436
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
הערות
- 156. לקוטי הוספות / חג הפסח שיחות
- 2. די דערמאָנטע: בהבא לקמן ראה בארוכה לקו"ש חי"ח ע' 104-7. 112 ואילך.
- 3. קרבן פסח .. אַנגעזאַגט געוואָרן . . ראש-חודש ניסן: בא (יב, ג). מכילתא ופרש"י עה"פ.
- 4. קרבן פסח .. צוגרייטונג צו יציאת"מצרים: מכילתא ופרש"י עה"פ בא שם, ו. ולקיחתו היתה בעשור בחודש -- שבת הגדול דשנה ההיא. ולדעת הצפע"נ (עה"ת בא יב, ג-ד) גם נתקדש אז.
- 5. חודש הגאולה . . ניסן: שמו"ר שם. וראה אוה"ת בא ע' רנט.
- 6. קרבנות ציבור .. וואו יעדער יחיד . . איז פאַרטראָטן אין אים: ראה במדב"ר פי"ח, י. פרש"י עה"פ קורח טז, טו. רמב"ם הל' תמורה פ"א ה*א בסופה. ובארוכה -- מפענ"צ פ"ד ס"ב וס"ד, וש"נ.
- 7. קרבן-פסח . . קרבן יחיד .. מעין פון אַ קרבן"ציבור: ראה פיהמ"ש שם: והמין הרביעי קרבן יחיד דומה לקרבן ציבור והוא קרבן פסח.
- 8. בא בכנופיא: יומא נא, א. פרש"י פסחים סו, סע"ב.
- 9. קרבן-פסח .. בלויז פאָר די .מנויים": זבחים נו, ב במשנה. רמב"ם הל' ק"פ פ"ב.
- 10. טאָרן ניט: כי הר"ש משאנץ (לתו"כ צו ז, יט) דמתיר יחיד הוא בזה. בביאור הרי"פ פערלא לרס"ג מל*ת קעה (קצד, ד ואילך) כ' שגם הרמבים ס"ל כהר"ש משאנץ. וראה תו"ש בא (חי"א) במילואים סי"א (וש"נ) ובוזי"ב.
- 11. אַנדערע קרבנות יחיד: וגם בשחיטתו חלוק שצ"ל דוקא ע"י שלוחו (ראה קידושין מא, ב. מנ"ח מצוה ה' בסופו).
- 12. אנשי-מעמד: תענית כו, א במשנה. ספרי ופרש"י עה*פ פינחס כח, ב. רמב"ם הל' כלי המקדש רפ"ו.
במדבר רבה י״ח:י׳ - הטקסט מספריא
וַיִּשְׁלַח משֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם (במדבר טז, יב), אַף הֵם עָמְדוּ בְּרִשְׁעָן וְלֹא נִזְקְקוּ לַהֲשִׁיבוֹ. (במדבר טז, יב): וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה, הִכְשִׁילָם פִּיהֶם לָרְשָׁעִים, וּבְרִית כְּרוּתָה לַשְֹּׂפָתַיִם, שֶׁמֵּתוּ וְיָרְדוּ לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית לְאַחַר שֶׁיָּרְדוּ חַיִּים שְׁאוֹלָה. (במדבר טז, יג): הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ וגו' כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, עַל מָה אַתְּ מִתְרַבְרֵב עָלֵינוּ, מַה טּוֹבָה עָשִׂיתָ לָנוּ, הוֹצֵאתָנוּ מִמִּצְרַיִם שֶׁהוּא כְּגַן ה', וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא הִכְנַסְתָּנוּ, אֶלָּא הֲרֵי אָנוּ בַּמִּדְבָּר וְהַנֶּגֶף מִשְׁתַּלֵּחַ בָּנוּ. (במדבר טז, יד טו): הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה, וַיִּחַר לְמשֶׁה, לָמָּה, שֶׁאָדָם הַדָּן עִם חֲבֵרוֹ וּמִתְוַכֵּחַ וּמְשִׁיבוֹ, יֵשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ, וְאִם אֵינוֹ מְשִׁיבוֹ, יֵשׁ לוֹ צַעַר. (במדבר טז, טו): וַיֹּאמֶר [משה] אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם, אַל תְּקַבְּלֵם בִּתְשׁוּבָה, הָיָה צָרִיךְ לַמִּקְרָא לוֹמַר אַל תֵּפֶן אֶל עֲבוֹדָתָם, מַהוּ אֶל מִנְחָתָם, כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לְאֵלּוּ חֵלֶק בְּאוֹתָהּ מִנְחָה שֶׁהִקְרִיבוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט, יט): מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ, וְהָיְתָה שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל קְרֵבָה, הוֹאִיל וּפֵרְשׁוּ אֵלּוּ מִבָּנֶיךָ אַל תִּסְתַּכֵּל בְּחֶלְקָם, תַּנִּיחֶנּוּ הָאֵשׁ וְאַל תֹּאכְלֶנָּהּ. (במדבר טז, טו): לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, מַה שֶּׁהָיָה דַרְכִּי לִטֹּל לֹא נָטַלְתִּי מֵהֶם, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּהֶקְדֵּשׁ נוֹטֵל שְׂכָרוֹ מִן הַהֶקְדֵּשׁ, וַאֲנִי בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי יוֹרֵד מִן מִדְיָן לְמִצְרַיִם הָיָה דַרְכִּי לִטֹּל מֵהֶן חֲמוֹר, שֶׁבִּשְׁבִיל צָרְכֵיהֶם יָרַדְתִּי, וְלֹא נָטַלְתִּי. וְכֵן שְׁמוּאֵל הַצַּדִּיק אָמַר (שמואל א יב, ג): הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי, שׁוֹר שֶׁהָיִיתִי מַקְרִיב עֲלֵיהֶם לְקָרְבָּן וּמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם, וְכֵן לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ, מִשֶּׁלִּי הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א טז, כ): עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמואל א ט, יב): כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָּה, לֹא נָטַלְתִּי מִשֶּׁלָּהֶם, וּכְשֶׁהָיִיתִי חוֹזֵר וְעוֹשֶׂה דִּינֵיהֶם וְצָרְכֵיהֶם וְהוֹלֵךְ וְסוֹבֵב כָּל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ז, טז): וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל, דֶּרֶךְ הָעוֹלָם בַּעֲלֵי דִינִין הוֹלְכִין אֵצֶל הַדַּיָּן, וַאֲנִי הָיִיתִי הוֹלֵךְ וְסוֹבֵב מֵעִיר לְעִיר וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם וַחֲמוֹר שֶׁלִּי. וְכֵן משֶׁה אָמַר (שמות יח, טז): כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי, וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי כֵן אֶלָּא הָלַכְתִּי אֶצְלָם, (במדבר טז, טו): וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם, שֶׁלֹא חִיַּבְתִּי אֶת הַזַּכַּאי וְלֹא זִכִּיתִי אֶת הַחַיָּב. וּכְשֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁעָמְדוּ בְּגַאֲוָתָן, אָמַר לָהֶם (במדבר טז, טז): אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ וגו', הָלַךְ קֹרַח כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה וְהָיָה מַטְעֶה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם מָה אַתֶּם סְבוּרִים שֶׁאֲנִי עוֹסֵק לִטֹּל אֶת הַגְּדֻלָּה לְעַצְמִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ שֶׁתְּהֵא הַגְּדֻלָּה עַל כֻּלָּנוּ חוֹזֶרֶת, שֶׁמּשֶׁה נָטַל מַלְכוּת לְעַצְמוֹ, וְהַכְּהֻנָּה גְדוֹלָה נָתַן לְאָחִיו, וְהָיָה הוֹלֵךְ וּמְפַתֶּה כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט כָּרָאוּי לָהֶם עַד שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ עִמּוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, יט): וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה, הִקְרִיבוּ כֻּלָּם מְדַבְּרִים עִמּוֹ, מִיָּד (במדבר טז, כ כב): וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.
רש"י על במדבר ט״ז:ט״ו - הטקסט מספריא
ויחר למשה מאד. נִצְטַעֵר עַד לִמְאֹד:
אל תפן אל מנחתם. לְפִי פְשׁוּטוֹ הַקְּטֹרֶת שֶׁהֵם מַקְרִיבִין לְפָנֶיךָ מָחָר אַל תֵּפֶן אֲלֵיהֶם; וּמִדְרָשׁוֹ: אָמַר, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֵלֶק בִתְמִידֵי צִבּוּר, אַף חֶלְקָם לֹא יְקֻבַּל לְפָנֶיךָ לְרָצוֹן, תַּנִּיחֶנּוּ הָאֵשׁ וְלֹא תֹאכְלֶנּוּ (תנחומא):
לא חמור אחד מהם נשאתי. לֹא חֲמוֹרוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם נָטַלְתִּי. אֲפִלּוּ כְּשֶׁהָלַכְתִּי מִמִּדְיָן לְמִצְרַיִם וְהִרְכַּבְתִּי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנַי עַל הַחֲמוֹר, וְהָיָה לִי לִטֹּל אוֹתוֹ הַחֲמוֹר מִשֶּׁלָּהֶם, לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא מִשֶּׁלִּי; וְתַ"אֻ "שְׁחָרִית", לְשׁוֹן אֲרַמִּי כָּךְ נִקְרֵאת אַנְגַּרְיָא שֶׁל מֶלֶךְ "שַׁחֲוָר":
ויחר למשה מאד AND MOSES WAS VERY DISTRESSED — i.e. he was very much grieved.
אל תפן אל מנחתם TURN NOT THOU TO THEIR OBLATION — According to its plain sense the meaning is: “In respect to the frankincense which they will offer before Thee tomorrow, I beg of Thee do not turn (pay regard) to them”. The Midrashic explanation is: He said, “I know that they have a portion in the continual offerings of the community; let not even this their portion be accepted favourably before Thee — let the fire leave it alone and not consume it” (Midrash Tanchuma, Korach 7).
לא חמור אחד מהם נשאתי means, I have not taken the ass of any one of them; — even when I went from Midian to Egypt and placed my wife and my sons on the ass (Exodus 4:20), and I surely ought afterwards to have taken the price of that ass from their money, yet I took it only from my own (Midrash Tanchuma, Korach 7). The translation given by Onkelos of the word נשאתי is שחרית: in the Aramaic language a forced levy made by the king is so called, viz., שחרור (cf. Rashi on Bava Batra 47a. The translation of Onkelos therefore is: I did not press into my service the ass of any one of them).
משנה תורה, הלכות תמורה א׳ - הטקסט מספריא
כל הממיר לוקה על כל בהמה ובהמה שימיר שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו ואף על פי שלא עשה מעשה מפי השמועה למדו שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה אין לוקין עליה חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם שלשה לאוין אלו אי אפשר שיהיה בהן מעשה כלל ולוקין עליהן ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה שנאמר ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש מפני שיש בה עשה ושני לאוין ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה שהצבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו אף על פי שהן מוזהרין שלא ימירו נמצאת אומר שהיחיד שהמיר הרי התמורה קדש ואפילו המיר בשבת לוקה ארבעים ואחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הצבור הואיל ויש לו בהן שותפות הרי זה לוקה ואין התמורה קודש:
אחד הממיר בזדון או שהמיר בשגגה הרי זה עושה תמורה ולוקה כיצד המתכוין לומר הרי זו תמורת עולה שיש לי ואמר הרי זו תמורת שלמים שיש לי הרי זו תמורה ולוקה אבל אם דימה שמותר להמיר והמיר או שאמר אכנס לבית זה ואמיר מדעתי ונכנס ושכח והמיר שלא מדעתו הרי זו תמורה ואינו לוקה עליה:
אין אדם ממיר בהמתו בקרבן שאינו שלו ואם אמר בעל הקרבן כל הרוצה להמיר בבהמתי יבוא וימיר הרי זה ממיר בה המיר קרבנו בבהמה שאינה שלו אינה תמורה שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:
המתכפר הוא שעושה תמורה אבל לא המקדיש כיצד הקדיש בהמה שיתכפר בה חבירו כגון שהקדיש קרבנות נזיר שיתכפר בהם פלוני הנזיר אותו הנזיר הוא שעושה בהן תמורה אבל לא זה שהקדיש לפי שאינן שלו:
היורש ממיר הניח בהמה לשני בניו ומת הרי זו קריבה ואין ממירין בה שהרי הם בה שותפין והשותפין אין עושין תמורה כמו שביארנו:
אין קדשי נכרים עושין תמורה מן התורה אבל מדברי סופרים שהנכרי שהמיר הרי זו תמורה הקדיש הנכרי בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה הנכרי הרי זו ספק תמורה:
אחד אנשים ואחד נשים אם המירו עושין תמורה:
קטן שהגיע לעונת נדרים שהמיר אע"פ שאינו לוקה יש בו ספק אם עושה תמורה או אינו עושה תמורה:
אין הכהנים ממירין בחטאת ובאשם שאף על פי שהם שלהם אינן זוכין בהן מחיים שאין להם בבשר עד שיזרק הדם ואין הכהנים ממירין בבכורה שאע"פ שהוא זוכה בו מחיים אינו זוכה בו מתחילה שהרי תחילתו בבית ישראל הוא אבל הבעלים שהמירו בבכור כל זמן שהוא בביתם עושים תמורה וכן כהן שהמיר בבכור שנולד לו לא בבכור שלקח מישראל הרי זו תמורה:
אילו של כהן גדול עושה תמורה אבל פרו אינו עושה תמורה אף על פי שהוא משלו הואיל ואחיו הכהנים מתכפרין בו הרי הם בו כשותפין:
העופות והמנחות אינן עושין תמורה שלא נאמר אלא בהמה:
קרבנות בדק הבית אין עושין אותו תמורה שנאמר במעשר לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו והלא המעשר בכלל כל הקדשים היה ולמה יצא ללמד על הכלל מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור וכן השותפין מה מעשר קרבן מזבח יצאו קדשי בדק הבית מה מעשר בהמה הוקש למעשר דגן שאין חייבין בו אלא ישראל ולא נכרים יצאו קרבנות נכרים שאין עושין תמורה כמו שביארנו:
המקדיש בעלת מום קבוע אינה עושה תמורה מפני שלא נתקדש גופה קידוש גמור ואינה אלא קדושת דמים אבל המקדיש בעלת מום עובר או שהקדיש תמימה ואחר כך נולד לה מום קבוע הרי זו עושה תמורה:
אחד הממיר תמים בבעל מום או בעל מום בתמים או שהמיר בקר בצאן או צאן בבקר או כבשים בעזים או עזים בכבשים או נקבות בזכרים או זכרים בנקבות או שהמיר אחד במאה או מאה באחד בין בבת אחת בין בזו אחר זו הרי זו תמורה ולוקה כמניין הבהמות שהמיר:
אין התמורה עושה תמורה ולא ולד בהמות ההקדש עושה תמורה שנאמר והיה הוא ותמורתו הוא ולא ולדו ותמורתו ולא תמורת תמורתו אבל הממיר בבהמה וחזר והמיר בה וחזר והמיר אפילו אלף כולן תמורה ולוקה על כל אחד ואחד כמו שביארנו:
אין ממירין איברים או עוברים בשלימים ולא שלימים בהן כיצד האומר רגלה של בהמה זו או ידה תחת עולה זו או שאמר עובר בהמה זו תחת עולה זו אינה תמורה וכן האומר בהמה זו תחת ידה או רגלה של עולה זו או שאמר בהמה זו תחת עוברה של חטאת זו אינה תמורה:
הממיר בכלאים או בטריפה ויוצא דופן או בטומטום ואנדרוגינוס אין הקדושה חלה עליהן והרי זה כמי שהמיר בגמל או בחמור לפי שאין במינן קרבן ולפיכך אינו לוקה מה בין אלו לבעל מום בעל מום יש במינן קרבן אלו אין במינם קרבן:
הרובע והנרבע הרי הם כבעל מום ועושין תמורה וכן כל כיוצא בהן:
בהמה שחצייה קדש וחצייה חול לא עושה תמורה ולא נעשית תמורה:
כל החטאות שדינן שימותו אינן עושין תמורה וכל חטאת שדינה שתרעה עד שיפול בה מום ותמכר עושה תמורה:
המפריש נקבה לפסחו או לעולתו או לאשמו עושה תמורה אע"פ שאינן ראויין ליקרב הואיל וירדו לקדושת דמים והרי הם תמימים ירדו לקדושת הגוף אבל המפריש שעיר לחטאתו ונשיא שהפריש שעירה לחטאתו וכהן גדול שהפריש פרה לחטאתו אינן עושין תמורה שכל המשנה בחטאות לא נתקדשה כלל ואפילו קדושת דמים כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין:
יומא נ״א א - הטקסט מספריא
בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר, דְּחָלִין עַל בַּעַל מוּם קָבוּעַ, וְאֵין יוֹצְאִין לְחוּלִּין לִיגָּזֵז וְלֵיעָבֵד. אֶלָּא שֵׁם זֶבַח לָא קָתָנֵי.
וּמַאי שְׁנָא? תְּמוּרָה — שֵׁם תְּמוּרָה אַחַת הִיא. זֶבַח — אִיכָּא בְּכוֹר וְאִיכָּא מַעֲשֵׂר.
וּלְרַב שֵׁשֶׁת, אַדְּמוֹקֵים לַהּ בְּאֵילוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, לוֹקְמַהּ בְּפֶסַח, דְּדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה וְעוֹשֶׂה תְּמוּרָה, דְּקׇרְבַּן יָחִיד הוּא? קָסָבַר: אֵין שׁוֹחֲטִין הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד.
וְנוֹקְמֵיהּ בְּפֶסַח שֵׁנִי! מִי דָּחֵי טוּמְאָה?
אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: וְתַנָּא, מַאי שְׁנָא פֶּסַח דְּקָרֵי לֵיהּ קׇרְבַּן יָחִיד, וּמַאי שְׁנָא חֲגִיגָה דְּקָרֵי לַהּ קׇרְבַּן צִיבּוּר? אִי מִשּׁוּם דְּאָתֵי בְּכִנּוּפְיָא — פֶּסַח נָמֵי אָתֵי בְּכִנּוּפְיָא? אִיכָּא פֶּסַח שֵׁנִי דְּלָא אָתֵי בְּכִנּוּפְיָא.
אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן יְהֵא דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה! אֲמַר לֵיהּ: אִין, כְּמַאן דְּאָמַר דָּחֵי, דְּתַנְיָא: פֶּסַח שֵׁנִי דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וְאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה. מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא — אָמַר לָךְ: מִפְּנֵי טוּמְאָה דְּחִיתוֹ וְיֵעָשֶׂה בְּטוּמְאָה?!
וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר לָךְ, אָמַר קְרָא: ״כְּכׇל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אוֹתוֹ״, וַאֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה. הַתּוֹרָה הֶחְזִירָה עָלָיו לַעֲשׂוֹתוֹ בְּטׇהֳרָה, לֹא זָכָה — יַעֲשֶׂנּוּ בְּטוּמְאָה.
e.g., a firstborn or an animal tithe, the sanctity of which takes effect even on a permanently blemished animal, and this offering cannot vacate its sanctified status and assume non-sacred status for its wool to be sheared and to be worked. Rather, you must say that the baraita is not teaching a general category of sacrifices, but when it states: Offering, it is referring to a particular one.
The Gemara asks: And what is different about the two statements, i.e., why does the tanna deal with a specific case in one area, but a general category in the other? The Gemara explains: Substitution is one category, as there is no difference between one case of substitution and another. By contrast, with regard to sacrifices, there is a firstborn and there is the animal tithe, whose halakhot differ from other offerings, and therefore one cannot establish a single general principle. Consequently, the tanna certainly is referring to a specific offering.
The Gemara continues the previous discussion: And according to the opinion of Rav Sheshet, who explains that the offering in question is not the bull of the High Priest but his ram, rather than establishing and interpreting this baraita as referring to the ram of Aaron, let him establish that it deals with the Paschal offering, which overrides Shabbat and ritual impurity and one can perform substitution for it, as according to all opinions, it is the offering of an individual. The Gemara answers: Rav Sheshet maintains that one may not slaughter the Paschal lamb on behalf of an individual, but only for a group. This means that it is not an offering of an individual but, at the very least, that of partners. For this reason, one cannot perform substitution for a Paschal lamb.
The Gemara asks: And let Rav Sheshet establish the baraita as referring to the second Pesaḥ, which is slaughtered by an individual. The Gemara answers: Does the second Pesaḥ override ritual impurity? Since this offering does not override ritual impurity, it cannot be the offering referred to in the baraita.
§ Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rava: And according to the tanna of the aforementioned baraita, concerning the dispute between Rabbi Meir and Rabbi Ya’akov, what is different with regard to the Paschal offering, that he calls it the offering of an individual? And what is different with regard to the Festival peace-offering, which is eaten with the Paschal offering, that he calls it a communal offering? If this distinction is because the Festival peace-offering is brought by a multitude, i.e., the entire nation brings it, the Paschal offering is also brought by a multitude, not as an individual offering. Rava replied: There is the second Pesaḥ, which is not brought by a multitude, and therefore the tanna does not call the Paschal offering a communal offering.
He said to him: If so, that the second Pesaḥ is a communal offering, it should override Shabbat and ritual impurity. He said to him: Yes, as the opinion of this tanna is in accordance with the one who said that the second Pesaḥ overrides ritual impurity. As it was taught in a baraita: The second Pesaḥ overrides Shabbat, but it does not override ritual impurity. Rabbi Yehuda says: It even overrides ritual impurity. The Gemara asks: What is the reason of the first tanna? The first tanna could have said to you that one brings a second Pesaḥ solely because ritual impurity overrode his obligation to sacrifice the first Pesaḥ, i.e., he did not sacrifice the first Pesaḥ because he was impure at that time. And should he now perform the second Pesaḥ in a state of ritual impurity?
And Rabbi Yehuda could have said to you that, with regard to the second Pesaḥ, the verse states: “According to all the statute of the Paschal offering they shall keep it” (Numbers 9:12), which indicates that it should even be brought in a state of ritual impurity, unlike the first Pesaḥ. As for the claim of the first tanna, that the whole reason for the second Pesaḥ is due to ritual impurity, Rabbi Yehuda could respond: The Torah sought an opportunity for one who was impure at the time of the first Pesaḥ to perform it in a state of ritual purity; if he did not merit to perform it in purity, he should nevertheless perform it even in a state of ritual impurity.
משנה תורה, הלכות קרבן פסח ב׳ - הטקסט מספריא
אין שוחטין את הפסח אלא למנוייו שנאמר תכוסו על השה מלמד שמתמנים עליו כשהוא חי ואלו המתמנים על הפסח הם הנקראים בני חבורה:
יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו ומשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד שנאמר יעשו אותו:
אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול היה אחד מבני חבורה קטן או זקן או חולה אם יכול לאכול כזית שוחטין עליו ואם לאו אין שוחטין עליו שנאמר איש לפי אכלו עד שיהיה ראוי לאכול אפילו חבורה של מאה ואין כל אחד מהן יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהן:
אין עושין חבורה נשים ועבדים או קטנים ועבדים מפני שלא תהיה קלות ראש ביניהן אבל עושים חבורה כלם נשים אפילו בפסח שני או כולה עבדים ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל בני החבורה לא שתהיה חבורה כולה קטנים שאינן בני דעת וכן אין עושין חבורה כולה חולים או זקנים או אוננים אע"פשהן יכולין לאכול הואיל ואכילתם מעוטה שמא ישאירו הפסח ויביאוהו לידי פיסול ואם עברו ושחטו על חבורה זו כשר וכן אין עושין חבורה כולה גרים שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פיסול ואם שחטו עליהן כשר:
שחטו שלא למנוייו או למי שאין כל אחד מהן יכול לאכול כזית או ששחטו לערלים או לטמאים פסול שחטו למי שיכול לאכול ולמי שאינו יכול לאכול כזית למנוייו ושלא למנוייו למולים ולערלים לטהורים ולטמאין כשר שאלו הראויין לו אוכלין כהלכה והאחרים כאילו לא חשב עליהם:
שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול שהזריקה חמורה שהיא עיקר הקרבן שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים פסול שהרי יש מחשבת ערלים בזריקה שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו לפי שאין מחשבת אוכלים בזריקה:
מי שהוא בריא בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה או חולה בשעת שחיטה ובריא בשעת זריקה אין שוחטין וזורקין עליו עד שיהיה בריא משעת שחיטה עד שעת זריקה:
שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן אבל אינו שוחטע"יבנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולאע"יאשתו אלא מדעתן ואם שתקו ולא מיחו הרי זה מדעתן:
שחט על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים והלכו ושחטו הן לעצמן יוצאין בשל רבן:
שחטע"יאשתו ובנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העברים ושחטו הן לעצמן אין לך מיחוי גדול מזה ואינן יוצאין אלא בשל עצמן:
האשה שהיא בבית בעלה שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל משל בעלה היתה נחפזת ללכת לבית אביה ברגל הראשון הסמוך לנישואיה כדרך כל הבנות ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל משל אביה מכאן ואילך תאכל ממקום שהיא רוצה והוא שתברור לה מקום שתרצה בשעת שחיטה וכן יתום ששחטו עליו אפוטרופסין יאכל ממקום שהוא רוצה בד"א ביתום קטן אבל גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים והממנה עצמו על שני פסחים אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון:
עבד של שני שותפין בזמן שמקפידין זה על זה שלא יגנבנו לא יאכל משל שניהן ואם אינן מקפידין ממקום שירצה יאכל:
מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שיעשה כולו בן חורין:
עד כמה נמנים על הפסח עד שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד ונמנין עליו ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט כיון שנשחט אינו יכול למשוך את ידו שהרי נשחט עליו נמנו עליו וחזרו אחרים ונמנו עליו ראשונים שיש להם כזית אוכלים ופטורים מעשות פסח שני ואחרונים שרבו עד שלא נמצא בו כזית לכל אחד אינן אוכלין וחייבים לעשות פסח שני:
הממנה אחרים עמו על חלקו ולא ידעו בהן בני החבורה הרי בני החבורה רשאין ליתן לו חלקו אחר שיצלה בעת האכילה ובני החבורה אוכלין משלהן והוא אוכל חלקו עם האחרים שמנה עליו בחבורה שנייה וכן בני החבורה שהיה אחד מהם גרגרן רשאים להוציאו מהן ונותנין לו חלקו ויאכלהו בחבורתו ואם אינו זולל אינן רשאין ליחלק:
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ו׳ - הטקסט מספריא
אי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וקרבנות הציבור הן קרבן של כל ישראל ואי אפשר שיהיו ישראל כולן עומדין בעזרה בשעת קרבן לפיכך תקנו נביאים הראשוני' שיבררו מישראל כשרים ויראי חטא ויהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות והם הנקראים אנשי מעמד וחלקו אותם כ"ד מעמדות כמנין משמרות כהונה ולויה ועל כל מעמד ומעמד אחד מהן ממונה על כולם והוא נקרא ראש המעמד:
בכל שבת ושבת מתקבצין אנשי מעמד של אותה שבת מי שהיה מהן בירושלים או קרוב לה נכנסין למקדש עם משמר כהונה ולויה של אותה שבת והרחוקים שבאותו מעמד כיון שהגיע מעמד שלהן הן מתקבצין לבית הכנסת שבמקומן:
ומה הן עושין אלו המתקבצין בין בירושלים בין בבתי כנסיות מתענין בשני בשבת שלהן ובשלישי וברביעי ובחמישי אבל בערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד שבת ובאחד בשבת אינם מתענים כדי שלא יצאו מעונג שבת לצום:
ובכל יום ויום משבת שהיה מעמדן מתפללין ארבע תפלות שחרית ומנחה ונעילה ועוד מוסיפין תפלה אחרת בין שחרית ומנחה והיא יתירה להן ונושאין כפיהן הכהנים במעמד ג' פעמים בכל יום בשחרית ובתפלה זו היתירה ובנעילה וקורין בספר תורה שלשה אנשים שתי פעמים בכל יום בשחרית ובתפלה השניה שמוסיפין אבל במנחה לא היו קורין בספר תורה אלא על פה כקוראין את שמע ולא היו מתקבצין לתפלת מנחה בע"ש מפני שהן טרודין לשבת:
וקיבוצן לכל תפלה מארבע תפלות אלו ועמידתן שם לתפלה ולתחינה ולבקשה ולקרות בתורה נקרא מעמד:
ובמה היו קוראין במעשה בראשית ביום הראשון קוראין בראשית ויהי רקיע בשני יהי רקיע ויקוו בשלישי יקוו ויהיה מאורות ברביעית יהי מאורות וישרצו בחמישי ישרצו ותוצא הארץ בששי ותוצא הארץ ויכולו:
פרשה גדולה קוראין אותה בשנים וקטנה קורא אותה אחד ושתי פרשיות שקוראין שחרית הם שחוזרין וקורין אותן בתפלה השניה בספר וחוזרין וקוראין אותן במנחה על פה:
שמנת ימי חנוכה לא היו אנשי מעמד עושין מעמד בשחרית וכל יום שיש בו קרבן מוסף לא היה בו מעמד לא בתפלה שניה שלהם ולא במנחה אלא בשחרית ובנעילה בלבד וכל יום שהיה בו קרבן העצים לא היה בו מעמד בנעילה אלא בשחרית ובתפלה שניה ובמנחה:
ומהו קרבן העצים זמן קבוע היה למשפחות משפחות לצאת ליערים להביא עצים למערכה ויום שיגיע לבני משפחה זו להביא העצים היו מקריבין עולות נדבה וזהו קרבן העצים והיה להם כמו יו"ט ואסורין בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה ודבר זה מנהג:
אפילו יחיד שהתנדב עצים או גזרים במערכה אסור באותו היום בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה ודבר זה מנהג:
אנשי מעמד אסורין מלספר ומלכבס כל שבת שלהן ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת ומפני מה אסרו עליהם לספר ולכבס כדי שלא יכנסו למעמדם כשהם מנוולין אלא יספרו ויכבסו מקודם:
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 2
- כרך כב ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה ה ‹ 256 לקו"ש חי"ז ע' 436
- כרך כד ‹ אלול ‹ שיחה א ‹ 97 לקו"ש חי"ז ע' 436
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 30 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך לב הוספות מכתבים כלליים מאותו ספר זבחים נו, ב
- לקוטי שיחות כרך טז בא שיחה ב מאותו ספר זבחים נו, ב
- לקוטי שיחות כרך יז תזריע שיחה א מאותו ספר זבחים נו, ב
- לקוטי שיחות כרך יח בהעלותך שיחה ב מאותו ספר זבחים נו, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן, ה'תשכ"ד זבחים נו, ב
- תורת מנחם שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ו זבחים נו, ב
- תורת מנחם שיחת ליל ב' דחג הפסח*, ה'תשכ"ז זבחים נו, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ג הלכות פסח: תנח זמן וסדר לישת מצת המצוה ב זבחים נו, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ג הלכות פסח: תעז דיני אכילת האפיקומן זבחים נו, ב
- תורת מנחם שיחת ליל ב' דחג הפסח, ה'תשכ"ט זבחים נו, ב
- תורת מנחם שיחת ליל ב' דחג הפסח, ה'תש"ל זבחים נו, סע"ב
- לקוטי שיחות כרך ל תולדות שיחה ג מאותו ספר יומא נא, ב ואילך
- לקוטי שיחות כרך לו תרומה שיחה ג מאותו ספר יומא נא, ב
- לקוטי שיחות כרך לו תרומה שיחה ג מאותו ספר יומא נא, ב
- לקוטי שיחות כרך לו תרומה שיחה ג מאותו ספר שם נא, ב
- לקוטי שיחות כרך לו תרומה שיחה ג מאותו ספר יומא נא, ב
- לקוטי שיחות כרך ה הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ה מאותו ספר יומא נא, א
- לקוטי שיחות כרך יב הוספות - שיחות ומכתבים שיחה טז מאותו ספר יומא נא, א
- לקוטי שיחות כרך יח בהעלותך שיחה ב מאותו ספר יומא נא, א
- לקוטי שיחות כרך כב בהר שיחה א מאותו ספר יומא נא, ב
- לקוטי שיחות כרך כג קרח שיחה ג מאותו ספר יומא נא, ב
- לקוטי שיחות כרך כד אלול שיחה א מאותו ספר יומא נא, א
- לקוטי שיחות כרך כו תרומה שיחה ג מאותו ספר יומא נא, ב ואילך
- תורת מנחם שיחת י"ג תמוז, ה'תשי"א יומא נא, ריש ע"ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ תבוא, ח"י אלול ה'תשי"ג יומא נא, א
- תורת מנחם תשכ"ה "הדרן" על מסכת מכות יומא נא, ב
- מאמרים מלוקטים חלק ג מוצאי ש"פ משפטים, מבה"ח אדר ראשון - בחדרו - ה'תשל"ח יומא נא, ב
- תורת מנחם שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ח יומא נא, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ וישלח, ט"ז כסלו, ה'תשכ"ט יומא נא, א
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"ט יומא נא, ריש ע"ב