ש"פ תצוה, ח' אדר-ראשון, ה'תשכ"ז
105
(הנחה בלתי מוגה)
ועשית
מזבח מקטר קטורת 192 , ואמרו רז"ל 193 מתקטר בקטורת אין כתיב כאן, אלא מקטר קטורת, המזבח הי' מקטיר את הקטורת, והיינו, שהמזבח עצמו הי' מקטיר הקטורת בלא סיוע אש של מטה, אלא באש של מעלה 194 . ומטעם זה לא הי' ציפוי המזבח נשרף באש שהיתה עליו, כי, אש של מעלה אינה מכלה 195 . וכדאיתא במדרש 196 שהי' משה תמה על זה, אי אפשר שלא ישרף העץ (שהרי ציפוי המזבח הי' רק כעובי דינר זהב 197 ), ואמר לו המקום, כך דרכי באש של מעלה, אש אוכלה אש, ואינו מכלה. וצריך להבין, מהו העילוי בענין אש של מעלה, שדוקא הוא הי' מקטיר את הקטורת. דהנה, ענינם של ב' האישות (אש של מטה ואש של מעלה) בעבודת האדם הוא אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא 198 . והרי כל עיקר ענין המשכן והמקדש הו"ע ההמשכה שבאה ע"י עבודת האדם דוקא, וכמ"ש 199 ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, היינו, שהשראת השכינה (ושכנתי) נעשית ע"י עשיית האדם דוקא, ועשו לי מקדש. וכן הוא בעבודת הקרבנות, שהיא העבודה העיקרית במשכן ומקדש, הרי ענינה הוא העבודה שלמטה דוקא (כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרי ההילולא 200 ), וכמ"ש 201 ריח ניחוח, ופירשו רז"ל 202 נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, והיינו, שהנח"ר שלמעלה הוא מזה שנעשה רצוני בעבודת האדם מלמטה דוקא. וא"כ, אינו מובן מהו העילוי דמקטר קטורת, שהו"ע אש של מעלה דוקא.
ב) והענין
הוא, דאיתא בזהר 203 , מנורה, שבע בוצינין דילה (הו"ע) את 204 שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך כו', מתמן
106
ואילך ועשית מזבח מקטר קטורת. והיינו, שז' נרות המנורה, בחי' שבע הנערות, הוא בחי' אתערותא דלעילא שנמשכת ע"י אתערותא דלתתא, שזהו"ע שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך, שאף שהן באות מבית המלך (אתערותא דלעילא), הרי הם ראויות לתת לה (מצד אתערותא דלתתא), משא"כ מזבח מקטר קטורת הוא בחי' אתערותא דלעילא מצד עצמה שאין אתעדל"ת מגעת שם. והענין בזה, דהנה, ב' המזבחות, מזבח החיצון ומזבח הפנימי, ענינם בעבודת האדם הוא חיצוניות הלב ופנימיות הלב 205 , וכמ"ש 206 ויחד לבבנו (בב' בי"ת'ין), היינו, שצריך לייחד ב' הלבבות, חיצוניות הלב ופנימיות הלב. ועיקר ושלימות העבודה היא מצד בחי' פנימיות הלב, ובאה ע"י המשכה שבבחי' אתעדל"ע דוקא. והענין בזה, דהנה, תכלית העבודה היא לפעול יחוד קוב"ה ושכינתי', שלכן, לפני כל מצוה אומרים לשם יחוד קוב"ה ושכינתי' 207 . ושלימות יחוד זה (שהוא בפנימיות הלב) הוא ע"י המשכה מלמעלה בדרך אתערותא דלעילא.
ג) אך
צריך להבין, דלכאורה יש סתירה להאמור לעיל שע"י כל מצוה נעשה יחוד קוב"ה ושכינתי', ממ"ש בזהר פ' תרומה 208 בענין גנתא לא עאל בי' ההוא גננא כו', שבזמן הגלות לא נמצא היחוד כו'. ולהבין זה יש להקדים תחילה מאמר כ"ק אדמו"ר הצ"צ ד"ה להבין מ"ש בזהר תרומה כו' 209 . וז"ל 210 :
ד) ולהעיר
שבמאמר זה מבואר גם ענין ז' אדר (שבשנה מעוברת הוא באדר ראשון 211 ), למה בפטירת משה רבינו ע"ה הוא תענית בז' אדר [דאף שבז' אדר יש גם ענין של שמחה, וכפי שמצינו בגמרא 212 אמר כמשה בשבעה באדר מאי, דביום הוולדו שמחו שמחה גדולה, וביום מותו מסתמא רבים נדרו בנדר כו' מחמת צער, ולכן השאלה מהי כוונתו באמרו כמשה בשבעה באדר, כיום מותו ונזירות קבל עלי', או כיום הוולדו קאמר ושמחה קבל עלי'. וכן איתא בגמרא 213 כיון שנפל פור בחודש אדר שמח (המן) שמחה גדולה, אמר, נפל לי פור בירח שמת בו
107
משה, ולא הי' יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד, ופירש רש"י, כדאי היא הלידה שתכפר על המיתה 214 . אבל אעפ"כ, הדין בשו"ע הוא שז' אדר הוא יום תענית], וברשב"י הוא הילולא.
ה) וזהו
גם מ"ש 215 ואתה תצוה גו'. דהנה, ואתה היינו ו' אתה, אתה הוא בחי' מלכות, ומ"ש ואתה (בוא"ו) הו"ע המשכת אוא"ס במלכות 216 . וזהו ואתה תצוה, מלשון צוותא וחיבור 217 , שהו"ע יחוד זו"נ, יחוד קוב"ה ושכינתי'. ועיקר המשכת יחוד זה הוא במזבח הפנימי, בחי' פנימיות הלב. וזהו הטעם שהציווי על מזבח הזהב הוא בסיום פרשת ואתה תצוה, כי, שלימות הצוותא וחיבור, יחוד קוב"ה ושכינתי', הוא ע"י מזבח הפנימי. ויחוד זה שבמזבח הפנימי הוא מצד בחי' האש של מעלה, בחי' אתעדל"ע, כנ"ל. וזהו הטעם שהציווי על מזבח הפנימי בא לאחר הציווי על המשכן וכל כליו 218 , כי, התכלית דעשיית המשכן, ושכנתי בתוכם, הוא ע"י המשכת בחי' אתעדל"ע, אש של מעלה, שזהו ענינו של מזבח מקטר קטורת. אלא שתחילה הוצרך להיות הציווי על שאר כלי המשכן, שזהו בחי' אתעדל"ת, ודוקא ע"י האתעדל"ת, והאתעדל"ע שנמשכת על ידה, נמשך אח"כ בחי' אתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת שם 219 , כי קוב"ה לא שריא אלא באתר שלים 220 . וזהו גם מה שהוצרכו להביא גחלים ממזבח החיצון אל מזבח הפנימי 221 , כי, בתחילה צ"ל המשכה שע"י אתעדל"ת, ודוקא עי"ז אפשר להיות אח"כ המשכת בחי' אתעדל"ע שלמעלה מבחי' האור שנמשך ע"י אתעדל"ת, שהמשכה זו היא תכלית ושלימות ענין המשכן, ושכנתי בתוכם.
______ ● ______
הערות
- 192. פרשתנו ל, א.
- 193. ויק"ר פ"ז, ה. ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ח.
- 194. קרבן העדה לירושלמי שם.
- 195. ראה שמו"ר פ"ב, ה.
- 196. תוד"ה שאין – סוף חגיגה בשם תנחומא (ראה תנחומא תרומה יא). וראה מדרש הגדול הובא בתורה שלימה עה"פ (אות ט*).
- 197. סוף חגיגה.
- 198. ראה לקו"ת נשא כט, א. תו"ח תרומה תמד, ב (בהוצאה החדשה – שה, ג).
- 199. תרומה כה, ח.
- 200. המשך באתי לגני ה'שי"ת פ"ב.
- 201. ויקרא א, ט. פינחס כח, ח. ועוד.
- 202. תו"כ ופרש"י ויקרא שם. ספרי ופרש"י פינחס שם. ועוד.
- 203. ח"ג רנד, סע"ב ואילך. הובא באוה"ת פרשתנו ע' א'תשנט.
- 204. לשון הכתוב – אסתר ב, ט.
- 205. לקו"ת ותו"ח שבהערה 7. אוה"ת שם.
- 206. ברכת ק"ש.
- 207. לקו"ת שם. תו"ח שם תמט ב ואילך (שט, א ואילך).
- 208. קסז, א.
- 209. נדפס לאח"ז בביאורי הזהר להצ"צ ח"ב ע' תתיח ואילך. וראה גם תו"מ חכ"ה ס"ע 24 ואילך.
- 210. המשך המאמר לא הגיע לידינו ( המו"ל ).
- 211. מג"א או"ח סתק"פ סק"ח. וראה לקו"ש חט"ז ע' 342. וש"נ.
- 212. נזיר יד, א ובתוד"ה אמר.
- 213. מגילה יג, ב.
- 214. נתבאר בלקו"ש חכ"ו ע' 1 ואילך.
- 215. ריש פרשתנו.
- 216. ראה גם אוה"ת פרשתנו ע' א'תקנא. סד"ה ואתה תצוה בהמשך תער"ב ח"ב ס"ע תתצא ואילך. סה"מ תש"א ע' 139 ואילך.
- 217. תו"א פרשתנו פב, א.
- 218. ראה גם רמב"ן (ועוד) עה"פ. לקו"ש ח"א ע' 171 ואילך. שיחת ש"פ תצוה תשנ"ב ס"ב ואילך (התוועדויות תשנ"ב ח"ב ע' 318 ואילך).
- 219. ראה לקו"ת שה"ש כד, א.
- 220. ראה זח"ג צ, ב.
- 221. ראה תמיד לג, א. רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ג ה"ז. תו"ח תרומה שה, ג. וראה גם המשך תרס"ו ע' קמד. רשימת המנורה ע' ק-קא.
ויקרא רבה ז׳:ה׳ - הטקסט מספריא
וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ (ויקרא ו, ב), אָמַר רַבִּי פִּנְחָס וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד עָלָיו אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא תּוּקַד בּוֹ, הָאֵשׁ הָיְתָה מִתּוֹקַד בּוֹ. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי נְחֶמְיָה, קָרוֹב לְמֵאָה וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיְתָה הָאֵשׁ מִתּוֹקֶדֶת בּוֹ, עֵצוֹ לֹא נִשְׂרַף וּנְחָשְׁתּוֹ לֹא נִתָּךְ, אִם תֹּאמַר דַּהֲוָה גָּלֶד, תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָה כְּעוֹבִי דִינָר גָּרְדִיּוֹן הָיָה בּוֹ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אַף מִזְבֵּחַ הַקְּטֹרֶת כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל, א): וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת, מִתְקַטֵּר בַּקְּטֹרֶת אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא מִקְטַר קְטֹרֶת, הַמִּזְבֵּחַ הָיָה מַקְטִיר אֶת הַקְּטֹרֶת. וְרַב אָמַר וּבִכְלִי הַבָּקָר נִתְבַּשֵּׁל הַבָּשָׂר אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא (מלכים א יט, כא): וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְׁלָם הַבָּשָׂר, הַבָּשָׂר הָיָה מְבַשֵּׁל אֶת הַכְּלִי.
תלמוד ירושלמי חגיגה ג׳:ח׳ - הטקסט מספריא
משנה: כֵּיצַד מַעֲבִירִין עַל טַהֲרַת הָעֲזָרָה. מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ. הָיוּ לָהֶן שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים שֶׁאִם נִטְמְאוּ הָרִאשׁוֹנִים יָבִיאוּ שְׁנִיִּים תַּחְתֵּיהֶן. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ טְעוּנִין טְבִילָה חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּקַּרְקַע דִּבְרֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצוּפִּין.
הלכה: וְכֵלִים טְעוּנִין טְבִילָה. אָמַר רִבִּי בָּא. אֲנִי אוֹמֵר. שֶׁמָּא שֶׁהָיָה שָׁם אֶחָד מִן הַכֵּלִים שֶׁלֹּא הוּזָּה. מֵעַתָּה נָחוּשׁ לְכוּלָּן. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִיָיה. אֲנִי אוֹמֵר. שֶׁהָיָה שָׁם אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים שֶׁיָּצָא לְדַבֵּר עִם הָאִשָּׁה עַל עִיסְקֵי קִינָּהּ וְנִתְזָה צִינּוֹרָה שֶׁלְרוֹק מִתּוֹךְ פִּיהָ עַל בְּגָדָיו וְטִימָּתוֹ. מֵעַתָּה נָחוּשׁ לְכוּלָּם. תִּיפְתָּר בְּשֶׁנִּיטְמָא בִסְפֵק מַשְׁקִין. תַּמָּן תַּנִּינָן. סְפֵק מַשְׁקִין לִטַּמֵּא טָמֵא. וּלְטַמֵּא טָהוֹר. תַּמָּן בִּתְרוּמָה וְכָאן בַּקּוֹדֶשׁ. חוֹמֶר הוּא בַקּוֹדֶשׁ.
תַּנֵּי. שׁוּלְחָן שֶׁנִּיטְמָא מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בִּזְמַנּוֹ אֶפִילוּ בַשַּׁבָּת. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. מִיָּד. אַשְׁכַּחַת אֲמַר. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר. מְטַמֵּא שְׁנֵי לְחָמִים. עַל דַּעְתּוֹן דְּרַבָּנִן אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא לֶחֶם אֶחָד בִּלְבַד. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר סוֹסַי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. וַאֲפִילוּ עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא לֶחֶם אֶחָד בִּלְבַד. תִּיפְתָּר שֶׁנִּיטְמָא בִסְפֵק מַשְׁקִין. פַּעַם אַחַת הִטְבִּילוּ אֶת הַמְּנוֹרָה. אָמְרוּ צְדוּקִים. רְאוּ פְרוּשִׁים מַטְבִּילִין גַּלְגַּל חַמָּה.
תַּמָּן תַּנִּינָן. נִכְנְסוּ לְלִישְׁכַּת הַכֵּלִים וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם תִּשְׁעִים וּשְׁלשָׁה כְלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן. כְּנֶגֶד תִּשְׁעִים וְשָׁלֹשׁ אַזְכָּרוֹת שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי. אָמַר רִבִּי חוּנָה. חִישַּׁבְתִּים וְאֵינָן אֶלָּא שְׁמוֹנִים וְשָׁלֹשׁ. כְּנֶגֶד שְׁמוֹנִים וְשָׁלוֹשׁ חוֹתָמוֹת שֶׁכָּתוּב בְּעֶזְרָה שֶׁהָיָה כָל אֶחָד וְאֶחָד מְיַיחֵד שְׁמוֹ שֶׁלְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְחוֹתֵם. אִית דְּבָעֵי מֵימַר. כְּיוֹם מְרוּבֶּה שֶׁלְתָּמִיד כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה עָשָׂר פָּרִים וְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים וְאֵילִים שְׁנַיִם וְשָׂעִיר אֶחָד.
רִבִּי שִׁילֹה דִכְפַר תַּמַּרְתָּה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי לִיעֶזֶר וְצִפִּיתָ אוֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וגו׳. הַתּוֹרָה קָרָאת אוֹתוֹ קַרְקַע. עַד כְּדוֹן מִזְבַּח הַזָּהָב. מִזְבַּח הָעוֹלָה מְנַיִין. וְדִין הוּא. מָה אִם מִזְבַּח הַזָּהָב שֶׁהוּא אַמָּה עַל אָמַּה אַתְּ אָמַר קַרְקַע. מִזְבַּח הָעוֹלָה שֶׁהוּא חָמֵשׁ עַל חָמֵשׁ לֹא כָל שֶׁכֵּן. אִית דְּבָעֵי מֵימַר. רָבוּעַ רָבוּעַ. מַה כָאן קַרְקַע אַף כָּאן קַרְקַע. אָמַר רִבִּי הִילָא. טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִן. הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלֹשׁ אַמּוֹת גּוֹבַה וגו׳. הַתּוֹרָה קָרָאת אוֹתוֹ מִיטַּלְטֵל. עַד כְּדוֹן מִזְבַּח הָעוֹלָה. מִזְבַּח הַזָּהָב מְנַיִין. וְדִין הוּא. מָה אִם מִזְבַּח הָעוֹלָה שֶׁהוּא חָמֵשׁ עַל חָמֵשׁ אַתְּ אָמַר מִיטַּלְטֵל. מִזְבַּח הַזָּהָב שֶׁהוּא אַמָּה עַל אָמַּה לֹא כָל שֶׁכֵּן. אִית דְּבָעֵי מֵימַר. רָבוּעַ רָבוּעַ. מַה כָאן מִיטַּלְטֵל אַף כָּאן מִיטַּלְטֵל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצוּפִּין. לֹא צִיפּוּי שֶׁהוּא עוֹמֵד מַחְמָתוֹ הוּא. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. כְּעוֹבִי דֵינַר גּוֹרְדִּיָינוֹן הָיָה בוֹ. אָמַר רִבִּי לָא. לִמְלַכְתּוֹ אֵינוֹ עוֹמֵד מַחְמָתוֹ הוּא. וְאַתָיָיא כַיי דְאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטוֹרֶת אֵין כָתוּב כָּאן אֶלָּא מַקְטִר קְטוֹרֶת. הַמִּזְבֵּחַ הָיָה מַקְטִיר אֶת הַקְּטוֹרֶת. וִיהֵא כְטַבֻּלָה שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה לִילֵךְ וּלְהַנִיחַ. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. הַשּׁוּלְחָן לָמָּה טָמֵא. לֹא מִפְּנֵי שֶׁמּוֹצִיאִין אוֹתוֹ וּמַרְאִין אוֹתוֹ לְעוֹלֵי רְגָלִים. וְזֶה לֹא בִמְקוֹמוֹ הוּא עוֹמֵד. אַף זֶה שִׁימֵּשׁ כֶּלִי בַמִּקְדָּשׁ. וִיהֵא טָהוֹר. וְלָמָּה טָמֵא. אָמַר רִבִּי מָנָא. כַּיי דְתַנִּינָן תַּמָּן. שָׁלשׁ מַשְׁפֵּלוֹת הֵן. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. מִפְּנֵי שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בָּהּ עַל גַּב חֲבִילֶיהָ. וְכָא מִפְּנֵי שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ עַל גַּב חֲבִילָיו.
שמות רבה ב׳:ה׳ - הטקסט מספריא
וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ה, ב): אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, אֲנִי יְשֵׁנָה מִן הַמִּצְוֹת, וְלִבִּי עֵר לַעֲשׂוֹתָן. (שיר השירים ה, ב): תַּמָּתִי בְּסִינַי, שֶׁנִּתַּמְּמוּ עִמִּי בְּסִינַי וְאָמְרוּ (שמות כד, ז): כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אָמַר רַבִּי יַנַּאי, מַה הַתְּאוֹמִים הַלָּלוּ, אִם חָשַׁשׁ אֶחָד בְּרֹאשׁוֹ חֲבֵרוֹ מַרְגִּישׁ, כֵּן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל (תהלים צא, טו): עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה. דָּבָר אַחֵר, מַהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה, כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם צָרָה אֵינָם קוֹרְאִים אֶלָּא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּמִצְרַיִם, (שמות ב, כג): וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים. בַּיָּם, (שמות יד, י): וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', וְכָאֵלֶּה רַבִּים. וְאוֹמֵר (ישעיה סג, ט): בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אִי אַתָּה מַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי שָׁרוּי בְּצַעַר כְּשֵׁם שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִם בְּצַעַר, הֱוֵי יוֹדֵעַ מִמָּקוֹם שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר עִמְּךָ מִתּוֹךְ הַקּוֹצִים כִּבְיָכוֹל אֲנִי שֻׁתָּף בְּצַעֲרָן. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה', רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר זֶה מִיכָאֵל. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר זֶה גַּבְרִיאֵל. רַבִּי יוֹסֵי הָאָרֹךְ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיוּ רוֹאִין אוֹתוֹ הָיוּ אוֹמְרִים שָׁם רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, כָּךְ כָּל מָקוֹם שֶׁמִּיכָאֵל נִרְאֶה שָׁם הוּא כְּבוֹד הַשְּׁכִינָה. אֵלָיו, מַהוּ אֵלָיו, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ אֲנָשִׁים עִמּוֹ וְלֹא רָאוּ אֶלָּא משֶׁה בִּלְבָד. כְּשֵׁם שֶׁכָּתוּב בְּדָנִיֵּאל (דניאל י, ז): וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה. בְּלַבַּת אֵשׁ, לְלַבְּבוֹ כְּשֶׁיָּבוֹא לְסִינַי וְיִרְאֶה אוֹתָן אִשּׁוֹת וְלֹא יִירָא מֵהֶם. דָּבָר אַחֵר, בְּלַבַּת אֵשׁ, מִשְּׁנֵי חֲלָקָיו שֶׁל סְנֶה וּלְמַעְלָה, כְּשֵׁם שֶׁהַלֵּב נָתוּן מִשְּׁנֵי חֲלָקָיו שֶׁל אָדָם וּלְמַעְלָה. מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, שָׁאַל גּוֹי אֶחָד אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, מָה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדַבֵּר עִם משֶׁה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. אָמַר לוֹ אִלּוּ מִתּוֹךְ חָרוּב אוֹ מִתּוֹךְ שִׁקְמָה כָּךְ הָיִיתָ שׁוֹאֲלֵנִי, אֶלָּא לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק אִי אֶפְשָׁר, לָמָּה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין מָקוֹם פָּנוּי בְּלֹא שְׁכִינָה אֲפִלּוּ סְנֶה. בְּלַבַּת אֵשׁ, בַּתְּחִלָּה לֹא יָרַד אֶלָּא מַלְאָךְ אֶחָד שֶׁהָיָה מְמֻצָּע וְעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הָאֵשׁ, וְאַחַר כָּךְ יָרְדָה שְׁכִינָה וְדִבְּרָה עִמּוֹ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מָה הַסְּנֶה שָׁפָל מִכָּל הָאִילָנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁפָלִים וִיְרוּדִים לְמִצְרַיִם, לְפִיכָךְ נִגְלָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ, בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ח): וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁהַסְּנֶה קָשֶׁה מִכָּל הָאִילָנוֹת, וְכָל עוֹף שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ הַסְּנֶה אֵין יוֹצֵא בְּשָׁלוֹם, כָּךְ הָיָה שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם קָשֶׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם מִכָּל הַשִּׁעְבּוּדִים שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ז): וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר רָאֹה רָאִיתִי שְׁתֵּי פְּעָמִים, אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁהָיוּ מַטְבִּיעִין אוֹתָן בַּנָּהָר, הָיוּ חוֹזְרִין וְכוֹבְשִׁין אוֹתָן בַּבִּנְיָן. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנָּטַל אֶת הַמַּקֵּל וְהִכָּה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וּשְׁנֵיהֶם קִבְּלוּ אֶת הָרְצוּעָה וְיוֹדְעִים צַעֲרָהּ, כָּךְ הָיָה צַעֲרָן וְשִׁעְבּוּדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ז): כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מָה הַסְּנֶה הַזֶּה עוֹשִׂין אוֹתוֹ גָּדֵר לַגִּנָּה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל גָּדֵר לָעוֹלָם. דָּבָר אַחֵר, מָה הַסְּנֶה הַזֶּה גָדֵל עַל כָּל מַיִם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵינָן גְּדֵלִים אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת מַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה, א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, דָּבָר אַחֵר, מָה הַסְּנֶה הַזֶּה גָּדֵל בַּגִּנָּה וּבַנָּהָר, כָּךְ יִשְׂרָאֵל הֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. דָּבָר אַחֵר, מָה הַסְּנֶה עוֹשֶׂה קוֹצִין וְעוֹשֶׂה וְרָדִין, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶן צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס הַכֹּהֵן בְּרַבִּי חָמָא, מָה הַסְּנֶה הַזֶּה כְּשֶׁאָדָם מַכְנִיס יָדוֹ לְתוֹכוֹ אֵינוֹ מַרְגִּישׁ וּכְשֶׁהוּא מוֹצִיאָהּ מִסְתָּרֶטֶת, כָּךְ כְּשֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם לֹא הִכִּיר בָּהֶן בְּרִיָּה, כְּשֶׁיָּצְאוּ יָצְאוּ בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה. רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם אָמַר, מָה הַסְּנֶה הָעוֹף נִכְנָס לְתוֹכוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא כְּנָפָיו מִתְמָרְטוֹת, כָּךְ כְּשֶׁיָּרַד אַבְרָהָם אָבִינוּ לְמִצְרַיִם לֹא הִכִּיר בּוֹ בְּרִיָה, וּכְשֶׁיָּצָא (בראשית יב, יז): וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה. דָּבָר אַחֵר, מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, רַבִּי נַחְמָן בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אוֹמֵר, כָּל הָאִילָנוֹת יֵשׁ מֵהֶן עוֹשֶׂה עָלֶה אַחַת, וְיֵשׁ מֵהֶן שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ, הֲדַס עוֹשֶׂה שָׁלשׁ, שֶׁנִּקְרָא (ויקרא כג, מ): עֵץ עָבֹת. אֲבָל הַסְּנֶה יֵשׁ לוֹ חָמֵשׁ עָלִין. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּזְכוּת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וּבִזְכוּתְךָ וּבִזְכוּת אַהֲרֹן. דָּבָר אַחֵר, מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, רָמַז לוֹ שֶׁיִּחְיֶה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה כְּמִנְיַן הַסְּנֶה. וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ. מִכָּן אָמְרוּ הָאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה מַעֲלָה לוּלָבִין וְשׂוֹרֶפֶת וְאֵינָהּ אוֹכֶלֶת וְהִיא שְׁחוֹרָה, הָאֵשׁ שֶׁל מַטָּה אֵינָהּ מַעֲלָה לוּלָבִין וְהִיא אֲדֻמָּה וְאוֹכֶלֶת וְאֵינָהּ שׂוֹרֶפֶת. וְלָמָּה הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בָּעִנְיָן הַזֶּה, לְפִי שֶׁהָיָה מְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר, שֶׁמָּא יִהְיוּ הַמִּצְרִיִּים מְכַלִּין אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵשׁ בּוֹעֶרֶת וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל, אָמַר לוֹ כְּשֵׁם שֶׁהַסְּנֶה בּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל, כָּךְ הַמִּצְרִיִּים אֵינָן יְכוֹלִין לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר, לְפִי שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִם משֶׁה וְלֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ לִבָּטֵל מִמְּלַאכְתוֹ, הֶרְאָה לוֹ אוֹתוֹ דָּבָר כְּדֵי שֶׁיַּהֲפֹךְ פָּנָיו וְיִרְאֶה וִידַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁכָּךְ אַתָּה מוֹצֵא מִתְּחִלָּה וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו, וְלֹא הָלַךְ משֶׁה, וְכֵיוָן שֶׁבָּטַל מִמְּלַאכְתוֹ וְהָלַךְ לִרְאוֹת, מִיָּד (שמות ג, ד): וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים.
מדרש תנחומא, תרומה י״א - הטקסט מספריא
וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם, אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אָמַרְתָּ לִי לַעֲשׂת מִזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים וּלְצַפּוֹתוֹ נְחֹשֶׁת, וְאָמַרְתָּ לִי אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו, ו), אֵין הָאֵשׁ מַעֲבֶרֶת אוֹתוֹ צִפּוּי וְשׂוֹרֶפֶת אֶת הָעֵץ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ הֵן אֶצְלְכֶם, שֶׁמָּא אֶצְלִי. הִסְתַּכֵּל בַּמַּלְאָכִים שֶׁהֵן אֵשׁ לוֹהֵט, וְכַמָּה אוֹצְרוֹת שֶׁלֶג וּבָרָד יֵשׁ לִי, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲבָאתָ אֶל אֹצְרוֹת שָׁלֶג וְאוֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה (איוב לח, כב). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו (תהלים קד, ג). וְאֵין הַמַּיִם מְכַבִּים אֶת הָאֵשׁ, וְלֹא הָאֵשׁ שׂוֹרֶפֶת הַמַּיִם. וְכֵן הַחַיּוֹת שֶׁל אֵשׁ וְהָרָקִיעַ שֶׁעַל רֹאשָׁן מִן הַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת (יחזקאל א, יג). וּכְתִיב: וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה (יחזקאל א, כב). וְהֵן עוֹמְדוֹת טְעוּנוֹת כָּל אוֹתוֹ אוֹנְקוֹס שֶׁל מַיִם, שֶׁעָבְיוֹ שֶׁל רָקִיעַ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְאַף הֵן אוֹנְקוֹס גָּדוֹל שֶׁל אֵשׁ וְהֵן עוֹמְדוֹת מִן רָקִיעַ לְרָקִיע, וּבֵין רָקִיעַ לְרָקִיעַ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֲלָבוֹ בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא: אַף טַלְפֵי הַחַיּוֹת מַהֲלַךְ אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְכֻלָּם טְעוּנוֹת אֵשׁ בָּרָקִיעַ שֶׁכֻּלּוֹ מַיִם, וְאֵין הָאֵשׁ שׂוֹרֶפֶת הַמַּיִם, וְאֵין הַמַּיִם מְכַבִּין אֶת הָאֵשׁ. לָמָּה? עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. וּמִפְּנֵי שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו, ו), אַתָּה מִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יִשָּׂרְפוּ הָעֵצִים.
מֵתִים נִכְנָסִים לְפָנַי וְיוֹצְאִים חַיִּים, זֶה מַטֵּה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים (במדבר יז, כג). אֲרָזִים שֶׁשָּׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צוֹר לִשְׁלֹמֹה לִמְלֶאכֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הֵרִיחוּ בְּחַיָּיו שֶׁל עוֹלָם וְהִרְטִיבוּ.
אָמַר רַבִּי לֵוִי: כְּשֶׁהִכְנִיס שְׁלֹמֹה אֶת הָאָרוֹן לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, הִרְטִיבוּ כָּל הָעֵצִים וְהָאֲרָזִים שֶׁהָיוּ שָׁם וְעָשׂוּ פֵּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ (תהלים צב, יד). וְהָיוּ הוֹלְכִין וְעוֹשִׂין פֵּרוֹת, וּמֵהֶם הָיְתָה פַּרְנָסָה גְּדוֹלָה לְפִרְחֵי כְּהֻנָּה, עַד שֶׁעָמַד מְנַשֶּׁה וְהִכְנִיס אֶת הַצֶּלֶם בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְנִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה, וְיָבְשׁוּ הַפֵּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל (נחום א, ד) וְכָאן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמֹשֶׁה: בַּדִּים שֶׁעָשִׂיתָ לָאָרוֹן, עֲתִידִין לְהַאֲרִיךְ אַחַר שְׁמוֹנִים וְאַרְבַּע שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ (מלכים א ח, ח).
מֵתִים נִכְנָסִין לְפָנַי יוֹצְאִין חַיִּים, וְאַתְּ מִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יִשָּׂרְפוּ הָעֵצִים שֶׁבַּמִּזְבֵּחַ הֵן עֲשׂוּיִין לִכְבוֹדִי. מִי צִוָּה הָאֵשׁ לִשְׂרֹף? לְמַד מִמָּךְ, כְּשֶׁהָיִיתָ נִכְנָס לְתוֹךְ מְחִצּוֹת שֶׁל אֵשׁ וּמְהַלֵּךְ בֵּין הַגְּדוּדִים, הָיָה לְךָ לִשָּׂרֵף. וְעוֹד, שֶׁהָיִיתָ בָּא אֶצְלִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים (שמות כ, יח). וַאֲנִי אֵשׁ אוֹכֶלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה (דברים ד, כד), רָאוּי שֶׁתְּהֵא נִכְוֶה. וְלָמָּה כֵּן? שֶׁהָיִיתָ עוֹלֶה לִכְבוֹדִי. וְאַף מִזְבַּח הָעוֹלָה אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בּוֹ אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו, ו), לֹא הַנְּחֹשֶׁת עָתִיד לִבְעֹר וְלֹא הָעֵצִים נִשְׂרָפִין.
וְאִם תֹּאמַר, שֶׁהָיָה צִפּוּי הַנְּחֹשֶׁת עָבֶה. אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: עֳבִי דִּינָר הָיָה מְצֻפֶּה. אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בֶּן חָמָא: אַתְּ סָבוּר שֶׁמָּא הָאֵשׁ יוֹרֶדֶת מִלְּמַעְלָן לְשָׁעָה שֶׁהָיְתָה לְפִיכָךְ לֹא הָיָה נִזּוֹק. אֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ יְתֵרָה שֶׁלֹּא הָיְתָה זָזָה הֵימֶנּוּ לֹא בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו, ו). וְלָמָּה הָיָה צִפּוּיוֹ נְחֹשֶׁת? לְכַפֵּר עַל מֵצַח הַנְּחֹשֶׁת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה (ישעיה מח, ד).
אַתְּ מוֹצֵא מִזְבֵּחַ שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה, הָיָה חָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִמִּזְבַּח הָעוֹלָה שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה. תֵּדַע לְךָ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בָּנָה מִזְבַּח הָעוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָז יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה, אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא (מלכים א ג, ד). וּלְפִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁמִּזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה הָיָה חָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹצִיא שָׁם הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבָּנָה מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ אֶת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת עֶשְׂרִים אַמָּה (דה״ב ד, א).
רְאֵה מֶה חָבִיב הָיָה מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּזְכוּת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁהָאֵשׁ בּוֹעֶרֶת בּוֹ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, אֲנִי נִפְרָע מִן מַלְכוּת אֱדוֹם בָּאֵשׁ וּתְהֵא נִשְׂרֶפֶת בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לַיְלָה וְיוֹמָם לֹא תִכְבֶּה, לְעוֹלָם יַעֲלֶה עֲשָׁנָהּ, מִדּוֹר לְדוֹר תֶּחֱרָב, לְנֵצַח נְצָחִים אֵין עֹבֵר בָּהּ (ישעיה לד, י).
נזיר י״ד א - הטקסט מספריא
אִם תִּמְצֵי לוֹמַר נְזִירוּת מוּעֶטֶת, כֵּיוָן דְּעַשְׂרָה יוֹמִין הוּא דְּיַתִּרִין — לָא סָלֵיק לֵיהּ הָלֵין עֲשָׂרָה, וַדַּאי נְזִיר מֵאָה יוֹם, כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ תְּמָנִין יוֹמִין לְבַסּוֹף, סָלְקִין לֵיהּ, אוֹ לָא?
וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר חָיְילִי: אָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם וּמֵעַכְשָׁיו נְזִיר עוֹלָם״, מַהוּ? מִי חָיְילָא עֲלֵיהּ, אוֹ לָא?
אִם תִּמְצֵי לוֹמַר: הָכָא כֵּיוָן דְּאֶפְשָׁר לְאִיתְּשׁוֹלֵי חָיְילָא: אָמַר ״הֲרֵינִי נְזִיר שִׁמְשׁוֹן לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם וּמֵעַכְשָׁיו נָזִיר סְתָם״, מַהוּ? הָכָא לָא אֶפְשָׁר לְאִיתְּשׁוֹלֵי, מִי חָיְילָא, אוֹ לָא? אֲמַר ״כְּמֹשֶׁה בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר״, מַאי?
פְּשׁוֹט מִינַּיְיהוּ קַדְמָיְיתָא: ״הֲרֵינִי נָזִיר לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם וּמֵעַכְשָׁיו מֵאָה יוֹם״ — מוֹנֶה עֶשְׂרִים, וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה שְׁלֹשִׁים, וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה שְׁמוֹנִים כְּדֵי לְהַשְׁלִים נְזִירוּת רִאשׁוֹנָה.
נִטְמָא בִּימֵי בְּנוֹ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: סוֹתֵר. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵינוֹ סוֹתֵר.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר סוֹתֵר — חֲדָא נְזִירוּת אֲרִיכְתָּא הִיא, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אֵינוֹ סוֹתֵר — נְזִירוּת דִּידֵיהּ לְחוּד, וְדִבְרֵיהּ לְחוּד.
If you say that when he accepts naziriteship upon himself after twenty days, and then vows a short term of naziriteship of thirty days starting now, then since, if he pauses from his first term of naziriteship after twenty days, it is only ten days that are left over to complete after the second term of naziriteship, those ten should not be reckoned for him to complete a full term of naziriteship. Ten days are insufficient for hair growth. Therefore, he must observe a full thirty-day term of naziriteship after the second term of naziriteship, which means he is not a nazirite for the first twenty days. With that assumption in mind, the question arose: Certainly if he vows to be a nazirite for one hundred days, since he has a further eighty days at the end, which is sufficient time for his hair to grow, do the first twenty days count for him as part of the one hundred days or not?
This inquiry leads to yet another question: And if you say that the first days of naziriteship take effect, and his term of naziriteship will be completed in the eighty days after the second term of naziriteship, then if he said: I am hereby a nazirite after twenty days, and from now I am a permanent nazirite, what is the halakha? Does the permanent naziriteship take effect for him during those twenty days or not? Since permanent naziriteship is unlimited, he could not have intended to complete its days after the second term of naziriteship, and it is reasonable to assume that he intended for the permanent naziriteship to begin after the second term of naziriteship has been completed.
If you say: Here, with regard to cases of a standard permanent naziriteship after twenty days, since it is possible to request of a halakhic authority to dissolve the vow, which would result in the first term of naziriteship taking full effect, it therefore takes effect during those twenty days, then the following question arises: If one said: I am hereby a nazirite like Samson after twenty days, and from now I am hereby a nazirite without specification, what is the halakha? Since here it is not possible to request of a halakhic authority to dissolve the vow of naziriteship like Samson, and there is no way of completing the first term of naziriteship, does the first naziriteship take effect or not? The Gemara adds another question: If one said: I am hereby like Moses on the seventh day of Adar, what is the halakha? Is this considered an expression of naziriteship in that just as Moses passed away on that date and drank no more wine, so too, the speaker vows to be a nazirite? Alternatively, perhaps this phrase does not indicate the acceptance of naziriteship.
The Gemara comments: At least resolve the first of these questions, the one raised at the beginning of the discussion, as it is stated explicitly in the Tosefta (2:5): If one says: I am hereby a nazirite after twenty days, and I am hereby a nazirite from now for one hundred days, he counts twenty days of his term of naziriteship immediately, after which he counts thirty days for the subsequent term of naziriteship, and afterward he counts eighty days in order to complete his first term of naziriteship.
§ The Gemara returns to its discussion of the statement of the mishna with regard to one who vowed to be a nazirite upon the birth of a son in addition to a standard term of naziriteship. The mishna ruled that he begins his term of naziriteship, and if he has a son during that term, he pauses from that term of naziriteship and starts the term for his son, after which he completes the first term. The Torah states that a nazirite who becomes impure while observing his term of naziriteship must start counting afresh, which leads to the following question: What happens if he became impure during the days of his term of naziriteship for his son? Rabbi Yoḥanan says: This negates all of it, even the days he has counted for his own term of naziriteship, and he must observe two full terms of naziriteship. Reish Lakish says: This does not negate the days he observed for his own term of naziriteship, only those of the term of naziriteship for his son.
The Gemara clarifies the two approaches: Rabbi Yoḥanan says it negates all of it, since he holds that it is one long term of naziriteship. Reish Lakish says it does not negate the days he observed for his own term of naziriteship because his term of naziriteship is a discrete naziriteship, and that for his son is a discrete naziriteship.
משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין ג׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ומקדים לפניהם זה שדשן המזבח הפנימי ונוטל הטני שבו דשון המזבח ומשתחוה ויוצא וזה שבידו המחתה צובר את הגחלים על גבי המזבח הפנימי ומרדדן בשולי המחתה ומשתחוה ויוצא וזה שבידו הכף נוטל את הבזך מתוך הכף ונותנו לאוהבו או לקרובו ורואה אם נתפזר מן הקטורת מעט בכף אוהבו או קרובו נותן לו לתוך חפניו זה שנתפזר עם הקטורת שבבזך ומשתחוה ויוצא:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 7 עמודים.

