שיחה א

193שיחה א

א. י"ט כסלו – גאולה;

וישב – ירידה למצרים

ידועים דברי השל"ה בפרשתנו¹, שכל מועדי השנה קשורים לפרשיות התורה הנקראות בתקופה שבה חלים מועדים אלו, כולל מועדים שהחלו זמן רב לאחר שניתנו הפרשות,

מובן לגבי מועד² י"ט כסלו, אשר חל בשנה זו, וברוב השנים³, בשבוע של פרשת וישב⁴, שתוכנו של יום־טוב זה קשור ונרמז בפרשת וישב⁵.

אך במבט ראשון, לא זו בלבד שאין רואים קשר בין תוכן הפרשה לבין י"ט כסלו, אלא להיפך, לכאורה תוכן הפרשה נוגד לי"ט כסלו:

י"ט כסלו הוא היום אשר בו חופשה ניתנה לו, לאדמו"ר הזקן, וזהו יום הגאולה של תורת החסידות, כידוע ומפורסם. לעומת זאת, בפרשת וישב מדובר על "תחלת סיבת ירידת ישראל למצרים"⁶, אשר החלה בשליחת יעקב אבינו את יוסף "מעמק חברון"⁷, וכל המאורעות שבהמשך, עד למכירת יוסף והרדתו למצרים⁸, אשר הובילה לידי "הוריד לאבינו יעקב למצרים..." – בלשון 193המדרש⁹, המביא על כך משל: לפרה שהיו מושכין אותה למקולין ולא היתה נמשכת, מה עשו לה, משכו את בנה לפניה והיתה מהלכת אחריו על־כרחה שלא בטובתה, כך היה אבינו יעקב ראוי לירד למצרים בשלשלאות ובקולרין, אמר הקדוש־ברוך־הוא בני בכורי ואני מורידו בבזיון... אלא הריני מושך את בנו לפניו והוא יורד אחריו על כרחו שלא בטובתו¹⁰.

ב. תכלית המאסר – הגאולה

ויש לבאר את הקשר ביניהם לפי הידוע, שגלות מצרים לא היתה כעונש¹¹, אלא להיפך – המטרה היתה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"¹² כפשוטו, בגשמיות, וכן ברוחניות, גלות מצרים הכינה את ישראל למצב של (בהוציאך¹³ את העם...) תעבדון את האלקים על ההר הזה – להיותם מסוגלים לקבל את התורה במתן תורה¹⁴.

ענין זה, שהגלות אינה עומדת בפני עצמה, אלא כל כוונתה ותכליתה היא ההתעלות המגיעה באמצעות הגאולה מן הגלות, ניכר בגלוי אצל יוסף, גם לפי המסופר בפשוטו של מקרא: מכירת יוסף וירידתו למצרים נגרמה, בעיני בשר, על ידי כוונתם הבלתי רצויה של אחי יוסף¹⁵, אך לאחר מכן התגלתה האמת והתכלית, ש"למחיה שלחני אלקים לפניכם... לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים..."¹⁶.

וכך מדגיש המדרש "ויוסף הורד מצרימה¹⁷ – כבשון¹⁸ הדא מאי דאיתא וירד מים עד ים¹⁹, שלט בהון הדא מאי כי הוא רודה בכל עבר הנהר"²⁰,

המילים "כבשון" ו"רודה" נלמדות מהביטוי "הורד מצרימה" – מטרת²¹ ההורדה היא, שיוסף יהיה כובש ושליט, המשנה למלך במצרים, 194ומבלעדו "לא ירים איש את ידו ואת רגלו"²².

וכך גם לגבי המאסר והגאולה של י"ט כסלו: המאסר והגאולה אינם ענינים נפרדים, אלא הגאולה היא תכליתו של המאסר עצמו. כדברי הרבי (מוהרש"ב) נ"ע²³, שלמרות שקשה לומר כך, בכל זאת כך הוא הדבר, שהגילוי שהיה לאחר פטרבורג (לאחר המאסר) היה בדומה למאמר חז"ל²⁴ "הזית שכותשין אותו מוציא שמנו". ממשל זה מובן הנמשל – הפעולה של "כותשין אותו" היא מלכתחלה לצורך "מוציא שמנו". וכפי שממשיך הרבי נ"ע: "כן על ידי הקיטרוגים שהיו בפטרבורג נתגלה הפנימיות דוקא... ועיקר הכוונה היה בגילוי הפנימיות דוקא"²⁵.

וכידוע²⁶, שלאחר י"ט כסלו החל עיקר הענין של "יפוצו מעינותיך חוצה" – התלבשות אלקות בהשגה.

וכך היתה גם השפעת י"ט כסלו על אומות העולם, שרי המלוכה, שהמאסר הביא לידי כך ש"שמו .. נתגדל ונתקדש .. בעיני כל השרים .. וענו ואמרו²⁷ על זאת כי אם מאת ה' היתה זאת היא נפלאות בעינינו"²⁸ והם נתנו חופשיות ורשות לפרסם את פנימיות התורה, תורת החסידות.

ג. בירידה עצמה – שלטון

בכל זאת עדיין אין הכל ברור: בפרשת וישב מדובר, בגלוי, דוקא על ירידת יוסף למצרים וכדומה, ועד להימצאו בבית הסוהר²⁹, והתוצאות הטובות שנבעו מהורדת יוסף למצרים מתגלות ומסופרות רק לאחר מכן, בפרשות המאוחרות יותר בתורה – שלא כענין הגאולה שהתרחש בפועל בי"ט כסלו.

ויש לומר, שגם בפרשתנו יש תוכן של גאולה.

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את דברי המדרש שהובא לעיל: מדברי חז"ל, שהענין של "כבשון" נרמז בביטוי "ויוסף הורד מצרימה" עצמו – "הדא מאי דאיתא וירד מים עד ים", מובן, שלא זו בלבד שירידת יוסף למצרים גרמה מאוחר יותר ל"כבשון" – להיותו של יוסף משנה למלך, ושליט על המצרים בפועל – ושזאת היתה התכלית של "הורד מצרימה", אלא יותר מכך: שני 195הענינים כלולים באותה המילה – הורד: "הורד" מלשון ירידה, ו"הורד" מלשון "וירד", "רודה", שליטה. בשעת הירידה עצמה כבר היתה השליטה – "כבשון", וירד, רודה.

למרות שאלה הם, לכאורה, ענינים מנוגדים.

כן יש להבין: במדרש מובא שם פירוש נוסף על "ויוסף הורד מצרימה" – "הוריד את השכינה (כביכול) למצרים עמו... מנא לך שירדה השכינה עמו מדכתיב³⁰ ויהי ה' את יוסף",

וכיון, שכידוע, כל הפירושים על אותה מילה קשורים ביניהם, יש לומר, שגם פירוש זה קשור לפירוש הקודם של "הורד" – "כבשון".

ד. שלשה דרכים לגאולה

ויש לומר, שההסבר לכך הוא: ביציאה מגלות יש שלשה אופנים³¹:

פדיה בדרך של מלחמה – נלחמים עם האוייב עד אשר מתגברים ומנצחים. גאולה זו אינה מושלמת, כי יש צורך להשתמש בנשק של האוייב, או בדומה לו³², בתכסיסי מלחמה וכדומה עד כדי – "דם לרוב שפכת"³³, עד שנוצר "קרב" – שמתקרבים זה אל זה וכו'³⁴.

ובלשון החסידות, כאשר יורדים אל תוך "לבושי המתברר"³⁵ כדי ללחום בו, נגרמת בהכרח ירידה – "כל מלבושי אגאלתי"³⁶. וגם לאחר הנצחון והגאולה, אין הגאולה מושלמת, ונשארת ההשפעה של "אגאלתי".

אופן נעלה יותר של גאולה הוא – פדיה בשלום: הגאולה נגרמת על ידי תקיפות ועוצמה גדולים ביותר, עד כדי כך ש"אז נבהלו אלופי אדום... תפול עליהם אימתה ופחד"³⁷, עומדים מעל לאוייב לחלוטין, ואין מגיעים כלל להתקרבות (קרב).

בעבודה הרוחנית הדוגמא לכך היא התורה, שאינה "מתלבשת" בעולם, אלא "הלא כה דברי כאש. מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינן מקבלים טומאה"³⁸.

אך גם באופן זה של פדות הרי "אלופי אדום" נשארו בתוקפם במקומם, וייתכן ששוב ייווצר מצב 196של "ולאום מלאום יאמץ"³⁹, "כשזה קם..."⁴⁰.

אמנם, אדם זה נגאל בשלמות, אך רק אצלו אין מקום לאוייב – לגלות. ואילו "במקומה" של הגלות, לא קיימת גאולה.

האופן הנעלה יותר הוא, שאמנם ישנה ירידה למקומו ומדינתו של האוייב, ועד כדי "התלבשות" בתוך גלות, אך למרות זאת אין זה באופן שהגלות גורמת לירידה אמיתית – "אגאלתי" – אלא להיפך: הגלות עצמה הופכת לגאולה. ואז הגאולה הוא מושלמת, ואינה מותירה מקום לאוייב ולגלות.

וזהו פירושו של הפסוק⁴¹ "פדה בשלום נפשי⁴² מקרב לי" למרות שישנו מצב של "מקרב לי", מצב של מלחמה הבאה ב"התלבשות" בגלות, למרות זאת הפדיה היא באופן של "שלום".

משום שפדיה זו נובעת מדרגה שאין בה בכלל מושג של גלות, ולכן היא מביאה לידי כך, שהגלות עצמה⁴³ תהפוך לגאולה⁴⁴.

ה. שבטים; אבות; יוסף

שלשה אופנים אלו של גאולה מקבילים לשלש דרכים בעבודה הרוחנית – (א) שבטים, (ב) אבות, (ג) יוסף⁴⁵:

השבטים היו רועי צאן, הם היו מתבודדים בשדה⁴⁶, מנותקים מן העולם, כדי שבעיות העולם לא יטרידו אותם ולא יפריעו לדבקותם באלקות.

בפנימיות הענינים: בדרגת השבטים, "מרכבתא תתאה", יש חשיבות לעולם, ולכן, אילו היו יורדים ומתעסקים בעניני העולם, לא היו מסוגלים להישאר בדרגתם בדבקות באלקות באופן של 197האבות בדרגתם, "מרכבתא עילאה", אף בהימצאם בעולם, אין הם "מתלבשים" בעולם, ולכן בעיות העולם אינן מפריעות לדבקותם בה'⁴⁸,

נעלית מכך היא דרגת עבודתו של יוסף⁴⁹, אשר מצד אחד היה שרוי "בהתלבשות" בעניני העולם, שהרי בהיותו במצרים היתה לו "טירדה⁵⁰ גדולה ועצומה ביותר", וקל־וחומר בהיותו "מלך⁵⁰ על מצרים, כמו שכתוב⁵¹ על פיך ישק... רק הכסא... שמבלעדו לא ירים איש...", ובמיוחד בתקופה שבה "השביר⁵⁰ בר⁵² לכל עם הארץ, שהיה עסקו עם כל העולם...",

וכך אף לפני כן, מאז ירידתו למצרים, בהיותו עבד של פוטיפר שר הטבחים היה טרוד בעסקי פוטיפר, ולאחר מכן, בהיותו אסור בבית הסוהר, הרי "ויתן⁵³ שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים אשר בבית הסוהר ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה" –

ולמרות כל זאת כל הטרדות הללו לא הפריעוהו בדבקותו בה', וגם בעת עסקו בהם הוא היה "מרכבה ממש לאלקות"⁵⁴.

כי אצלו האיר האור האלקי הנעלה לגמרי מן העולם⁵⁵, אשר בדרגה זו אין העולם תופס אצלו מקום כלל, ולכן יכולה עבודתו להתבצע מתוך "התלבשות" בהעולם, ויחד עם זאת בלי לפגוע בדבקות באלקות, אשר היא מורגשה גם בעניני העולם שבהם היה שקוע, כך שבתוך העולם עצמו ניתן לחוש באלקות⁵⁶ שמעל למגבלות העולם.

כפי שמוצאים זאת אצל יוסף, שבהיותו עבד של פוטיפר "וירא⁵⁷ אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא 198עושה ה' מצליח בידו" – באותו "מקום", שבו פוטיפר הוא "אדוניו", שם ראה, אותו "אדוניו", את האלקות "כי ה' אתו". וגם לאחר מכן, בהיותו אסיר בבית הסוהר – "ויהי⁵⁸ ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר" – אפילו שר בית הסוהר, שבו היה יוסף אסיר, חש בזאת!

ו. ירידת יוסף – "כבשון"

לפי זה יובנו דברי המדרש על "ויוסף הורד מצרימה" – "כבשון .. וירד מים עד ים", והקשר שבין ענין זה לבין הפירוש "הוריד את השכינה עמו", על המילה "הורד":

בכך ש"ויוסף הורד מצרימה", כפשוטו וכן ברוחניות – היתה אצלו ירידה ו"התלבשות" במצרים, אשר בהיותו שם הוא נשאר במהותו האלקית ("הוריד את השכינה עמו") – על ידי ירידה זו עצמה הוא הביא לידי "כבשון".

כי כאשר יוסף מגיע למצרים, הרי בעצם ירידתו זו נהפכת מצרים, כך שגם ב"מקום" ובדרגה זו של מצרים הורגשה האלקות. שינוי זה התרחש מיד בתחלת ההורדה, כאמור לעיל, ש"וירא אדוניו כי ה' אתו" ולכן "ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו"⁵⁹, וכן גם אחר כך, בהיותו בבית הסוהר,

התורה שבעל־פה מגלה, שהמשמעות של "ויוסף הורד מצרימה" היא "כבשון הדא מאי דאיתא וירד מים...".

ז. במאסר – השפעה על השרים

בדומה לכך התרחשו המאורעות במאסרו וגאולתו של אדמו"ר הזקן:

אדמו"ר הזקן היה בבית האסורים, ב"התלבשות" בגלות, הוא לא "המתיק" את הדין "בהעברת היד על המצח ועל הפנים"⁶⁰, הוא לא גרם לכך שבית האסורים, ה"טיינה סובייט" ישרף⁶¹. חקרו אותו שם בשאלות רבות על יסודות התורה והמצוות, והוא ענה על כך בהסברים מפורטים, כך שגם המוחות המגושמים של החוקרים יוכלו להבין זאת⁶².

אך מצד שני, אדמו"ר הזקן לא הוכרח להגיע לכך. כמסופר על ידי כ"ק מורי וחמי אדמו"ר⁶³, ש"כל 198המאסר היה בהסכמתו של רבינו הגדול .. אילו לא היה הרבי מסכים, לא היו אוסרים אותו, וההוכחה לכך היא מהנסיעה לפטרבורג, שביום שישי נעצרה המרכבה השחורה, ולא הועילו ארבעת הסוסים שהובאו כדי להסיעה, משום שאדמו"ר הזקן התנגד...". "הענין הכללי⁶⁴ של המאסר הוא כ"הלבשה" ברצון, שלא להשתמש בדרך שמעל לטבע". וידוע⁶⁵, שהגבלה מתוך רצון אינה הגבלה אמיתית, שהרי הגבלה אמיתית היא דוקא כזו הבאה בהכרח, על ידי גורם חיצוני. אך כאשר האדם מגביל את עצמו, הרי הדבר תלוי בו.

הסיבה לכך שאצל אדמו"ר הזקן היו שני ניגודים אלו, מובנת מדברי רבותינו נשיאינו, ש"אדמו"ר הזקן הוא 'עצמי', ואצל 'עצמי' אין שום שינויים בזמן ובמקום"⁶⁶. ולפיכך, גם בהיותו במאסר, ובאופן של "התלבשות" כביכול, הוא השפיע על שרי המלוכה עצמם, שהם מצד עצם מציאותם, ישחררו אותו באופן של פדיה בשלום⁶⁷, מתוך הכרה שהוא איש אלקי.

ועל כך מרחיב אדמו"ר הזקן באגרתו²⁸ המפורסמת על הגאולה: "הפליא ה' והגדיל לעשות בארץ .. אשר נתגדל ונתקדש ברבים ובפרט בעיני כל השרים וכל העמים אשר בכל המדינות המלך אשר גם בעיניהם יפלא הדבר הפלא ופלא, וענו ואמרו על זאת כי אם מאת ה' היתה זאת היא נפלאות בעינינו" – שבהיותו תחת שלטונם וברשותם, ראו השרים, והמלך עצמו, שהוא "חכם גדול ואיש אלקי"⁶⁸, והכרה זו, שלהם, ש"מאת ה' היתה זאת", מבטאת את החידוש של גאולת י"ט כסלו,

כפי שהיה אצל יוסף, שהמצב של "הורד" עצמו היה באופן של "וירד" – "כבשון".

ח. החידוש של המאסר והגאולה – ב"שער היחוד והאמונה"

כל ענין מתגלה על ידי תורה אור. וכך בעניננו: החידוש שבמאסרו ובגאולתו של אדמו"ר הזקן, קשור לחידוש בתורתו.

ובמיוחד בספר התניא, אשר כידוע⁶⁹, גאולת י"ט כסלו היתה בזכות שתי שנות חיות בתורה ובעבודה אשר ספר התניא הוסיף לחסידים, אשר משום כך חפץ 199אדמו"ר הזקן שספר התניא יודפס לפני י"ט כסלו.

וההסבר לכך הוא:

בספר "תניא קדישא"⁷⁰, כפי שהוא לפנינו, מופיע שער היחוד והאמונה כחלק שני. אך ידוע, כמסופר אצל חסידים, שאדמו"ר הזקן חשב לקבוע את שער היחוד והאמונה כחלק ראשון, אשר על כן מוצאים ב"חינוך קטן" (שזוהי ההקדמה לשער היחוד והאמונה), פעמיים־שלוש את הביטוי "כמו שיתבאר" בלשון עתיד, למרות שהכוונה היא⁷¹ לענינים אשר מבוארים בחלק הראשון.

יותר מכך: כיון שאדמו"ד הזקן השאיר את הניסוח "כמו שיתבאר", ולא שינה אותו ללשון עבר – "נתבאר" – הרי זאת הוכחה, שאף לאחר שאדמו"ר הזקן החליט, ששער היחוד והאמונה יופיע לאחר החלק הראשון, הוא עדיין הותיר מקום לסברתו הקודמת, ולשער היחוד והאמונה יש ענין כאילו הוא מופיע מוקדם יותר (אך לא ברוב הענינים).

בעבודתו הרוחנית של האדם התהליך הוא, שכדי להגיע לאהבה ויראה, שבכך עוסק חלקו הראשון של התניא, יש צורך תחלה ב"אמונה הטהורה ונאמנה ביחודו ואחדותו יתברך ויתעלה", שבכך עוסק שער היחוד והאמונה, כמבואר בסוף "חינוך קטן".

לפי זה יש לומר, שענין מאסרו וגאולתו של אדמו"ר הזקן, מתבטא בתניא, בתורתו של אדמו"ר הזקן, בעיקר בשער היחוד והאמונה⁷².

ט. הנושאים העיקריים ב"שער היחוד והאמונה"

בין הענינים העיקריים, שאדמו"ר הזקן מבאר ומחדש בשער היחוד והאמונה, יש, לכאורה⁷³, שתי נקודות כלליות:

א) ההסבר על "פירוש הבעל־שם־טוב" על הפסוק "לעולם⁷⁴ ה' דברך נצב בשמים" – ש"דברך שאמרת⁷⁵ יהי רקיע .. תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים .. להחיותם .. אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן, היו כל השמים אין 200ואפס ממש והיו כלא היה כלל .. כמו לפני ששת ימי בראשית ממש⁷⁶, שמכך מובן "איך שכל נברא ויש הוא באמת נחשב לאין ואפס ממש לגבי כוח הפועל ורוח פיו שבנפעל המהווה אותו תמיד ומוציאו מאין ממש ליש"⁷⁷.

ב) שה"צמצום" איננו "כפשוטו, שהקדוש ברוך הוא סילק עצמו ומהותו ח"ו מהעולם הזה, רק שמשגיח מלמעלה בהשגחה פרטית על כל היצורים כולם אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת"⁷⁸.

ויש לומר, שההסבר אודות הצמצום, שאיננו כפשוטו, אינו ענין בפני עצמו, אלא הוא בהמשך ובקשר להסבר על חידוש הבעל־שם־טוב, כפי שיוסבר להלן.

י. בכל נברא – אלקות

החידוש בפירוש הבעל־שם־טוב איננו רק שדבר ה' צריך תמיד לחיות את הנברא, בכל רגע ורגע, אלא גם שהמילים "יהי רקיע..." הן "מלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם"⁷⁶. וכך בכל הנבראים, שהמילים והאותיות שבה"עשרה מאמרות" המהווים ומחיים אותם, מלובשים בתוכן, וכפי שהוא מרחיב על כך⁷⁹, שבכל נברא "יש בחינת נפש וחיות רוחנית", כי אף הנבראים שאינם מוזכרים בעשרה מאמרות שבתורה, גם אליהם נמשכת חיות היורדת מדרגה לדרגה מה"עשרה מאמרות" שבתורה "על ידי חילופים ותמורות האותיות וגימטריאות .. עד שיוכל להתצמצם ולהתלבש ולהתהוות ממנו נברא פרטי זה".

כלומר, אין הכוונה שדבר ה' מהוה תמיד את הנברא, ואילו הנברא הוא דבר נפרד ממנו, אלא שדבר ה' מלובש בתוך הנברא עצמו, ב"דרגתו" של הנברא, עד אשר חיותו ונפשו של כל נברא הוא דבר ה' המלובש בו. וכך מובן ש"כל נברא ויש הוא באמת נחשב לאין ואפס ממש לגבי כוח הפועל ורוח פיו שבנפעל המהווה אותו תמיד ומוציאו מאין ממש ליש"^*.

לפי זה יוצא, לכאורה, שהתבטלותו של הנברא אינה מושלמת. שהרי, החיות המתלבשת בנבראים היא מצומצמת ומוגבלת, בהתאם לדרגת הנברא, כדלעיל, ולכן הדבר "נותן מקום למציאות היש", ולפיכך גם ההתבטלות מצד החיות אינה התבטלות מוחלטת⁸⁰.

אך לפי הסברו של אדמו"ר הזקן בהמשך, שהצמצום אינו כפשוטו 201ח"ו, כלומר, גם⁸¹ ב"דרגה" שבה האור והחיות האלקית מצטמצמים ו"מתלבשים" בתוך הנבראים, גם שם "לית אתר פנוי מיני'"⁸² ו"מהותו ועצמותו יתברך .. מלא את כל הארץ ממש בזמן ומקום"⁸³, נובעות שתי מסקנות קוטביות:

לכל נברא יש "נפש וחיות רוחנית" מסויימת משלו, על ידי צמצום והתלבשות של דבר ה' בכל נברא ונברא, ויחד עם זאת קשור כל נברא לעצמותו ומהותו יתברך, כי גם ב"דרגתו" של הנברא, ישנה "מהותו ועצמותו יתברך". וכיון שמהותו ועצמותו יתברך אינה מוגבלת במגבלות העולם כלל, ניתן לחוש בכך שמציאותו של העולם עצמו היא אלקות⁸⁴, ובביטוי הידוע⁸⁵: היש הנברא הוא היש האמיתי – אין עוד מלבדו⁸⁶.

202יא. התכלית – "ונגלה כבוד ה'"

כל הענינים שבתורה הם הוראה לעבודתו הרוחנית של כל אחד ואחד, ובמיוחד ענינים מפורסמים שקשורים לנשיא בישראל, נשמה כללית, ובמיוחד שענין המאסר היה כרוך במסירות נפש לתורת החסידות עבור כל ישראל, כל אחד ואחד מישראל. ויש לומר, שעל ידי כך פתח אדמו"ר הזקן צינור של מסירות נפש לעבודת ה' בתורת החסידות⁸⁷.

עבודתו של כל יהודי, בהימצאו בחשכת הגלות, היא להאיר את חשכת הגלות על ידי עבודתו בנר מצוה ותורה אור, ובמיוחד בתקופה של עקבתא דמשיחא,

אשר כדי להאיר חושך כפול ומכופל כל כך, יש צורך באור עצום ונעלה יותר⁸⁸, ועד למאור שבתורה, פנימיות התורה⁸⁹, שנתגלה בימינו אלה בתורת החסידות.

מפני החשיכה העצומה בעולם עלולים להתעורר קשיים ונסיונות קשים בעבודה הגורמים ליהודי לחוש שלא זו בלבד שהיהודים ככלל הם "אתם המעט מכל העמים", אלא גם בתוך ישראל עצמם, הוא בינתיים במיעוט העוסק בעבודה של הפצת היהדות – נר מצוה ותורה אור, ובמיוחד בהפצת המעיינות חוצה.

והיהודי עלול לחשוב, שמן הראוי להמתין עד שיחלפו הקשיים, ההעלמות וההסתרים, ולאחר מכן ימשיך בעבודתו.

על כך נלמדת הוראה מהאמור לעיל: על היהודי לדעת, שהעולם וכל אשר בו מתהווה בכל רגע ורגע מאין ואפס המוחלט ממש, מהקדוש־ברוך־הוא אשר אין לו עילה וסיבה הקודמת לו ח"ו⁹⁰. ולפיכך, לא ייתכן שתהא מציאות אשר תפריע ליהודי בעבודתו בהפצת נר מצוה ותורה אור, והפצת המעיינות חוצה.

ולגבי ההפרעות וההעלמות וההסתרים שהוא רואה בעבודתו, עליו לדעת, שהצמצום אינו כפשוטו ח"ו, אין זה העלם אמיתי, ותכלית הדבר היא, שהוא יגלה בעצמו את ה"חלק אלוקה ממעל ממש"⁹¹ הנמצא 203בתוכו, ואת הכוחות שהשקיעו בו רועי החסידות⁹², וכך יגיע לידי "כבשון" ושליטה בגלוי על הבלבולים וההעלמות וההסתרים.

ועל ידי עבודתו של כל אחד ואחד באופן של "כבשון" בד' אמות שלו בהפצת היהדות, כולל הפצת המעיינות חוצה, מחישים יותר את ביאת משיח צדקנו, שאז יראו כולם בגלוי בעיני בשר את "וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ"⁹³, ועד ל"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"⁹⁴.

כי אז יהיה "ונגלה כבוד ה'"⁹⁵,

גם עתה הוא "מלא כל הארץ"⁹⁶ כפשוטו ממש, אך לא בגלוי, ואז יהיה "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר".