214
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה א
א. הקשר בין פרשיות מטות ומסעי לחודש מנחם אב
כאשר פרשיות מטות ומסעי מחוברות1, הם נקראות בשבת מברכים החודש מנחם אב, או בשבת הראשונה של חודש מנחם אב.
ועל פי הידוע2 כי לכל פרשיות התורה יש קשר לזמן בו הן נקראות, מובן, כי לפרשיות מטות מסעי יש שייכות לא רק לכללות הזמן של בין המצרים3, אלא גם (ובעיקר) לחודש מנחם אב4.
ב. "מנחם אב" – מנחם את אבינו שבשמים
מנהג ישראל אשר "תורה היא"5, לקרוא לחודש זה (בברכת החודש) – "מנחם אב".
[וזה נוגע גם להלכה, בנוגע לכתיבת שם החודש בשטרות וכו': גם כאשר כותבים "מנחם אב" ויתירה מזו, אפילו אם כתבו רק "מנחם" במקום "אב" הגט כשר, משום ש"הדבר מפורסם וידוע דחודש אב קרו ליה חודש מנחם"6. יתר על כן: יש נוהגים שבכתובות ובשטרות כותבים לכתחילה "מנחם" במקום "אב"7].
ויש לומר אחד הפירושים בזה ובהקדם:
הערות
- 1. שכן הוא ברוב השנים, כי רק בב' קביעויות בלבד (ודמעוברות) הן נפרדות – ראה בלוחות שבטאו"ח לאחרי הל' ר"ח.
- 2. של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב (רצז, א).
- 3. ראה של"ה ריש פרשתנו (שסו, ב ואילך): ואלו שלש הפרשיות (מטות ומסעי ודברים) תמיד חלים בין המצרים כי הוא דבר בעתו (ועד"ז הוא שם ע"א – בהכותרת). ומבאר השייכות בתוכנם. וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 408 ואילך (וש"נ) – כמה פרטים בביאור השייכות. וראה גם שם ע' 444 ואילך בהשייכות דפ' מסעי לבין המצרים.
- 4. דישנה: 1) כללות הזמן דביהמ"צ, והיא 2) מתחלקת לימי תמוז וימי מנ"א, שהם 3) מתחלקים לימי (תחלת) אב ושבוע שחל בו ת"ב, שהוא
- 5. ראה ירושלמי פסחים פ"ד ה"א. תוד"ה נפסל – מנחות כ, ב. ובכ"מ.
- 6. גט פשוט אה"ע סי' קכו סקל"ה. הובא בפתחי תשובה שם סקי"ב. ובערוך השולחן שם סט"ז דאצלנו אין נוהגין כן (לכתוב רק מנחם) אבל אם כתב מנחם אב כשר בדיעבד כיון שכן מברכין החודש בכל מדינותינו וכן כותבין באגרות.
- 7. גט פשוט שם.
- 8. ירושלמי ר"ה פ"א ה"ב. ב"ר פמ"ח, ט. תוד"ה מדברי – ר"ה ז, א.
- 9. בב"ר שם ליתא "בידם". וראה ב"ר הוצאת תיאדור אלבק ובחילופי נוסחאות שם. וברמב"ן בא (יב, ב) "עלו עמנו מבבל".
- 4. מתחלק (אבל לא תמיד) לימי השבוע, עת"ב, ת"ב, ת"ב שנדחה, מוצאי ת"ב (ונפק"מ גם לפועל – כמבואר בשו"ע או"ח (סתקנ"א ואילך) ונ"כ).
מנחות כ׳ ב - הטקסט מספריא
אַדְּרַבָּה: דָּם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מַתִּיר כְּמוֹתָהּ, נִפְסָל בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה כְּמוֹתָהּ! הָנָךְ נְפִישָׁן.
אָמַר מָר: שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עֵצִים וָדָם שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר עֵצִים אִיקְּרוֹ קׇרְבָּן? רַבִּי! לְרַבִּי מִבַּעְיָא בָּעוּ מֶלַח!
דְּתַנְיָא: ״קׇרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין עֵצִים, וְכַמָּה? שְׁנֵי גְּזִרִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים״, רַבִּי אָמַר: עֵצִים קׇרְבַּן מִנְחָה הֵן, וּטְעוּנִין מֶלַח, וּטְעוּנִין הַגָּשָׁה.
וְאָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין קְמִיצָה. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין עֵצִים.
סְמִי מִיכָּן עֵצִים, וְאֶלָּא קְרָא לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי לְמַעוֹטֵי דָּם – מֵ״עַל מִנְחָתֶךָ״ נָפְקָא!
The Gemara rejects this proof: On the contrary, blood should be included in the requirement to have salt applied, since it renders the offering permitted to be sacrificed and eaten, as is so with regard to the handful, which renders the remainder of the meal offering permitted to be eaten. In addition, blood becomes invalid at sunset and can no longer be sprinkled on the altar, as is the halakha with regard to the handful of a meal offering, whereas the limbs of the burnt offering may be sacrificed at any point during the night. The Gemara responds: These characteristics shared by the meal offering and the limbs of the burnt offering are more than those shared by the blood and the meal offering.
§ The Gemara continues discussing the baraita: The Master said above: Had the verse stated only: And every offering you shall season with salt, I would derive that this applies to even the wood and the blood, which are also termed: An offering. Therefore, the verse states “and every meal offering of yours” (Leviticus 2:13), to teach that just as the meal offering is unique in that other items come as a requirement for it, so too, anything that is unique in that other items come as a requirement for it requires the application of salt. Therefore, the wood and the blood do not require salting, as in their case no other item is needed. The Gemara asks: Whom did you hear who says that the wood is termed an offering? It is Rabbi Yehuda HaNasi. But according to Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t the wood in fact require salting?
This is as it is taught in a baraita: The verse states: “And when one brings a meal offering [korban minḥa]” (Leviticus 2:1). The superfluous word korban teaches that one can voluntarily give wood as an offering for the altar. And how much wood must one bring if he does not specify an amount? Two logs. And the support for the fact that wood can be brought as a voluntary offering is from a verse, as the verse states: “And we cast lots for the wood offering” (Nehemiah 10:35). Rabbi Yehuda HaNasi says: This voluntary donation of wood is an offering like a meal offering, and therefore it requires salt and requires bringing to the corner of the altar, like a meal offering.
And Rava says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires the removal of a handful, just as in the case of a meal offering, a portion of the wood must be removed and sacrificed separately. And Rav Pappa says that according to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, since it is an offering for the altar, the wood that is brought as an offering needs to be placed on other wood to burn, like any other offering that is burned on wood on the altar. Apparently, this means that Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the wood is termed an offering, also holds that it requires the application of salt, in contrast to the ruling in the baraita.
The Gemara responds: Remove wood from the baraita here, as it is not excluded by the term “and every meal offering of yours.” The Gemara asks: But then, the phrase in the verse “and every meal offering of yours” is to exclude what? If it serves to exclude blood, this is derived from the continuation of the verse, which states: “From your meal offering,” as explained in the continuation of the baraita.
תלמוד ירושלמי ראש השנה א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
משנה: בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִיטִּין וְלַיּוֹבֵילוֹת וְלַנְּטִיעָה וְלַיְרָקוֹת. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:
הלכה: שָׁנִים מְנַיִין. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר וְחַג הָאָסִיף בְּצֵאת הַשָּׁנָה וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה. אֵי זֶהוּ חוֹדֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חַג וּתְקוּפָה וְאָסִיף וְשָׁנָה יוֹצָא בוֹ. אֵי זֶה זֶה. זֶה תִשְׁרֵי. אִין תֵּימַר טֵבֵת. אִית בָּהּ תְּקוּפָה וְלֵית בֵּיהּ חַג וְאָסִיף. אִין תֵּימַר נִיסָן. אִית בֵּיהּ תְּקוּפָה וָחָג וְלֵית בֵּיהּ אָסִיף. אִין תֵּימַר תַּמּוּז. אִית בֵּיהּ תְּקוּפָה וְאָסִיף וְלֵית בֵּיהּ חָג. וְאֵי זֶה זֶה. זֶה תִשְׁרֵי. אָמְרִין חֲבֵרַיָיא קוֹמֵי רִבִּי יוֹנָה. וִיהֵא תַמִּוּז. אֲמַר לוֹן. כָּתוּב בַּחוֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וְאַתּוֹן אָמְרִין הָכֵין. אָמְרִין לֵיהּ. וִיהֵא תַמּוּז. אֲמַר לוֹן. מִיכָּן וְהֵילַךְ עַל שְׁמוֹת חֲדָשִׁים אַתֶּם רָבִים עָלַי. דְּאָמַר רִבִּי חֲנִינָה. שְׁמוֹת חֳדָשִׁים עָלוּ בְיָדָם מִבָּבֶל. בָּרִאשׁוֹנָה בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים. שֶׁבּוֹ נוֹלְדוּ אָבוֹת מֵתוּ אָבוֹת נִפְקְדוּ אִימָּהוֹת. בָּרִאשׁוֹנָה בְּיֶרַח בּוּל. שֶׁבּוֹ הֶעֱלָה נוֹבֵל וְהָאָרֶץ עֲשׂוּיָה בוּלוֹת בּוּלוֹת. שֶׁבּוֹ בוֹלְלִים לַבְּהֵמָה מִתּוֹךְ הַבַּיִת. בָּרִאשׁוֹנָה בְּיֶרַח זִיו. שֶׁבּוֹ זִיווֹ שֶׁלְעוֹלָם. הַצְּמָחִים נִיכָּרִין וְהָאִילָנוֹת נִיכָּרִין. מִיכָּן וְהֵילַךְ וַיְהִי בְּחוֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים. וַיְהִי בְחוֹדֶשׁ כִּסְלֵיו שְׁנַת עֶשְׂרִים. בַּחוֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חוֹדֶשׁ טֵבֵת. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. אַף שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים עָלוּ בְיָדָן מִבָּבֶל. בָּרִאשׁוֹנָה וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים. שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ. מִיכָּן וְהֵילַךְ וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל. כִּי אִם מִיכָאֵל שַׂרְכֶם.
לַשְּׁמִיטִּים מְנַיִין. מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִיטָּה. מַה שָׁנִים מִתִּשְׁרֵי אַף שְׁמִיטִּים מִתִּשְׁרֵי. לְיוֹבִילוֹת מְנַיִין. וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתוֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים. מַה שָׁנִים וּשְׁמִיטִּין מִתִּשְׁרֵי אַף יוֹבִילוֹת מִתִּשְׁרֵי. הָתִיבוֹן. וְהָכְתִיב וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחוֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וגו׳. רִבִּי יוֹנָה וְרִבִּי יוֹסֵה תְּרֵיהוֹן בְּשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. כְּדֵי שֶׁיְּהוּ כָּל חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה שָׁוִין לֹא יְהֵא חוֹדֶשׁ אֶחָד נֶחֱלַק לִשְׁתֵּי שָׁנִים. הָתִיבוֹן. וְהָתַנִּינָן. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן. כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ. הֲרֵי אֵין כָּל חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה שָׁוִין. וְחוֹדֶשׁ אֶחָד נֶחֱלַק לִשְׁתֵּי שָׁנִים.
כֵּיצַד לִנְטִיעָה. תַּנֵּי. הַנּוֹטֵעַ וְהַמַּבְרִיךְ וְהַמַּרְכִּיב שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְעָלְתָה לוֹ שָׁנָה שְׁלֵימָה. מוּתָּר לְקַיְימוֹ בַשְּׁבִיעִית. פָּחוּת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְלֹא עָלְתָה לוֹ שָׁנָה שְׁלֵימָה. אָסוּר לְקַיְימָן בַשְּׁבִיעִית. אֲבָל אָמְרוּ. פֵּירוֹת נְטִיעָה זוֹ אֲסוּרִין עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבַט. מַה טַעֲמָא. רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. וּבַשָּׁנָה [הָרְבִיעִית.] מַה אַתְּ שְׁמַע מִינָּהּ. אָמַר רִבִּי זְעוּרָא. שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵילִים לֹא יֵאָכֵל וּבַשָּׁנָה. אָמַר רִבִּי בָּא בַּר מָמָל קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָה. נִרְאִים דְּבָרִים בְּשֶׁנְּטָעוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אֲבָל אִם נְטָעוֹ פָּחוּת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אִיתָא חֲמִי. שָׁנָה שְׁלֵימָה לֹא עָלְתָה לוֹ. וְאַתְּ אָמַר הָכֵין. אָמַר לֵיהּ. וְאִין כֵּינִי וַאֲפִילוּ נְטָעוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה יְהֵא אָסוּר עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מַאי כְדוֹן. אָמַר רִבִּי מָנָא. מִכֵּיוָן שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ שֶׁל אִילָן מַשְׁלִים שְׁנָתוֹ.
כֵּיצַד לִירָקוֹת. לָקָט מִמֶּנּוּ יִשְׂרָאֵל עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד שֶׁלֹּא חֲשֵׁיכָה וְגוֹי מִשֶּׁחֲשֵׁיכָה. מְעַשֵּׂר מִזֶּה בִפְנֵי עַצְמוּ [וּמִזֶּה בִפְנֵי עַצְמוֹ].
רִבִּי זְעוּרָה רִבִּי אִילָא רִבִּי לָעְזָר בְּשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. [חַד אָמַר]. כְּבָר יָצְאוּ רוֹב גִּשְׁמֵי שָׁנָה כוּלָּהּ וּכְבָר רוּבָּהּ שֶׁלְתְּקוּפָה מִבַּחוּץ. וְחוֹרָנָה אָמַר. עַד כָּאן הֵן חַיִּין מִמֵּי הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה. מִיכָּן וְהֵילַךְ הֵן חַיִּין מִמֵּי הַשָּׁנָה הַבָּאָה. וְלָא יָדְעִין מָאן אֲמַר דָּא וּמָאן אֲמַר דָּא. מִן מַה דְאָמַר רִבִּי יָסָא רִבִּי אִילָא רִבִּי לָעְזָר בְּשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. כְּבָר יָצְאוּ רוֹב גִּשְׁמֵי הַשָּׁנָה כוּלָּהּ וּכְבָר רוֹב הַתְּקוּפָה מִבַּחוּץ. הֲוֵי. רִבִּי זְעוּרָה דּוּ אָמַר. עַד כָּאן הֵן חַיִּין מִמֵּי שָׁנָה שֶׁעָבְרָה. מִיכָּן וְהֵילַךְ הֵן חַיִּין מִמֵּי הַשָּׁנָה הַבָּאָה. מַעֲשֶׂה בְרִבִּי עֲקִיבָה שֶׁלָּקַט אֶתְרוֹג וְנָתַן עָלָיו חוּמְרֵי בֵית שַׁמַּי וְחוּמְרֵי בֵית הִלֵּל. וְלָמָּה לִי אֶתְרוֹג. אֲפִילוּ שְׁאָר כָּל הָאִילָן. תַּנֵּי. כְּחוּמְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּכְחוּמְרֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרִבִּי לִיעֶזֶר עַל דְּבֵית הִלֵּל אִינּוּן הֲוֵוי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן. תִּיפָתָּר שֶׁחָנַט קוֹדֶם לַחֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבַט שֶׁל שְׁנִיָיה וְנִכְנְסָה שְׁלִישִׁית. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל עִישּׂוּרֵי עָנִי. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי לִיעֶזֶר עִישּׂוּרֵי שֵׁינִי. מֶה עָשָׂה. קָרָא שֵׁם עַל מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ וּפְדָייוֹ וּנְתָנוֹ לְעָנִי.
בראשית רבה מ״ח:ט׳ - הטקסט מספריא
אָמַר עַד שֶׁלֹא מַלְתִּי הָיוּ הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים בָּאִים אֶצְלִי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁלֹא מַלְתָּה הָיוּ בְּנֵי אָדָם עֲרֵלִים בָּאִים, עַכְשָׁו אֲנִי וּבְנֵי פַּמַּלְיָא שֶׁלִּי נִגְלִים עָלֶיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית יח, ב): וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו, וַיַּרְא בַּשְּׁכִינָה, וַיַּרְא בַּמַּלְאָכִים. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא שְׁמוֹת חֳדָשִׁים עָלוּ מִבָּבֶל. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אַף שְׁמוֹת מַלְאָכִים מִיכָאֵל רְפָאֵל וְגַבְרִיאֵל. אָמַר רַבִּי לֵוִי אֶחָד נִדְמָה לוֹ בִּדְמוּת סָדָקִי, וְאֶחָד נִדְמָה לוֹ בִּדְמוּת נָוָטִי, וְאֶחָד בִּדְמוּת עֲרָבִי, אָמַר אִם רוֹאֶה אֲנִי שֶׁשְּׁכִינָה מַמְתֶּנֶת עֲלֵיהֶם אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵן בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים, וְאִם אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָן חוֹלְקִים כָּבוֹד אֵלּוּ לְאֵלּוּ, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵן בְּנֵי אָדָם מְהוּגָנִין, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָן חוֹלְקִין כָּבוֹד אֵלּוּ לְאֵלּוּ, יָדַע שֶׁהֵן בְּנֵי אָדָם מְהוּגָנִין. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אֹהֶל פְּלָן שֶׁל אָבִינוּ אַבְרָהָם מְפֻלָּשׁ הָיָה, רַבִּי יוּדָן אָמַר כְּהָדֵין דְּרוֹמִילוֹס, אָמַר אִם אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָן שֶׁהִפְלִיגוּ אֶת דַּרְכָּם לְהִתְקָרֵב דֶּרֶךְ כָּאן, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵן בָּאִים אֶצְלִי, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָן שֶׁהִפְלִיגוּ, מִיָּד וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.