85
הצדקה הוא הנתינה, ובסבר פנים יפות הוא "מעלה" נוספת בהנתינה24.
והנה הרמב"ם בהל' מתנות עניים, בביאור מצות הצדקה, כ'25 "מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת שנאמר כו'", והולך ומבאר פרטי הדינים בנתינת הצדקה ובפרנסת העניים ואופנם. ואחרי כמה פרקים26 מאריך בביאור גודל מעלת הצדקה, שהיא סימן לצדיק זרע אברהם אבינו27, ואין אדם מעני מן הצדקה28, ואשר נתינתה צ"ל בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו29, והולך ומונה שמונה מעלות בצדקה30. ובמעלות אלו גופא — בב' מעלות האחרונות (הפחותות) כ'31 "פחות מזה שיתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות. פחות מזה שיתן לו בעצב". הרי מפורש שגם זה (נתינה בעצב) מצות צדקה —
ובפרט שהרמב"ם חילקם לב' פרקים (ובהפסק כמה פרקים), ובפרק הא' כשמבאר גוף המ"ע לא הזכיר ע"ד המעלות באופן נתינתה, אלא כתבן בפרק בפ"ע — הרי שלדעת הרמב"ם, ה"מצות עשה" היא נתינת צדקה לעניים כפי מה שראוי להעניים, היינו דמעשה הנתינה בפועל לפי צורך העני הוא כל גדר המצוה32, אבל אופני נתינתה והנתינה בספ"י הן מעלות (נוספות33) במצות הצדקה34, ולכן גם כשנותנה בעצב (מפורש בהרמב"ם ד)קיים מצות צדקה35.
הערות
- 24. להעיר גם מאתוון דאורייתא כלל כג. לקו"ש חכ"ד ע' 100. בסגנון אחר י"ל: אם עיקר מצות צדקה הוא בעיקר מעשה הנותן או מצד המקבל (וראה צפע"נ הל' מת"ע פ"י ה"ד). ולכאורה הנפק"מ בזה (וראה לקמן הערה 38) אם קיים מצות צדקה כשהעני לא רצה לקבל, דבתשובות הרשב"א (ח"א סי"ח) ותשובת ר"י בן פלט (באבודרהם הל' ברכת המצות. ועוד) כתבו בטעם שאין מברכין על מצות צדקה שמא העני לא ירצה לקבל. ובבית הלל ליו"ד סי' רמח (הובא ביד אברהם לשו"ע שם ס"א) דכשהעני לא רצה לקבל יצא מצות צדקה, וכבמשלוח מנות. אבל להעיר שעד"ז השקו"ט במשלוח מנות (ראה רמ"א בשו"ע או"ח סתרצ"ה ס"ד. פר"ח שם. שו"ת חת"ס או"ח סקצ"ו). ואכ"מ.
- 25. רפ"ז.
- 26. בפ"י.
- 27. ה"א שם.
- 28. ה"ב.
- 29. ה"ד.
- 30. ה"ז ואילך.
- 31. הי"ג וי"ד.
- 32. ואף שהרמב"ם לא הביא לענין מצות הצדקה הכתוב ד"נתון תתן" כ"א "פתוח תפתח" (בספר היד שם רפ"ז. וכן במנין המצות (בריש ס' היד) ובספר המצות מ"ע קצה), הרי הרמב"ם אינו מפרש שהכתוב בא בהמשך ללפנ"ז בשייכות לספ"י ונתינה בהרגש הלב. ולהעיר שגם לא הביא דרשת "אפילו מאה (כמה) פעמים". וראה ראשון לציון (להאוה"ח) יו"ד סרמ"ז ס"א, דמחלק כמה פרטים במצות הצדקה: הא' דאפילו מבלי תובעים אותו מצוה על האדם להפריש מממונו לצדקה כו', והב' שאחר שעישר נכסיו ונתן המעשר אם יש עניים מדחיקים ביותר ציותה תורה פתח תפתח נתן תתן אפילו מאה פעמים כו' ויש בזה מ"ע.
- 33. אבל להעיר מקרית ספר להמבי"ט לרמב"ם שם "שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו וכולן מן התורה כו'".
- 34. ולהעיר שבפ"י גופא הקדים הרמב"ם (שם ה"ד) השלילה "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות כו'" לפני החיוב "אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה כו'".
- 35. "והיינו שצר לו בנתינתו אבל עכ"פ אינו מראה לו פנים זועפות דא"כ לא נחשב בשמונה מעלות דהא הפסיד זכותו" (ש"ך יו"ד סרמ"ט סק"ט). ומשמע דס"ל, דמ"ש הרמב"ם שם ה"ד (ועד"ז בשו"ע שם ס"ג) "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה", אין זה קיום מצות צדקה. אבל צע"ג — הרי בפועל החי' נפש העני. וראה ברכ"י יו"ד שם. פני דוד להחיד"א פרשתנו אות ייב. ואכ"מ.
- . ראה שבועות כה, א. וברמב"ם הל' שמיטה ויובל ספ"ט — הביא הכתוב לענין הלואה. וראה שו"ע אדה"ז (חלק חו"מ) ריש הל' הלואה.
משנה תורה, הלכות מתנות עניים י׳:ד׳ - הטקסט מספריא
כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו שנאמר אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון ומדבר לו דברי תחנונים ונחומים שנאמר ולב אלמנה ארנין.
ספר המצוות, מצוות עשה קצ״ה - הטקסט מספריא
היא שצונו לעשות צדקה ולחזק החלשים ולהרחיב אליהם. וכבר בא הצווי במצוה זו במלות מתחלפות, אמרו יתעלה פתוח תפתח את ידך וגו' אמר והחזקת בו ואמר וחי אחיך עמך, והכוונה באלו הלשונות כולם אחת והוא שנעזור אותם ונחזקם די ספוקם. וכבר התבארו דיני מצוה זו במקומות רבים בכתובות ובבא בתרא, ובאה הקבלה בזו שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב במצוה זו כלומר הצדקה אם למי שלמטה ממנו אם לדומה לו ואפילו בדבר מועט. (ראה אנכי, הלכות מתנות עניים פרק ו'):
משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל ט׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית שנאמר שמוט כל בעל משה ידו והתובע חוב שעברה עליו שביעית עבר על לא תעשה שנאמר לא יגוש את רעהו ואת אחיו.
אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף ודבר זה קבלה הוא אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ.
ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכ"מ ואע"פ שאין היובל נוהג כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל.
אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה שנאמר מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה ושם הוא אומר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות מה שם אחר שבע אף השמטת כספים אחר שבע לפיכך הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב.
שחט את הפרה וחלקה על דעת שהיום ר"ה של מוצאי שביעית ונתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית אבדו הדמים שהרי עברה שביעית על החוב.
שביעית משמטת את המלוה ואפילו מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים ה"ז משמיט ואם סיים לו שדה בהלואתו אינו משמיט והשביעית משמטת את השבועה שנאמר לא יגוש מ"מ לא לשלם ולא להשבע.
במה דברים אמורים בשבועת הדיינין וכל כיוצא בה מדברים שאם יודה בהן שביעית משמטתן אבל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהן משבועות שאם יודה ישלם ה"ז ישבע אחר השמטה.
הלוהו ותבעו וכפר בו והגיע השמטה והוא בכפירתו והודה אחר שעברה שביעית או שבאו עליו עדים אחר השביעית אין השביעית משמטת.
המלוה את חבירו וקבע לו זמן לעשר שנים אינו משמט אף ע"פ שהוא בא לידי לא יגוש הרי הוא עתה אינו יכול לנגוש התנה עמו שלא יתבענו שביעית משמטת.
המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמטנו שביעית ה"ז נשמט שאינו יכול לבטל דין השביעית התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו בשביעית תנאו קיים שכל תנאי שבממון קיים ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב.
הקפת החנות אינה נשמטת ואם עשאה מלוה נשמטת שכר שכיר אינו נשמט ואם זקפו עליו במלוה נשמט.
קנסות של אונס ושל מפתה והמוציא שם רע אינם נשמטין ואם זקפן במלוה נשמטים ומאימתי נזקפין במלוה משעת העמדה בדין.
המגרש את אשתו קודם השמטה אין כתובתה נשמטת ואם פגמתה או זקפתה עליו במלוה נשמטת.
המלוה על המשכון אינו משמיט והוא שיהיה החוב כנגד המשכון ואם היה יתר משמיט היתר.
המוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם אתם גבו לי חובי זה אינו נשמט שנאמר ואשר יהיה לך את אחיך וזה בית דין תובעין אותו וכן ב"ד שחתכו את הדין וכתבו איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך אינו נשמט שזה כגבוי הוא וכאילו בא לידו ואינו כמלוה.
כשראה הלל הזקן שנמנעו מלהלוות זה את זה ועוברין על הכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר וגו' התקין פרוזבול כדי שלא ישמט החוב עד שילוו זה את זה ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמטת כספים בזמן הזה שהיא מדברי סופרים אבל שמטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה.
אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם אבל שאר בתי דינין אין כותבין.
זהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה והדיינין או העדים חותמין מלמטה.
אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע אם אין קרקע ללוה מוכר לו המלוה כל שהוא בתוך שדהו אפילו קלח של כרוב השאילו מקום לתנור או לכירה כותבין עליו פרוזבול היתה לו שדה ממושכנת כותבין עליה פרוזבול.
כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפטרופוס אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליה פרוזבול היה לו חוב על חבירו ויש לחבירו קרקע הואיל והוא תחת שיעבודו כותב עליו פרוזבול.
אחד שלוה מחמשה צריכים פרוזבול לכל אחד וא' וחמשה שלוו מאחד דיו פרוזבול אחד לכולן.
כתב הפרוזבול תחלה ואחר כך הלוה אינו מועיל אלא משמיט עד שיכתוב הפרוזבול אחר שהלוה נמצאת אומר שכל מלוה הקודמת לפרוזבול אינה נשמטת בפרוזבול זה ואם הפרוזבול קודם למלוה נשמטת בפרוזבול זה.
לפיכך פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול כיצד כתבו בניסן והקדים זמנו מאדר כשר שהרי הורע כחו שאינו משמיט אלא עד אדר אבל אם איחר זמנו וכתבו מאייר פסול שהרי מייפה כחו שאינו משמיט עד אייר שלא כדין שאין דינו שלא ישמיט אלא עד ניסן בשעת מסירת הדברים לבית דין.
המוציא שטר חוב אחר שביעית ואין עמו פרוזבול אבד חובו ואם אמר היה לי ואבד נאמן שמזמן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוזבול ולא עוד אלא כשיביא בעל חוב את שטרו או כשיבוא לתבוע במלוה על פה אומרים לנתבע שלם לו ואם טען הנתבע ואמר איה פרוזבול שלו אומרים לתובע היה לך פרוזבול ואבד אם אמר הן נאמן ואם הודה שלא כתב פרוזבול אבד חובו והיתומים אינן צריכין פרוזבול.
הוציא פרוזבול וטען הנתבע ואמר מלוה זו שהוא תובע אחר פרוזבול זה היתה והתובע אומר קודם פרוזבול היתה התובע נאמן שאילו אמר היה לי ואבד נאמן ואף ע"פ שאין אנו יודעין זמן הפרוזבול שאבד.
טען הנתבע ואמר מלוה יש לו אצלי והתובע אומר לא כי אלא הקפת חנות היא שאינה נשמטת שהרי לא זקפתי מלוה ה"ז נאמן שהרי אם ירצה יאמר מלוה היתה ופרוזבול היה לי ואבד שכיון שתקנו חכמים פרוזבול חזקה היא שאין אדם מניח דבר מותר ואוכל דבר אסור.
תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים ואמר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה אינו צריך לכתוב פרוזבול מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית.
כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו וצריך המלוה לומר למחזיר משמיט אני וכבר נפטרת ממני אמר לו אעפ"כ רצוני שתקבל יקבל ממנו שנאמר לא יגוש והרי לא נגש ואל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותן לך.
החזיר לו חובו ולא אמר לו כן מסבב עמו בדברים עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה נתתים לך ואם לא אמר לא יקבל ממנו אלא יטול מעותיו וילך לו.
מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה שמא יתאחר החוב שלו וישמט עבר בלא תעשה שנאמר השמר לך וגו' וחטא גדול הוא שהרי הזהירה עליו תורה בשני לאוין שנאמר השמר לך פן וגו' וכל מקום שנאמר השמר או פן או אל הרי זה מצות לא תעשה והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו וקראתו בליעל והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא ימנע אלא יתן שנאמר נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו וגו' והבטיח הקב"ה בשכר מצוה זו בעולם הזה שנאמר כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו'.
מצוטט ב־3 עמודים
תורת מנחם 3
- מא - שנת תשכ"ה - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תשכ"ה לקו"ש חל"ד ע' 85
- מח- שנת תשכ"ז - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום ב' דחג הסוכות, ה'תשכ"ז לקו"ש חל"ד ע' 85
- לג - שנת תשכ"ב - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ בחוקותי, כ"ב אייר, ה'תשכ"ב לקו"ש חל"ד ע' 85
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 1 עמודים.