שיחה ב

87שיחה ב

א. "על כן אנכי מצוך..."

על מצות הענקה לעבד עברי ולאמה עבריה בעת שחרורם מפורטת בתורה¹ הסיבה לכך: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלקיך, על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום".

נאמר על כך ב"ספרי"²: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים³ – הענקתי לך ושניתי לך, אף אתה הענק לו ושנה לו⁴. מה במצרים נתתי לך ברוחב יד אף אתה תתן לו ברוחב יד. וכן הוא אומר⁵: אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף – זו ביזת מצרים, ואברותיה בירקרק חרוץ – זו ביזת הים, תורי⁶ זהב נעשה לך – זו ביזת הים, עם נקודות הכסף – זו ביזת מצרים"⁷.

כלומר⁸, כוונת הפסוק "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלקיך" היא, שמשום שהקדוש־ברוך־הוא שחרר את בני ישראל ממצרים והעניק להם "הענקה" כפולה – "ביזת מצרים" ו"ביזת הים" – "על כן אנכי מצוך את הדבר הזה" – מצות הענקה לעבד עברי ולאמה עבריה.

לפי זה קשה⁹: העיקר חסר מן הפסוק? – ההענקה בעת יציאת מצרים כלל אינה מוזכרת?

ב. ביזת מצרים וביזת הים

– הענקה?

כדי להבין זאת יש להבין תחילה את דברי הספרי שהוזכרו לעיל בפרטי ההלכה, וראשית, יש להקדים:

כיון שמאופן יציאת מצרים נלמד דין ההענקה לפרטיו – "אף אתה הענק לו ושנה לו וכו'" – הרי מובן, שביזת מצרים וביזת הים הן "כהענקה" ממש, ולא סתם נתינה לעבד ביציאתו מעבדות.

87ואם כך, תמוה¹⁰:

א) דין¹¹ הענקה מתקיים דוקא על ידי דברים שיכולים להתרבות וכדומה, דברים שהם "בכלל ברכה", ולא כסף וכדומה¹², ואילו ביזת מצרים וביזת הים כללו בעיקר כסף וזהב ובגדים¹³, כפי שמפורש בפסוקים רבים¹⁴ ובמדרשי חז"ל¹⁵.

ב) לגבי עבד הנמכר לגוי אין קיים כלל דין הענקה, וכיצד ייתכן אפוא לומר שהביזה שקבלו ישראל ממצרים היתה בגדר של הענקה.

ג) חובת ההענקה חלה על האדון, ואילו כאן מודגש בספרי שההענקה ביציאת מצרים היתה מאת הקדוש־ברוך־הוא – "הענקתי .. ושניתי .. נתתי"¹⁶ – אשר הביא לידי כך¹⁷ שהמצרים יתנו¹⁸?

ג. ההענקה ליוסף

כשם שאנו רואים, לפי הספרי, שבני ישראל קבלו "הענקה" בצאתם 88ממצרים, כך מסופר אודות יוסף, אשר היה עבד אצל פוטיפר, שבצאתו לחירות הוא קבל "הענקה", כפי שמבאר אבי מורי, ברשימותיו על מסכת קידושין (בסוגיא הדנה ב"הענקה"), ואלה דבריו¹⁹:

"יוסף שהיה מתחילה עבד עברי, כמו שנאמר²⁰: ושם אתנו נער עברי עבד, הנה כשיצא לחפשי ולחירות צריך לתת לו הענקה, וההענקה שניתן לו, מלבד זה מה שנתן לו פרעה הטבעת ורביד הזהב .. ובגדי שש²¹ .. הנה עיקר ההענקה הוא מה שנתן לו הקדוש־ברוך־הוא, והוא מה ששלח את גבריאל ולמדו ע' לשון²² .. ואל תקשי הרי הענקה צריך להיות מהאדון שהיה עבד לו .. יש לומר מפוטיפר היה גם כן הענקה, והוא מה שניתן²³ לו בתו אסנת"²⁴.

ולכאורה, תמוה:

א) אמנם, יוסף היה עבד עברי, אך אדונו היה נכרי, וכיצד ייתכן לומר ש"צריך לתת לו הענקה", כדלעיל?

ב) כיון ש"הענקה צריך להיות מהאדון שהיה עבד לו", לכן: (א) מדוע "עיקר ההענקה הוא מה שנתן לו הקדוש־ברוך־הוא"? (ב) כיצד ייתכן לומר שנתינת הטבעת ורביד הזהב וכו' על ידי פרעה היא ההענקה שקבל יוסף עבור עבודתו אצל פוטיפר?

ג) בכל הדברים הללו, אשר קבל יוסף – טבעת ורביד זהב וכו', ע' לשון, אסנת²⁵ – אי אפשר לקיים מצות הענקה, כדלעיל.

אמנם, הרשימה שהובאה לעיל, מדברי אבי מורי, היא בדרך הקבלה, בכל זאת ידועה ההשתדלות בענינים רבים להשוות בין הקבלה לבין הנגלה, ובמיוחד לפי הידוע²⁶ שהקבלה והנגלה שבתורה הן "תורה אחת", כגוף ונשמה זה לזה. הקבלה מגלה את העומק והסוד המוסתרים בתוך הנגלה שבתורה.

ויש לומר, שהחידוש ברשימה זו (שאצל יוסף היה הענקה), מבוסס על דברי הספרי שלעיל, שלפיהם נראה שקיימת הענקה גם במקרה כזה (א) של עבד עברי הנמכר לגוי, (ב) גם כאשר ההענקה היא בדברים "שאינם בכלל ברכה", (ג) אף כאשר ההענקה אינה ניתנת על ידי האדון –

ובדומה לכך לגבי יוסף ניתנה הענקה (א) למרות היותו עבד שנמכר לגוי, (ב) ההענקה כללה טבעת ורביד זהב וכו', ע' לשון, ואת אסנת, (ג) ההענקה לא ניתנה מאדונו, אלא בעיקר מפרעה ו"מה שנתן לו הקדוש־ברוך־ 89הוא" – ולמרות זאת זוהי "הענקה".

ד. הענקה – שלמות השחרור

ההסבר לכך הוא:

בהענקה יש שני חלקים: א) נתינת האדון, ב) קבלת העבד – מה שמתחדש בעבד באמצעותה.

חובת האדון לתת הענקה קשורה לעבדות שלפני כן: הנתינה היא הכרת טובה לעבד על עבודתו, עד שאף קיימת דעה שההענקה אינה רק כצדקה, אלא יש לה משמעות של שכר על עבודה²⁷.

לעומת זאת, ההנאה והתועלת שיש לעבד מן ההענקה, היא חלק משחרורו: השחרור מושלם כאשר אין הוא יוצא בידים ריקות, אלא הוא מקבל מתנה מיוחדת, שהיא מביאה אותו למצב של חירות, רוחב יד וכדומה – ההיפך מעבדות.

החלק השני של ההענקה – שלמות שחרורושלהעבד–מודגשבטעם"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלקיך, על כן אנכי מצוך...",

משום שישראל היו עבדים ולאחר מכן "ויפדך ה' אלקיך" – לכן הם חייבים להביא לידי כך שפדייתו ושחרורו של עבד תהיה כראוי.

ה. יציאת מצרים – הענקה כלפי העבד

לפי זה מובנים דברי הספרי שביזת מצרים וביזת הים היו הענקה:

כיון שבפסוק אין מדובר על חובת הנתינה החלה על האדון, אלא על פדיית העבד, שתיעשה בשלמות, לכן: (א) אין חשיבות לפרט אצל מי היה העבד לפני כן. (ב) לא כל כך חשוב אם ההענקה ניתנת דוקא על ידי האדון, אלא חשובה עצם העובדה שהעבד לשעבר מקבל הענקה בהווה ולעתיד – מצב של חירות.

בכך מובן גם מדוע כללה ההענקה של יציאת מצרים גם דברים שאינם "בכלל ברכה":

התנאי שההענקה חייבת להינתן מדברים שהם "בכלל ברכה", הוא חלק מחובת ההענקה שחלה על האדון – שעליו לתת הענקה כזאת, שהכרת טובתו תהיה ניכרת אף לאחר תקופה ארוכה וכדומה.

אך לגבי משמעותה של ההענקה כלפי העבד, שזוהי שלמות שחרורו וחירותו – הרי זו נוצרת ברגע נתינת המתנה, עם היעשותו בן חורין, ואין הכרח שתימשך זמן רב.

ו. הענקה "ברוחב יד"

לפי זה יש לומר, שהחידוש בדין הנלמד בספרי – "הענקתי לך ושניתי לך אף אתה הענק לו ושנה לו, מה במצרים נתתי לך ברוחב יד אף אתה 90תתן לו ברוחב יד" – אינו חידוש לגבי חובת האדון להעניק, אלא זהו ענין נוסף הקשור לשחרור העבד:

מצד חובת ההענקה של האדון נקבע שיעור – סכום שבו יוצאים ידי חובה זו אפילו מלכתחילה, סכום שדי בו כדי להוכיח הכרת טובה בהתאם לעבודת העבד.

ואילו מצד השפעת ההענקה על העבד, שהיא מביאה לידי שלמות פדייתו, הרי אין לכך שיעור – ככל שהוא מקבל יותר נכסים לעצמו (אפשרי במדת נכסי עני, או עשיר, או מרבה נכסים) כך חירותו רבה יותר, ולכן "הענק לו ושנה לו... ברוחב יד".

ולכן אין מוזכר במפורש בתורה ה"רכוש גדול" שנתן הקדוש־ברוך־הוא לישראל בצאתם ממצרים, כי אם רק "ויפדך ה' אלקיך". הלימוד מיציאת מצרים אינו מכמות ההענקה – "הענקתי ושניתי..." – אלא, שכשם שאז היה השחרור מן העבדות מושלם – "ויפדך", שחרור שכולל במילא גם קבלת רכוש גדול עד כדי "הענקתי לך ושניתי לך..." – כך צריכים ישראל לדאוג לכך ששחרור העבדים יהיה מושלם, ולכן עליהם לתת הענקה באופן של "שניתי" ו"ברוחב יד".

ז. שחרור יוסף – בשלמות

לפי זה יובנו הדיוקים שצויינו לעיל ברשימתו של אבי מורי:

כיון שיוסף היה עבד עברי שהשתחרר, הרי למרות שאדונו היה נכרי, "צריך לתת לו הענקה", כדי ששחרורו יהיה מושלם.

ובהענקה עצמה יש שני פרטים: שלמות השחרור נעשתה למעשה כאשר פרעה מינה אותו למשנה למלך – ההיפך הקטבי של העבדות – וזאת, באמצעות נתינת הטבעת ורביד הזהב וכו'²⁸.

אך האפשרות וההכנה להתמנותו למשנה למלך, המבטלת את טענתם של אצטגניני פרעה ש"עבד²² שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו .. יהא יודע בשבעים לשון", נעשתה על ידי ההענקה האחרת – "בא גבריאל ולימדו שבעים לשון".

ולכן זהו "עיקר ההענקה", כי זה איפשר ליוסף להגיע לשלמות החירות, בעוד אשר הטבעת ורביד הזהב וכו' שקבל מפרעה היו כתוצאה מכך.

לאחר מכן יש חידוש נוסף ברשימה הנ"ל: "הענקה צריך להיות מהאדון שהיה עבד לו", כלומר, ששחרור העבד מושלם יותר כאשר האדון עצמו מעניק לו, שהרי בקבלו מתנה מאותו אדם שהעבידו לפני כן הרי חירותו ניכרת הרבה יותר²⁹.

91לכן קבל יוסף הענקה גם מפוטיפר – את אסנת, אך בכל זאת, זהו הטפל בלבד, והעיקר הוא מה שקבל מפרעה ושבעים הלשון – כי הענקות אלו הביאו לידי שלמות פדייתו ושחרורו, כדלעיל.

ח. "גילוי בחינת חכמה ובינה"

הסבר זה (בדרך הנגלה) למצות הענקה, שיש לה השלכה גם על שלמות שחרור העבד, מתאים גם לביאורו של אבי מורי על מצות הענקה בדרך הקבלה:

ברשימה שהוזכרה לעיל הוא מבאר³⁰, ש"עבד עברי הוא .. רק בחינת מוחין דקטנות .. וכשנגמר עבודתו .. הוא שנעשה בן חורין, חורין הוא חכמה ובינה .. והנה כשיוצא לחפשי .. צריך להיות גם כן הענקה .. הכפל דהענק תעניק יש לומר שהוא לנגד חכמה ובינה, והוא כי מה שנעשה בן חורין הוא מצד חכמה ובינה כנ"ל, הנה מחכמה ובינה נמשך גם ההענקה אליו".

רואים, אפוא, שההענקה בצאתו לחירות אינה פרט שולי כשכר עבור העבדות, אלא ההענקה היא בעלת משמעות של יציאה לחירות – גילוי בחינת חכמה ובינה. זה בהתאם להסבר שלעיל, בדרך הנגלה, שההענקה מביאה לידי שלמות בשחרור העבד.

ט. עבד כנעני – עבד לתמיד

לפי האמור לעיל ניתן להסביר את הטעם בפנימיות הענינים לכך שמצות הענקה חלה רק לגבי עבד עברי ואמה עבריה, ולא לגבי עבד כנעני:

בפשטות יש לומר, שהסיבה לכך היא, שלגבי עבד כנעני חלה החובה "והנחלתם אותם לבניכם אחריכם .. לעולם בהם תעבודו"³¹ – אסור לשחרר עבד כנעני³², אלא לצורך מצוה וכדומה³³, וכיון ש"תורה על הרוב תדבר"³⁴, לא ציינה התורה את מצות ההענקה משום מקרים יוצאיםמןהכלל,שבהםמותרלשחרראת העבד.

אך לפי פנימיות הענינים עדיין דרוש הסבר, ואדרבה: אם עבד עברי ואמה עבריה, שהם כנגד עולם היצירה ועולם הבריאה, כידוע³⁵, זקוקים להענקה – גילוי המוחין, הרי בודאי ובודאי שעבד כנעני, שהוא כנגד עולם העשיה³⁶ זקוק לגילוי המוחין – הענקה?

ולפי האמור לעיל, שההענקה ושלמות השחרור כרוכות זה בזה 92במהותן, ויש להן אותה השלכה, הרי הדבר מובן, כי יהודי שהוא בדרגת עבד כנעני, נשאר תמיד במהותו הרוחנית – עבד, כפי שיוסבר להלן.

י. התבטלות – אין לה גבול ו"הענקה"

בתורת החסידות מבואר³⁷, שעבד עברי ואמה עבריה מסמלים בעבודה הרוחנית של האדם את בירור וזיכוך המדות, ואילו משמעותו של עבד כנעני היא – קבלת עול, בדומה לעבד כנעני כפשוטו, אשר מצד עצמו "בהפקירא ניחא ליה"³⁸, והוא משרת את אדונו רק "מחמת אימת רבו".

אך למרות שדרגת עבד כנעני נחותה מדרגת "עבד עברי" ו"אמה עבריה", העובדים את ה' מתוך רגש ותענוג (מדות) – בכל זאת קיימת יותר בעבודת "עבד כנעני" מעלת ההתבטלות העצמית³⁹:

אמנם גם "עבד עברי" ו"אמה עבריה", שעבודתם קשורה למדות, הם עבדים העובדים את ה' בעבודת עבד – מתוך קבלת עול והתבטלות, אך בכל זאת מעורבת בכך תחושה של הכרה במציאות העצמית⁴⁰. לעומת זאת, אצל "עבד כנעני" אין מעורבת כלל רגש בעבודתו, ועבודתו את ה' חדורה כולה בקבלת עול והתבטלות כלפי רצון העליון⁴⁰, ללא הכרה במציאותו העצמית.

ויש לומר שזהו ההסבר בפנימיות לכך שעבד כנעני אינו יכול להשתחרר – "והתנחלתם... לעולם בהם תעבודו":

עבודת בירור המדות אצל "עבד עברי" ו"אמה עבריה" קשורה למציאות האדם, ולכן (א) זוהי עבודה מוגבלת, ויש לה סיום. (ב) יותר מכך: שלמותה של עבודה זו עצמה היא כאשר יוצאים ממנה לחירות – מתרוממים מעל עבודת המדות, ומגיעים לדרגה של עבודת ה' שעל־פי השכל – מתוך טעם ודעת⁴¹.

ואילו עבודה רוחנית של "עבד כנעני" – קבלת עול – היא התבטלות מוחלטת. הוא מאבד את מציאותו העצמית – אין לו רצונות עצמיים, תענוג ומדות, אלא הוא מתמסר כל כולו לאדון⁴². ולכן אין לגביו שחרור, כי: (א) עבודה זו של התבטלות 93מוחלטת אינה מוגבלת ואין אפשרות "להשתחרר"⁴³ ממנה, (ב) יותר מכך: בעבודה זו גורמים המוחין – טעם ודעת של האדם – לבלבול והפרעה, ולכן לא ייתכן בה "הענקה" לאדם, שמשמעותה היא גילוי המוחין שלו, כדלעיל,

אלא המוחין של האדון כפי שהם אצל האדון⁴⁴, כדברי חז"ל "שכינה מדברת מתוך גרונו" – לימוד (כולל הבנה והשגה) באופן של "איתמר"⁴⁵.

יא. עבודה רוחנית – שילוב שני סוגי "עבדות"

למרות מעלת ההתבטלות שיש בעבודת "עבד כנעני", מושווית העבודה הרוחנית של עם ישראל באופן כללי לעבד עברי⁴⁶ דוקא,

כנאמר בתורת החסידות⁴⁷, שהפסוק⁴⁸ "שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם" רומז ל"עבודה שהעבדים שהן הישראלים צריכים לעבוד הוא שית אלפי שני דהוי עלמא, ובאלף השביעי הוא אמתת קבלת השכר⁴⁹ ואז יצאו לחפשי חנם בלא מצוות"⁵⁰,

וכשם שהוא בעבודה הכללית, כך גם בעבודה הפרטית של כל יהודי: בששת ימי החול הוא צריך לעבוד בטורח ובעמל, ולאחר מכן באה המנוחה של יום השבת, כאשר הוא "משתחרר" מן העמל.

וניתן לומר⁵¹, שההסבר לכך הוא: למרות המעלה הנפלאה שבהתבטלות המוחלטת של העבד הכנעני, הרי המטרה היא שתהיה עבודה משני הסוגים⁵²: הן מתוך התבטלות, והן מתוך כוחות הנפש, ושההתבטלות תחדור אל כוחות הנפש, כך שיהיו לו גם תענוג, הבנה ורגש בעבודתו 94הרוחנית, ואין די בהתבטלות ללא חיות וכו'.

לכן צריכה העבודה להיות בבחינת "עבד עברי" – עבדות שקשורה למדות, לרגשות, של האדם. עד אשר מגיעים ל"יציאה לחירות" – התעלות מעבודת המדות לעבודת המוחין, עבודה שעל־פי טעם ודעת,

עד לשלמות החירות על ידי "הענקה" – שניתן ליהודים מלמעלה גילוי המוחין, המביא את עבודתם⁵³ שעל־פי טעם ודעת לידי שלמות.

יב. השחרור המושלם – "באלף השביעי"

ידועים דברי המדרש⁵⁴ על "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל"⁵⁵ – "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות", ומובן, שכך גם לגבי מצות "הענקה", שהקדוש־ברוך־הוא מקיימה ומעניק כאדון לישראל עבדיו. ולפי זה יש לומר, שבנוסף לכך שבאלף השביעי יזכו ישראל לקיום "ובשביעית יצא לחפשי חנם", הם יזכו גם ל"הענק תעניק לו", ויקבלו הענקה נוספת מהקדוש־ברוך־הוא.

וכיון שבערב שבת צריך לטעום "מכל תבשיל ותבשיל"⁵⁶ ממאכלי שבת – מובן גם בעניננו, שבנוסף לכך שכבר עתה, בערב שבת, צריך לטעום מה"מנוחה" שתהיה באלף השביעי, הרי צריכה להיות גם "טעימה" מן ההענקה.

ויהי רצון, שלאחר שתהיה "טעימה" מן ה"שכר" ומן ה"הענקה" ומן ה"מנוחה" –

נזכה בקרוב ממש לאכילת כל תבשיל ותבשיל, ונעשה דם ובשר כבשרו, בימות המשיח ותחיית המתים ש"הם תכלית ושלימות בריאת עולם הזה שלכך נברא מתחילתו"⁵⁷,

עד ל"עיקרו"⁵⁸ של "קבלת השכר", שזהו "באלף השביעי"⁵⁷.

(משיחות ש"פ ראה תשל"ו, תש"מ)