63
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אין מורה אלא של בשר ודם, אמר לו רבי נהוראי הלא כבר נאמר11: ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, שכבר הי' עליו מורה של בשר ודם".
יש להבין:
מכך שרבי נהוראי לומד ששמואל היה נזיר בדרך של גזירה שוה משמשון, יוצא, שלפי דעתו היה שמואל נזיר מאותו סוג של שמשון12, שהרי "אין גזירה שוה למחצה13".
אבל הרמב"ם פוסק14, ש"שמואל הרמתי נזיר עולם היה". כלומר, חלו עליו כל דיני הנזירות. וכאמור, נזיר עולם אסור להיטמא למתים, כאשר הכביד שערו מותר לו לגלחו בתער ועליו להקריב שלוש בהמות15, הוא יכול "לשאול" על נדרו ולבטלו16, ואילו נזיר שמשון מותר להיטמא למתים, כאשר מכביד שערו הוא אינו מגלחו, וכן לא קיים לגביו ענין "שאלה" על הנדר17.
יותר מכך: בתלמוד הירושלמי18 לומדים מן הפסוק כן "יעשה על תורת נזרו", שנזירות שמשון19 "אינה תורה"20, והרמב"ם פוסק21 "שמשון לא היה נזיר גמור" –
וכיצד ניתן ללמוד משמשון לגבי שמואל ענין של "נזיר עולם"22, אשר כל דיני הנזירות חלים עליו23.
ומתרצים המפרשים24, שהלימוד על שמואל משמשון אינו בדרך של גזירה
הערות
- 11. שמואל שם טז, ב.
- 12. זבחים מח, א. וש"נ.
- 13. ראה פי' רבי' ישעי' שמואל א א, יא: פי' נראה שנדרה להיות נזיר כמו שמשון האמור בו כו'.
- 14. הל' נזירות שם הט"ז.
- 15. נזיר ד, א (במשנה). רמב"ם שם הי"ב.
- 16. תוד"ה מה בין (נזיר שם).
- 17. נזיר יד, א. מכות כב, א. רמב"ם שם הי"ד.
- 18. נזיר פ"א סה"ב.
- 19. בירושלמי מדובר לא בשמשון עצמו אלא במי שתופס עצמו בשמשון. אבל ראה שו"ת מהרי"ט (ח"א ס"ד. ח"ב סכ"ד) שפי' "אינה תורה" דאין כל תורת נזירות עליו שמותר ליטמא למתים*, שזה גם בשמשון עצמו.
- 20. בשירי קרבן ומראה הפנים לירושלמי שם הוכיחו דהרמב"ם לא ס"ל כהירושלמי הנ"ל, שהרי פסק (שם פ"ד ה"ט) שנזירות שמשון דוחה סתם נזירות – אבל ראה צפע"נ שם בפי' דברי הרמב"ם ד"מ"מ זה ודאי דהנזירות (של תורה) חלה עליו .. מחמת טעם הירושלמי דזה תורה וזה אינו תורה".
- 21. הל' נזירות פ"ג הי"ג.
- 22. ראה גם ספרי זוטא (פרשתנו עה"פ וזאת תורת הנזיר. ובמדב"ר פ"י, יז) ומנין אתה מרבה הנזיר נזירות עולם ת"ל תורת יכול שאתה מרבה הנזיר נזירות שמשון ת"ל זאת. וראה צפע"נ מהדו"ת (פו, סע"ד ואילך) דנזיר עולם "יש בו קדושה .. והוה הגוף בעצם בגדר קדושה" (משא"כ נזיר שמשון "אין עליו גדר עצם קדושה") – אף שגם נזיר עולם "הוה הלכה", "מין נזירות בפ"ע" (צפע"נ מהדו"ת כז, ב. הל' נזירות פ"ג הי"א־י"ב. הל' שבועות פ"ו ה"א – נעתקו בצפע"נ עה"ת פרשתנו ע' ס ואילך).
- 23. כמו שהקשה הרדב"ז ברמב"ם שם פ"ג הט"ז. תויו"ט בהמשנה דסוף מס' נזיר. ועיי"ש תירוצו, ובאורח מישור לנזיר בסופו (ועוד) השיג עליו.
- 24. ראה רדב"ז שם, ובפורש באורח מישור שם. קול הרמ"ז למשניות. ובכ"מ.
- . אבל ראה ר"ן נדרים פג, רע"ב "דטומאה אינה תלוי' בנזירות דאשכחן נזירות בלא טומאה שהרי נזיר שמשון אסור ביין ומטמא למתים". וראה צפע"נ הל' נזירות פ"א ה"ט. שירי קרבן לירושלמי שם (בסוף ההלכה). ציונים לתורה כלל כא.
נזיר י״ד א - הטקסט מספריא
אִם תִּמְצֵי לוֹמַר נְזִירוּת מוּעֶטֶת, כֵּיוָן דְּעַשְׂרָה יוֹמִין הוּא דְּיַתִּרִין — לָא סָלֵיק לֵיהּ הָלֵין עֲשָׂרָה, וַדַּאי נְזִיר מֵאָה יוֹם, כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ תְּמָנִין יוֹמִין לְבַסּוֹף, סָלְקִין לֵיהּ, אוֹ לָא?
וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר חָיְילִי: אָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם וּמֵעַכְשָׁיו נְזִיר עוֹלָם״, מַהוּ? מִי חָיְילָא עֲלֵיהּ, אוֹ לָא?
אִם תִּמְצֵי לוֹמַר: הָכָא כֵּיוָן דְּאֶפְשָׁר לְאִיתְּשׁוֹלֵי חָיְילָא: אָמַר ״הֲרֵינִי נְזִיר שִׁמְשׁוֹן לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם וּמֵעַכְשָׁיו נָזִיר סְתָם״, מַהוּ? הָכָא לָא אֶפְשָׁר לְאִיתְּשׁוֹלֵי, מִי חָיְילָא, אוֹ לָא? אֲמַר ״כְּמֹשֶׁה בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר״, מַאי?
פְּשׁוֹט מִינַּיְיהוּ קַדְמָיְיתָא: ״הֲרֵינִי נָזִיר לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם וּמֵעַכְשָׁיו מֵאָה יוֹם״ — מוֹנֶה עֶשְׂרִים, וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה שְׁלֹשִׁים, וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה שְׁמוֹנִים כְּדֵי לְהַשְׁלִים נְזִירוּת רִאשׁוֹנָה.
נִטְמָא בִּימֵי בְּנוֹ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: סוֹתֵר. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵינוֹ סוֹתֵר.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר סוֹתֵר — חֲדָא נְזִירוּת אֲרִיכְתָּא הִיא, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אֵינוֹ סוֹתֵר — נְזִירוּת דִּידֵיהּ לְחוּד, וְדִבְרֵיהּ לְחוּד.
If you say that when he accepts naziriteship upon himself after twenty days, and then vows a short term of naziriteship of thirty days starting now, then since, if he pauses from his first term of naziriteship after twenty days, it is only ten days that are left over to complete after the second term of naziriteship, those ten should not be reckoned for him to complete a full term of naziriteship. Ten days are insufficient for hair growth. Therefore, he must observe a full thirty-day term of naziriteship after the second term of naziriteship, which means he is not a nazirite for the first twenty days. With that assumption in mind, the question arose: Certainly if he vows to be a nazirite for one hundred days, since he has a further eighty days at the end, which is sufficient time for his hair to grow, do the first twenty days count for him as part of the one hundred days or not?
This inquiry leads to yet another question: And if you say that the first days of naziriteship take effect, and his term of naziriteship will be completed in the eighty days after the second term of naziriteship, then if he said: I am hereby a nazirite after twenty days, and from now I am a permanent nazirite, what is the halakha? Does the permanent naziriteship take effect for him during those twenty days or not? Since permanent naziriteship is unlimited, he could not have intended to complete its days after the second term of naziriteship, and it is reasonable to assume that he intended for the permanent naziriteship to begin after the second term of naziriteship has been completed.
If you say: Here, with regard to cases of a standard permanent naziriteship after twenty days, since it is possible to request of a halakhic authority to dissolve the vow, which would result in the first term of naziriteship taking full effect, it therefore takes effect during those twenty days, then the following question arises: If one said: I am hereby a nazirite like Samson after twenty days, and from now I am hereby a nazirite without specification, what is the halakha? Since here it is not possible to request of a halakhic authority to dissolve the vow of naziriteship like Samson, and there is no way of completing the first term of naziriteship, does the first naziriteship take effect or not? The Gemara adds another question: If one said: I am hereby like Moses on the seventh day of Adar, what is the halakha? Is this considered an expression of naziriteship in that just as Moses passed away on that date and drank no more wine, so too, the speaker vows to be a nazirite? Alternatively, perhaps this phrase does not indicate the acceptance of naziriteship.
The Gemara comments: At least resolve the first of these questions, the one raised at the beginning of the discussion, as it is stated explicitly in the Tosefta (2:5): If one says: I am hereby a nazirite after twenty days, and I am hereby a nazirite from now for one hundred days, he counts twenty days of his term of naziriteship immediately, after which he counts thirty days for the subsequent term of naziriteship, and afterward he counts eighty days in order to complete his first term of naziriteship.
§ The Gemara returns to its discussion of the statement of the mishna with regard to one who vowed to be a nazirite upon the birth of a son in addition to a standard term of naziriteship. The mishna ruled that he begins his term of naziriteship, and if he has a son during that term, he pauses from that term of naziriteship and starts the term for his son, after which he completes the first term. The Torah states that a nazirite who becomes impure while observing his term of naziriteship must start counting afresh, which leads to the following question: What happens if he became impure during the days of his term of naziriteship for his son? Rabbi Yoḥanan says: This negates all of it, even the days he has counted for his own term of naziriteship, and he must observe two full terms of naziriteship. Reish Lakish says: This does not negate the days he observed for his own term of naziriteship, only those of the term of naziriteship for his son.
The Gemara clarifies the two approaches: Rabbi Yoḥanan says it negates all of it, since he holds that it is one long term of naziriteship. Reish Lakish says it does not negate the days he observed for his own term of naziriteship because his term of naziriteship is a discrete naziriteship, and that for his son is a discrete naziriteship.
משנה תורה, הלכות נזירות ג׳:י״ג - הטקסט מספריא
שמשון לא היה נזיר גמור שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה וכיצד היה דינו היה אסור ביין ואסור בתגלחת ומותר להטמא למתים ודבר זה הלכה מפי הקבלה.
במדבר רבה י׳:י״ז - הטקסט מספריא
וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר (במדבר ו, יג), תּוֹרַת, אֶחָד נְזִיר יָמִים וְאֶחָד נְזִיר עוֹלָם, יָכוֹל שֶׁאַתְּ מַרְבֶּה נְזִירוּת שִׁמְשׁוֹן, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְזֹאת, שֶׁכֵּן אָמְרוּ מַה בֵּין נְזִיר עוֹלָם לִנְזִיר שִׁמְשׁוֹן, נְזִיר עוֹלָם הִכְבִּיד שַׂעֲרוֹ מֵקֵל בְּתַעַר וּמֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת, וְאִם נִטְמָא מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה. נְזִיר שִׁמְשׁוֹן הִכְבִּיד שַׂעֲרוֹ אֵין מֵקֵל בְּתַעַר, וְאִם נִטְמָא אֵין מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה. רַבִּי אוֹמֵר אַבְשָׁלוֹם נְזִיר עוֹלָם הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב טו, ז ח): וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלְכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַה' בְּחֶבְרוֹן. כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם לֵאמֹר אִם יָשׁוֹב יְשִׁיבֵנִי ה' יְרוּשָׁלָיִם וְעָבַדְתִּי אֶת ה'. מַהוּ מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה, רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְקֵץ אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁשָּׁאֲלוּ לָהֶם מֶלֶךְ, וְאוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁשָּׁאֲלוּ לָהֶם מֶלֶךְ הִיא שְׁנַת עֶשֶׂר לִשְׁמוּאֵל הָרָמָתִי, וּמְגַלֵּחַ אַבְשָׁלוֹם אֶחָד לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב יד, כו): וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ, נֶאֱמַר כָּאן יָמִים, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (ויקרא כה, כט): יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ, מַה לְּהַלָּן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אַף כָּאן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר מְגַלֵּחַ אֶחָד לִשְׁלשִׁים יוֹם, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַכֹּהֲנִים מְגַלְּחִים, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מד, כ): וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בִּבְנֵי מְלָכִים מְגַלְּחִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. וְזֹאת תּוֹרַת, לְקָרְבַּן טָהֳרָה אוֹ אַף לְקָרְבַּן טֻמְאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר ו, יג): בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּמִי שֶׁיֵּשׁ פֶּסֶק לִנְזִירוּתוֹ. בְּיוֹם מְלֹאת, בַּיּוֹם יָבִיא וְלֹא בַלַּיְלָה. (במדבר ו, יג): יָבִיא אֹתוֹ, הוּא יָבִיא אֶת עַצְמוֹ וְאֵין אֲחֵרִים מְבִיאִין אוֹתוֹ. זוֹ אַחַת מִשְׁלשָׁה אֶתִים שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ בַּתּוֹרָה (ויקרא כב, טז): וְהִשִֹּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה, וְכִי אֲחֵרִים מַשִֹּׂיאִים אוֹתָם וַהֲלֹא הֵם מַשִֹּׂיאִין אֶת עַצְמָן. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (דברים לד, ו): וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי, וְכִי אֲחֵרִים קָבְרוּ אוֹתוֹ וַהֲלֹא הוּא קָבַר אֶת עַצְמוֹ, אַף כָּאן אַתָּה אוֹמֵר: יָבִיא אֹתוֹ, הוּא יָבִיא אֶת עַצְמוֹ וְאֵין אֲחֵרִים מְבִיאִים אוֹתוֹ.
משנה תורה, הלכות נזירות ג׳:י״א - הטקסט מספריא
מי שאמר הריני נזיר לעולם או הריני נזיר כל ימי חיי הרי זה נזיר לעולם ואם אמר הריני נזיר אלף שנה הרי זה נזיר לזמן קצוב ואף על פי שאי אפשר שיחיה האדם אלף שנה.
משנה תורה, הלכות שבועות ו׳:א׳ - הטקסט מספריא
מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וראה שהוא מצטער אם יקיים שבועה זו ונהפכה דעתו לדעת אחרת, או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה וניחם בגללו, הרי זה נשאל לחכם אחד או לשלשה הדיוטות במקום שאין שם חכם ומתירין לו שבועתו, ויהיה מותר לעשות דבר שנשבע שלא לעשותו, או שלא לעשות דבר שנשבע לעשותו, וזהו הנקרא היתר שבועות.
נדרים פ״ג ב - הטקסט מספריא
דִּלְמָא מִיַּיִן דְּאִית לַהּ צַעֲרָא — הֵפֵר לָהּ, מִטּוּמְאַת מֵת, דְּלֵית לַהּ צַעֲרָא — לֹא הֵפֵר לָהּ?
אָמְרִי: מִטּוּמְאַת מֵת נָמֵי אִית לַהּ צַעֲרָא — דִּכְתִיב: ״וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ״, וְתַנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מַאי דִּכְתִיב ״וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ״, דְּיִסְפּוֹד — יִסְפְּדוּן לֵיהּ, דְּיִבְכּוּן — יִבְכּוּן לֵיהּ, דְּיִקְבַּר — יִקְבְּרוּנֵיהּ.
מַתְנִי׳ ״קֻוֽנָּם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לַבְּרִיּוֹת״ — אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, וִיכוֹלָה הִיא לֵיהָנוֹת בְּלֶקֶט, שִׁכְחָה, וּבְפֵאָה.
״קֻוֽנָּם כֹּהֲנִים לְוִיִּם נֶהֱנִים לִי״ — יִטְּלוּ עַל כׇּרְחוֹ. ״כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ נֶהֱנִים לִי״ — יִטְּלוּ אֲחֵרִים.
גְּמָ׳ אַלְמָא אֶפְשָׁר דְּמִתַּזְנָה מִדִּילֵיהּ, מִכְּלָל דְּבַעַל לָאו בִּכְלַל ״בְּרִיּוֹת״ הוּא. אֵימָא סֵיפָא: יְכוֹלָה לֵיהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, אֲבָל מִדְּבַעַל לָא אָכְלָה, אַלְמָא בַּעַל בִּכְלַל ״בְּרִיּוֹת״ הוּא!
אָמַר עוּלָּא: לְעוֹלָם לָאו בִּכְלַל ״בְּרִיּוֹת״ הוּא, וְעוֹד: אֵין יָכוֹל לְהָפֵר — מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלָה לֵיהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה.
רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם בַּעַל בִּכְלַל ״בְּרִיּוֹת״ הוּא, וּ״מָה טַעַם״ קָאָמַר: מָה טַעַם אֵין יָכוֹל לְהָפֵר? מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלָה לֵיהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה.
רַב נַחְמָן אָמַר: לְעוֹלָם בַּעַל לָאו בִּכְלַל ״בְּרִיּוֹת״ הוּא. וְהָכִי קָתָנֵי: נִתְגָּרְשָׁה, יְכוֹלָה לֵיהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה.
Perhaps the husband nullified for her the vow that rendered wine forbidden to her, as she suffers pain when she refrains from drinking it. But as for her vow that impurity imparted by the dead is forbidden to her, he did not nullify it for her, as she suffers no pain by not becoming impure through contact with the dead. Why, then, does she not bring the offerings that must be brought by a nazirite who became ritually impure through contact with the dead? This implies that since the husband can nullify a vow with regard to a matter that would cause her to deprive herself, he can also nullify a vow with regard to a matter that would not cause her to deprive herself.
The Gemara rejects this argument: The Sages say in response that a woman who vows that impurity imparted by the dead is forbidden to her also suffers pain as a result. How so? As it is written: “And the living shall lay it to his heart” (Ecclesiastes 7:2), and it is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: What is the meaning of that which is written: “And the living shall lay it to his heart”? This means that one who eulogizes others when they die will in turn be eulogized when he himself dies; one who weeps for others will be wept for when he himself passes away; and one who buries others will himself be buried upon his passing. A woman who cannot participate in the funerals of others because she is barred from contracting impurity through contact with a corpse is distressed by the thought that she will receive similar treatment when she dies. Therefore, her vow involves affliction and can be nullified by her husband. The conclusion is that this case does not present a difficulty for Rabbi Yoḥanan.
MISHNA: If a woman vowed: The property of other people is konam for me, and for that reason I will not benefit from it, her husband cannot nullify her vow, but nevertheless, if she is poor, she may benefit from the agricultural gifts that must be left for the poor: Gleanings, i.e., isolated stalks that fell during the harvest; forgotten sheaves; and produce of the corners [pe’a] of the field that the owner is obligated to leave for the poor. Enjoyment of these gifts is not considered as benefit derived from people, as these gifts are not given voluntarily out of the kindness of the donors, but in the performance of a mitzva.
If one said: I will not let priests and Levites benefit from me, as that is konam for me, they can take the priestly and Levitical gifts from him against his will. If, however, he said: I will not let these specific priests and these specific Levites benefit from me, as that is konam for me, they are taken by others.
GEMARA: The mishna teaches that if a woman vowed not to derive benefit from people, her husband cannot nullify her vow. The Gemara infers from this halakha: Apparently, this is because the woman can be sustained from his, i.e., her husband’s, property, without having to take from others. This proves by inference that in this context a husband is not included in her reference to people, as, although she mentioned people in her vow, she did not mean to prohibit herself from deriving benefit from her husband. The Gemara asks: But say the latter clause of that same part of the mishna, which states: But she may benefit from gleanings, forgotten sheaves, and pe’a. This implies that she may derive benefit from the gifts given to the poor, but she may not eat from property belonging to her husband. Apparently, a husband is in fact included in her reference to people, and she may not benefit from him either.
Ulla said: Actually, a husband is not included in her reference to people, and there is no contradiction. Rather, the mishna provides two reasons why he cannot nullify his wife’s vow. The first reason, which is merely implied by the mishna, is that she can be sustained by her husband. And furthermore there is the stated reason, that he cannot nullify the vow because she may benefit from gleanings, forgotten sheaves, and pe’a.
Rava said the opposite: Actually, a husband is included in her reference to people, and therefore his wife may not benefit from him. And when the mishna states the halakha, it employs the style known as: What is the reason, and it should be understood as follows: What is the reason that the husband cannot nullify his wife’s vow? Because she may benefit from gleanings, forgotten sheaves, and pe’a.
Rav Naḥman said: Actually, a husband is not included in her reference to people, and her vow not to derive benefit from all people does not include him, which is why he cannot nullify it. And this is what the mishna is teaching: The husband cannot nullify his wife’s vow, because even if she becomes divorced and can no longer derive benefit from her husband, as he is now included in her reference to people, she may still benefit from gleanings, forgotten sheaves, and pe’a.
משנה תורה, הלכות נזירות א׳:ט׳ - הטקסט מספריא
האומר הריני נזיר מן החרצנים בלבד או מן הזגים בלבד או הריני נזיר מן התגלחת או הריני נזיר מן הטומאה בלבד הרי זה נזיר גמור וכל דקדוקי נזירות עליו ואף על פי שלא היה בלבו להזיר אלא מדבר זה בלבד הואיל ודבר שנזר ממנו אסור על הנזירים הרי זה נזיר גמור.
מצוטט ב־2 עמודים
תורת מנחם 2
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 44 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך יח נשא שיחה ג מאותו ספר נזיר ד, א · מכות כב, א
- אגרות קודש כרך כד ט'רפג נזיר יד, א
- לקוטי שיחות כרך טז תצוה-ז' אדר שיחה א מאותו ספר נזיר יד, א
- לקוטי שיחות כרך כד ח"י אלול שיחה א מאותו ספר נזיר יד, א
- תורת מנחם ש"פ תצוה, ח' אדר-ראשון, ה'תשכ"ז נזיר יד, א
- לקוטי שיחות כרך לא יתרו שיחה ב מאותו ספר נזיר ד, רע"א
- לקוטי שיחות כרך לח נשא שיחה ב מאותו ספר נזיר ד, ב
- לקוטי שיחות כרך יח נשא שיחה ג מאותו ספר נזיר ד, סע"ב
- לקוטי שיחות כרך יח נשא שיחה ג מאותו ספר נזיר ד, ב
- תורת מנחם ר"ד* יום ג' פ' פינחס, כ"ף תמוז, ה'תשי"א נזיר ד, ב
- תורת מנחם שיחת יום ב' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"ה נזיר ד, ב
- תורת חיים שמות ח"א פרשת בא והי' כי יביאך. להבין שרש ענין פסח ומצה נזיר ד, רע"א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת רעא דיני קידוש שעל היין א נזיר דף ד רע"א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ג (סי' רסז-ש) רעא דיני קידוש שעל היין נזיר דף ד רע"א
- לקוטי שיחות כרך לב ויקרא שיחה ג מאותו ספר זבחים מח, א
- לקוטי שיחות כרך ג ויקרא שיחה א מאותו ספר זבחים מח, א
- לקוטי שיחות כרך ז שמיני שיחה ב מאותו ספר זבחים מח, א
- לקוטי שיחות כרך יז צו שיחה א מאותו ספר זבחים מח, א
- לקוטי שיחות כרך כג חג השבועות שיחה א מאותו ספר זבחים מח, א
- לקוטי שיחות כרך כה וישלח שיחה ב מאותו ספר זבחים מח, א
- לקוטי שיחות כרך כה הוספות - שיחות שיחה יח מאותו ספר זבחים מח, א
- תורת מנחם שיחת יום שמחת תורה ה'תשי"ב זבחים מח, א
- תורת מנחם ש"פ וישב, כ"ג כסלו, מבה"ח טבת, ה'תשי"ב זבחים מח, א
- תורת מנחם שיחת יום ד' פ' עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ה זבחים מח, א
- תורת מנחם שיחת אור ליום ג' דחול המועד סוכות, י"ט תשרי, שמחת בית השואבה, ה'תשכ"ד זבחים מח, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ד הלכות ראש השנה תרג א זבחים מח, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תשרי הלכות ראש השנה (סי' תקפב-תרג) זבחים מח, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשל"ג זבחים מח, רע"א
- אגרות קודש כרך ב שסא מכות כב, ב
- אגרות קודש כרך ה א'תיד מכות כב:
- לקוטי שיחות כרך לד שופטים שיחה א מאותו ספר מכות כב, ב
- לקוטי שיחות כרך ה תולדות שיחה ב מאותו ספר מכות כב, ב
- לקוטי שיחות כרך טז וארא שיחה ד מאותו ספר מכות כב, ב
- לקוטי שיחות כרך יז הוספות - שיחות ומכתבים שיחה יט מאותו ספר מכות כב, ב
- לקוטי שיחות כרך כד שופטים שיחה ד מאותו ספר מכות כב. ב
- לקוטי שיחות כרך כו פקודי שיחה א מאותו ספר מכות כב, ב
- תורת מנחם שיחת יום ב' פ' בשלח, יו"ד שבט ה'תש"כ מכות כב, ב
- תורת מנחם שיחת חג הפורים, ה'תשכ"ז מכות כב, סע"א
- תורת חיים שמות ח"א פרשת וארא הוא אהרן ומשה מכות כב, א-ב
- תורת חיים בראשית ח"א פרשת חיי שרה והנערה טובת מראה מאד מכות כב, א-ב