אורה" – ש"משה רבינו מתחלת תולדתו היה ראוי להאיר את כל העולם על ידי התורה, כנאמר²⁴ "ותורה אור", וכדברי חז"ל²⁵ "אין אור אלא תורה", "אורה זו תורה".

מכך מובן, שיחודה של נשמת משה "מתחלת תולדתו" הותאם למהותה של התורה. וזוהי הסיבה לכך ש"נתן נפשו עליה", עד אשר התורה "נקראת על שמו"²⁶, "זכרו תורת משה עבדי"²⁷ – כי התקשרותו והתאחדותו של משה עם התורה אינן בנוסף לעצם מציאותו, כלומר, שהוא פעל זאת לאחר מכן על ידי עבודתו – אלא נשמתו, מצד עצם מהותה, היתה "ראוי להאיר את כל העולם על ידי התורה", כך שעצמיותו של משה היא מלכתחלה דבר אחד עם התורה.

ההסבר לכך הוא:

חז"ל אומרים²⁸ "אין אמת אלא תורה". מהותה של התורה היא אמת. משמעותה של "אמת" אינה רק שלילה של היפך האמת, שלילה של השקר, אלא "אמת" היא²⁹ – דבר שלא ייתכן בו שינוי, נצחיות, כנאמר³⁰ "שפת אמת תכון לעד". וכפי שידועה ההוכחה מן המשנה³¹, שמעיינות המתיבשים אחת לשבע שנים³² נקראים "מים (נהרות) המכזבין", והם פסולים לקידוש מי חטאת, ובדומה לנאמר שקר אין לו רגלים³³.

וזוהי מהותה של תורת אמת – "ונתן לנו תורת אמת"³⁴ – התורה היא נצחית, ולא ייתכנו בה שינויים. וכדברי הרמב"ם³⁵, שהתורה "עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת" – תורה אינה מושפעת משינויי זמן או מהשינויים המתרחשים אצל בני האדם, מקבלי 4ולומדי התורה, אלא בכל מצב היא נשארת אותה תורה, ללא שינויים³⁶

ויש לומר, שגם משום כך אומרים חז"ל³⁷ "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר למשה מסיני" – כי לא תיתכן תוספת אמיתית³⁸ בתורה. ומשום כך, אם זוהי תורה, הרי זו עצמה הוכחה שהיא כבר ניתנה למשה מסיני.

ה. "ואמת ה' לעולם"

וליתר ביאור:

התורה אינה נתונה לשינויי הזמן וכדומה, לא משום שהיא לא ירדה להגבלות של זמן ומקום –

אדרבה: התורה "לא בשמים היא"³⁹, היא ניתנה ונמצאת דוקא למטה בארץ, בעולם הנתון לשינויי הזמן, "למצרים ירדתם .. יצר הרע יש ביניכם"⁴⁰ –

אלא, כשהתורה נמצאת למטה בארץ, ואפילו כשהיא נלמדת על־ידי אדם טמא⁴¹ בה לא חל שום שינוי.

ההוכחה שהיא אמת נובעת מכך שהיא נשארת תמיד באותה מהות ובאותו תוקף בכל מקום ובכל תנאי, ואפילו כאשר התורה יורדת לדרגה של זמן ומקום, אשר כשלעצמם הם בעלי שינוי – היפך האמת – גם שם היא נשארת נצחית, ללא שינויים⁴².

כנאמר "ואמת ה' לעולם"⁴³ – "אמת ה'" מאירה בתוך העולם, ומשום כך, מצד "אמת ה'" יכול גם דבר של העולם הגשמי, עלמא דשיקרא, להפוך לאמת של קדושה.

ויש לומר, שזהו ההסבר למאמר חז"ל⁴⁴ שבשעת מתן תורה נוצרה "חרות על הלוחות⁴⁵ חירות ממלאך המות" – על ידי נתינת התורה לישראל למטה ניתנה בהם נצחיות, שגם בהיותם נשמות בגופים שהגוף הגשמי כשלעצמו הוא הווה וחולף, יש בתוכם חיים נצחיים, חירות ממלאך המות⁴⁶.

5אך על ידי חטא העגל התבטל הדבר⁴⁷, כי כדי שהתורה תגרום לנצחיות באדם, צריכה התורה להיחקק בגופו הגשמי. אך חטא העגל גרם ל"זוהמא"⁴⁸ בגופים, שאינה מאפשרת לתורה להיחקק בגופם.

ועל ידי מעשינו ועבודתנו מתגברים על החושך, עד אשר מבטלים את הזוהמא, עד עת קץ כאשר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ⁴⁹" – ואז תהיה "חירות ממלאך המות", חיים נצחיים בפועל, נשמה בגוף.

ו. אמת זה משה

וזהו ההסבר לכך ש"משה רבינו מתחלת תולדתו היה ראוי להאיר .. על ידי התורה" – כי מדתו של משה היא מדת האמת – "אמת זה משה"⁵⁰ – ולכן ניתנה באמצעותו תורת אמת – "משה אמת ותורתו אמת"⁵¹.

הכוונה איננה שמשה לא אמר ח"ו דבר שהוא היפך האמת – גם אחרים, ובמיוחד צדיקים שמדתם היא מדה אחרת של קדושה (חסד וכדומה) רחוקים לחלוטין מכל ענין של שקר ח"ו⁵² – אלא הכוונה היא שבמשה האירה "אמת ה'", שזוהי נצחיות, ללא שינויים.

ומשום כך אנו רואים שמעשי ידי משה הם ניצחיים. כדברי חז"ל⁵³ שהמשכן שעשה משה לא חרב, אלא נגנז, ועומד לעולם ולעולמי עולמים⁵⁴ – כי אצל משה האירה "אמת ה' (המאירה) לעולם", ולכן גם מעשיו הגשמיים הם נצחיים.

ז. לא מת משה

על־אחת־כמה־וכמה לגבי משה עצמו, כדברי חז"ל⁵⁵ "לא מת משה .. מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש". החידוש בכך הוא:

6לגבי צדיקים בכלל נאמר⁵⁶, שאפילו במיתתם קרויים חיים. ויותר מכך: אדמו"ר הזקן מבאר בהרחבה⁵⁷ שצדיק שנפטר נמצא בעולם הזה יותר מאשר בחייו, כי "חיי הצדיק אינם חיים בשרים כי אם חיים רוחניים", וה"חיים רוחניים" של הצדיק אינם מסתלקים מהעולם הזה גם לאחר פטירתו, כי "דבר שבקדושה אינו נעקר לגמרי מכל וכל ממקומו", ואדרבה, אז הם במדה מסויימת ביתר שאת, כי אז אין על רוחניותו שום מגבלות מצד הגוף.

למרות זאת, אין אנו מוצאים ביטוי וענין זה – "לא מת" – אצל צדיקים אחרים⁵⁸, אלא אצל משה בלבד, וכן אצל יעקב, כדלהלן בסעיף ח'.

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

אצל צדיקים אחרים ישנו הענין של "אשתכח בכלהו עלמין" – גם בעולם הזה – באופן שרוחניותם נמצאת בעולם הזה כך שתלמידיהם יכולים לקבל השפעה רוחנית מנשמת רבם. אך חיי הצדיק עצמם אינם קשורים ומלובשים בגשמיות העולם. יוצא מכך, שבחייהם הרוחניים חל בכל זאת שינוי מסויים, והוא, שבפטירתם אין הם מלובשים עוד בגשמיות העולם. ומשום כך אין מתאים לומר על כך "לא מת" – שלא חל כלל שינוי ו"נפל מדרגיה"⁵⁹.

ואילו על משה אומרים "לא מת": כיון שמדתו היא מדת האמת, לא תיתכן מיתה והפסקה בחייו גם כפי שהם קשורים לגשמיות העולם. נצחיותם קיימת גם בגשמיות של העולם הזה⁶⁰.

ואומרים חז"ל⁶¹ "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" – נשמת משה מתלבשת ב"חכמי הדור עיני העדה" שבכל דור ודור⁶², ובמיוחד בנשיא הדור, ש"אין דור שאין בו כמשה"⁶³ – מוכרח להיות "משה" בכל דור ודור, שבו מלובשת נשמת משה.

ואמנם, אין זה גופו של משה – אך כיון ש"חיי הצדיק אינם חיים בשרים כי אם חיים רוחניים", אין חיי משה החיים הבשריים של גופו, אלא החיים 7הרוחניים של נשמתו. וחייו הרוחניים אלו נצחיים בעולם הזה הגשמי על ידי התלבשותם בגוף של נשיא הדור שבכל דור ודור.

ח. "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים"

ויש לומר, שזהו אחד ההסברים למאמר חז"ל⁶⁴ אודות יעקב: "יעקב אבינו לא מת .. וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא .. מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

ואין מובן: היכן המענה לשאלה "וכי בכדי ספדו... וחנטו... וקברו..."?

המפרשים⁶⁵ אומרים, שבתשובה "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" הכוונה היא להבהיר שבמילים "יעקב אבינו לא מת" אין הכוונה לחיי הגוף⁶⁶, שבהם אכן היתה מיתה, אלא "ודאי בנפש קאמרי".

אך עדיין אין מובן: לפי זה, מהו החידוש אצל יעקב, שדוקא עליו נאמר "לא מת"? – אצל כל צדיק חיי הנפש הם נצחיים⁶⁷!

ויש לומר, שההסבר לכך הוא: החידוש של "יעקב אבינו לא מת" לעומת צדיקים אחרים הוא בודאי לגבי חייו הגשמיים: כיון שמדתו של יעקב היא⁶⁸ מדת האמת⁶⁹ – תתן אמת ליעקב⁷⁰ – לכן הכרחי לומר, שחיי יעקב נצחיים בכל מקום, גם בעולם הזה הגשמי. ולכן שואלת הגמרא "וכי 8בכדי..." – כיצד ייתכן לומר ש"לא מת" בגשמיות, כאשר חנטו חנטייא בגופו של יעקב?

ומשיבה הגמרא – "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים": כיון ש"זרעו בחיים", וזהו ענין נצחי שלא תיתכן בו הפסקה ח"ו – אצל בני יעקב לא ייתכן כליון ח"ו⁷¹, לכן "אף הוא בחיים", כי ה"חיים" של "זרעו" אינם שונים כלל מחיי יעקב⁷², אלא חיי ונשמת יעקב מתלבשים וממשיכים ב"זרעו". וזוהי הסיבה לכך ש"זרעו בחיים" באופן נצחי – כי "הוא בחיים", אלא הם חיי יעקב, מדת האמת, שבהם לא ייתכן שום הפסק.

יוצא מכך, שחיי יעקב נצחיים גם בעולם הזה הגשמי.

ט. כדאי הלידה שתכפר על המיתה

לפי כל האמור לעיל יובנו דברי רש"י אודות משה "כדאי הלידה שתכפר על המיתה"⁷³:

האמת, נצחיותו של משה, לא נגרמה על ידי עבודתו שלו – נצחיותו של משה נבעה מכך שבנשמתו האירה "אמת ה'", "וה' אלקים אמת"⁷⁴.

ולכן מיד בלידתו – אף לפני שהתחיל עבודתו – "נתמלא הבית כולו אור": ה"נצחיות" של "אמת ה'", שהאירה בנשמת משה, האירה בפועל מיד בלידתו.

משום שזוהי "אמת ה'", שלא ייתכן בה שום שינוי, אין בה שום הסתרה על האור – והוא נשאר באותה עוצמה בכל הזמנים והמצבים, לכן הוא האיר בפועל ובגלוי מיד בלידת משה⁷⁵.

וזוהי המשמעות של "כדאי הלידה שתכפר על המיתה": כיון שביום לידת משה⁷⁶ האירה בגלוי הנצחיות והאמת של נשמת משה, לכן לידה זו, אשר "ותרא אותו כי טוב הוא", "מכפרת" ומנקה את ענין המיתה, כך שגם בגשמיות "לא מת משה".

ומסיבה זו מדגישה הגמרא דוקא את ענין הלידה, ולא את המעלה של יום הסתלקות משה – כי דוקא היא מבטלת לחלוטין את גזירת המן: אמנם, יום 9ההסתלקות הוא נעלה ביותר, אך כיון שלגבי החיים הגשמיים⁷⁷ יש בכל זאת ענין של סילוק וכו', נשארת בכך איזושהי "נקודה" בלתי רצויה⁷⁸. ולעומת זאת, המעלה של "כדאי הלידה שתכפר על המיתה" מבטלת לחלוטין את ענין המיתה והסילוק, כאמור לעיל⁷⁹.

ומשום כך, לא זו בלבד שהיא גרמה לביטול גזירת המן – כפרה מלשון קינוח – אלא יותר מכך: נגרם ענין של "תכפר" במשמעות העמוקה יותר⁸⁰ של כפרה – "להיות נחת רוח לקונו", ענין של חביבות יותר ממה שהיה לפני כן,

שעל ידי כך נוסף יום טוב לישראל, ובו עצמו – כיתרון האור מן החושך – יום טוב ושמחה הנעלים מכל החגים האחרים – שמחה שהיא באופן של "עד דלא ידע"⁸¹, מעל למדידה והגבלה.

ושמחה נצחית, כדברי חז"ל⁸² "כל המועדים עתידין ליבטל וימי הפורים אינן בטלים לעולם".