שיחה א

95שיחה א

א. "צבור עיקר" או "שליח צבור עיקר"

לגבי תפלה בצבור – שהיא מהענינים הנעלים ביותר בתפלה¹ – קיימת מחלוקת בין חכמים לבין רבן גמליאל²: חכמים אומרים "כשם ששליח צבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב" – חל חיוב על כל יחיד מבין הצבור להתפלל בעצמו; "רבן גמליאל אומר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן".

והגמרא³ מביאה על כך ברייתא⁴: "אמרו לו לרבן גמליאל; לדבריך למה צבור מתפללין? אמר להם: כדי להסדיר שליח צבור תפלתו (לאפשר לשליח הצבור להתכונן בזמן זה לתפלתו⁵), אמר להם רבן גמליאל: לדבריכם למה שליח צבור יורד לפני התיבה, אמרו לו: כדי להוציא את שאינו בקי, אמר להם: כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי".

כלומר: לפי חכמים, הרי "צבור עיקר"⁶: התפלה בצבור היא העובדה שהצבור מתפלל יחדיו⁷, ואילו חזרת הש"ץ הוא רק תקנה כדי להוציא ידי חובה את מי ש"אינו בקי"⁸. לעומת זאת, רבן גמליאל סובר ש"שליח צבור עיקר"⁶: העיקר בתפלה בצבור היא תפלת הש"ץ, והענין שלפני חזרת הש"ץ מתפלל כל יחיד מן הצבור תפלת לחש בשביל עצמו, הוא תקנה בלבד 95לצורך שליח הצבור⁹ – "כדי להסדיר שליח צבור תפלתו".

ב. איכות או כמות?

על מה מתבססת המחלוקת, אם "צבור עיקר" או "שליח צבור עיקר"?

ניתן לומר, שמחלוקת זו קשורה לשאלה המפורסמת¹⁰ – מה חשוב יותר, ריבוי הכמות או גודל האיכות – אשר לגבי שאלה זו יש מחלוקת בין רבן גמליאל לחבריו:

מסופר בגמרא¹¹, שכאשר רבן גמליאל היה נשיא, "היה .. מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש", ולאחר מכן, כאשר העבירוהו מן הנשיאות, ורבי אלעזר בן עזריה התמנה לנשיא¹², "סלקוהו¹¹ לשומר הפתח, ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס .. ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי".

כלומר: רבן גמליאל סובר, שהחשוב ביותר בישיבה, בבית המדרש, היא איכות התלמידים, ולפיכך, הוא נהג להרשות רק לתלמידים אשר תוכם כברם להכנס לבית המדרש, למרות שעל ידי כך התמעטה כמות התלמידים. ואילו חבריו – רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא – סוברים שריבוי הכמות מכריע את מעלת האיכות, ולכן יש להכניס לבית המדרש גם תלמידים שאין תוכם כברם, כי העיקר הוא ריבוי כמות התלמידים בישיבה, למרות שעל ידי כך תגרם ירידה כלשהי באיכות הכללית של בית המדרש – וממילא גם באיכות הפרטים.

ולפי זה יש לומר, שכאשר רבן גמליאל סובר ש"תפלת הש"ץ עיקר" הרי הוא ממשיך ונוקט באותה שיטה, שהאיכות מכריעה את הכמות.

ג. תפלה בצבור – כמות ואיכות

ההסבר לכך הוא:

בחשיבות של "צבור" כשלעצמה, נכללות שתי המעלות של "כמות" ושל "איכות" גם יחד¹³: א) צבור מורכב דוקא מכמות רבה של עשרה מישראל, לפחות¹⁴. ב) הצירוף של עשרה מישראל יוצר מציאות חדשה, חטיבה אחת של עדה קדושה – חשיבות באיכות.

וזהו ההבדל בין תפלת הצבור, הכוללת את התפלות של כל אחד ואחד 96מן היחידים בצבור בפני עצמו, לבין תפלתו של שליח הצבור:

לתפלת הצבור יש מעלה של כמות רבה – התפלות הרבות המצטרפות יחדיו – כאשר עשרה מישראל מתפללים ביחד.

ואילו בתפלת שליח הצבור ישנה מעלת האיכות, כי

[בנוסף לכך שלשליח הצבור מוכרחות להיות מעלות מסויימות ותנאים מוגדרים¹⁵, ולכן תפלתו כיחיד חשובה באיכותה יותר מתפלותיהם של מתפללים סתם, הרי יותר מכך:]

מהותו של שליח הצבור היא, שהוא כולל את פפיות עמך בית ישראל¹⁶, ש"הוא נעשה שליח לכולם .. שפיו כפיהם"¹⁷, כך שכל מלה שהוא מתפלל, הרי זה כאילו כל העדה אומרת תפלה זו באמצעות פיו. כלומר, בתפלת שליח הצבור מרוכזת ומאוחדת תפלת הצבור כולו, כאשר הוא הופך למציאות אחת של עדה קדושה – וזוהי מהות שונה לחלוטין באיכות התפלה, אפילו ביחס לתפלות של המתפללים הרבים שבצבור.

וזוהי המחלוקת בין חכמים לבין רבן גמליאל¹⁸: חכמים סוברים שהכמות הרבה מכריעה את האיכות, ולכן הם אומרים שהעיקר של התפלה בצבור היא תפלת הצבור בלחש. ואילו רבן גמליאל סובר שהאיכות מכריעה את הכמות, ולכן, למרות שתפלתו של שליח הצבור מעטה בכמות – זוהי תפלה אחת בלבד – בכל זאת היא חשובה יותר מתפלת כל הצבור, כי היא נעלית מאוד באיכותה, כי היא כוללת את הכוח של כל הצבור כאחד¹⁹.

ד. בכל מחלוקת בפני עצמה – חידוש

כבר הוסבר²⁰, שכאשר יש מחלוקת בין חכמים מצד סברות זהות בשני מקומות או יותר – יש חידוש בכל מחלוקת לעומת שאר המחלוקות, אשר משום כך מובאות כל המחלוקות 97במפורש, ואי אפשר ללמוד עליהן זו מזו – ובלשון הגמרא "וצריכא":

וכך בעניננו: בכל אחת משתי המחלוקות שהובאו לעיל יש חידוש:

בענין של "בית המדרש", הרי מדובר על תלמיד "שאין תוכו כברו", ואם כך חסרה בו בכלל ה"איכות" והמהות של "תלמיד", כדברי חז"ל²¹ "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם". לעומת זאת, בענין התפלה, הרי בתפלת הצבור ישנה לא רק מעלת הכמות, אלא גם מעלת האיכות, כי כאשר עשרה יהודים מתפללים יחדיו, הרי יש בתפלתו של כל אחד מהם בפני עצמו כחלק של הצבור מעלה²² ואיכות מיוחדת לעומת תפלת היחיד. ורק זו בלבד, שאיכותה של תפלת שליח הצבור, שבה מתאחד כל הצבור כמציאות אחת של עדה קדושה, היא נעלה עוד יותר וביתר שאת.

ולכן, אילו היתה מופיעה שיטתו של רבן גמליאל רק בענין "בית המדרש", ניתן היה לחשוב, שדוקא שם הוא קובע שהאיכות מכריעה. ואילו בענין התפלה הוא מסכים ש"תפלת צבור עיקר", כי היא כוללת את שתי המעלות: איכות נעלה יותר (לעומת תפלת היחיד) וכן ריבוי כמות²³.

לכן מופיעה שיטת רבן גמליאל במפורש גם בענין התפלה, כדי להבהיר, שגם במקרה זה כדאית ההמעטה בכמות למען איכות נעלה יותר.

ומצד שני, אילו היתה שיטת רבן גמליאל מופיעה רק בענין התפלה, הרי בנוסף לכך שניתן היה לומר שבענין בית המדרש מסכימים החכמים לשיטת רבן גמליאל לפי ההסבר שלעיל – הרי גם לשיטת רבן גמליאל אי אפשר היה להסיק משם שהוא סובר כך גם לגבי "בית המדרש". כי מהותו של בית המדרש היא התורה, אשר נקנית 98בדיבוק חברים ובפלפול התלמידים²⁴, ואדרבה, מתלמידי יותר מכולם²⁵, ואם כך, ככל שרבים התלמידים (גם אלה שאין תוכם כברם) כך רב יותר הפלפול²⁶ ועמוק יותר הענין של "נקנית".

[ובדרך המוסר יש להוסיף: כיון שהתורה היא מלשון הוראה²⁷ להראות לאדם כיצד עליו להתנהג – היה מקום לומר שהישיבה היא גם לתלמידים שאין תוכם כברם, כדי שהם ידעו כיצד להתנהג, ויותר מכך, להשפיע עליהם שהם ייהפכו ל"תוכם כברם"²⁸].

ולכן צריך לכתוב את שיטת רבן גמליאל בענין "בית המדרש" במפורש, כדי להשמיענו שגם בענין זה סובר רבן גמליאל שהאיכות היא המכריעה.

ה. "חומר" או "צורה"?

משמעות השאלה הנ"ל, אם הכמות מכריעה או האיכות, עולה בקנה אחד, או דומה, לפחות, לשאלה המובאת בכמה ענינים, כפי שמסביר הגאון הרוגוטשובי בהרחבה במספר מקומות²⁹: מהו העיקר בכל דבר – חומריותו וגשמיותו, או ה"צורה" והתוכן.

אם העיקר הוא החומר – הרי שהכמות הרבה מכריעה וחשובה יותר מהאיכות. אך אם העיקר הוא הצורה והתוכן שבדבר – הרי האיכות מכריעה את הכמות.

לפי זה ניתן למצוא מחלוקת נוספת בין רבן גמליאל לבין חכמים שגם בה כל אחד נוקט "לשיטתי'": בהלכה של "טענו חטים והודה לו בשעורים פטור. ורבן גמליאל מחייב"³⁰. חכמים – תנא קמא – סוברים שמודה במקצת חייב רק כאשר ההודאה במקצת היא "ממין הטענה", ואילו רבן גמליאל סובר שגם כאשר ההודאה אינה ממין הטענה, חייבים בשבועה משום מודה במקצת.

וגם לגבי מחלוקת זו ניתן לומר שהיא כרוכה באותה שאלה – מהן עיקרו של הדבר: החומר, והכמות, או הצורה, והאיכות.

99כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר:

הסיבה לכך שהודאתו של המודה במקצת צריכה להיות ממין הטענה היא³¹, כי כאשר ההודאה אינה ממין הטענה יוצא, שאין האדם מודה במקצת הטענה³²: על הטענה בענין של חטים, הרי אין הוא "מודה במקצת" אלא "כופר הכל". שהרי, על הודאתו בשעורין אין קיימת כלל טענתו של התובע, ולכן אין לומר עליו שהוא מודה במקצת הטענה.

אך תלוי מה נחשב כעיקר ה"טענה", כי בטענה ובתביעת ממון יש שני ענינים: התביעה בפועל מתבטאת בדבר מסויים – חטים, שעורים וכדומה – שזהו ה"חומר", והכמות, של התביעה. ואילו ה"צורה", התוכן, של התביעה הוא הממון שדורש האדם מהחבר, שהוא זהה בכל התביעות: חטים, שעורים וכדומה.

וזוהי המחלוקת בין חכמים לבין רבן גמליאל, וכל אחד בשיטתו נוקט: חכמים סוברים, לפי שיטתם, שהעיקר הוא החומר שבדבר, הכמות. וכך בעניננו, העיקר הוא ה"חומר" שבטענה. ולכן יוצא, שבמקרה של "טענו חטים והודה לו בשעורים" אין הודאה במקצת הטענה. לעומת זאת, רבן גמליאל סובר שאיכות הטענה קובעת, והיא זהה הן בחטים והן בשעורים – ולכן יש כאן הודאה במקצת, אף כאשר היא איננה "ממין הטענה", מצד "חומר" הטענה.

ו. חשיבות האיכות לא רק בחפצא של מצוה

והחידוש במחלוקת זו על פני שתי המחלוקות הקודמות הוא:

בית המדרש – תורה – ותפלה הם ענינים של מצוה, וניתן היה לומר, שרבן גמליאל סובר שאיכות הדבר מכריעה כיון שבחפצא של מצוה ובדבר שבקדושה חשובה ומכריעה האיכות (והתוכן) של הדבר.

אך לדברי הרשות אין כלל חשיבות של תורה בדומה לדברי רש"י³³ על סעודת חול – "סעודת חול לא חשיבא ולא שייכא בה הזמנה", כי בהיותה סעודת רשות – ולא מציאות של תורה וקדושה, אין לה כלל חשיבות עד כדי כך שדרושה לה הכנה,

ולכן, אילו לא היתה מופיעה במפורש שיטתו של רבן גמליאל לגבי ההלכה של טענו חטים והודה לו בשעורים, אי אפשר היה ללמוד זאת לפי שיטתו בעניני תורה ותפלה, 100ובדומה לכך, גם מצד שני: אילו היתה מופיעה המחלוקת בין חכמים לרבן גמליאל רק לגבי ההודאה ממין הטענה – אי אפשר היה להסיק מכך את שיטת חכמים לגבי תורה ותפלה.

ז. "וחסד לאומים חטאת"

כשם שאנו מוצאים את השיטות של רבן גמליאל ושל חכמים לגבי שני ה"עמודים"³⁴ של תורה ושל תפלה – כך אנו מוצאים זאת גם לגבי ה"עמוד" השלישי³⁴, עמוד הצדקה – גמילות חסדים.

בגמרא³⁵ מובאת מחלוקת לגבי משמעות הפסוק³⁶ "וחסד לאומים חטאת": רבי אליעזר אומר "וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שאומות (עכו"ם) עושין חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו". רבי יהושע אומר "כל צדקה... חטא הוא להן, שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן" ורבן גמליאל אומר "כל צדקה וחסד... חטא הוא להן, שאין עושין אלא להתייהר בו".

ומסביר המהרש"א³⁷ את ההבדל כאן בין "להתגדל בו" לבין "להתייהר בו": המשמעות של "להתגדל בו" איננה "לשון גדולה וחשיבות", שהרי זוהי גם המשמעות של "להתייהר" – אלא הכוונה היא ל"גדולה בשנים שיאריכו ימים".

כלומר, ההבדל בין שתי הדרשות הראשונות, של רבי אליעזר ושל רבי יהושע, לבין דרשת רבן גמליאל הוא: לפי הדרשות הראשונות הרי "חטאת" האומות היא בכך שהם עושים צדקה וחסד רק למען שכר. ואילו לפי רבן גמליאל חטאם הוא בזה, שמעשי החסד והצדקה שלהם נעשים לצורך "להתייהר" ומביאים לידי מדה וחטא של גאוה.

מה הן הסברות שבבסיס מחלוקת זו? ניתן לומר, שהיא כרוכה בשאלה – מה מכריע יותר: חומר או צורה.

ח. "להתייהר" – פגם בעיקר הצדקה

ההסבר לכך הוא:

הקביעה, שצדקה וחסד שעושים הגויים, לא זו בלבד שאינה מצוה, אלא להיפך זוהי חטאת – קביעה זו יכולה להיאמר, כאשר מעשיהם נעשים באופן שיש פגם בחסד ובצדקה שלהם, ואשר משום כך זוהי "חטאת".

במצות הצדקה יש שני חלקים: א) עצם מעשה הנתינה לעני – סיפוק צרכיו של העני. ב) "איכות" הנתינה – בסבר פנים יפות. לגלות לעני בשעת הנתינה תחושה של הזדהות אתו, 101וכדברי חז"ל³⁸ "והמפייסו בדברים". וזה עיקר במצות הצדקה, כפי שפוסק הרמב"ם³⁹: "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות... אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה".

בכך מתבטאת המחלוקת בין רבן גמליאל לבין שתי הדעות הקודמות לו:

רבי אליעזר ורבי יהושע סוברים שהעיקר במצות הצדקה הוא ה"חומר" והכמות, פעולת הנתינה לעני. ולכן, לדעתם, כיון שאומות העולם עושים צדקה וחסד למען שכר, לפיכך זוהי "חטאת": כיון שכל מטרתם היא השכר לעצמם, ועד כדי כך – שאם לא יקבלו את שכרם הם מתחרטים⁴⁰ על הצדקה – יוצא, שיש פגם במעשה הנתינה, שהוא נעשה לפי רצונם שלהם בשכר ולפי גודל השכר, ולא בהתאם לצרכי העני: אין הם עוסקים בנתינת צרכיו של העני, אלא הם דואגים לעצמם לאריכות ימים, או "שתמשך מלכותן".

ואילו רבן גמליאל סובר, שהעיקר בכל דבר הוא ה"צורה" והאיכות. וכך גם במצות הצדקה, שהעיקר בה הוא "והמפייסו". ובהתאם לכך, לדעתו, ה"חטאת" של אומות העולם במעשי הצדקה והחסד אינה משום שהם עושים זאת למען שכר, כי לפי שיטתו אין הם פוגמים בכך בעיקרה של הצדקה, אלא משום שהם עושים זאת "להתייהר" – משום חשיבותו וגדולתו של הנותן, וזהו פגם באיכות הצדקה: עיקרה של הצדקה הוא סבר פנים יפות, פיוס העני, וזה אפשרי רק כאשר הנותן אינו מחשיב את עצמו מעל לעני – ואילו כאן הם נותנים צדקה וחסד באופן הנוגד ל"והמפייסו": מטרתם היא "להתייהר", גאוה וגסות הרוח!

ט. הכרעת האיכות גם על חשבון הכמות

גם בענין הצדקה יש "צריכותא" להדגיש את דעת רבן גמליאל – שהאיכות וה"צורה" היא המכריעה – כי בשיטתו לגבי הצדקה יש חידוש על פני אותה שיטה לגבי דברי קדושה אחרים: תפלה ו"בית המדרש" – תורה:

מהותן ועיקרן של התורה והתפלה איננו ה"חומר"⁴¹, אלא ה"איכות" והתוכן הפנימים שלהן: עיקרה של התורה⁴² הוא⁴³ – הבנת הענין הנלמד⁴⁴, וכך גם כאשר זהו לימוד עמוק המביא 102לידי מעשה, שזהו דבר חשוב ביותר בתורה⁴⁵. וכן בתפלה, הרי היא בעיקר "עבודה שבלב"⁴⁶, כוונה של דע לפני מי אתה עומד⁴⁷ וכדומה.

לעומת זאת, במצות הצדקה, להיפך: העיקר בצדקה הוא לספק את צרכי העני, שהוא יקבל את הדרוש לו. ומשום כך, אפשר לומר שאין כל כך חשיבות לכוונת הנותן, והחשוב ביותר הוא קבלת הצדקה בידי העני. כנאמר בספרי⁴⁸, שכאשר אדם "מאבד סלע מתוך ידו, ומצאה עני והלך ונתפרנס בה, מעלה עליו הכתוב כאילו זכה".

אילו היתה מופיעה שיטת רבן גמליאל רק בענין תפלה ותורה, ניתן היה לומר, שלגבי מצות הצדקה אף הוא סובר שהעיקר היא הכמות. לכן יש צורך להדגיש את שיטתו במפורש גם לגבי הצדקה, להשמיענו, שגם בענין זה סובר רבן גמליאל שהאיכות היא הקובעת.

ומצד שני, וענין נוסף בדבר: משיטתו של רבן גמליאל לגבי צדקה, אי אפשר היה להסיק מהי שיטתו לגבי תפלה ובית המדרש. כי בענין הצדקה הדיון הוא רק מה מן השנים קובע – חומר (וכמות) או צורה (ואיכות) – באופן שכאשר האיכות מכריעה אין היא פוגעת כלל בכמות.

לעומת זאת, בענין התפלה ובית המדרש הרי שני ענינים אלו נמצאים זה על חשבון זה: כאשר מכריעה האיכות מתמעטת הכמות: בענין בית המדרש – כמות מועטה של תלמידים, רק אלו אשר תוכם כברם, במקום שבבית המדרש יתרבו הספסלים.

ואף יותר מכך בענין התפלה – כל המהות וההגדרה של ה"איכות" שבתפלת שליח הצבור מתבססת על הכמות המעטה, שאין תפלות רבות, אלא אך ורק תפלה אחת עבור הצבור כולו.

ולכן, אי אפשר היה ללמוד משיטת רבן גמליאל בענין הצדקה, שגם בענינים של תורה ותפלה מכריעה האיכות.

ומכל האמור לעיל מובן גם ה"צריכא" של הדגשת שיטת חכמים בענין הצדקה.

י. נשיא לעומת חברי סנהדרין

ויש לומר, שחידוש זה בשיטת רבן גמליאל, הנלמד מתפלת שליח הצבור – שאף איכות הממעטת את הכמות היא המכריעה – קשור למהותו של רבן גמליאל כנשיא:

103הנקודה העיקרית של נשיא הוא, שנשיא הוא דוקא אחד⁴⁹. בדומה למלך, שייתכן משנה למלך, פלג קיסר⁵⁰, אך מלך ממש יכול להיות רק אחד. קיום שני מלכים אפשרי רק כאשר הם מולכים בשני מקומות שונים⁵¹, בדומה למלכי יהודה ומלכי ישראל.

הסיבה לכך היא, משום שמהותו של נשיא, ומלך, היא האיכות, וכידוע⁵² שהנשיא והמלך הוא נקודת המציאות של העם כולו ולכן אין מציאותו קשורה לריבוי כמותי – אלא להפך: אחד בלבד, הכמות המעטה ביותר⁵³, ומעלתו המיוחדת היא דוקא באיכות הנעלה, ולכן הוא המאחד את כל העם ומנהיג אותו.

ולכן, שיטתו של רבן גמליאל בענין התפלה היא שלא זו בלבד שהאיכות היא החשובה, אלא שהיא מכריעה עד כדי כך, שהיא קובעת גם כאשר עקב כך מתמעטת הכמות לחלוטין.

וזהו גם ההבדל בין שיטותיהם של רבן גמליאל ושל חכמים, שהם היו חברי סנהדרין, שמהותם היא הכמות הרבה. שהרי בסנהדרין הכרחי שתהיה כמות רבה, שבעים ואחד חברים, וכאשר חסר ולו אחד מהם, ואף הקטן שבהם, אין זו סנהדרין⁵⁴.

ומכך נובעת המחלוקת הכללית ביניהם, כדלעיל – אם הכמות הרבה מכריעה את האיכות, או להיפך, כפי שמודגש במחלוקתם בענין התפלה: חכמים סוברים ש"תפלת הצבור עיקר" (בדומה לחברי הסנהדרין, שהיו מוכרחים להיות ע"א סנהדרין).

ולעומת זאת, רבן גמליאל סובר ש"תפלת שליח הצבור עיקר", מפני ששליח הצבור הוא הנקודה האיכותית של הצבור כולו – בדומה לנשיא⁵⁵, שהוא המהות המאחדת את ה"איכות" של העם כולו. (משיחות ו' תשרי ויום שמח"ת תשל"ז)