90

תתן לו ברוחב יד" – אינו חידוש לגבי חובת האדון להעניק, אלא זהו ענין נוסף הקשור לשחרור העבד:

מצד חובת ההענקה של האדון נקבע שיעור – סכום שבו יוצאים ידי חובה זו אפילו מלכתחילה, סכום שדי בו כדי להוכיח הכרת טובה בהתאם לעבודת העבד.

ואילו מצד השפעת ההענקה על העבד, שהיא מביאה לידי שלמות פדייתו, הרי אין לכך שיעור – ככל שהוא מקבל יותר נכסים לעצמו (אפשרי במדת נכסי עני, או עשיר, או מרבה נכסים) כך חירותו רבה יותר, ולכן "הענק לו ושנה לו... ברוחב יד".

ולכן אין מוזכר במפורש בתורה ה"רכוש גדול" שנתן הקדוש־ברוך־הוא לישראל בצאתם ממצרים, כי אם רק "ויפדך ה' אלקיך". הלימוד מיציאת מצרים אינו מכמות ההענקה – "הענקתי ושניתי..." – אלא, שכשם שאז היה השחרור מן העבדות מושלם – "ויפדך", שחרור שכולל במילא גם קבלת רכוש גדול עד כדי "הענקתי לך ושניתי לך..." – כך צריכים ישראל לדאוג לכך ששחרור העבדים יהיה מושלם, ולכן עליהם לתת הענקה באופן של "שניתי" ו"ברוחב יד".

ז. שחרור יוסף – בשלמות

לפי זה יובנו הדיוקים שצויינו לעיל ברשימתו של אבי מורי:

כיון שיוסף היה עבד עברי שהשתחרר, הרי למרות שאדונו היה נכרי, "צריך לתת לו הענקה", כדי ששחרורו יהיה מושלם.

ובהענקה עצמה יש שני פרטים: שלמות השחרור נעשתה למעשה כאשר פרעה מינה אותו למשנה למלך – ההיפך הקטבי של העבדות – וזאת, באמצעות נתינת הטבעת ורביד הזהב וכו'²⁸.

אך האפשרות וההכנה להתמנותו למשנה למלך, המבטלת את טענתם של אצטגניני פרעה ש"עבד²² שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו .. יהא יודע בשבעים לשון", נעשתה על ידי ההענקה האחרת – "בא גבריאל ולימדו שבעים לשון".

ולכן זהו "עיקר ההענקה", כי זה איפשר ליוסף להגיע לשלמות החירות, בעוד אשר הטבעת ורביד הזהב וכו' שקבל מפרעה היו כתוצאה מכך.

לאחר מכן יש חידוש נוסף ברשימה הנ"ל: "הענקה צריך להיות מהאדון שהיה עבד לו", כלומר, ששחרור העבד מושלם יותר כאשר האדון עצמו מעניק לו, שהרי בקבלו מתנה מאותו אדם שהעבידו לפני כן הרי חירותו ניכרת הרבה יותר²⁹.