שיחה א

104שיחה א

א. מינוי מלך – מצוה או

דרישה בלתי רצויה?

לגבי מצות מינוי מלך – "שום תשים עליך מלך"¹ מפורסמת השאלה²:

כאשר בקשו ישראל משמואל הנביא "תנה לנו מלך", לא מצאה חן בקשה זו בעיני שמואל כלל³, וגם הקדוש־ברוך־הוא אמר "כי אותי מאסו..."⁴. ולכאורה הרי זוהי מצוה שהקדוש־ברוך־הוא ציוה עליה את בני ישראל? ובמיוחד לפי מאמר חז"ל⁵ "ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך..." – שמכך מובן, שזוהי מצוה נעלית ביותר, אף יותר מן המצוות התלויות בארץ.

וכן, אם דרישתם למלך בתקופה ההיא היתה בלתי רצויה, מדוע הורה אז הקדוש־ברוך־הוא לשמואל שייענה לישראל וימנה עליהם מלך?

ב. שתי הדרגות של מינוי מלך

בתורת החסידות⁶ מוסבר על כך, שלמינוי מלך יש שתי מטרות – זו למעלה מזו:

א) טעם פשוט, כלשון המשנה⁷, כי "אלמלא מוראה (של מלכות) איש את רעהו חיים בלעו" – שהמלך ידאג לכך שהתנהגות אנשי המדינה תהיה כראוי.

אף כאשר הגיוני ומובן שיש להתנהג כראוי, אין די בכך, כי העין רואה והלב חומד...⁸, ולפיכך יש צורך ביראת המלך המביאה לידי התנהגות בדרך הישרה.

ב) במצב שבו המוח שליט על הלב תמיד, אין הכרח במינוי מלך לצורך האמור, אך יש ענינים שהעם אינו מבין כיצד לנהוג בהם. רק המלך, עקב מעלתו הנשגבה בהיותו משכמו ומעלה גבוה מכל העם⁹ מבין אותם, והוא פוקד כיצד לנהוג, ואנשי המדינה נוהגים כך, מפני שכך ציוה המלך.

זוהי המהות הפנימית והשרש של 104מינוי מלך בעם ישראל, אשר אדונם ומלכם הוא הקדוש־ברוך־הוא, והמלך – בשר ודם – הממונה, הוא הממוצע המגלה את מלכות ה' לישראל:

יהודים הם מאמינים מצד עצמם, הם מבינים וחשים שחיותם נובעת ממלכותו של הקדוש־ברוך־הוא, וזה צריך לעורר אצלם התבטלות כלפי הקדוש־ברוך־הוא, וכאשר הם שרויים במצב שחסרה אצלם התבטלות זו, הם זקוקים למלך בשר ודם, שבאמצעות מורא מלכותו התעורר אצלם יראה והתבטלות כלפי מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא.

אך כאשר היהודים מתנהגים כראוי, וקיימת אצלם התבטלות זו לאלקות מצד עצמם, אז ההשפעה של מינוי המלך היא באופן נעלה יותר: דרגות האלקות שאליהן אין היהודים מסוגלים להגיע בעצמם, משום שדרגות אלו נעלות מהשגתם, אז המלך, שמסוגל להשיג דרגות אלו עקב מעלתו הרמה, "ממשיך" ומשפיע אותן לעם ישראל, ועל ידי כך מתעורר אצל ישראל אופן נעלה יותר של יראה והתבטלות, הנעלה מהבנתם והשגתם.

ג. "כי אותי מאסו..." – חוסר יראת שמים

לפי זה ניתן להשיב על השאלות שהובאו לעיל:

שמואל הנביא רצה שישראל יהיו במצב של התבטלות לאלקות מצד עצמם, ללא הזדקקות למלך, ושהמלך יעורר בם את הדרגה הנעלית יותר של התבטלות ויראה – יראה עילאה. אך ישראל בקשו "מלך לשפטנו ככל הגויים"¹⁰, – מלך שימנע מצב של "איש את רעהו חיים בלעו". בקשה זו מצביעה על כך שחסרה בם יראת שמים שצריכה להיות אצל יהודים מצד עצמם. ולכן אמר הקדוש־ברוך־הוא "כי אותי מאסו..." – חסרה בהם יראת שמים.

ומובן, שלמרות זאת נענה להם הקדוש־ברוך־הוא וציוה למנות מלך, כי כאשר חסרה לישראל, מכל סיבה שהיא, יראת ה', הרי למרות שהיהודי צריך להגיע להתבטלות בעצמו, ללא השפעת המלך, בכל זאת אי אפשר להמתין עד שיגיע לכך ולהשאיר את היהודי עד אז ללא עול מלכות שמים ח"ו.

עליו לקבל על עצמו מיד מלך, שישפיע עליו בענינים אלו. ולאחר מכן, במשך הזמן, הוא יגיע בעצמו לדרגה של ההתבטלות והיראה, עד לדרגות מן הסוג השני, שניתן להגיע אליהן באמצעות מלך, כדלעיל.

ד. "עשה לך רב" מיד

מכל ענין צריך ללמוד הוראה לעבודת ה':

105למרות שבתקופת הגלות אין מלך, בכל זאת אומרים חז"ל¹¹ "מאן מלכי רבנן". כשם שקיימת מצות מינוי מלך, כך חל על היהודי הציווי של מלכי רבנן "עשה לך רב"¹².

ועל כך נלמדת ההוראה מהאמור לעיל: יש הסוברים, שלגבי ענינים פשוטים הם יכולים להבין ולהחליט בעצמם, ולכן אין הם זקוקים לשאול על כך "רב".

המשנה אומרת "עשה לך רב", כל יהודי צריך "רב" – אך הם סוברים, שהכוונה היא לענינים נעלים, ואילו כאשר הם עוסקים בענינים פשוטים, הם מאמינים בעצמם, וחושבים שאינם זקוקים להשפעה של רב.

ואף אם עוברת תקופת זמן, והיהודי שרוי עדיין באותו מצב ובדרגה נמוכה, בכל זאת חושב יהודי זה, שלא כדאי לגשת בענינים אלו לשאול "רב". הוא מצפה "עד שיערה עליו רוח ממרום", עד אשר יתעורר בעצמו ליראת ה' כראוי ויתקן בכחות עצמו את הטעון תיקון.

על כך באה ההוראה של מינוי מלך ברוחניות עתה: למרות שהשפעתו של המלך על היהודי קשורה בעיקר לדרגות נעלות, בכל זאת כאשר שרויים במצב של "אותי מאסו", ח"ו, או שקיים חשש לכך – יש צורך להשתמש לשם כך מיד במורא המלך.

ה. יש לטרוח עד למציאת "רב"

יש הטוענים, שאין הם מוצאים להם "רב". עליהם לדעת שזאת מעצת ופיתוי היצר. שהרי לא אלמן ישראל¹³, ולא תיתכן מציאות שבין יהודים לא יהיה מישהו שיש לו יותר אהבת ה' ויראת ה', ויכול להיות "רב" עבור אותו יהודי¹⁴. אך יש צורך לשם כך ב"עשה", גם מלשון "מעשין על הצדקה"¹⁵ – כפיה על עצמו – וביגיעה – צריך לטרוח ולחפש עד אשר ימצא "רב". כי האדם אינו יכול לסמוך על עצמו¹⁶ והוא זקוק ל"רב". ואם הוא יטרח ויחפש באמת הוא אכן ימצא רב – יגעת ומצאת¹⁷.

וה"רב" "ילמד" אתו את הפרשיות שנהג המלך לקרוא במעמד "הקהל" – "שמע" ו"והיה אם שמוע"¹⁸ וכדומה. תחילה את "שמע" שהיא קבלת עול מלכות שמים¹⁹, ולאחר מכן "והיה אם 106שמוע... ואספת דגנך", הוא יסביר לו כיצד "ואספת דגנך" תלוי ב"שמוע תשמעו".

ולאחר שה"רב" יעורר אצלו את הדרגא הנמוכה של התבטלות וקבלת עול, הוא ישפיע עליו לאחר מכן להגיע לדרגה הנעלית יותר – יראה עילאה.

וכל האמור לעיל קשור במיוחד לעקבתא דמשיחא, ערב ביאת משיח צדקנו – הכולל את שני הענינים²⁰: "רב" (ילמד תורה את כולם, אפילו את האבות ומשה רבינו²¹), ו"מלך" – מלכא משיחא.