יב
יב וכל שטר שיש בו קנין בין שטר חובפו בין שטר מכירה או מתנהפז ויש בו תנאי ואסמכתא שסומכת דעתו שלא יתקיים התנאיפח ולא היה הקנין כלוםפט ונמצא שלא גמר והקנהצ ולכן אף אם יתקיים התנאי אין הקנין מועיל. אלא אם כן קנו ממנו בפני בית דין חשוב שאז גמר והקנהצא. או אפילו לא קנו ממנו בפני בית דין אלא שצוה לכתוב בשטר שקנו ממנו בבית דין חשובצב ואף על פי שהוא שקרצג הודאת בעל דין כמאה עדיםצד שגמר והקנהצה. או שצוה לכתוב שקיבל עליו בחרם או בשבועה שהן מועילות אפילו באסמכתאצו כשמצוה לכתוב כן גמר והקנהצז אף על פי שלא קיבל עליו. צריכים העדים ליזהר בכל זה שלא לכתוב כן בשטר עד שיצוה להם המתחייב אבל לא בסתם קנין ואפילו אם המנהג הוא במדינה לכתוב כן בכל שטרי קניןצח.
אבל כשאומר להם כתבוצט ותנוק לו שטר אף על פי שלא אמר להם בפירוש לכתוב כל לשונות המועילים באסמכתא הרי אלו יכתבו כל הלשונות שנהגו לכותבן בשאר כל השטרות כזה באותו העירקא. ביןקב שהן לשונות המועילים באסמכתאקג בין המועילים (א) לנאמנותקד שיהא המלוה נאמן בלא שבועהקה וקבלה בחרםקו שלא נפרע מחובו בין ביטול מודעאקז בשטר מכירהקח בין כתבוה בשוקאקט בשטר מתנה שלא תהא מתנה מסותרת שאינה כלוםקי וכן שאר כל יפויי כח שנהגו לכתובקיא בין בשטר חוב בין בשאר שטרות. והוא שהמנהג פשוט בכל שטרות שבאותה העיר לכתוב כןקיב וזה שמצוה לעדים סתם לכתוב שטר יודע שנהגו כןקיג ואם לא היה בדעתו שיכתבו כן היה לו לפרש להם שלא יכתבו כמנהג העיר ואם לא פירש להם הוא הפסיד לעצמוקיד.
וכן אפילו בסתם קנין (ב) העומד לכתיבהקטו כותבין כל יפויי כח שנהגו בהם בשטר כזהקטז אם המתחייב יודע שנהגו בהם שכיון שסתם קנין לכתיבה עומד היה לו לפרש להם ואם לא פירש להם הוא הפסיד לעצמו. כי אין ביפויי כח אלו דבר שקר שתצטרך להם הודאת בעל דין לקיימם עליו כמו שצריך לכתיבת קנין בבית דין חשוב או שבועה או חרםקיז:
הערות
- פו. ראה סי' רז ס"ט. ובהלוה על המשכון, ראה לעיל הל' הלואה סכ"ד שיש בזה חלוקי דעות, וש"נ.
- פז. ראה רמב"ם הל' מכירה פי"א ה"ג.
- פח. רש"י סנהדרין כד, ב ד"ה אסמכתא. וכ"ה לקמן סמ"א. וראה גם לעיל שם או"ח סי' תמא ס"ד בהגהה, וש"נ.
- פט. עיין סי' רז ס"ב (מחלוקת הפוסקים כשעשה קנין וקנה מיד אי הוי אסמכתא), וברמ"א שם סי"ד (שאף באמר מעכשיו יש מחלוקת הפוסקים). וראה גם לעיל יו"ד הל' רבית סמ"ו.
- צ. ראה רמב"ם שם ה"ב וה"ו.
- צא. נדרים כז, ב. טור ושו"ע סי' רז סט"ו. וראה גם לקמן סמ"ה.
- צב. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' תתקעו, ובתשובות השייכות לספר קנין סי' ד. הגהות מיימוניות הל' מכירה פי"א אות ז. רמ"א סי' רז סט"ו. ואם כתבו כן ולא עשה קנין כלל, ראה לעיל יו"ד הל' רבית סמ"ו (במוסגר), ואמרי יעקב כאן, ביאורים ד"ה אפילו.
- צג. סמ"ע שם ס"ק מב.
- צד. גיטין מ, ב. תשובות מיימוניות שם. רמ"א שם. וראה גם לקמן ס"נ.
- צה. סמ"ע שם. וראה לעיל יו"ד הל' רבית סמ"ו (ד"ה ומה שנוהגין).
- צו. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' תצד. הגהות מיימוניות שם אות ט (שמועיל נדר ושבועה ותקיעת כף). שו"ע שם סי"ט. עיין סמ"ע שם ס"ק נד (דמהני אם צוה לכתוב כן). שו"ת מהר"ם פאדוואה סי' נ (שכ"ה בקיבל עליו בחרם, ומסתפק אי מהני מה שנכתב כן בשטר). דרכי משה שם ס"ק טז. רמ"א שם סי"ט (שנראה דמהני).
- צז. סמ"ע שם ס"ק מב.
- צח. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' תתקעו, ובתשובות השייכות לספר קנין סי' ד. הגהות מיימוניות שם אות ז. סמ"ע שם ס"ק מג (לענין ב"ד חשוב), ו ס"ק נד (לענין קיבל עליו בשבועה). מה שאין כן בשאר יפוי כח, כדלקמן בסוף הסעיף. וראה קו"א ס"ק ב, שמפרש כן גם בדברי הרא"ש.
- צט. מהר"ם והגהות מיימוניות וסמ"ע שם.
- ק. ראה סי' לט ס"ב.
- קא. רא"ש (דלקמן): מדינה. אורים סי' עא ס"ק לה (עיר). וראה מ"מ וציונים.
- קב. שלענין אמר להם כתבו ותנו דינם שוה (מה שאין כן לענין סתם קנין העומד לכתיבה, כדלקמן בסוף הסעיף).
- קג. הגהות מיימוניות ובתשובות סוף ספר קנין שם.
- קד. רא"ש בתשובה כלל סח סי' יב. טור ושו"ע סי' [ס]א ס"ה.
- קה. ראה טור ושו"ע סי' עא ס"א.
- קו. ראה טור ושו"ע שם ס"ו. סמ"ע שם ס"ק יד. ש"ך שם ס"ק יז.
- קז. רבנו ירוחם מישרים נתיב ד ח"א, בשם תשובת רבנו האי. רמ"א סי' סא ס"ה (שדינו כמו נאמנות דלעיל).
- קח. שם ושם: במתנה. וראה רמ"א סי' רה סי"א.
- קט. תוס' ב"ב מ, ב ד"ה איכא. תשובת מהר"ם שם. שו"ת הרא"ש שם. טור ושו"ע סי' סא ס"ה, וסי' רמב ס"ה.
- קי. גמרא ב"ב שם. טור ושו"ע סי' רמב ס"ג.
- קיא. שו"ת הרא"ש שם. טור ושו"ע סי' סא ס"ה.
- קיב. ב"י סי' עא סכ"ה.
- קיג. רשב"א כתובות עט, א. מ"מ פ"ו מהל' זכיה הי"ב. ש"ך סי' עא ס"ק לג , וסי' סא ס"ק ט.
- קיד. ראה ב"י סוס"י קא בשם תשובת הרשב"א.
- קטו. כדלעיל ס"י, וש"נ.
- קטז. שו"ת הרא"ש שם. ונתבאר בקו"א ס"ק ב.
- קיז. שנתבאר לעיל בתחלת הסעיף, שלא לכתוב כן בשטר עד שיצוה להם המתחייב, אבל לא בסתם קנין העומד לכתיבה.
משנה תורה, הלכות מכירה י״א:ג׳ - הטקסט מספריא
כיצד המוכר בית לחבירו או נתנו לו במתנה על מנת שילך עמו לירושלים ביום פלוני והחזיק זה בבית הרי זה קנה כשילך עמו לירושלים באותו היום ואם עבר אותו היום ולא הלך לא קנה אבל אם התנה ואמר לו אם תלך עמי לירושלים ביום פלוני או אם תביא לי דבר פלוני אתן לך בית זה או אמכרנו לך בכך וכך והלך עמו באותו היום או שהביא לו אע"פ שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי לא קנה שזו היא אסמכתא וכן כל כיוצא בזה.
נדרים כ״ז ב - הטקסט מספריא
דְּאִי הֲוָה יָדַע דְּמִית, מִן לְאַלְתַּר הֲוָה גָּמַר וְיָהֵיב גִּיטָּא.
מַאי שְׁנָא מֵהָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: אִי לָא אָתֵינָא מִכָּאן עַד תְּלָתִין יוֹמִין לֶיהֱוֵי גִּיטָּא. אֲתָא וּפַסְקֵיהּ מַעְבָּרָא. אֲמַר לְהוּ: חֲזוֹ דַּאֲתַאי, חֲזוֹ דַּאֲתַאי! וַאֲמַר שְׁמוּאֵל: לָא שְׁמֵיהּ מֵתְיָיא. אַמַּאי? וְהָא מֵינָס אֲנִיס!
דִּלְמָא אוּנְסָא דְּמִיגַּלְּיָא שָׁאנֵי, וּמַעְבָּרָא מִיגַּלֵּי אוּנְסֵיהּ.
וּלְרַב הוּנָא, מִכְּדִי אַסְמַכְתָּא הִיא. וְאַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא! שָׁאנֵי הָכָא דְּמִיתַּפְסָן זָכְוָתֵיהּ.
וְהֵיכָא דְּמִיתַּפְסִין לָאו אַסְמַכְתָּא הִיא? וְהָתְנַן: מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ, וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ, וְאָמַר: אִם אֵין אֲנִי נוֹתֵן לוֹ מִכָּאן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם — תֵּן לוֹ שְׁטָרוֹ.
הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נָתַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִתֵּן. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יִתֵּן. וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר אַסְמַכְתָּא קָנְיָא!
שָׁאנֵי הָכָא דְּאָמַר לִבַּטְלָן זָכְוָתֵיהּ.
וְהִלְכְתָא: אַסְמַכְתָּא קָנְיָא. וְהוּא דְּלָא אֲנִיס, וְהוּא דִּקְנוֹ מִינֵּיהּ בְּבֵית דִּין חָשׁוּב.
מַתְנִי׳ נוֹדְרִין לֶהָרָגִין וְלֶחָרָמִין וְלַמּוֹכְסִין. שֶׁהִיא תְּרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ תְּרוּמָה. שֶׁהֵן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בַּכֹּל נוֹדְרִין,
for had he known that he would die within a year he would have immediately finalized his decision and given her the bill of divorce. Since he gave it to her initially so that she not require levirate marriage, it is assumed that his intent was to deliver it even in this case. By contrast, in the case where one stipulated about his rights, which he certainly did not intend to forfeit, it is assumed that he would not have wanted his statement to take effect in this situation.
The Gemara continues to question Rava: In what way is it different from the following case: There was a certain man who said to the agents with whom he entrusted a bill of divorce: If I do not return from now until thirty days have passed, let this be a bill of divorce. He came on the thirtieth day but was prevented from crossing the river by the ferry that was located on the other side of the river, so he did not arrive within the designated time. He said to the people across the river: See that I have arrived, see that I have arrived. And Shmuel said: It is not considered to be an arrival, and the condition is considered to have been fulfilled. The Gemara asks: Why is it not considered an arrival; but he was impeded by circumstances beyond his control?
The Gemara responds: Perhaps the case of circumstances beyond one’s control that are apparent to everyone and could have been anticipated ahead of time is different, and a ferry is considered an apparent type of circumstance beyond one’s control, which he should have considered and stipulated explicitly. Since he did not do so, it is not considered a circumstance beyond one’s control.
The Gemara asks: And according to Rav Huna, who said that his documents for a favorable verdict are rendered void if he does not return by the set time, it is difficult to understand why the stipulation is valid. After all, it is a transaction with inconclusive consent [asmakhta], since he certainly assumed that he would return and intended to actually give away his documents, and an asmakhta does not effect acquisition. Even if a person performs an act of acquisition to that effect, he does not have the intention to actually follow through. The Gemara responds: Here it is different because his documents for a favorable verdict are being held by the court, so he certainly did intend to give them up in the event that he not return on time.
The Gemara asks: And in a case where his rights are held by another party, is it not considered an asmakhta? But didn’t we learn in a mishna (Bava Batra 168a): In the case of one who repaid part of his debt, and deposited his loan document with a third party for purposes of security, and said: If I do not give him the remainder of the debt from now until thirty days, give him his loan document and he can collect the entire amount.
If the time arrived and he did not give the remainder of the debt to the creditor, Rabbi Yosei says: The third party should give the document to the debtor. And Rabbi Yehuda says: He should not give it. And Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said that Rav said: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that an asmakhta effects acquisition. The reason for this is that the one who deposited the document believes he will return in time and never intended to give over the document. It can be seen in the mishna that even in a case where the document was held by a third party, it is still considered an asmakhta and is not valid.
The Gemara responds: It is different here because the one who deposited his documents with the court explicitly said that documents for a favorable verdict should be void, which demonstrates that he intended to uphold his stipulation.
The Gemara concludes: And the halakha in these cases is as follows: An asmakhta effects acquisition even if it is dependent on a condition that may not be fulfilled, but this is true only if the one who had stated the obligation dependent upon the asmakhta was not impeded by circumstances beyond his control that prevented him from doing so, and instead deliberately chose not to fulfill the stipulation. In addition, this is the halakha only if he effected an acquisition from the other party for this asmakhta in an eminent court, but not for an agreement that takes place not in an eminent court.
MISHNA: One may take a vow to murderers, i.e., people suspected of killing others over monetary matters; or to robbers [ḥaramin]; or to tax collectors who wish to collect tax, that the produce in his possession is teruma although it is not teruma. One may also take a vow to them that the produce in his possession belongs to the house of the king, although it does not belong to the house of the king. One may take a false vow to save himself or his possessions, as a statement of this sort does not have the status of a vow. Beit Shammai say: One may vow in such a case, although he has no intention that his words be true, using every means of taking a vow or making a prohibition in order to mislead those people,
משנה תורה, הלכות מכירה י״א - הטקסט מספריא
המקנה בין קרקע בין מטלטלין והתנה תנאין שאפשר לקיימן בין שהתנה המקנה בין שהתנה הקונה אם נתקיימו התנאין נקנה הדבר שהוקנה ואם לא נתקיים התנאי לא קנה וכבר ביארנו משפטי התנאים בהלכות אישות.
בד"א בשקנה בדרך מן הדרכים שקונין בהן והרי יש עליו לקיים את התנאי אבל אם לא קנה עתה והתנה עמו שאם נתקיים התנאי זה יקנה ואם לא נתקיים לא יקנה אף על פי שנתקיים התנאי לא קנה שזו אסמכתא היא שהרי סמך קנייתו לעשות כך וכך וכל אסמכתא אינה קונה שהרי לא גמר בלבו להקנותו.
כיצד המוכר בית לחבירו או נתנו לו במתנה על מנת שילך עמו לירושלים ביום פלוני והחזיק זה בבית הרי זה קנה כשילך עמו לירושלים באותו היום ואם עבר אותו היום ולא הלך לא קנה אבל אם התנה ואמר לו אם תלך עמי לירושלים ביום פלוני או אם תביא לי דבר פלוני אתן לך בית זה או אמכרנו לך בכך וכך והלך עמו באותו היום או שהביא לו אע"פ שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי לא קנה שזו היא אסמכתא וכן כל כיוצא בזה.
לפיכך הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר ואם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך אם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהרי הוא תחת ידו ואם חזר בו המוכר אין מחייבין אותו לכפול הערבון שזו אסמכתא היא ואסמכתא לא קנה.
וכן מי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר ואמר לו אם לא נתתי לך עד יום פלוני תן לו שטרו והגיע זמן ולא נתן לו לא יתן השליש את השטר שזו אסמכתא היא.
וכן כל תנאין שמתנין בני אדם ביניהן אף על פי שהן בעדים ובשטר אם יהיה כך או אם תעשה כך אתן לך מנה או אקנה לך בית זה ואם לא יהיה או לא תעשה לא אקנה לך ולא אתן לך אע"פ שעשה או שהיה הדבר לא קנה שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה שהרי דעתו עדיין סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה.
כל האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל וקנה שאילו לא גמר להקנותו לא הקנהו מעכשיו כיצד אם באתי מכאן ועד יום פלוני קנה בית זה מעכשיו וקנו מידו על כך הרי זה קנה אם בא בתוך הזמן שקבע וכן כל כיוצא בזה.
מי שמכר חצירו או שדהו ופירש בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני או מפני המטר שנמנע כדי לקנות חטים בדמי חצירו הרי זה כמוכר על תנאי לפיכך אם ירד המטר אחר שמכר או באו חטין והוזלו או נמנע הדרך לילך לאותה הארץ או שלא נסתייע לו להעלות או לקנות חטים הרי זה מחזיר אותן הדמים ותחזור לו קרקע שהרי פירש שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני והרי לא נעשה וכן כל כיוצא בהן.
אבל המוכר סתם אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר ואע"פ שמראי הדברים שאינו מוכר אלא לעשות כך וכך ולא נעשה אינו חוזר שהרי לא פירש ודברים שבלב אינן דברים.
מי שהקנה לחבירו והתנה עליו על מנת שתתן מקח זה או תמכרנו לפלוני אם נתנו או מכרו לאותו פלוני קנה ואם לא קיים התנאי ומכרו לאחר או שלא מכרו ולא נתנו בזמן שקבע לו לא קנה וכן המוכר או הלוקח שהתנו שיחזיר לו המקח בזמן פלוני או כשיתן לו המעות הרי המכר קיים ויחזיר כשהתנה.
מכר קרקע לחבירו והתנה המוכר ואמר ללוקח כשיהיו לי מעות תחזיר לי הקרקע זו הרי הפירות של מוכר מכר לו סתם ואמר לו הלוקח מדעתו כשיהיו לך מעות תביאם לי ואני אחזיר לך קרקע זו הרי התנאי קיים והלוקח אוכל פירות ואין בזה אבק רבית שהרי מדעתו חייב עצמו בתנאי זה.
מעשה באשה ששלחה ראובן לקנות לה חצר משמעון שהיה קרובו ואמר שמעון המוכר לראובן השליח אם יהיו לי מעות תחזיר לי פלונית קרובתי קרקע זו והשיבו ראובן ואמר לו אתה ופלונית קרובים כמו אחים כלומר הדבר קרוב שהיא תחזיר לך ואינה מקפדת על זו ובא מעשה לפני חכמים ואמרו הרי זה השליח לא קנה כלום שהרי לא סמכה דעתו של קרוב זה על דברי השליח מפני שלא השיבו תשובה ברורה ונמצא שלא גמר ולא הקנה וכן כל כיוצא בזה.
אסמכתא שקנו מידו עליה בבית דין חשוב הרי זה קנה והוא שיתפוס זכיותיו בבית דין והוא שלא יהיה אנוס.
כיצד הרי שהתפיס שטרו או שוברו בבית דין וקנו מידו שאם לא בא ביום פלוני ינתן שטר זה לבעל דינו והגיע היום ולא בא הרי אלו נותנים ואם עכבו נהר או חולי מלבא לא יתנו וכן כל כיוצא בזה והוא שיהיה בבית דין חשוב.
המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל אע"פ שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב שדבר זה מתנה היא ואינה אסמכתא כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אף על פי שאין שם עדים או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר אע"פ שלא אמר אתם עדי הואיל ואמר בשטר הרי זה כמי שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם אף על פי ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב וכזה הורו רוב הגאונים.
חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי.
ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהיה זן את בתה חייב לזונה מפני שפסק בשעת נשואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה.
כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא כך היו עושין קונין מזה שהוא חייב לחבירו מאה דינרין ואחר שחייב עצמו קונין מבעל חובו שכל זמן שיהיה כך או שיעשה כך הרי החוב זה מחול לו מעכשיו ואם לא יהיה או לא יעשה הריני תובעו בממון שחייב עצמו בו ועל דרך זו היינו עושין בכל התנאין שבין אדם לאשתו בשדוכין ובכל הדברים הדומין להם.
בבא בתרא מ׳ ב - הטקסט מספריא
דְּלָא כְּתִיב בָּהּ: ״אֲנַן יָדְעִינַן בֵּיהּ בְּאוּנְסָא דִפְלָנְיָא״ – לָאו מוֹדָעָא הִיא.
מוֹדָעָא דְמַאי? אִי דְּגִיטָּא וּדְמַתַּנְתָּא – גַּלּוֹיֵי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הִיא! וְאִי דִּזְבִינֵי, וְהָאָמַר רָבָא: לָא כָּתְבִינַן מוֹדָעָא אַזְּבִינֵי!
לְעוֹלָם דִּזְבִינֵי; מוֹדֵי רָבָא הֵיכָא דַּאֲנִיס – וּכְמַעֲשֶׂה דְּפַרְדֵּיסָא; דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּמַשְׁכֵּין פַּרְדֵּיסָא לְחַבְרֵיהּ לִתְלָת שְׁנִין. בָּתַר דְּאַכְלַהּ תְּלָת שְׁנֵי חֲזָקָה, אֲמַר: אִי מְזַבְּנַתְּ לִי – מוּטָב, וְאִי לָא – כָּבֵישְׁנָא לִשְׁטַר מַשְׁכַּנְתָּא, וְאָמֵינָא: ״לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי״. כְּהַאי גַּוְונָא כָּתְבִינַן מוֹדָעָא.
אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַתַּנְתָּא טְמִירְתָּא – לָא מַגְבֵּינַן בַּהּ. הֵיכִי דָּמֵי מַתַּנְתָּא טְמִירְתָּא? אָמַר רַב יוֹסֵף, דְּאָמַר לְהוּ לְסָהֲדִי: ״זִילוּ אִטַּמּוּרוּ וְכִתְבוּ לֵיהּ״. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַב יוֹסֵף, דְּלָא אָמַר לְהוּ: ״תִּיתְּבוּ בְּשׁוּקָא וּבְבָרָיָתָא וְתִכְתְּבוּ לֵיהּ״. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ סְתָמָא.
אָמַר רָבָא: וְהָוְיָא מוֹדָעָא לַחֲבֶרְתַּהּ. אָמַר רַב פָּפָּא: הָא דְּרָבָא – לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר.
דְּהָהוּא גַּבְרָא דַּאֲזַל לְקַדּוֹשֵׁי אִתְּתָא, אֲמַרָה לֵיהּ: ״אִי כָּתְבַתְּ לִי כּוּלְּהוּ נִכְסָיךְ – הָוֵינָא לָךְ, וְאִי לָא – לָא הָוֵינָא לָךְ״. אֲזַל כַּתְבֵיהּ לַהּ לְכוּלְּהוּ נִכְסֵי. אֲתָא בְּרֵיהּ קַשִּׁישָׁא, אֲמַר לֵיהּ: ״וְהָהוּא גַּבְרָא – מָה תִּהְוֵי עֲלֵיהּ?״ אֲמַר לְהוּ לְסָהֲדֵי: ״זִילוּ אִטַּמּוּרוּ בַּעֲבַר יַמִּינָא, וְכִתְבוּ לֵיהּ״. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לְהוּ: לָא מָר קְנָה, וְלָא מָר קְנָה.
מַאן דַּחֲזָא, סָבַר – מִשּׁוּם דְּהָוְיָא מוֹדָעָא לַחֲבֶרְתַּהּ. וְלָא הִיא; הָתָם – מוֹכְחָא מִילְּתָא דְּמֵחֲמַת אוּנְסָא הוּא דִּכְתַב לַהּ; אֲבָל הָכָא – מָר נִיחָא לֵיהּ דְּלִיקְנֵי, וּמָר לָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיקְנֵי.
אִיבַּעְיָא לְהוּ:
that does not have written in it the formulation: We are aware of so-and-so’s duress, i.e., we are aware of the nature of the coercion that forced him to enter this arrangement against his will, is not a valid preemptive declaration.
For what type of transaction is the preemptive declaration being stated? If one were to say that it is a preemptive declaration for a bill of divorce or for a gift, the preemptive declaration is merely revealing the matter. Since these actions can’t take place unless he desires it, it is sufficient that he stated that he does not desire them, and he need not specify a particular reason for nullifying them. And if it is for a sale, but doesn’t Rava say: We do not write a preemptive declaration for a sale?
The Gemara answers: Actually, it is referring to a preemptive declaration for a sale, as Rava concedes in a case where one was compelled to act due to a threat of monetary loss, as with the incident of the orchard, as there was a certain man who mortgaged his orchard to another for three years. After he worked and profited from it for the three years necessary for establishing the presumption of ownership, he said: If you sell the orchard to me, it is well. And if not, then I will hide the mortgage document and I will say that this land is purchased and that is why it is in my possession, and you will receive no payment for the orchard. In a case like this, we write a preemptive declaration. The declaration states that he does not actually desire to sell his property but was forced to do so.
§ Rav Yehuda says: With regard to this document detailing a concealed gift, we do not collect with it. The Gemara clarifies: What are the circumstances of a concealed gift? Rav Yosef said: It is referring to a case in which the giver said to witnesses: Go and hide and write a document for the recipient of this gift. And there are those who say that Rav Yosef said: It is referring to a case in which the giver did not say to witnesses: Sit outdoors in the marketplace and write it for him. The Gemara asks: What is the difference between the two versions of Rav Yosef’s statement? The Gemara answers: The difference between the two versions is in a case where his instructions were without specification, i.e., he did not tell them to write the document in private or in public.
Rava said: But a concealed gift is effective as a preemptive declaration for another gift. In other words, if he first gave an item as a concealed gift to one person, and then he gave this item as a gift to someone else, the second gift is null and void. Rav Pappa said: This ruling of Rava was not stated explicitly; rather, it was stated by inference, and he did not, in fact, hold accordingly.
Rav Pappa explains the inference: As there was a certain man who went to betroth a woman. She said to him: If you write a document signing over all of your property to me, then I will be your wife, and if not, I will not be your wife. He went and wrote a document signing over all of his property to her. His eldest son came and said to him: And that man, i.e., me, what will become of him if you give all of your property to this woman? The father said to two witnesses: Go hide in Avar Yemina and write a document for the son, giving him the father’s property as a gift. Later, the witnesses came before Rava. He said to them: This Master, i.e., the son, did not acquire the property and that Master, i.e., the wife, did not acquire it either. The son did not acquire the property because it was a concealed gift.
The Gemara explains why the wife does not acquire it as well. One who observed this incident assumed that Rava invalidated the wife’s acquisition because the concealed gift to his son was a preemptive declaration to the other gift, but that is not so. There, in the case of the woman and the son, the matter is self-evident that he wrote a document signing over his property to her because of duress, as she had told him that she would not marry him otherwise; but here, in a typical case of giving one person a concealed gift and then giving a public gift to another, that is not the case. It is possible that it is simply amenable to him that this Master, i.e., the one to whom he gave it publicly, should acquire the gift, and it is not amenable to him that this Master, i.e., the one to whom he gave it privately, should acquire the gift. Consequently, an incorrect inference was drawn concerning Rava’s opinion.
A dilemma was raised before the Sages:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 18 עמודים.
- אגרות קודש כרך כה ט'תפב נדרים כז, א
- אגרות קודש כרך כה ט'תקכא נדרים כז, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת שו באיזה חפצים מותר לדבר בשבת טו מאותו ספר ב"ב מ, א
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות עדות ושטרות ושליש[ו]ת דיני עדות ושטרות ושליש[ו]ת י מאותו ספר ב"ב מ, א
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות עדות ושטרות ושליש[ו]ת דיני עדות ושטרות ושליש[ו]ת כג מאותו ספר ב"ב מ, רע"ב
- שארית יהודה שו"ת אבן העזר סימן מח ב"ב מ, ב
- שארית יהודה שו"ת חשן המשפט סימן ט בבא בתרא דף מ
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ד (סי' שא-שז) שו באיזה חפצים מותר לדבר בשבת ב"ב מ, א
- לקוטי שיחות כרך לד שופטים שיחה ב גיטין מ, ב
- לקוטי שיחות כרך כד ראה שיחה ב גטין מ, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות קריאת שמע ע מי הם הפטורים מקריאת שמע א מאותו ספר גיטין דף מ, א
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות עדות ושטרות ושליש[ו]ת דיני עדות ושטרות ושליש[ו]ת טז מאותו ספר גיטין מ, ב
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות עדות ושטרות ושליש[ו]ת דיני עדות ושטרות ושליש[ו]ת נ מאותו ספר גיטין מ, ב
- שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ג סימן תלה (ב) מאותו ספר גיטין מ, א
- שו"ת חושן משפט סימן לב גיטין דף מ
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"א (סי' תכט-תמא) תלה דין מי שלא בדק בליל י"ד גיטין דף מ
- תורת מנחם שיחת ליל י"א ניסן, ה'תשל"ג גיטין מ, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות ברכות השחר וקריאת שמע הלכות קריאת שמע ע מי הם הפטורים מקריאת שמע גיטין דף מ , א