שיחה א

214שיחה א

א. הקשר בין פרשיות מטות ומסעי לחודש מנחם אב

כאשר פרשיות מטות ומסעי מחוברות¹, הם נקראות בשבת מברכים החודש מנחם אב, או בשבת הראשונה של חודש מנחם אב.

ועל פי הידוע² כי לכל פרשיות התורה יש קשר לזמן בו הן נקראות, מובן, כי לפרשיות מטות מסעי יש שייכות לא רק לכללות הזמן של בין המצרים³, אלא גם (ובעיקר) לחודש מנחם אב⁴.

ב. "מנחם אב" – מנחם את אבינו שבשמים

מנהג ישראל אשר "תורה היא"⁵, לקרוא לחודש זה (בברכת החודש) – "מנחם אב".

[וזה נוגע גם להלכה, בנוגע לכתיבת שם החודש בשטרות וכו': גם כאשר כותבים "מנחם אב" ויתירה מזו, אפילו אם כתבו רק "מנחם" במקום "אב" הגט כשר, משום ש"הדבר מפורסם וידוע דחודש אב קרו ליה חודש מנחם"⁶. יתר על כן: יש נוהגים שבכתובות ובשטרות כותבים לכתחילה "מנחם" במקום "אב"⁷].

ויש לומר אחד הפירושים בזה ובהקדם:

אמרו רז"ל⁸ "שמות החדשים עלו בידם⁹ מבבל". נאמר על כך 214במפרשים¹⁰, אשר כל¹¹ שמות החדשים אינם מילים ב"לשון קודש" אלא לשון כשדים¹² (שמות פרסיים¹³).

ברם על פי זה מתעוררות כמה קושיות: מוצאים כמה וכמה דרשות של רז"ל¹⁴ על שמות החדשים הקשורים לפירושן של המילים בלשון הקודש [זאת בשונה מדברי הגמרא לגבי¹⁵ "דשא – דרך שם", שם מובן כי הדבר נאמר רק בדרך רמז, אך המילה "דשא" עצמה אינה מילה בלשון הקודש, אמנם בדרשות רז"ל הנ"ל לגבי שמות החדשים משמע, שזה אכן פירושה של המילה עצמה]¹⁶.

ויש לומר ולכאורה הדבר פשוט עד שאין מקום לקושיא: פירוש מאמר רז"ל "עלו בידם מבבל" הוא כפשוטו – מתייחס לענין של "שמות החדשים" ותו לא. כלומר, הקשר של המילה המסויימת עם החודש (- שהפכה לשמו) הוא נתחדש ועלה מבבל¹⁷, אך לא שהמילה עצמה היא מלשון בבל.

ובכל אופן, אפילו אם תמצא לומר כי כמה מהם הינן אכן מלשון בבל – בוודאי אי אפשר לומר זאת בנוגע לחודש "אב".

ועוד ועיקר – מכיוון שאלו שמות בהם¹⁸ משתמשת התורה¹⁹, מובן שהם 215מכילים את הפירוש כפי שהם משמשות ומתפרשות בלשון הקודש²⁰. ובפרט בעניננו לגבי השם (מנחם) אב, שיש במשמעו של שם "אב" פירושה של מילת "אב" בלשון הקודש²¹.

מהאמור עולה, כי ב"מנחם אב" נכלל הפירוש: מנחמים את ה"אב", אשר בנוגע לבני ישראל הכוונה היא כלפי – אבינו שבשמים, מנחמים את הקדוש־ברוך־הוא כביכול.

– אילו היה החודש נקרא "אב מנחם", היה הפירוש שה"אב" – אבינו שבשמים – הוא שמנחם את עם ישראל²²; אך מכיוון שהשם הוא "מנחם אב", הכוונה איפוא שה"אב" הוא המתנחם²³ [בדומה ללשון (בברכת נחם) "מנחם ציון", שהכוונה היא ש"ציון" מתנחמת (הקב"ה הוא מנחם ציון)] –

זאת בהתאם למאמר רז"ל²⁴, כי הקדוש־ברוך־הוא אומר "מה²⁵ לו לאב שהגלה את בניו²⁶ (ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם)"²⁷, ועל כך, כביכול, מנחמים אותו.

ג. נחמת הקב"ה מופיעה בפרשיות מטות ומסעי

על פי זה יובן הקשר בין חודש מנחם אב ופרשיות מטות מסעי²⁸: נקודה זו – שיהודי מרגיש כי הנחמה שהוא מאחל לעצמו בחודש זה היא לא רק נחמה עבור עצמו, אלא להיפך, (בעיקר) נחמה ממנו עבור ה"אב", אבינו שבשמים – מודגשת, הן בפרשת מטות והן בפרשת מסעי:

בפרשת מטות מסופר שהקדוש־ברוך־הוא ציוה למשה רבינו על מלחמת מדין, ואמר זאת בלשון "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים"²⁹; אך בשעה שמשה רבינו מסר את הציווי לעם ישראל, אמר "לתת נקמת ה' במדין"³⁰. נאמר על כך בספרי³¹, שמשה אמר לעם ישראל "לא נקמת בשר ודם אתם נוקמים אלא נקמת מי שאמר והיה העולם".

ובדומה לכך מוצאים בפרשת מסעי, 216בה אומר הפסוק³² "ולא תטמא את הארץ גו' אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל", נאמר על כך בספרי³³: "חביבים ישראל שאף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם³⁴ .. חביבים ישראל שבכל מקום³⁵ שגלו שכינה עמהם .. וכשהם חוזרים שכינה עמהם". זאת אומרת שענין הגלות אינו רק עבור בני ישראל, אלא גם עבור השכינה, שכינתא בגלותא, ובמילא, גאולת בני ישראל היא (גם) גאולה עבור השכינה, ומובן כי גאולת השכינה - חשובה יותר מאשר גאולת בני ישראל.

ד. מדוע כלל לא נזכרת

נחמת בני ישראל?

ברם צריך להבין:

בשם "מנחם אב" מודגשת רק הנחמה עבור ה"אב", ובכלל לא נזכרת הנחמה עבור ה"בן", בני ישראל. ואף על פי כן, זהו שם החודש כפי שהוא נקרא על־ידי כל עם ישראל³⁶.

ואין מובן: אילו היה מדובר רק אודות צדיקים גדולים, שעבודתם היא "לצורך גבוה" וכלל לא חושבים אודות עצמם, אפילו לא "כדי לדבקה בו יתברך"³⁷ – מובן כי אצלם מתבטא ענין הגלות בכך שהם חשים את גלות השכינה;

אפילו יהודים שאינם נמצאים במדריגה של עבודה רק לצורך גבוה, אבל בעיקר נרגשת בהם גלות השכינה והחורבן הרוחני – "אין אנו יכולים לעלות ולהשתחוות כו'"³⁸ – שאלקות אינה מאירה בעולם, וחסר גילוי אלקות בנפשם³⁹, בלימוד התורה וקיום המצוות שלהם ובפרט בעבודת התפילה ( – להשתחוות),

אצלם נרגש הענין של "מנחם אב" לפחות בכך שהם מנחמים את ה"חלק אלקה ממעל"⁴⁰ הנמצא בתוכם, חלק האב שבהם.

אך כיצד יתכן לומר לגבי כל יהודי, ובכל מעמד ומצב, אשר "ידע אינש בנפשיה" כי לו כואבת העובדה שנתונים במצור ובשביה, שישנו עול גויים על צווארינו, מים רבים של דאגות הפרנסה מיצר ודוחק בגשמיות, שחסר לו בצרכי הגוף בבני חיי ומזוני, שאינם באופן של רוויחא כפי הנדרש להיות אצל יהודים –

כיצד אומרים שאצל יהודים כאלו נקרא החודש "מנחם אב"?

217ה. השאלה על תורת המגיד שהתפילה היא על "חסרון השכינה"

להבנת הענין, יש להקדים ביאור של שאלה דומה בנוגע לתפילה:

ידועה תורת המגיד⁴¹ על מאמר חז"ל⁴² "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", שצריך להתפלל לא עבור חסרונו הפרטי, עבור צרכיו שלו, אלא על החסרון ב"רישא דכל רישין (=ראש של כל הראשים)", על מה שחסר כביכול לשכינה. ו"אף שמבקש בקשת צרכי עצמו יהיה כוונתו שלא יחסר הדבר לעילא חס ושלום כי⁴³ הנשמה היא חלק אלוקה ממעל והיא אבר מאברי השכינה וזהו עיקר הבקשה שימולא ויושפע לעילא"⁴⁴.

אף כאן לא מובן, בדומה לשאלה האמורה:

אלו שנמצאים בדרגא בה צרכי עצמם אינם תופסים אצלם מקום, ובמילא אינם מרגישים את החסרון שלהם, על כל פנים לא בתור עיקר – מובן שתפילתם היא על החסרון לעילא.

אמנם אצל רוב בני ישראל, צרכי עצמם – הגוף ועניני הגוף – תופסים מקום, הם חשים את חסרון הגוף וזה מה שמצער אותם, מבלבל אותם מעיון בלימוד התורה וקיום המצוות⁴⁵, ובמילא חלה עליהם מצות עשה להתפלל לקדוש־ברוך־הוא שהוא ימלא חסרון זה⁴⁶ – כיצד איפוא מתאים לומר על תפילה שכזו את תורת המגיד אשר "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" של מעלה, על החסרון ב"רישא דכל רישין"?

ו. הסבר שהתפילה היא על "קניניו של הקב"ה"

בדרך הנגלה אפשר להסביר זאת (בדוחק על כל פנים) לפי פסק דינו של רבינו הזקן בשולחן ערוך שלו⁴⁷, ש"אין לאדם רשות על גופו כלל", משום שגוף האדם אינו שייך לו, אלא הוא קנינו של הקדוש־ברוך־הוא⁴⁸.

218על פי זה נמצא, כי בשעה שישנו חסרון בצרכי הגוף ובמילא – בגוף, יש בכך צער כביכול עבור בעל־הבית (האמתי) של הגוף, הקדוש־ברוך־הוא. ולכן אין זו סתירה שיהודי מתפלל שהקדוש־ברוך־הוא ימלא את החסרון בצרכי הגוף, וביחד עם זאת "כוונתו שלא יחסר הדבר לעילא" – כי כוונתו בתפילה שצרכי הגוף יתמלאו (אינה בכדי שהוא (האדם) לא יהיה חסר, אלא) בכדי שבקניניו של הקדוש־ברוך־הוא לא יהיה חסרון.

ז. הביאור חייב לעלות

בקנה אחד עם פירושן הפשוט של המילים בתפילה

אך ביאור זה אינו מספיק, כי

[נוסף לזה שמלשון המגיד משמע שמדובר אודות ה"כובד" והחסרון ב"רישא דכל רישין" עצמו, ולא בקנינו של הקדוש־ברוך־הוא];

כבר דובר כמה פעמים, כי מכיון שחלק הנגלה בתורה וחלק הנסתר בתורה הינן תורה אחת – בלשון הזהר⁴⁹: נשמתא דאורייתא וגופא דאורייתא (=נשמת התורה וגוף התורה) – לא יתכן שתחול ביניהן סתירה,

אך בעניננו עולה לכאורה, כי תוכן ענין התפילה כפי שהוא מבואר בנגלה – הפוך מתוכנו על פי תורת המגיד הנ"ל: הגדרת מצות עשה של תפילה על פי נגלה היא⁵⁰, שכאשר האדם מרגיש שחסר לו משהו עליו להתפלל לקדוש־ברוך־הוא שימלא את חסרונו. ולפי זה, אחד הנמצא בדרגא שאכפת לו רק, או על כל פנים בעיקר – מחסרונו שלו ומצרכיו הגשמיים שלו, ואינו מרגיש באותה שעה שגופו הוא קנינו של הקדוש־ברוך־הוא – הרי מצות עשה החלה עליו היא: להתפלל על החסרון שלו;

ויתרה מזה – זהו פירוש המילות בתפילה, שפירוש המילות הוא עיקר בתפילה – והפירוש הוא כפשוטו, כמפורש במפרשי התפילות⁵¹.

ואפילו במפרשי התפילות על פי כוונות האריז"ל וכו' – מודגש על אתר כי אלו: כוונות, רמזים, סודות וכו'.

אך לפי תורת המגיד הנ"ל במאמר רז"ל "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" נמצא – כי כל ענין התפילה צריך להיות רק כדי "שלא יחסר הדבר לעילא חס ושלום"⁵².

חייבים איפוא לומר, כי אפילו יהודי כזה החושב בשעת מעשה רק אודות 219חסרונו הפרטי, הרי בפנימיות התפילה שלו הינה (גם) על החסרון ב"רישא דכל רישין".

ח. דווקא בגוף קיימת הבחירה הבאה מעצמותו יתברך

והביאור בזה:

קיים⁵³ חילוק עיקרי בין הנשמה והגוף של יהודי: הנשמה היא "חלק אלקה ממעל ממש"⁵⁴, לעומת זה הגוף "נדמה בחומריותו לגופי אומות העולם"⁵⁵, ולכן אומר רבינו הזקן⁵⁶ שענין הבחירה הוא דוקא בגוף. וטעם הדבר הוא: המושג בחירה יתכן רק בין דברים שוים זה לזה (ביחס לענין המבוקש); אך דברים שאין ביניהם צדדים שוים או תכונות משותפות כלשהם – לא מתאים להגדיר העדפה ביניהם כ"בחירה", שהרי זו העדפה הנובעת מהתכונה המבוקשת.

לכן בחירה אמיתית תיתכן רק בנוגע לגוף שהוא "נדמה בחומריותו לגופי אומות העולם", מה שאין כן בנוגע לנשמה לא שייך המושג "בחירה".

מצד זה גופא ישנה מעלה בגוף היהודי לגבי הנשמה, דוקא לגוף יש שייכות לעצמותו⁵⁷ של הקדוש־ברוך־הוא. הנשמה שייכת (כנשמה) בעיקר לבחינת האור והגילוי, מה שאין כן הגוף וחומריותו של יהודי שבו בחר הקדוש־ברוך־הוא – הריהו קשור עם עצמותו יתברך ממש,

משום שבחירה אמיתית באה רק מ"עצמות ומהות שאין⁵⁸ לו עילה וסיבה שקדמה לו חס ושלום" (מה שאין כן⁵⁹ מחוץ לעצמות, אפילו במדריגות הנעלות ביותר של אור, הרי מצד אור⁶⁰ ישנה נטיה כלשהי, ובמילא מעין הכרח כפי שנדרש מאותה נטיה, ובמילא לא שייך שם בחירה חפשית לאמיתתה, בחירה אמיתית)⁶¹.

219ועל אף שבחירה באה (לגמרי) מצד הבוחר, לא מצד הדבר הנבחר (הגוף), אמנם, מכיוון שהבחירה היא בחירת העצמות, נעשית זאת, כביכול, מציאות הגוף, משום שבמקום בו קיימת המשכת⁶² עצמותו יתברך, לא תיתכן השארת (תפיסת) מקום לענין חוץ ממנו חס ושלום⁶³.

ט. תפילה על צרכי הגוף נוגעת לעצמותו של הקב"ה

על פי זה מובן, שגם כאשר יהודי מתפלל ומבקש מהקדוש־ברוך־הוא על צרכי הגוף הגשמיים והחומריים שלו – אין זה בסתירה לתורת המגיד שהתפילה צריכה להיות "מתוך כובד ראש" של השכינה, על כך שחסר ב"רישא דכל רישין", כי אם אדרבה: דוקא חסרון בגוף הגשמי של יהודי, "נוגע" [לא (רק) בבחינת הגילוי של אלקות (כפי שהדבר בשעת שחסר בצרכיה הרוחניים של הנשמה), אלא] ב(אמיתית) "רישא דכל רישין", בעצמותו ומהותו יתברך כביכול, שבחר בגוף הגשמי של יהודי.

ובמילא כאשר יהודי מרגיש את החסרון בצרכי הגוף שלו וזה מביא אותו להתפלל לקדוש־ברוך־הוא, הרי זה⁶⁴ נובע בפנימיות ובאמיתיות מכך שהוא חש בפנימיות את אמיתית ענינו – בחירת העצמות שישנה בגוף הגשמי דוקא.

ולכן אומרים לכל יהודי, בכל מעמד ומצב שלא יהיה, "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", כי אצלו יכול להיות ובמילא צריך להיות, גם בכוונתו הגלויה⁶⁵, כי יבקש את צרכיו (כולל גם צרכיו) הגשמיים, משום שחסר כביכול ב"ממעל ממש" – ה"עצמות" שבו, כביכול.

י. תחושת הגלות אצל הבן קשורה עם האב עצמו

בדרך דומה ניתן להבין את ענינו של "מנחם אב"⁶⁶:

מכיוון שכל יהודי הוא בן לקדוש־ברוך־הוא, ויתירה מזו – בחירת העצמות היא בגוף דוקא, הרי העובדה שיהודי מרגיש את הגלות (גם) בגשמיות באופן השייך לגוף כפשוטו, נובעת בפנימיות מכך שזהו ענין של גלות השכינה, 220משום שענין הגלות באלקות כביכול, הוא לא רק בבחינת השכינה "ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין להחיותן ולקיימן"⁶⁷, אלא זה נוגע לאב, עד לעצמותו יתברך כביכול – בשעה שחסר אצל יהודי בגשמיות צרכי הגוף כפשוטם, נוצר מכך מעין ענין של גלות, כביכול ב(אב, עד) עצמות⁶⁸ ומהות⁶⁹ ממש.

יא. גילויי חביבות מול קשר עצמי של אב ובן

בכך יובנו דברי הספרי³³, שלאחר כל האריכות "בכל מקום שגלו (ישראל) שכינה עמהם .. וכשהם חוזרים שכינה עמהם", ומביא על כך ראיות מהפסוקים, הוא ממשיך: "רבי אומר משל למה הדבר, דומה למלך שאמר לעבדו אם תבקשוני⁷⁰ הריני אצל בני, כל זמן שאתה מבקשני הריני אצל בני, וכן הוא אומר⁷¹ השוכן אתם בתוך טומאתם".

ולכאורה אין מובן: מה מוסיף רבי על דברי ר' נתן ש"חביבים ישראל שבכל מקום שגלו שכינה עמהם .. כשהם חוזרים שכינה עמהם", הרי גם מדבריו מובן שהקדוש־ברוך־הוא נמצא תמיד עם בני ישראל, בכל מקום.

אלא, ההבדל בין דבריהם הוא:

"ר' נתן אומר חביבים ישראל שבכל מקום שגלו שכינה עמהם": ר' נתן מדבר אודות נשמת היהודי כפי שהיא קשורה עם ענין למעלה שהוא בדוגמת המכונה בלשון בני אדם "רגש חביבות", שזה לא עצם הנפש אלא רגש וגילוי – ומצד זה נראה בגילוי כי "חביבים ישראל", שבזה הם מובדלים מכל אומות העולם; מצד "חביבות" זו כלפי הנשמה אומרים כי "בכל מקום שגלו שכינה עמהם",

– מכיוון שהנשמה מצד עצמה הריהי "חלק אלקה ממעל ממש", בגלוי, די בכך ש"שכינה עמהם" על מנת שהגלות לא תשפיע עליה.

על כך מוסיף רבי כיצד הדבר קיים גם מבחינת הגוף, ולכן מביא את המשל "למלך שאמר לעבדו אם תבקשוני הריני אצל בני, כל זמן שאתה מבקשני הריני אצל בני, וכן הוא אומר השוכן אתם בתוך טומאתם": אין המדובר כאן אודות קשר של "חביבים" – כזה הנובע מרגש וגילוי, אלא בענין עצמי, בדוגמת השייכות של אב ובן, וזה 221קשור דווקא עם הגוף, בו קיימת בחירת העצמות⁷² כנ"ל⁷³.

ולכן: א) הוא מדגיש כי הדבר קיים "כל זמן שאתה מבקשני", מכיוון שזה קשור עם העצמות לא שייך בזה חילוק ושינוי⁷⁴. ב) הוא מביא את הפסוק (ובדומה לכך שאר הפסוקים) "השוכן אתם בתוך טומאתם" השייך לגוף ועניניו, לא לנשמה ועניניה⁷⁵ – שהרי (אפילו) דברי תורה אין מקבלין טומאה⁷⁶.

יב. יהודים מנחמים את הקב"ה – "מכח האב" הקיים בהם

בהתאם לביאור האמור בענין "מנחם אב" תובן גם שאלת נוספת:

עניינה של נחמה בכלל הוא – כאשר אצל מישהו מתרחש דבר בלתי רצוי, ואין ביכולתו למלאות את החסרון, אזי מישהו שני שאינו נמצא באותו מצב, מוצא על כל פנים נחמה (אם בדברים ואם במעשה) עבור אותו אחד.

אך בנדון דידן, כיצד שייך לומר שביכולתם של בני ישראל לנחם את הקדוש־ברוך־הוא⁷⁷ - בשעה שהם עצמם נמצאים בגלות. ואדרבה: עיקר ענין הגלות הוא אצל בני ישראל, והגלות אצל הקדוש־ברוך־הוא היא רק תוצאה מזה שהוא נמצא "עמהם", עם בני ישראל?

והביאור בזה:

בנוגע לאב ובן אומרים חז"ל⁷⁸: "יפה כח הבן מכח האב", וידוע כי בכך מודגשים שתי קצוות: כח הבן אכן 222"יפה" מאשר "האב" ולאידך עובדה זו עצמה (ה"יפה") באה "מכח האב" – מן האב. כי, כל מה שיש לבן בא מהאב; אלא, מכיוון שהבן נלקח מעצמיותו של האב, לכן יכול להיות "יפה כח הבן" מהאב – ביחס לכוחות הגלויים שלו⁷⁹.

נמצא, כי הקשר העצמי שישנו בין (עצם ה)אב ובן, ניכר בכך שכח הבן יפה מכח האב.

כל ענין למטה – נשתלשל מענינו למעלה, וכך גם בענין זה: הענין ש"יפה כח הבן מכח האב" למטה – נשתלשל מכך ש"יפה כח הבן מכח האב" למעלה, כביכול, בין הקדוש־ברוך־הוא ובניו – בני ישראל:

מצד זה שאצל בני ישראל למטה קיים כח העצמות, מתגלית בהם עצמיות האב שאינה מתגלית בעולמות למעלה, אפילו בבחינות הכי עליונות באלקות.

ובמילא אצל בני ישראל למטה – יפה כח הבן, קיים בהם כח העצם ממש, כדי "לנחם" כביכול את אבינו שבשמים⁸⁰.

ובדומה למה שמצינו בנגלה דתורה ובגלוי כי הקדוש־ברוך־הוא אומר⁸¹ "נצחוני בני נצחוני"⁸².

יג. הנחמה מתחילה כבר מתחילת החודש

מכיון אשר החודש כולו נקרא "מנחם אב", מובן, כי ענין הנחמה מתחיל (לא רק לאחר תשעה באב, כאשר מתחיל הזמן של "שבעה דנחמתא", אלא) כבר מהתחלת החודש.

משום שענין הנחמה על הגלות נעשה על־ידי הנהגת בני ישראל בדברים שהינם היפך חטאינו – שהם הסיבה היחידה של גלינו,

ובפרט משנכנס אב, ההנהגות בקשר לחורבן בית אלקינו, שבזה "מנחם" את (עניני) אב, מחלישים את החורבן ומקרבים את הבנין.

ולכן מיתווספים דינים וכו', ובכלל צריך להשתדל בימים אלו להוסיף ככל היותר בתורה ומצוות ועבודת ה',

ובפרט – הן בדינים והנהגות שממעטין כו' בימים אלו, והן לאידך, מה שמוסיפים בתורה אשר "פקודי ה' ישרים משמחי לב"⁸³,

ובפרט – על פי המנהג⁸⁴ בכמה 223מקומות – לעשות בימים אלו סיום מסכת, אשר אז נעשה יום זה "יומא⁸⁵ טבא לרבנן"⁸⁶,

בכלל להתלהט יותר בלימוד התורה המשמחת לב, וביחוד בלימוד של הלכות בית הבחירה – אודות בית המקדש, צורתו ומובאיו כו', שעל־ידי לימוד זה בעניני צורת הבית הרי "בנין ביתי" אינו בטל, ו"אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין⁸⁷ בבנין הבית"⁸⁸,

אשר בכל ענינים אלו, מעשינו ועבודתינו, מנחמים כביכול את אבינו שבשמים, וינחם הוי' (חרטה⁸⁹ כביכול), הקדוש־ברוך־הוא יוציא את בני ישראל מהגלות ויבנה את בית המקדש השלישי, מקדש אדני כוננו ידיך⁹⁰ –

במהרה בימינו ממש.