69
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אך כאשר הם גדלו ולא מחו, הם המשיכו לנהוג ולקיים את דיני הנזירות64, הם התקדשו בקדושת נזירות65 למפרע – אצל שמשון66 ש"היה אסור ביין ואסור בתגלחת"67, ואצל שמואל, שהוא יהיה "נזיר עולם" לכל ימי הנזירות.
אין זה נדר שלהם, כי נדר צריך להיעשות באופן של החלטה בדיבור, או לפחות בלב*. אבל עצם המשכתם בהתנהגות של נזירות כפי שהיה עד אז, והעדר מחאה מצדם גרמו לכך שקדושת הנזירות חלה עליהם למפרע68.
בדומה לאמור לעיל לגבי גר קטן, שאין הוא חייב שוב במעשה הגיור, ודי במעשה הגיור שעבר בקטנותו.
ח. הגזרה שוה בין שמשון ושמואל
לפי זה מובנת דעתו של רבי נהוראי אשר לומד נזירות שמואל משמשון, למרות ששמשון לא היה "נזיר גמור", ו"היה מותר להיטמא למתים...":
לימוד זה הוא לא רק אסמכתא משמשון שבמילה "מורה" הכוונה היא
הערות
- 64. ראה הל' נזירות למהריק"ש אות לג. נוב"י שם. ועד"ז כ' בקול הרמ"ז סוף נזיר (בנוגע לשמואל).
- 65. בתוספתא נזיר (פ"ג ה"ט. הובא בתוד"ה גילח נזיר כח, ב. ועוד) איתא דכשהאב מדיר את בנו בנזיר בטלה הימנו נזירות אביו כשהביא שתי שערות. ועפ"ז כ"ש בנדו"ד שמתחילה לא הי' עליהם קדושת נזירות כלל, דבטלה גם בדלא מיחו; אבל לכמה דיעות נזירתו הוי עליו "אפי' לכשיגדל" – ראה: רש"י סוטה (כג, א) ד"ה האיש. רש"י ד"ה ושמשון – נזיר ד, ב. תוס' שם. רש"י ד"ה קאים נזיר ל, א. רע"ב סוטה ספ"ג [ומ"ש בתויו"ט שם – ראה רש"ש. חידושי הרצ"ה קלישר שם]. מנ"ח מצוה שסח (וראה שם מצוה שעו בסופה, דאפשר דגם הרמב"ם ס"ל כדעת רש"י דהנזירות לא בטלה, ואינו מוכרח מ"ש בתויו"ט). ובצפע"נ ריש הל' נזירות מחלק בין הדירו מרחם דלא בטל (ע"פ הירושלמי נזיר פ"ד ה"ו) או הדירו אח"כ. ואולי י"ל, שגם להדיעות שנתבטלה הנזירות, היינו שנתבטלה נזירות שהדירו אביו והקרבנות דאביו (ראה צפע"נ הל' נזירות פ"ב הי"ג), אבל אם לא מיחה וממשיך להתנהג בנזירות, הרי"ז כקבלת עצמו ונזירות מחדש (ע"ד המבואר בפנים). וראה סוגיית הגמרא נזיר כט, ב ואילך. ואכ"מ.
- 66. לכאורה קשה דלפ"ז הי' שמשון יכול להשאיל על נזירותו, וברמב"ם (פ"ג הי"ד) כ' דנזיר שמשון אינו יכול לשאול על נזירותו לפי "שנזירות שמשון לעולם היתה" – אבל [גם את"ל שכוונת הרמב"ם היא (לא רק שבפועל היתה נזירות עולם, ולכן כשמתפיס בנזיר שמשון אינו יכול להשאיל – כ"א) שבעצם נזירות שמשון "לעולם היתה" (כפי הכס"מ שם)] – אפ"ל בכמה אופנים ומהם: א) שאלה שייכת בענין שכולו כל השואל. ב) לא מצינו שאלה למחצה. ג) העדר המחאה אינו מוסיף עוד ענין כ"א שמאשר (או גם מעלה) אותו הענין – ועיין רש"י (ריב"ן) מכות שם.
- 67. לכאורה אפשר לתרץ עפ"ז קושיית מפרשי הרמב"ם (הל' נזירות פ"ג הי"ג) איך אפשר להתפיס בשמשון והרי בענין שיתפיס בדבר הנדור ושמשון לאו נדור – כי מצד העדר מחאתו הו"ע נדור (ראה הל' נזירות למהריק"ש שם). – אבל בתוד"ה שמשון (נזיר ד, ב) לא משמע כן.
- *. אף ש(בדוחק) י"ל שההנהגה שלהם בנזירות מוכיחה על קבלה בלב. וא"צ הכתוב להזכירה.
- 68. ראה עד"ז בלקט הקמח (להר"מ חגיז) הל' נדרים ונזירות והפרת הבעל: באב שהדיר את בנו הקטן כו' דאע"ג .. אין כח האב יפה להשביע ולהדיר כו' מ"מ כו' אחר שהגדיל וידע נדר אביו שתק וקיימו בדבריו הוי כאילו הוא עצמו ביטא מתחלה בשפתיו וחייב מה"ת לקיים כו'.
נזיר ל׳ א - הטקסט מספריא
הָא בִּרְשׁוּתֵיהּ דַּאֲבוּהּ קָאֵים! אֶלָּא דְּאָמַר: אֱהֵא בִּשְׁבִיל אַבָּא, אֱהֵא בִּשְׁבִיל עַצְמִי.
אִי אַיְיתִי שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת מֵעִיקָּרָא — קָאֵים בִּנְזִירוּת דִּילֵיהּ, וּלְבַסּוֹף — קָאֵים בִּנְזִירוּת דַּאֲבוּהּ. וְאִי אַיְיתִי בְּמִצְעֵי מַאי?
הָנִיחָא לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים.
אֶלָּא לְרַבִּי דְּאָמַר: עַד שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמְרִי: לְרַבִּי לֵיכָּא תַּקַּנְתָּא עַד דְּיָתֵיב דִּילֵיהּ וְיָתֵיב דַּאֲבוּהִי.
מַתְנִי׳ הָאִישׁ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו, וְאֵין הָאִשָּׁה מְגַלַּחַת עַל נְזִירוּת אָבִיהָ. כֵּיצַד? מִי שֶׁהָיָה אָבִיו נָזִיר, וְהִפְרִישׁ מָעוֹת סְתוּמִים עַל נְזִירוּתוֹ וָמֵת, וְאָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֲגַלֵּחַ עַל מְעוֹת אַבָּא״.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: הֲרֵי אֵלּוּ יִפְּלוּ לִנְדָבָה, אֵין זֶה מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו. אֵיזֶהוּ שֶׁמְּגַלֵּח עַל נְזִירוּת אָבִיו? מִי שֶׁהָיָה הוּא וְאָבִיו נְזִירִים, וְהִפְרִישׁ אָבִיו מָעוֹת סְתוּמִים לִנְזִירוּתוֹ וָמֵת — זֶה הוּא שֶׁמְּגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו.
גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה הִיא בְּנָזִיר. פְּשִׁיטָא! מַאי לְמֵימְרָא: דְּבֵן יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו, בַּת לָא?
לָא צְרִיכָא, דְּלֵית לֵיהּ אֶלָּא בַּת. מַהוּ דְּתֵימָא: יוֹרְשִׁין גְּמִירִין לָהּ,
After all, he still remains under his father’s authority with regard to naziriteship, as he has yet to develop two pubic hairs. Rather, one must explain that he said the following: I shall be a nazirite due to my father; I shall be a nazirite due to my own vow. In other words, he did not link his statement to the question of whether he was old enough to vow but to the issue of his father’s authority with regard to naziriteship, i.e., whether he had developed two hairs.
The Gemara asks: According to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, if he had developed two pubic hairs from the outset, i.e., before his father vowed, he would stand bound by his own naziriteship, and if he reached physical maturity at the end, i.e., after the vow ended, he would stand bound by his father’s vow of naziriteship. But if he developed two hairs in the middle of his naziriteship term, of what use would the son’s vow be?
The Gemara clarifies: This works out well according to the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, who said that a father can vow on behalf of his son until he reaches the age of vows. The reason is that this stage is by rabbinic law, and therefore the fact that the son has reached this stage does not automatically cancel the father’s vow. The son would complete his term and bring his offerings.
However, according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said that a father can vow for his son only until he develops two pubic hairs, what can be said? If he grew two hairs during his father’s naziriteship it is no longer in effect, as by Torah law he is no longer under his father’s authority, so what is the halakha in that case? The Sages say in response: According to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, this child has no rectification until he sits for his term of naziriteship and also sits for the naziriteship of his father, i.e., he must be a nazirite for sixty days, to ensure that he completes a full term of thirty days, either for his own naziriteship or for that of his father.
MISHNA: A man can shave, i.e., bring the offerings at the close of his term of naziriteship, by using offerings originally designated for his father’s naziriteship, but a woman cannot shave by means of the offerings for her father’s naziriteship. How so; how is this halakha applied? It applies to one whose father was a nazirite and separated unallocated money for his naziriteship, i.e., he did not state which coins were for which of his offerings, and he died before buying the animals, and the son said after his father’s death: I am hereby a nazirite on the condition that I will shave by means of the money that my father set aside.
Rabbi Yosei said: In that case these coins are allocated for communal gift offerings, and the son may not use them, as this is not the case of the halakha that a son can shave by using his father’s naziriteship. Rather, who is the son who can shave by using his father’s naziriteship? This is referring to a son and his father who were both nazirites during his father’s lifetime, and his father separated unallocated money for his naziriteship and died; this is the one who may shave by using his father’s naziriteship.
GEMARA: The Gemara asks: What is the reason for this difference between a man and a woman? Rabbi Yoḥanan said: It is a halakha transmitted to Moses from Sinai with regard to a nazirite. The Gemara asks: It is obvious that this is so, even without this halakha. What is the purpose of stating this? Is Rabbi Yoḥanan coming to say that a son inherits from his father whereas a daughter does not, and therefore only a son who inherits from his father can use his animals, but not a daughter? This is obvious, as it is stated in the Torah that a daughter does not inherit from her father if he has a son (see Numbers 27:8).
The Gemara answers: No, this halakha is necessary in a case when he has only a daughter, who does inherit from him. Lest you say that we learned this halakha with regard to heirs, i.e., that the halakha is that all heirs, including a daughter, can shave by means of their father’s offerings,
תלמוד ירושלמי נזיר ד׳:ו׳ - הטקסט מספריא
משנה: הָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ בַּנָּזִיר וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת אֶת בְּנָהּ בַּנָּזִיר. כֵיצַד גִּילַּח אוֹ שֶׁגִּילְּחוּהוּ קְרוֹבִים. מִיחָה אוֹ שֶׁמִּיחוּהוּ קְרוֹבִים. הָיְתָה לוֹ בְהֵמָה מְפוֹרֶשֶׁת הַחַטָּאת תָּמוּת. וְהָעוֹלָה תִּקְרַב עוֹלָה. וְהַשְּׁלָמִים יִקְרְבוּ שְׁלָמִים וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם. הָיוּ לוֹ מָעוֹת סְתוּמִים יִפְּלוּ לִנְדָבָה. מָעוֹת מְפוֹרָשִׁין דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיַם הַמֶּלַח לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. דְּמֵי עוֹלָה יָבוֹאוּ עוֹלָה וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. דְּמֵי שְׁלָמִים יָבִיא שְׁלָמִים וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם. הָאִישׁ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו וְאֵין הָאִשָּׁה מְגַלַּחַת עַל נְזִירוּת אָבִיהָ. כֵּיצַד מִי שֶׁהָיָה אָבִיו נָזִיר וְהִפְרִישׁ מָעוֹת סְתוּמִים עַל נְזִירוּתוֹ וּמֵת וְאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֲגַלַּח עַל מָעוֹת אַבָּא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הֲרֵי אֵילּוּ יִפְּלוּ לִנְדָבָה אֵין זֶה מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו. אֵיזֶהוּ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו. מִי שֶׁהָיָה הוּא וְאָבִיו נְזִירִים וְהִפְרִישׁ אָבִיו מָעוֹת סְתוּמִים לִנְזִירוּתוֹ וָמֵת זֶהוּ שֶׁמְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו.
הלכה: הָאִישׁ מַדִּיר וכו׳. אִישׁ. אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ. אִשָּׁה מְנַיִין. תִּלְמוּד לוֹמַר. צָרוּעַ. בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה בֵּין קָטָן. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר אִישׁ. לְעִנְיָין שֶׁלְּמַטָּן. הָאִישׁ פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם. אֵין הָאִשָּׁה פוֹרַעַת וּפוֹרֶמֶת.
הָאִישׁ מַדִּיר וְהָאִישׁ מְגַלֵּחַ. רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי מֵאִיר. כֹדֹ דְּבָרִים מְקוּלֵּי בֵּית שַׁמַּי וּמְחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל וְזֶה אֶחָד מֵהֶן. בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים. אֵין הָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ בַּנָּזִיר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים. מַדִּיר בְּנוֹ בַּנָּזִיר. תַּנֵּי בְנִיזְרֵי מֵרֶחֶם. אִית דְּבָעֵי מֵימַר. עַד שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. אִית דְּבָעֵי מֵימַר. עַד שֶׁיָּבוֹא לְעוֹנַת נְדָרִים. הַכֹּל מוֹדִין שֶׁאִם יָבוֹא לְעוֹנַת נְדָרִים שֶׁאֵינוֹ מַזִּירוֹ.
גִּילַּח אוֹ שֶׁגִּילְּחוּהוּ קְרוֹבִים. מִיחָה אוֹ שֶׁמִּיחוּהוּ קְרוֹבִים בְּכָל לְשׁוֹנוֹת כְּמִי שֶׁמִּיחָה. יָשַׁב לוֹ לִפְנֵי הַסַּפָּר כְּמִי שֶׁלֹּא מִיחָה. קָרוֹב מָהוּ שֶׁיִּמְחֶה.
מָהוּ שֶׁתָּחוּל עָלָיו נְזִירוּתוֹ וּנְזִירוּת אָבִיו כְּאַחַת. מַעֲשֶׂה בְּירִבִּי חֲנִינָה בֶּן חֲנִינָה שֶׁהַדִירוֹ אָבִיו וְהָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בּוֹדְקוֹ אִם הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. אָמַר לוֹ. מִפְּנֵי מַה אַתָּה בּוֹדְקֵינִי. אִם נְזִירוּת אַבָּא עָלַי הֲרֵינִי נָזִיר וְאִם לָאו הֲרֵינִי נָזִיר מִכְּבָר. עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַר לוֹ. בָּטוּחַ אֲנִי שֶׁאֵי אַתְּ יוֹצֵא מִן הַזִּיקְנָה עַד שֶׁתּוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְיִשְׂרָאֵל. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק. אֲנִי רְאִיתִיו יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּיַבְנֶה.
רִבִּי אָחָא רִבִּי אִימִּי אָמַר. רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה שָׁאַל. מְלִיקַת הָעוֹף שֶׁלּוֹ מָהוּ שֶׁתֵּיאָכַל. עַד דְּאַתְּ מַקְשֵׁי לָהּ לִמְלִיקַת הָעוֹף קְשִׁיתָהּ לִשְׁחִיטַת הָעוֹף. תַּמָּן סָפֵק אֶחָד. וָכָא שְׁנֵי סְפֵיקוֹת. אָמַר רִבִּי מָנִי. וַאֲפִילוּ הָכָא סָפֵק אֶחָד הוּא. כְּהָדָא דְתַנֵּי. הַנּוֹחֵר וְהַמְעַקֵּר אֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁחִיטַת חוּלִין בָּעֲזָרָה. רַבָּנִין דְּקַיְסָרִין בְּשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. אֲפִילוּ סָפֵק אֶחָד אֵינוֹ. כְּמָאן דְּאָמַר. אֵין שְׁחִיטַת הָעוֹף מְחוּוֶּרֶת מִדְּבַר תּוֹרָה. וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ. וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁחוּט.
עַד כְּדוֹן בְּשָׁוִין. הוּא נָזִיר אַחַת וּבְנוֹ נָזִיר שְׁתַּיִם. הוּא וּבְנוֹ נָזִיר אַחַת. הוּא נָזִיר טָהוֹר וּבְנוֹ נָזִיר טָמֵא. הוּא נָזִיר טָמֵא וּבְנוֹ נָזִיר טָהוֹר.
מַאי טַעֲמָא דְּרִבִּי יוֹסֵי. קָרְבָּנוֹ לַיי עַל נִזְרוֹ. שֶׁיִּקְדּוֹם קָרְבָּנוֹ לְנִזְרוֹ. וְלֹא שֶׁיִּקְדּוֹם נִזְרוֹ לְקָרְבָּנוֹ. הֲווֹן בְּעֵיי מֵימַר. רִבִּי יְהוּדָה יוֹדֵי לְרִבִּי יוֹסֵי. אַשְׁכְּחֵיה אֲמַר. לֹא דוֹ מוֹדוּ לְדוֹ וְלֹא דוֹ מוֹדוּ לְדוֹ.
משנה תורה, הלכות נזירות ב׳:י״ג - הטקסט מספריא
קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר הרי זה נזיר ומביא קרבנותיו ואף על פי שעדיין לא הביא שתי שערות כשאר הנדרים והאיש מדיר את בנו קטן בנזיר אע"פ שלא בא לעונת נדרים ואין האשה מדרת את בנה בנזיר ודבר זה הלכה מפי הקבלה הוא ואינו נוהג בשאר נדרים.
משנה תורה, הלכות נזירות ג׳:י״ג - הטקסט מספריא
שמשון לא היה נזיר גמור שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה וכיצד היה דינו היה אסור ביין ואסור בתגלחת ומותר להטמא למתים ודבר זה הלכה מפי הקבלה.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 36 עמודים.
- תורת מנחם ר"ד* יום ג' פ' פינחס, כ"ף תמוז, ה'תשי"א נזיר ד, ב · נזיר כט, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת שמג דין קטן בשבת ב נזיר כח, ב · נזיר כט, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ו (סי' שכג-שדמ) שמג דין קטן בשבת נזיר כח, ב · נזיר דף כ"ט
- לקוטי שיחות כרך לא יתרו שיחה ב מאותו ספר נזיר ד, רע"א
- לקוטי שיחות כרך לח נשא שיחה ב מאותו ספר נזיר ד, ב
- לקוטי שיחות כרך יח נשא שיחה ג מאותו ספר נזיר ד, סע"ב
- לקוטי שיחות כרך יח נשא שיחה ג מאותו ספר נזיר ד, א
- לקוטי שיחות כרך יח נשא שיחה ג מאותו ספר נזיר ד, א
- תורת מנחם שיחת יום ב' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"ה נזיר ד, ב
- תורת חיים שמות ח"א פרשת בא והי' כי יביאך. להבין שרש ענין פסח ומצה נזיר ד, רע"א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת רעא דיני קידוש שעל היין א נזיר דף ד רע"א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ג (סי' רסז-ש) רעא דיני קידוש שעל היין נזיר דף ד רע"א
- אגרות קודש כרך טו ה'תשמא נזיר כח, א
- לקוטי שיחות כרך לב ויקרא שיחה ב מאותו ספר נזיר כח, א
- לקוטי שיחות כרך ב הוספות - שיחות שיחה ה מאותו ספר נזיר כח, ב
- לקוטי שיחות כרך יח נשא שיחה ג מאותו ספר נזיר כח, ב
- לקוטי שיחות כרך יח הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ג מאותו ספר נזיר כח, א
- לקוטי שיחות כרך כט ר"ה-ו' תשרי שיחה א מאותו ספר נזיר כח, ב
- תורת מנחם שיחת אחרון של פסח ה'תשט"ז נזיר כח, ב
- תורת מנחם שיחת יום ד' פ' עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ה נזיר כח, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות תפילין: לד דין הנחת הפרשיות בתפילין ט נזיר כח, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תפילין הלכות תפילין לד דין הנחת הפרשיות בתפילין נזיר כח, ב
- אגרות קודש כרך ב רמו נזיר כט, ב
- אגרות קודש כרך ה א'רפט נזיר כט, ב
- אגרות קודש כרך ה א'תקכא נזיר כט, ב
- לקוטי שיחות כרך ל הוספות וישלח מאותו ספר נזיר כט, ב
- לקוטי שיחות כרך לה וירא שיחה א מאותו ספר נזיר כט, א
- לקוטי שיחות כרך ה הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ג מאותו ספר נזיר כט, ב
- לקוטי שיחות כרך ה הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ד מאותו ספר נזיר כט, ב
- לקוטי שיחות כרך יז תזריע שיחה ב מאותו ספר נזיר כט, א
- לקוטי שיחות כרך כ הוספות - שיחות ומכתבים שיחה יא מאותו ספר נזיר כט, ב
- תורת מנחם שיחת* ש"פ וישלח, ט"ז כסלו, ה'תשכ"ה נזיר כט, סע"ב
- תורת מנחם שיחת יום ב' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשכ"ב נזיר כט, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת שמג דין קטן בשבת ד נזיר כט, א
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה הלכות ת"ת פרק ראשון א נזיר כט , ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תפילין הלכות תפילין לט מי הם הכשרים לכתוב תפילין ולקנות מהם נזיר כט, א