שיחה א
206שיחה א
א. מלחמת מדין והמלחמה על ארץ ישראל
בפרשתנו מסופר על שתי מלחמות בין ישראל לבין אומות העולם. על המלחמה הראשונה, מלחמת מדין1, מסופר כיצד התרחשה למעשה. ואילו על המלחמה השניה – המלחמה העתידה לכיבוש ארץ ישראל – מסופר כיצד בני גד ובני ראובן קבלו על עצמם להיות "חלוץ צבא לפני ה' למלחמה"2.
ההבדל בין שתי המלחמות הללו מובן מן הפסוקים עצמם: מלחמת מדין היתה, כדברי ה': "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים"1, מטרת המלחמה היתה "ויהרגו כל זכר"3 כ"נקמה" על התנהגותם כלפי ישראל4. אך לא נאמר שישראל נלחמו בהם כדי להתיישב בעריהם, ולהיפך: "את כל עריהם במושבותם ואת כל טירותם שרפו באש"5, הם רק לקחו בשבי את "נשי מדין ואת טפם... ואת כל חילם בזזו"6.
אך לא כן במלחמתם של בני גד ובני ראובן נגד העמים שחיו בארץ ישראל. אמנם אצל בני גד ובני ראובן היה זה רק "הורישו את אויביו מפניו"7, והם עצמם לא התיישבו שם, אלא בעבר הירדן מזרחה – אך מטרת המלחמה היתה לצורך התיישבות – לכבוש את הארץ8, כפי שהם אמרו: "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונום אל מקומם" ויותר מכך: "לא 206נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו"9.
ב. דין בני לוי בנטילת ביזה
לפי זה, שמלחמת מדין לא היתה למטרת כיבוש ולקיחה לעצמם10 והתיישבות בארץ מדין, מתורצת שאלה שמעורר הראב"ד על הרמב"ם:
בקשר להלכה ש"כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען... שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים"11, אומר הרמב"ם12: "יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלויים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל". ושואל על כך הראב"ד: "והרי בביזת מדין לא נטלו חלק בישראל אלא בתרומה ובמצות יוצר הכל יתברך" – ואם כך, רואים מביזת מדין, שגם בכיבוש "שאר כל הארצות", אין הכהנים והלויים "ככל ישראל", ואין הם נוטלים נחלה בארץ וחלק בביזה.
בעל "כסף משנה" משיב על כך13: "וסובר רבינו דאדרבא משם ראיה דמדחזינן דבארץ שנכרת עליה ברית לא נטלו חלק בביזה כלל ובמדין נטלו14 אתא לגלוי' דמדין כיון שלא נכרת עליה ברית לא היתה בכלל לא יהיה לכהנים חלק בביזה, והוא הדין לכל שאר הארצות שלא נכרת עליהן ברית ומה שלא נטלו במדין חלק שוה עם ישראל גזירת הכתוב היתה הוראת שעה".
אך הסבר זה קשה ביותר, כי מה שנטלו בני לוי במלחמת מדין לא היה חלק בביזה, אלא, כפי שמכנה זאת הרמב"ם15, "תרומת המכס".
אך לפי האמור לעיל, שבמלחמת מדין "לא לקחו את ארצם רק לנקום נקמתם הרגו אותם"16, שאין לכך כלל קשר ל"שאר ארצות", שלגביהן קובע הרמב"ם שהלויים והכהנים נוהגים בהן ובביזתן ככל ישראל – כי הרמב"ם מדבר על מלחמה שמטרתה וניהולה הוא באופן שהמלך כובש את הארץ, ואילו מלחמת מדין שונה לגמרי מכך, ומטרתה אינה לכבוש את ארץ מדין, אלא לנקום את "נקמת בני ישראל מאת המדינים".
207ג. מלחמת מדין דומה למלחמת כיבוש
אך על כך אפשר לשאול: הרמב"ם17 פוסק: "כשצרין על עיר לתפשה18 אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר19: ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה, מפי השמועה למדו שבכך צוהו"20 –
מדברים אלו מובן בפשטות, שלדעת הרמב"ם היתה גם מלחמת מדין מהסוג של "צרין על עיר לתפשה" – כלומר, למטרת כיבוש העיר –
ויותר מכך: אם המטרה היתה "רק לנקום נקמתם הרגו אותם", מדוע "מניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו"?
וכפי שאכן מבאר הגאון הרוגוטשובי21, ששתי הדעות המובאות ב"ספרי"22 בנוגע ויצבאו, אם הקיפו מארבע רוחות או רק משלושה23, חולקין אם זה מלחמה או נקמה, כי במלחמה ודאי צריך להקיף רק משלשה צדדים.
אמנם, גם המלחמה שהיא למטרת נקמה "להרוג אותם" יש מקום להשאיר רוח רביעית בלתי נצורה לא כדי לאפשר לאנשי העיר לברוח, אלא למען "ולא יתחזקו לקראתנו"24, כי בלית ברירה, בחוסר אפשרות בריחה, הנצורים יתחזקו והם עלולים ח"ו לגרום לקרבנות אצל ישראל25.
[ולפי זה ניתן היה להסביר, שזוהי כוונת הרמב"ם בשני הביטויים: הביטוי "ומניחין מקום לברוח"26 אמור לגבי מלחמת נקמה כמלחמת מדין, והביטוי "ולכל מי שירצה להמלט על נפשו"27 אמור לגבי מלחמות אחרות, שבהן המטרה איננה להרוג אותם28] 208אך מכך שהרמב"ם כולל גם את מלחמת מדין בהלכה "כשצרין על עיר לתפשה אין מקיפין...", ויותר מכך, שהדין כולו – "אין מקיפין..." – נלמד ממלחמת מדין, מובן, שגם במלחמת מדין יש איזשהו פרט הזהה למלחמות האחרות שמטרתן לכבוש את העיר29.
ולפי זה שבה ומתעוררת קושית הראב"ד: אם מלחמת מדין דומה למלחמות של "שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל", שעליהן מדבר הרמב"ם, מדוע אנו רואים ש"בביזת מדין לא נטלו (הכהנים והלויים) חלק בישראל"?
ד. מלחמה לצורך נקמה, אך מעין מלחמת כיבוש
ויש לומר, שלדעת הרמב"ם היו במלחמת מדין שתי המטרות: היתה זו מלחמה לשם "נקמת בני ישראל", אך יחד עם זאת היא היתה גם כעין מלחמת כיבוש, דומה למלחמות של שאר הארצות שכובש המלך.
אמנם, בפשטות הפסוקים, אין נאמר שירשו את ארץ מדין30, אך הרמב"ם מסיק, שכיון שהתורה מספרת ש"וישבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם ואת כל בהמתם ואת כל מקניהם ואת כל חילם בזזו, ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה"31, וטענת משה היתה רק על אשר "החייתם כל נקבה", וציוה רק "הרגו כל זכר בטף"32 – שלא כמלחמת עמלק33 שבה היה 209הציווי34 "והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור"35 – מכך מוכח שהיתה זו מלחמת נקמה, אך לא מלחמה של מחיה מוחלטת, אלא מעין מלחמת כיבוש.
ולכן, לגבי ההלכה אם צריך להקיף את העיר רק משלשה צדדים, או מארבעה, הרי כיון שבמדין לא היה הציווי להרוג את כל יושבי הארץ, פוסק הרמב"ם ש"אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה", ומכך לומדים בקל וחומר גם על מלחמות שהן אך ורק לצורך כיבוש, "כשצרין על עיר לתפשה".
מצד שני, כיון שמלחמת מדין היתה בעיקר מלחמה של נקמה36, "הרגו כל זכר"37 "וכל אשה יודעת איש", ולא לצורך כיבוש – תוספת נכסים, קרקעות ומטלטלים, ביזה38 –
לפיכך ענין הביזה כאן אינו דומה לביזת "שאר כל הארצות שכובש מלך", אשר "הכהנים והלויים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל", אלא תרומת המכס.
אך יש להבין: כיון שבעיקר היתה זו מלחמת נקמה, לא צריך היה להפריש אפילו תרומת המכס לאלעזר הכהן וללויים.
ה. שבט לוי משתתף במלחמת נקמה
כדי להבין זאת, יש להקדים ולציין, שבמלחמת מדין ישנו פרט מיוחד נוסף:
מן הפסוק39 "לכל מטות ישראל תשלחו לצבא" לומד רבי עקיבא40 – "להביא את שבטו של לוי"41, שגם שבט לוי השתתף במלחמת מדין, והגאון הרוגוטשובי21 מבאר, שזהו הבסיס למחלוקת ב"ספרי" אם "שבט לוי הוה גם כן במדין, וזה תליא דלמלחמה אין יוצאים42 כמו שכתב הרמב"ם ז"ל אבל אם נקמה יוצאים".
צריך, אפוא, להבין: הרמב"ם 210אומר43, שהסיבה לכך ששבט לוי "לא עורכין מלחמה" היא משום ש"הובדלו מדרכי העולם (ולפיכך) לא עורכין מלחמה כשאר ישראל". ומדוע, איפוא, במלחמת נקמה, כמלחמת מדין44, משתתף גם שבט לוי45?
ו. "חיל ה'" נוקם "נקמת ה'"
ויש לומר, שההסבר לכך הוא46:
כיון ששבט לוי43 "הובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים... לפיכך הובדלו מדרכי העולם... הם חיל השם", מובן, שמלחמה כזו שאינה לשם כיבוש שטח כדרכי העולם קשורה גם לשבט לוי, ומלחמה שכרוכה בשם "השם", הרי דוקא שבט לוי צריך גם כן להשתתף בה בהיותו "חיל השם".
מלחמת מדין היתה כדי "לתת נקמת ה' במדין"47: מהות המלחמה היא, שמשום שמדין עומד כנגד הקדוש־ברוך־הוא48, כנגד השם49,
לכן צריך גם שבט לוי להשתתף במלחמה נגד מדין – זהו תפקידו כ"חיל השם", לבצע את "נקמת ה'"50.
ולפי זה מובן מדוע במלחמת מדין היה הציווי51 "והרמות מכס לה'... ונתת לאלעזר הכהן תרומת ה'", ולאחר מכן "תקח אחד אחוז מן החמישים... ונתת אותם ללויים": על ידי כך מובהר שמלחמה זו אינה ככל המלחמות (לצורך שלל וביזה)38 – אלא מלחמה למען "נקמת ה'" – ולכן צריך היה להפריש 210(ולהרים52) גם מ"מלקוח השבי באדם ובבהמה"53, ולתת54 זאת לאלעזר הכהן וללויים55 בהיותם "חיל השם".
ז. "לא עורכין מלחמה ולא נוחלין"
אך יש להבין:
ההלכה ש"לא עורכין מלחמה" מופיעה ברמב"ם בהמשך להלכה שהובאה לעיל, שאין הלויים נוטלים חלק בארץ ובביזה, בשונה משאר הארצות, ואלה דבריו: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים... לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן".
מדברי הרמב"ם בהמשך מובן ששתי הלכות אלו – "לא עורכין מלחמה" ו"לא נוחלין" – קשורות ותלויות זו בזו, וכפי שמוכח מסוף דבריו, כאשר הרמב"ם כוללן יחדיו ואומר: "לפיכך הובדלו... לא עורכין מלחמה... ולא נוחלין..." – ולפי זה יוצא, שבמלחמות של כיבוש שאר הארצות, שאז "הכהנים והלויים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל", גם הכהנים והלויים רשאים וצריכים להשתתף במלחמה56. ולכאורה, המלחמה בשאר הארצות אינה "נקמת ה'", אלא לצורך כיבוש, ומדוע ישתתפו בה בני שבט לוי?
כדי לבאר זאת, יש להקדים ולהבין מדוע מדייק הרמב"ם ומרחיב בלשונו: "שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם". שהרי, לכאורה, לשם מה חשובים כל הפרטים והסימנים הללו? אילו אמר כאן הרמב"ם רק "בארץ כנען", כפי שהוא עצמו אומר בהלכה הקודמת, כבר היה מובן באיזו ארץ מדובר. ואף אם ברצונו לקשר את הארץ עם האבות, משום ש"ירשוה (בהיותם) בניהם, יכול היה לומר "בארץ שניתנה לאברהם", כפי שאנו מוצאים ביטוי זה במקום אחר ברמב"ם57. מה מחדש הפירוט 211"שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב", ובנוסף לכך "וירשוה בניהם ונתחלקה להם"58?
ויש לומר, שההסבר לכך הוא: בניסוח זה מודגש ההבדל בין הארץ שנכרתה עליה ברית לבין שאר הארצות שכובש מלך, כדלהלן.
ח. ארץ ישראל – ו"שאר כל הארצות"
ארץ ישראל שונה משאר הארצות אף לפני המלחמה בכך ש"נכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב". מאז זוהי ארץ הקשורה במציאותה ומאוחדת עם מקבל הארץ.
שהרי, זוהי משמעות הברית, שעוברים בין הבתרים של דבר אחד – שניהם עוברים בתוך גוף אחד להיות לאחדים59,
כלומר, הארץ מאוחדת עם אברהם יצחק ויעקב, והיא מגיעה לבני ישראל למעשה באמצעות "וירשוה60 בניהם ונתחלקה להם" –
אין צורך ליצור מציאות חדשה בארץ 212ישראל61. וארץ זו נתחלקה להם. אין די ב"שבע שכבשו" אלא יש צורך ב"שבע שחלקו", כי הארץ ניתנה להם לצורך "והורשתם את הארץ וישבתם בה"62, התיישבות בה.
ולכן שבט לוי, בהיותו מובדל מדרכי העולם, אינו נוטל חלק במלחמה זו.
אך לא כן לגבי "שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל". אמנם, גם הן נעשות "כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר"63, אך אין זה הכרחי לעם ישראל. המלך "נלחם עם שאר העמים" לא כדי שיהיו לישראל ארץ בעולם ונחלה – שדה וכרם – להתיישב בה, אלא "כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו"64, שזוהי גם גדולת ה' ושמעו65. לפיכך קשורה המלחמה בארצות אלו גם לשבט לוי, כחלק מתפקידם בהיותם "חיל השם".
ט. העבודה הרוחנית של "חיל ה'"
ההוראה הנלמדת מכך לכל אחד בעבודתו הרוחנית:
יהודי אשר נדבה רוחו להיות בדרגה הרוחנית של שבט לוי – כפי שפוסק הרמב"ם להלכה66, שכל אחד יכול להגיע לכך: "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש... אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו...", שאז "הרי זה נתקדש קודש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו... כמו שזכה לכהנים וללויים" – יהודי זה עלול להרהר בלבבו: כיוון שהוא מובדל מדרכי העולם וכדומה ועומד לפני ה' לשרתו, מה לו ולכל העולם סביבו? – על כך עונים לו, שאדרבה, דוקא בהיותו משבט לוי, הוא קשור – ואף יותר מכך: קשור באופן מיוחד – לפעילות ועבודה רוחנית של "נקמת הוי' במדין", לנצח ולבטל את המנגדים לקדוש־ברוך־הוא,
המשמעות המיוחדת של פעילות זו בעבודת האדם היא לבטל לחלוטין ולשלול את המחלוקת ושנאת החנם שעלולה ח"ו להיות בין יהודים ר"ל, אשר זה גרם לחורבן בית המקדש ולגלות67, כולל הגלות הזו האחרונה.
ובהיותו "חיל השם" – עליו להפיץ ולהחדיר עד כדי אופן של "התיישבות", אהבת ישראל, אהבת חנם, בין יהודים, בין כלל ישראל, וזה קשור ומקשר כל יהודי לה' אחד.
ויותר מכך: עלולים לחשוב שיש 213להסתפק בפעילות בין יהודים, ורק בדברים הקשורים ליהדות – תורה ומצוות –
אך הנה ההוראה היא, שהכהנים והלויים צריכים להשתתף גם בעבודה של הפיכת "שאר כל הארצות" לחלק מגבול ישראל. גם דברים בעולם, שכשלעצמם אינם קשורים בהכרח ליהדות, צריך בכל זאת להרחיב את גבול ישראל, ולהשתמש בהם בעבודת השם ולהרבות בגדולתו ושמעו.
ועל־ידי כל זאת מחישים את ביטול הגלות, באמצעות ביטול הגורם היחיד לגלות – שמפני חטאינו גלינו מארצנו, ומיד נגאלין – בגאולה האמיתית והשלמה, שאז יקבלו ישראל את כל ארץ ישראל לגבולותיה, ואף ירחיבו את גבול ישראל – "ירחיב הוי' את גבולך"68, גם את ארץ קני קניזי וקדמוני69, וכן עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם כולו70, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
(משיחת ש"פ מטו"מ תשכ"ג)
הערות
עמוד 206
- 1. לא, ב ואילך.
- 2. לב, כז.
- 3. לא, ז.
- 4. ראה פרש"י שם לא, ב. פינחס כה, יז־יח ובפרש"י.
- 5. לא, י.
- 6. שם, ט.
- 7. לב, כא.
- 8. שאף שגם בז' עממין נצטוו (ועוד יותר) "לא תחי' כל נשמה כי החרם תחרימם גו'" (שופטים כ, טז־יז) – הרי מפורש שם (פסוק יח) שאין זה שייך לכיבוש הארץ* כ"א למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם", ומלחמת ז' עממין הוא לא בשביל לא תחי', הריגתם* כ"א בשביל כיבוש א"י. וכמובן גם מזה שקראו להם לשלום ושלשה כתבים שלח יהושע כו' מי שרוצה לברוח יברח כו' מי שרוצה להשלים ישלים כו' (רמב"ם הל' מלכים פ"ו ה"ה. וש"נ. וראה שם בריש הפרק ובה"ד שם). וגרגשי עמד ופנה (ירושלמי שביעית פ"ו ה"א. ויק"ר פי"ז, ו. פרש"י תשא לג, ב. לד, יא. ועוד) וראה לקמן הערה 25, 29. משא"כ במדין שלא מצינו שפתחו להם לשלום. וצ"ע בלשון הרמב"ם שם רפ"ו "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום כו'". וראה לקמן בפנים סעיף ג.
- . וראה רמב"ם (הל' מלכים פ"ה ה"ד) שמצות החרם תחרימם, לא תחי' כל נשמה בז' עממין, אינה שייכתדוקאל(מצוהד)כיבושהארץ(אףשמאזדוקא נתחייבו בזה, כברמב"ם שם פ"ו ה"ד), שבה מדובר בפרשתנו.ראהרמב"ןבהשלמותלסהמ"צמ"עד.
עמוד 206
- 9. שם, יז־יח.
- 10. דכיבוש קונה (ראה רמב"ם הל' מלכים ספ"ד. שו"ע אדה"ז הל' הפקר והשגת גבול ס"ג).
- 11. הל' שמיטה ויובל פ"ג ה"י.
- 12. שם הי"א.
- 13. אבל ראה רדב"ז לרמב"ם שם.
- 14. וראה רמב"ן פרשתנו לא, כח: גם המכס הזה מפני שהי' השלל הזה מנקמת ה' בארץ לא להם.
- 15. בסהמ"צ שורש ג. וראה רדב"ז הנ"ל.
- 16. לשון הרמב"ן פרשתנו לא, כג. אבל ראה לקמן הערה 30.
עמוד 207
- 17. הל' מלכים פ"ו ה"ז.
- 18. וראה ספרי (שופטים כ, יט): לתפשה ולא לשבותה.
- 19. פרשתנו לא, ז.
- 20. ראה תיב"ע עה"פ "אקפוה מתלת טריגונהא היכמא דפקיד ה' ית משה". וראה ספרי שהובא לקמן בפנים.
- 21. צפע"נ עה"ת פרשתנו לא, ו.
- 22. עה"פ שם.
- 23. כ"ה בספרי לפנינו, שת"ק ס"ל שהקפוה מארבע רוחותי' רבי נתן אומר נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו. אבל ביל"ש ומדרש לקח טוב כאן, גם בדעת ת"ק: הקיפוה משלש רוחותי'. וכן הובא ברמב"ן בסהמ"צ השלמות למ"ע מ"ע ה סתם "דרשו בספרי". ולפ"ז ר"נ רק מפרש דברי ת"ק. ועפ"ז מתרצים דעת הרמב"ם שלא פסק כדעת ר"נ (ראה תולדות אדם לספרי כאן. ועוד).
- 24. לשון הרמב"ן בסהמ"צ שם.
- 25. בתולדות אדם שם כתב, שמטעם זה להרמב"ם גם במלחמת ז' אומות מקיפין רק משלש רוחות. וראה לקמן הערה 29.
- 26. וכלשון הספרי כאן לענין מדין "שיברחו".
- 27. להעיר שבקרית ספר על הרמב"ם הל' מלכים שם כתב רק "אלא מניחין רוח אחד כדי שיברחו" והשמיט "ולכל מי שירצה להמלט על נפשו".
- 28. וגם מתאים לכאורה לב' הטעמים ברמב"ן בסהמ"צ שם: "כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה" – מתאים למלחמת רשות סתם: "ובו עוד תקון שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתנו" – מתאים (גם) במלחמת נקמה כמלחמת מדין. ולהעיר מרדב"ז לרמב"ם שם: וכל זה מדרכי התורה אשר כל נתיבותי' שלום.
עמוד 208
- 29. דבפשטות, הדין ברמב"ם "כשצרין על עיר לתפשה כו'" לא קאי במלחמת ז' עממין ועמלק דכשלא השלימו נצטוו החרם תחרימם לא תחי' כל נשמה (כברמב"ם שם פ"ה ה"ד), כ"א במלחמה שנלחם עם שאר העמים כו', כמ"ש ברדב"ז לרמב"ם שם. וראה רמב"ן שם "ואין זו מצות שעה במדין אלא היא מצוה לדורות בכל מלחמות הרשות וכ"כ הרב בחבורו הגדול בהלכות מלכים ומלחמותיהם". וכן מפורש בחינוך (מצוה תקכז) "במלחמת הרשות כו' ובמלחמת ז' עממין מקיפין אותם מכל צד כו'". וראה מנ"ח שם, דכתב דהרמב"ם אינו מחלק בין מלחמת מצוה לרשות כיון דילפינן ממדין מנ"ל לחלק. ובפרט מלחמת מדין היתה ע"פ ציווי השי"ת כו'. ואכ"מ.
- 30. להעיר מרמב"ן בלק (כב, ד). פירושו בפרשתנו (כנ"ל הערה 16). וראה ד"ה החלצו תרנ"ט (סה"מ תרנ"ט ע' נד). ואכ"מ.
- 31. לא, ט. יא.
- 32. לא, טו־יז.
- 33. ברמב"ן פרשתנו לא, ו: והנה משה לא צוה אותם מה יעשו רק אמר להם לתת נקמת ה' במדין וחשב שלא ישאירו בהם שריד ופליט כנקמת עמלק או כנקמת שבעה עממים. וכאשר ראה שהשאירו הנשים והטף והבהמה קצף על הנשים כו' וכיון שראה שהעם חפץ לשלל מחל על הטף בנשים ועל השלל ויתכן עוד כו' ושלח שם מועטים להכות בערי הפריזי כו' כמנהג השוללים, ולא צוה להם דבר רק להנקם מה שתמצא ידם כו'. אבל גם לפי' הא' הרי רק חשב שלא ישאירו אבל לא נצטוו ע"ז מפורש כבעמלק וז' עממין.
עמוד 209
- 34. שמואל־א טו, ג.
- 35. אלא שברמב"ם (הל' מלכים שם ה"ד) מפורש בנוגע לעמלק רק אין מניחין מהם נשמה (כבז' עממין) וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק (וראה שם פ"ה ה"ה). וברמב"ם שם שזהו דוקא באלו שלא השלימו היינו שגם בעמלק שואלים לשלום אם ישלימו. ואכ"מ.
- 36. ולהעיר מלשון רש"י פנחס (כה, יח): ואת מואב לא צוה להשמיד כו'.
- 37. לא, יז.
- 38. ולהעיר דכל השבי והמלקוח והשלל לא בזזו לעצמן כ"א ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן גו'" (לא, יב), ואח"כ ניתן להם בציווי ה' "וחצית את המלקוח גו'" (לא, כז).
- 39. לא, ד.
- 40. בספרי עה"כ.
- 41. וכ"ה ברש"י עה"פ "לרבות שבט לוי".
- 21.
- 42. לכאורה כוונתו לכל מלחמה לא רק מלחמת כיבוש הארץ. וראה רלב"ג כאן: זולת שבט לוי שלא היו יוצאי' לצבא כי לא היה להם חלק בארץ. ובאברבנאל: לפי שהם לא היו יוצאים בצבא ולא היו נוחלים בארץ, וגם לא בשלל מלחמה. וראה לקמן בפנים.
עמוד 210
- 43. הל' שמיטה ויובל שם הי"ב.
- 44. ברא"ם פרשתנו לא, ד: והוצרך הכתוב לרבות שבט לוי שלא תאמר כיון שאין לשבט לוי חלק ונחלה בארץ לא יהיו בכלל הלוחמים קמ"ל. ובתולדות אדם לספרי שם הוסיף: ומ"מ הואיל ולהם ערי מגרש לנחלה כשיטות ר' יוסי שילהי מס' מעשר שני ע"כ לא נמנע לשלוח מאתם בערך נחלתם שאינו בשיווי שאר שבטים. וצ"ע מהי השייכות דמלחמת מדין לחלק ונחלה בארץ. ולומר דמפרשים שהלימוד בהספרי ורש"י "להביא את שבט לוי" הוא בכל המלחמות, גם במלחמת א"י – הוא חידוש גדול. וצע"ג. ואכ"מ.
- 45. בתולדות אדם לספרי שם (וראה גם גו"א לפרש"י שם): ואפשר לומר עוד דריבה את לוים לא למלחמה אלא לשאת את הארון כו'.
- 46. ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ב ע' 376 ואילך הביאור בעבודה ובפנימיות הענינים.
- 47. לא, ג.
- 48. ראה ספרי ורש"י עה"פ.
- 49. וכידוע בפנימיות הענין דמדין מנגד לאחדות ה', כמבואר בארוכה בלקו"ת פרשתנו (ד"ה החלצו וביאורו) ובד"ה החלצו תרנ"ט דמדין הוא לשון מדון ומריבה ופירוד ובעבודת האדם ובפרט בין אדם לאדם ה"ז ענין דשנאת חינם ופירוד הלבבות, דזהו כל ענין קליפת מדין שהוא הפירוד וההתחלקות שהוא ההיפך לגמרי מסטרא דקדושה שהוא בחי' האחדות, היפך האחדות דשם הוי', עי"ש בארוכה.
- 50. וכ"ה בפנימיות הענינים, כמרומז בשם "לוי" שהוא ע"ש (ויצא כט, לד) "הפעם ילוה (אישי)", שהו"ע ההתחברות והאחדות ההיפך דפירוד והתחלקות, וזהו מביא "ילוה אישי", התחברות ואחדות עם "השם".
- 51. פרשתנו לא, כח.
- 38.
עמוד 210
- 52. ראה זח"ג קפח, ב.
- 53. לא, כו.
- 54. ראה מפרשים לסהמ"צ להרמב"ם בסוף שרש ג' בגדר תרומת המכס. ובמפרשי התורה כאן.
- 55. הל' "והרמות מכס לה'" "תרומת ה'" (לא, כח. כט. לג ואילך) נאמר רק במתנות אנשי צבא לאלעזר הכהן ולא במתנת העדה אחד אחוז מן החמישים מה שנתנו ללויים. אבל גם בהנתינה ללויים מפורש בהכתוב (לא, ל. וכן שם, מז) "ונתת אותם ללוים שומרי משמרת משכן ה'", שזהו מה ששבט לוי "הובדל לעבוד ה' לשרתו" (ראה רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ג ה"א וה"ב). וראה אברבנאל פרשתנו בפסוקים הנ"ל. ולהעיר מתוד"ה מתרומת (יומא כד, א).
- 56. ראה (בענין השתתפות כהנים במלחמה) סוטה מד, א במשנה. קדושין כא, ב (רמב"ם הל' מלכים פ"ח ה"ד). מרדכי גיטין ס"פ מי שאחזו. ברכי יוסף אבהע"ז סי' ו'. ועוד.
- 57. הל' תרומות פ"א ה"ב.
עמוד 211
- 58. לכאורה י"ל שבא לשלול קני קניזי וקדמוני שאף שניתנו בכריתת ברית לאברהם (לך טו, יט ובפרש"י שם. רמב"ם הל' רוצח פ"ח ה"ד. ועוד) לא ירשוה בניהם ולא נתחלקה להם. ולפ"ז הוא דלא כבספרי קרח (יח, כד) שופטים (יח, ב), הובאו בפרש"י (שופטים שם). ספרי זוטא ויל"ש קרח שם. ראה מרגניתא טבא לסהמ"צ להרמב"ם שורש יב בסופו. וראה פרשת דרכים דרוש ו'. אבל ממ"ש הרמב"ם רפי"ג מהל' שמיטה ויובל (וראה הל' רוצח שם) משמע לכאורה דגם בקני קניזי וקדמוני לא יטלו. ראה מנ"ח מצוה תח ותקד. ועוד. – אבל ראה שיחת שמח"ת תשמ"ו. ויל"ע אם בלשון זה נתמעט גם עבר הירדן, דלכאורה תלוי בהשקו"ט אם "נטלו מעצמם" (ספרי תבוא כו, ג) ואינו בכלל הארץ שנתן לאברהם (אוה"ח פרשתנו לב, ז), או דהוי בכלל הברית לאברהם (ראה רש"י לך שם. אוה"ח דברים ג, יג. וראה רמב"ן חוקת כא, כא. ועוד). ובספרי זוטא ויל"ש שם, פרש"י שופטים שם (מספרי שם) מפורש דגם בעבר הירדן אין נוחלין*. וכ"ה ברמב"ן פרשתנו לא, כח**. וכצ"ל לכאורה לפמ"ש הרמב"ם רפי"ג שם, וכנ"ל. וראה פר"ד דרוש ח בתחלתו. ולהעיר מג' ערי מקלט שבעבר הירדן שניתנו ללוים (מסעי לה, ו) ועוד שש ערים לשבת (רמב"ן שם לה, יד. ראה יהושע כא) - [כ"ז - באותו הגדר שניתנו להם ערים בא"י] דלכאורה תמוה: הבקשה להשאר בעבר הירדן - בלתי רצוי' (ראה יהושע כב, יט). והנה בני גד ובני ראובן דרשו זה, משבט מנשה - עשו גם מעשה (סוף פרשתנו) ומלאו הדרישה ואעפ"כ נאמר ע"ז נחלה מבוהלת גו' (במדב"ר ס"פ מטות. וראה לקו"ת בחוקותי נ, ב) ולשבט לוי ציווה השם להושיבם בעבר הירדן! ואכ"מ. וראה לקו"ש חכ"ח ע' 216 ואילך.
- 59. ראה פרש"י לך טו, יוד. נצבים כט, יא. לקו"ת נצבים מד, ב.
- 60. שאין בירושה אלא שינוי מרשות לרשות.
- . אבל להעיר מאוה"ח פרשתו שם, ג שטענת בני גד ובני ראובן שעבר הירדן יש לו דין כיבוש רבים שאז הוי כא"י (רמב"ם הל' תרומות פ"א ה"ב), והיינו כ"שאר כל הארצות שכובש מלך כו'" המבואר ברמב"ם כאן. וראה רמב"ם הל' רוצח רפ"ח (ובכס"מ שם) ורפ"י (וכס"מ). וראה בארוכה ברכ"י או"ח סתפ"ט שמסיק בדעת הרמב"ם שעבר הירדן אינו בכלל א"י. וראה לקו"ש חי"ג ע' 124 הערה 20. וש"נ.
- . וראה רמב"ן שופטים שם. מפרשי רש"י שם.
עמוד 212
- 61. ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 111 ואילך, דהבעלות על א"י היא מימי האבות. וראה שם ע' 218 ואילך.
- 62. מסעי לג, נג.
- 63. רמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"ו. וראה רמב"ם הל' תרומות שם.
- 64. רמב"ם הל' מלכים רפ"ה.
- 65. ראה שם ספ"ד. ובארוכה - לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 303.
- 66. הל' שמיטה ויובל שם הי"ג.
- 67. יומא ט, ב.
עמוד 213
- 68. ראה יב, כ. שופטים יט, ח.
- 69. רמב"ם הל' רוצח שם מספרי שופטים שם. וראה גם ספרי ראה שם. רש"י ורמב"ן שופטים שם. רש"י לך שם.
- 70. פס"ר פ' שבת ור"ח. יל"ש ישעי' רמז תקג.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ו׳:ה׳ - הטקסט מספריא
שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון לפי ששלח להם בכלל ולא קבלו ולא ידעו משפט ישראל ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום ולמה קשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכותם לפי חרב לולי השבועה מפני שכרתו להם ברית והרי הוא אומר לא תכרות להם ברית אלא היה דינם שיהיו למס עבדים והואיל ובטעות נשבעו להן בדין היה שיהרגו על שהטעום לולי חלול השם.
ויקרא רבה י״ז:ו׳ - הטקסט מספריא
וּכְתִיב: וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, תָּנֵי רַבִּי חִיָּא וְכִי בְּשׂוֹרָה הִיא לָהֶם שֶׁנְּגָעִים בָּאִים עֲלֵיהֶם. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כְּנַעֲנִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל בָּאִים עֲלֵיהֶם עָמְדוּ וְהִטְמִינוּ מָמוֹנָם בַּבָּתִּים וּבַשָּׂדוֹת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי הִבְטַחְתִּי לַאֲבוֹתֵיהֶם שֶׁאֲנִי מַכְנִיס אֶת בְּנֵיהֶם לְאֶרֶץ מְלֵאָה כָּל טוּב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, יא): וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב, מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה מְגָרֶה נְגָעִים בְּבֵיתוֹ וְהוּא סוֹתְרוֹ וּמוֹצֵא בּוֹ סִימָא. וְכִי מִי בָּא וְאוֹמֵר לַכְּנַעֲנִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר נַחְמָן שָׁלשׁ פְּרוֹזְדִּיגְמָאוֹת שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ אֶצְלָם, הָרוֹצֶה לְפַנּוֹת יְפַנֶּה, לְהַשְׁלִים יַשְׁלִים, לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה יַעֲשֶׂה. גִּרְגָּשִׁי עָמַד [ופנה] מֵאֵלָיו, לְפִיכָךְ נִתְּנָה לוֹ אֶרֶץ יָפָה כְּאַרְצוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה לו, יז): עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם, זוֹ אַפְרִיקֵי. גִּבְעוֹנִים הִשְׁלִימוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע י, א): וְכִי הִשְׁלִימוּ ישְׁבֵי גִבְעוֹן. שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים עָשׂוּ מִלְחָמָה וְנָפָלוּ.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ה׳:ד׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה וכבר אבד זכרם.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ד׳ - הטקסט מספריא
רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות וקוצב לו מכס ואסור להבריח מן המכס שיש לו לגזור שכל מי שיגנוב המכס ילקח ממונו או יהרג שנאמר ואתם תהיו לו לעבדים ולהלן הוא אומר יהיו לך למס ועבדוך מכאן שנותן מס וקוצב מכס ודיניו בכל אלו הדברים וכיוצא בהן דין שכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו.
ושולח בכל גבול ישראל ולוקח מן העם הגבורים ואנשי חיל ועושה מהן חיל למרכבתו ובפרשיו ומעמיד מהן עומדים לפניו ומעמיד מהן אנשים לרוץ לפניו שנאמר ושם לו במרכבתו ופרשיו ורצו לפני מרכבתו ולוקח מן היפים שבהם להיות שמשים ועומדים לפניו שנאמר ואת בחוריכם הטובים יקח ועשה למלאכתו.
וכן לוקח מן בעלי האומניות כל מה שהוא צריך ועושין לו מלאכתו ונותן שכרן ולוקח כל הבהמות והעבדים והשפחות למלאכתו ונותן שכרן או דמיהן שנאמר ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו.
וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים נשים בכתובה וקדושין ופלגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו אבל ההדיוט אסור בפילגש אלא באמה העבריה בלבד אחר ייעוד ויש לו [רשות] לעשות הפילגשים שלוקח לארמונו טבחות ואופות ורקחות שנאמר ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות.
וכן כופה את הראויין להיות שרים וממנה אותם שרי אלפים ושרי חמשים שנאמר ולשום לו שרי אלפים ושרי חמשים.
ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלו אם אין להם מה יאכלו אלא משם ונותן דמיהן שנאמר ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו.
ויש לו מעשר מן הזרעים ומן האילנות ומן הבהמה שנאמר וזרעיכם וכרמיכם יעשור וגו' צאנכם יעשור.
המלך המשיח נוטל מכל הארצות שכובשין ישראל חלק אחד משלשה עשר ודבר זה חק לו ולבניו עד עולם.
כל הרוגי המלך ממונן למלך וכל הממלכות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך ושאר הבזה שבוזזין בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל מחצה בראש ומחית הבזה חולקין אותה כל אנשי הצבא ביחד עם העם היושבין על הכלים במחנה לשמרם חולקין בשוה שנאמר כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו.
כל הארץ שכובש הרי היא שלו ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שירצה ומניח לעצמו כפי מה שירצה ובכל אלו הדברים דינו דין ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה' שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו.
משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל ג׳:י׳ - הטקסט מספריא
פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית לא סכין ולא מנקבין ובזמן המקדש אין בונין מדרגות ע"פ הגאיות ערב שביעית משיפסקו הגשמים מפני שהוא מתקנן לשביעית.
רמב"ן על במדבר ל״א:כ״ח - הטקסט מספריא
וַהֲרֵמֹתָ מֶכֶס לַה' – גַּם הַמֶּכֶס הַזֶּה מִפְּנֵי שֶׁהָיָה הַשָּׁלָל הַזֶּה מִנִּקְמַת ה' בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, אֲבָל בְּאֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג לֹא נָתְנוּ לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם מֵהֶם כְּלוּם, אֲבָל הוּזְהֲרוּ מֵהֶם שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם" (במדבר י״ח:כ׳) אֲפִלּוּ בַּבִּזָּה:
ספר המצוות, שורשים ג׳ - הטקסט מספריא
שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות.
דע כי אמרם (מכות כ"ג:) תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מורה על היות זה המספר מהמצות הנוהגות לדורות, כי מצות שאין נוהגות לדורות אין קשר להן בסיני הן שנאמרו בסיני או בזולתו. ואמנם כוונו באמרם בסיני לפי שעיקר התורה היה בסיני. והוא אמרו יתעלה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך. ובבאור אמרו מאי קראה תורה צוה לנו משה מורשה, רוצה לומר מספר תורה והוא תרי"א ואנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום ובהם נשלמו תרי"ג מצות, ירצו בזה הסימן שהדבר שצוה לנו משה ולא שמענוהו כי אם ממנו הוא מספר תור"ה וקראה מורשה קהלת יעקב, ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה שאמנם יקרא לנו מורשה מה שיתמיד לדורות כמו שאמר כימי השמים על הארץ, ומאמרם גם כן כי כל אבר ואבר כאלו הוא יצוה האדם בעשיית מצוה ומצוה, וכל יום ויום כאילו יזהיר אותו מעבירה, ראיה על היות זה המספר לא יחסר לעולם, ואילו היה מכלל המנין מצות שאין נוהגות לדורות, הנה זה הכלל יחסר בזמן שיכלה בו חיוב המצוה ההיא ולא היה המאמר הזה שלם כי אם בזמן מוגבל. וכבר טעה גם כן זולתנו בשרש הזה, ומנה בעבור שדחק הצורך ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומנה ולא יעבוד עוד הכתוב בלוים, ואלו גם כן לא היו נוהגות כי אם במדבר. ואף על פי שאמרו (סנהדרין פ"א:) רמז לגונב את הקסוה מנין שנאמר ולא יבאו לראות כבלע את הקדש, יש די ספוק באמרם רמז, ופשטיה דקרא אינו כן, ואינו גם כן מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים, כמו שיתבאר בתוספתא ובסנהדרין. ואני נפלא מזה שמנה אלו הלאוין למה לא מנה במן איש אל יותר ממנו, ואמרו יתברך אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, וכן האזהרה שבאה בבני עמון אל תצורם ואל תתגר בם, וכן ימנה גם כן בכלל מצות עשה אמרו עשה לך שרף ושים אותו על נס, ואמרו קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן, כמו שמנה תרומת המכס וחנוכת המזבח, וכן ימנה היו נכונים לשלשת ימים, וכן גם הצאן והבקר אל ירעו ופן יהרסו לעלות ורבים כמו אלה, ולא יסופק לבעל שכל כי אלו כולם מצות נאמרו לו למשה בסיני צווי ואזהרה, אך היו כלם לפי שעה ואינן נוהגות לדורות, ולכן לא ימנו, ובעבור השרש הזה אין ראוי למנות ברכות וקללות שנצטוו בגריזים ועיבל, ולא בנין המזבח שנצטוינו לבנות בבואנו בארץ כנען, כי אלו כלם מצות לפי שעה, ולא הצווי שצונו שנקריב כל בהמה שנרצה לאכול ממנה שלמים, כי זה צווי לפי שעה לבד, והוא אמרו והביאום לה' אמרו בספרי והביאום זו מצות עשה, אבל היא במדבר לבד, כמו שבאר במשנה תורה היתר בשר תאוה לדורות, והוא אמרו בכל אות נפשך תאכל בשר, ואילו היה ראוי למנות כל מה שהוא מזה המין היה מה שצווה בו משה מיום שנתנבא עד יום מותו חוץ מהמצות הנוהגות לדורות יותר משלש מאות מצות כשנמנה כל הצווי שבא במצרים וכל מה שבא במלואים וזולתם כולם כתובים בתורה מהם עשה ומהם לא תעשה, ואחר שהוא נמנע למנותם כלם יתחייב בהכרח שלא תמנה גם אחת מהן, ולא כמו שעשה זולתנו שלקח מהם דברים על צד העזר כאשר יגע למצוא המספר, וזה מה שכוננו לבארו בשרש הזה:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ו׳:ז׳ - הטקסט מספריא
כשצרין על עיר לתפשה אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה מפי השמועה למדו שבכך צוהו.
רמב"ן על במדבר ל״א:ו׳ - הטקסט מספריא
וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה – לֹא שָׁלַח שָׁם כָּל עַם הַצָּבָא, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ הַמִּדְיָנִים עַם רַב וְהֶעָרִים בְּצוּרוֹת גְּדוֹלוֹת מְאֹד. וְהַטַּעַם, כִּי הַנִּכְשָׁלִים בִּבְנוֹת מוֹאָב הָיוּ רַבִּים וְאֵינָם רְאוּיִים לְנִקְמַת ה', עַל כֵּן בָּחֲרוּ אֲנָשִׁים צַדִּיקִים וִידוּעִים לְשִׁבְטֵיהֶם. וְהִנֵּה מֹשֶׁה לֹא צִוָּה אוֹתָם מַה יַעֲשׂוּ, רַק אָמַר לָהֶם לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן (במדבר ל״א:ג'), וְחָשַׁב שֶׁלֹּא יַשְׁאִירוּ בָּהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט כְּנִקְמַת עֲמָלֵק אוֹ כְּנִקְמַת שִׁבְעָה עֲמָמִים. וְכַאֲשֶׁר רָאָה שֶׁהִשְׁאִירוּ הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה, קָצַף עַל הַנָּשִׁים הַיּוֹדְעוֹת מִשְׁכַּב זָכָר, כִּי רָאוּי לִפְקוּדֵי הַחַיִל לְהָרְגָן תְּחִלַּת כָּל דָּבָר, גַּם לִנְקָמָה גַּם לְדִין הַתּוֹרָה ״וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ״ (ויקרא כ' ט״ו). וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שֶׁהָעָם חָפֵץ לִשְׁלֹל, מָחַל עַל הַטַּף בַּנָּשִׁים וְעַל הַשָּׁלָל. וְיִתָּכֵן עוֹד שֶׁנֹּאמַר כִּי מֹשֶׁה נִצְטַוָּה ״צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים״ (במדבר כ״ה:י״ז) וּ"נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (לפנינו פסוק ב'), וְשָׁלַח שָׁם מוּעָטִים לְהַכּוֹת בְּעָרֵי הַפְּרָזִי וְכָל עֵץ טוֹב לְהַפִּיל וְכָל מַעְיַן מַיִם לִסְתֹּם וְכָל חֶלְקָה טוֹבָה לְהַכְאִיב בָּאֲבָנִים כְּמִנְהַג הַשּׁוֹלְלִים, וְלֹא צִוָּה לָהֶם דָּבָר רַק לְהִנָּקֵם כַּאֲשֶׁר תִּמְצָא יָדָם. וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר לוֹ הַמִּלְחָמוֹת נָתַן מִדְיָן וּמַלְכֵיהֶם וְעָרֵיהֶם בְּיָדָם. וְעַל כֵּן קָצַף עַל הַנָּשִׁים הַיּוֹדְעוֹת מִשְׁכַּב זָכָר, לֹא דָּבָר אַחֵר, וְצִוָּה בַּטַּף הַזְּכָרִים לִנְקָמָה. וְהִנֵּה קָצַף עַל פְּקוּדֵי הַחַיִל וְחָלַק כָּבוֹד לְפִינְחָס, כִּי הַשֵּׁם נָתַן לוֹ אֶת בְּרִיתוֹ שָׁלוֹם. וְשָׁנִינוּ בְּסִפְרֵי (מטות מ״ג): אָמַר לוֹ פִּינְחָס, כְּשֵׁם שֶׁפְּקַדְתָּנוּ כֵּן עָשִׂינוּ. וְלֹא יָדַעְתִּי מַהוּ, שֶׁלֹּא פָּקַד אוֹתָם דָּבָר בַּכָּתוּב, וְאִלּוּ פָּקַד אוֹתָם וְעָשׂוּ, הֵיאַךְ יִכְעוֹס? וְאִם פָּקַד אוֹתָם, חָלִילָה שֶׁיַּעֲבֹר פִּינְחָס מִצְוָתוֹ, כִּי שָׁאוּל אִבֵּד מַלְכוּתוֹ עַל זֶה (שמואל א' ט״ו י״א). אֲבָל הָעִנְיָן כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי, שֶׁפְּקָדָם לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן, וְאָמַר פִּינְחָס: נְקָמָה גְדוֹלָה עָשִׂינוּ בָהֶם. וְאֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ שֶׁאָמַר לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁפְּקַדְתָּנוּ מֵהַר סִינַי בְּדִין הַתּוֹרָה כִּי (תצור) תִּקְרַב אֶל עִיר" וְגוֹ' (דברים כ' י'-י״ח), כָּךְ עָשִׂינוּ בָהֶם. וּמֹשֶׁה קָצַף עַל הַנָּשִׁים הַגְּדוֹלוֹת בַּעֲבוּר ״הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר ל״א:ט״ז), וְהוֹסִיף כָּל זָכָר בַּטַּף בַּעֲבוּר הַנְּקָמָה:
רש"י על במדבר כ״ה:י״ח - הטקסט מספריא
כי צוררים הם לכם וגו' על דבר פעור. שֶׁהִפְקִירוּ בְּנוֹתֵיהֶם לִזְנוּת, כְּדֵי לְהַטְעוֹתְכֶם אַחַר פְּעוֹר. וְאֶת מוֹאָב לֹא צִוָּה לְהַשְׁמִיד, מִפְּנֵי רוּת שֶׁהָיְתָה עֲתִידָה לָצֵאת מֵהֶם, כִּדְאָמְרִינַן בְּבָבָא קַמָּא (לח ב):
כי צררים הם לכם וגו׳ על דבר פעור FOR THEY SHOWED THEMSELVES YOUR ENEMIES etc. IN THE MATTER OF PEOR — i.e., in that they abandoned their daughters to prostitution in order to lead you astray after Peor; but He did not command them to destroy the Moabites — on account of Ruth who would later on issue from them, just as we state in Bava Kamma 38b.
מזרחי, במדבר ל״א:ד׳ - הטקסט מספריא
לכל מטות יש' לרבות שבט לוי. בספרי דאל"כ לכל מטות ישר' ל"ל הרי כבר נאמר אלף למטה אלף למטה שפירושו אלף לכל מטה ומטה והוצרך הכ' לרבות שבט לוי שלא תאמר כיון שאין לשבט לוי חלק ונחלה בארץ לא יהיו בכלל הלוחמי' קמ"ל ולא ידעתי טעם למה לא יצא משבטי אפרים ומנשה רק אלף והלא מאלף למטה משמע אלף לכל מטה ומטה ואפרים ומנשה שני מטות הם לכל דבר והנה במרגלים מפני שכ' בם איש א' איש א' למטה אבותיו תשלחו שפירושו בכל מטה ומטה שלחו אפרים ומנשה שני אנשי' הושע בן נון וגדי בן סוסי ושמא י"ל שאפרים ומנשה לא נקראו שבטים רק לנחלת הארץ בלבד ולכן במרגלים שהיו בעבור נחלת הארץ נחשבו כשני מטות ופה שלא הי' רק לנקמת יי' בלבד אינם נקראי' רק שבט א':
רש"י על במדבר ל״א:ד׳ - הטקסט מספריא
לכל מטות ישראל. לְרַבּוֹת שֵׁבֶט לֵוִי (ספרי):
לכל מטות ישראל [A THOUSAND OF EVERY TRIBE] THROUGHOUT ALL THE TRIBES OF ISRAEL — including, therefore, the tribe of Levi (Sifrei Bamidbar 157:3).
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ג׳:א׳ - הטקסט מספריא
זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר בעת ההיא הבדיל י"י את שבט הלוי ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו שנאמר ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד ובן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ח׳:ד׳ - הטקסט מספריא
הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה שלא דברה תורה אלא כנגד היצר אבל אינו יכול לישאנה אחר כך מפני שהיא גיורת.
משנה תורה, הלכות תרומות א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אע"פ שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.
משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש ח׳:ד׳ - הטקסט מספריא
ב בימי המלך המשיח מוסיפין שלש אחרות על אלו השש. שנאמר ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה. והיכן מוסיפין אותן בערי הקיני והקנזי והקדמוני שנכרת לאברהם אבינו ברית עליהן ועדיין לא נכבשו ועליהן נאמר בתורה ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך.
ספר המצוות, שורשים י״ב - הטקסט מספריא
שאין ראוי למנות חלקי המלאכה מהמלאכות שבא הצווי בעשייתם כל חלק וחלק בפני עצמו:
ידוע שאנחנו נמצא פעמים שנצטוינו על מעשה מן המעשים ואחרי כן יבוא הכתוב לבאר איכות המעשה ההוא ויבאר השם שזכר ויאמר על מה שהוא נופל, אם כן אין ראוי שימנה כל צווי שבא באותו הבאור מצוה בפני עצמה. כמו ועשו לי מקדש, שזה מצות עשה אחת מכל המצות והוא שיהיה לנו בית מוכן יבאו אליו ויחוגו בו ובו תהיה ההקרבה ובו יהיה הקבוץ במועדים, ואחר כך בא לתאר חלקיו ואיך יעשה, ואין ראוי שימנה כל מה שאמר בו ועשית מצוה בפני עצמה. ועל זה הדרך בעצמו ילך הענין בקרבנות הנזכרים בויקרא, וזה כי המצוה האחת היא כלל המלאכה המתוארה בכל מין ומין ממיני הקרבנות. והמשל בזה העולה הנה נצטוינו שתהיה מלאכת העולות כך, והיא שישחטנה ויפשיטנה וינתחנה ויזרוק דמה על תואר כך ויקריב חלבה ואחר כך ישרוף כל בשרה עם שיעור כך מסלת בלולה בשמן ושיעור כך מיין והם הנסכים ושיהיה עורה לכהן שיקריבנה. והמלאכה הזאת בכללה היא מצות עשה אחת והיא תורת העולה, כי כמו זאת המלאכה חייבה התורה שתעשה כל עולה. וכמו כן היא מלאכת החטאת כלה מזביחתה והפשטתה והקרבתה מה שיקריב ממנה ורחיצת הכלים שיזה מדמה עליהם ורחיצת הכלים שתבושל בהם או שבירתם הכל היא תורת החטאת והיא מצוה אחת. וכן תורת האשם מצוה אחת ותורת זבח השלמים גם כן והיותו על תודה בלחם או בלתי לחם ולקיחת הכהן ממנה חזה ושוק והנפתו הכל מכלל זבח השלמים והיא מצוה אחת, ואלו הן כל מיני הקרבנות שכולל חיובן ליחיד וצבור זולת האשם שהוא קרבן יחיד לעולם כמו שבארנו בפתיחת סדר קדשים. וזהו הסבה כי המלאכה היא המצוה ואין ראוי למנות כל חלק וחלק מחלקי המלאכה מצוה אלא אם הם צוויין כוללים מיני הקרבנות כלם ולא יתיחדו במין זולת זה המין אז ראוי שימנה כל צווי מהם למצוה בפני עצמה לפי שאינו אז חלק מחלקי מלאכת הקרבן מהקרבנות, כמו הזהירו מהקריב בעל מום, או צוותו שיהיה תמים, וצוותו שיהיה בלתי מחוסר זמן והוא אמרו ומיום השמיני והלאה, וצוותו שימלח כל קרבן והוא אמרו על כל קרבנך תקריב מלח, והזהירו מהשביתו ולא תשבית מלח, וצוותו לאכול מה שיאכל ממנו, שכל אחד מאלו הצוויין היא מצוה בפני עצמה כי הם אין מהם גם אחד חלק מחלקי המצוה מכל מלאכת הקרבן מיוחד אבל צוויין כוללים כל קרבן כמו שנבאר במנותנו אותם.
והוא מבואר כי היות הכהן לוקח מה שיש לו לקחת הוא חלק מחלקי המצוה כמו שזכרנו בעור העולה, וגם כן ראשית הגז כלל המצוה היא שנתנהו לכהן כמו שנוציא מעשר ראשון שנתנהו ללוי. וכבר טעו בזה עד שמנו מתנות כהונה מצוה אחר מנותם קצת המצות שאותן המתנות חלק מהם כמו שבארנו בעור העולה וחזה ושוק משלמים, ובעבור שנעלם מזולתנו השרש הזה ולא הרגישו אליו כלל ולא השיגו אותו עד שהניע שמנו מצות בפני עצמן יציקות ובלילות פתיתות ומליחות הגשות והנפות והקטרות ולא ידעו כי אלו כלם הם חלקי מלאכת המנחה, וזה שאנו נצטוינו שנקריב מנחה ואחר כך באר בזה השם על איזה דבר נופל וזאת תורת המנחה, ואמר שהיא תהיה מן הסלת ומן הלחם העשוי על תואר כך או תואר כך כלומר מחבת או מרחשת או מאפה תנור ויבלול השמן על שיעור כך ויעשה אותו פתים וישים עליו מלח ולבונה ויגיש ויניף ויקמוץ ממנו ויקטיר על הפנים שבארו במסכת מנחות. ואלו כלם הם חלקי המלאכה ועל הדבר העשוי על התואר הזה כלו יפול שם המנחה אם כן המצוה היא הצווי שתהיה מלאכת קרבן הלחם או הסלת שנקריבהו על סדר זה כלו, ודמיון הדברים אלו במצות המנחה כלומר היציקה והבלילה והפתיתה והמליחה והתנופה וההגשה וההקטרה הוא כמו אמרו יתעלה בחליצה וחלצה נעלו וירקה בפניו וענתה ואמרה, וכמו שמצות חליצה אחת ולא נמנה חליצה ורקיקה אחר שהמקובץ מהם היא מלאכת החליצה והיא מצוה אחת כמו כן לא ימנה ויצקת עליה שמן ונתן עליה לבונה במלח תמלח והניף והגיש והקטיר, וזה לא יעלם אלא למי שיקח הדברים בתחלת מחשבה ולא ישים עיון שכלי בהם כמו שאמרו ז"ל אגב שטפיה אמרה, כלומר בלי השתכלות אלא בתחלת עיון שעלה במחשבה נאמר. וזה השרש צווי הקרבנות ואיך ראוי שימנה עד שלא יתחדש דבר בו מן הטעות ולא ערבוב כלל כמו שבארנו:
אור החיים על במדבר ל״ב:ז׳ - הטקסט מספריא
וְלָמָּה תְנִיאוּן וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, מִלְּבַד הַטְּעָנוֹת, עוֹד קוֹבֵל אֲנִי עֲלֵיכֶם ״לָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב״ וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, לוּ יְהִי שֶׁאֵין כַּוָּנַתְכֶם אֶלָּא לַטְּעָמִים הָאֲמוּרִים בְּדִבְרֵיכֶם, עִם כָּל זֶה יֵשׁ מָקוֹם לָרוֹצֶה לַחְשׁוֹב שֶׁטַּעֲנוֹתֵיכֶם הוּא לְיִרְאַת עַם הָאָרֶץ. וַהֲגַם שֶׁאַתֶּם שׁוֹלְלִים הַדְּבָרִים, שֶׁאַדְרַבָּה אַתֶּם חוֹשְׁבִים הָאָרֶץ כְּאִלּוּ כְּבוּשָׁה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶפְשָׁר שֶׁזֶּה עֵצָה וְתַחְבּוּלָה לְכַסּוֹת טַעַם הַנִּכָּר שֶׁהוּא לְיִרְאַת יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. וְהֵן הֵנָּה דִּבְרֵי הַמְּרַגְּלִים שֶׁאָמְרוּ (במדבר י״ג:ל״א) שֶׁחָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וְהוּא אָמְרוֹ ״כֹּה עָשׂוּ אֲבוֹתֵיכֶם״ וְגוֹ׳. עוֹד נִתְכַּוֵּן לוֹמַר לָהֶם שֶׁהָיָה לָהֶם לָחוּשׁ לַחֲשָׁד זֶה אַחַר שֶׁכְּבָר קָדַם מַעֲשֵׂה הָאָבוֹת וְהָיָה מַה שֶׁהָיָה, שֶׁפָּחֲדוּ עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲלוֹת אֶל הָאָרֶץ. וְלָזֶה יֵשׁ מָקוֹם לַחְשׁוֹב הַדָּבָר עַצְמוֹ כְּשֶׁיִּרְאוּ שֶׁחֵלֶק מֵהַשְּׁבָטִים מְבַקְּשִׁים לָשֶׁבֶת חוּץ לָאָרֶץ.
אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה׳. נִתְכַּוֵּן גַּם בָּזֶה כְּנֶגֶד מַה שֶׁנִּתְכַּוְּנוּ בְּמַאֲמַר ״אֲשֶׁר הִכָּה ה׳״ וְגוֹ׳, לוֹמַר שֶׁדִּין הָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ. אָמַר לָהֶם שֶׁעַל כָּל פָּנִים יֵשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּין הָאָרֶץ אֲשֶׁר הֵם בָּאִים שָׁמָּה מֵאָרֶץ אֲשֶׁר הֵם רוֹצִים, כִּי הָאָרֶץ נָתַן לָהֶם ה׳ מַה שֶׁאֵין כֵּן אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג אֵינָהּ בִּכְלַל אֶרֶץ שֶׁנָּתַן ה׳ לְאַבְרָהָם, וְכִדְתַּנְיָא (ספרי דברים רצט) וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״לָתֶת לְךָ״ – פְּרָט לְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שֶׁנָּטַלְתָּ מֵעַצְמְךָ. וַהֲגַם שֶׁסְּבָרָא זוֹ סְבָרַת רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֲבָל תַּנָּא קַמָּא דּוֹרֵשׁ דְּרָשָׁה אַחֶרֶת, מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן נִשְׁמַע לְתַנָּא קַמָּא, כִּי מִן הַסְּתָם אֵינָם חוֹלְקִים בְּעִקַּר הַדָּבָר אִם אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג הִיא בִּכְלַל מַה שֶׁנָּתַן ה׳ לְאַבְרָהָם אִם לָאו:
גַּם מָצִינוּ שֶׁאָמְרוּ רַזַ״ל (במדבר רבה פ״ז) בְּעֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת, שֶׁאֵין עֵבֶר הַיַּרְדֵּן רָאוּי לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְלִשְׁכּוֹן הַשְּׁכִינָה, וְכֵן אָמַר הַכָּתוּב (יהושע כ״ב:י״ט) ״אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם״, הָא לָמַדְתָּ שֶׁיֵּשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּין אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאֶפְשָׁר כִּי מִטַּעַם זֶה לֹא הָיָה בְּדַעַת מֹשֶׁה לְחַלְּקָהּ לַשְּׁבָטִים, וְהָיָה חָפֵץ שֶׁיִּהְיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה׳ לָהֶם לֶהֱיוֹתָהּ יוֹתֵר קְדוֹשָׁה. וְעַיֵּן בְּפָרָשַׁת דְּבָרִים (ג:יג) בְּפָסוּק ״הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים״:
אור החיים על דברים ג׳:י״ג - הטקסט מספריא
הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים. פֵּרַשְׁתִּי לְמַעְלָה כִּי הַכַּוָּנָה הִיא תִּקָּרֵא וְלֹא תֵּחָשֵׁב כְּפִי הָאֱמֶת, שֶׁאִם אֵינְךָ אוֹמֵר כֵּן וְהִיא בִּכְלַל הָרְפָאִים מַה שֶׁנָּתַן ה׳ לְיִשְׂרָאֵל, תִּקְשֶׁה בָּרַיְתָא דְּסִפְרֵי שֶׁאָמְרוּ ״אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נוֹתֵן לָךְ״ פְּרָט לְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שֶׁנָּטַלְתָּ מֵעַצְמְךָ, עַד כָּאן, וַהֲלֹא בִּכְלַל מַה שֶׁנָּתַן ה׳ הִיא. וּמַה גַּם לְדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁאָמְרוּ בְּרַבּוֹת (בראשית רבה מ״ד) שֶׁהָרְפָאִים זֶה חִוִּי, וּמָצִינוּ שֶׁמְּנָאוֹ הַכָּתוּב בִּכְלַל הַשִּׁבְעָה שֶׁנָּתַן לָהֶם בַּעֲלוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, דִּכְתִיב: ״וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְגוֹ׳ וְהַחִוִּי״ וְגוֹ׳ (שמות ג:יז), אֶלָּא וַדַּאי שֶׁאֵין אֶרֶץ עוֹג נֶחְשֶׁבֶת רְפָאִים אֶלָּא שֶׁנְּטָלוּהָ מֵעַצְמָן.
וְאִם תֹּאמַר, וַהֲלֹא מָצִינוּ שֶׁהָאֱמוֹרִי גַּם כֵּן נִזְכָּר בְּשִׁבְעָה עֲמָמִין אֲשֶׁר אָמַר ה׳ שֶׁיִּתֵּן לָהֶם בַּעֲלוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וְהוּא סִיחוֹן דִּכְתִיב (במדבר כא:כא) ״מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי״, וּכְתִיב (במדבר כא:כה) ״וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵי הָאֱמֹרִי״, וְחָזְרָה קֻשְׁיָתֵנוּ לְדִבְרֵי סִפְרֵי. זוֹ אֵינוֹ קֻשְׁיָא, כִּי עָרֵי הָאֱמוֹרִי הָאֲמוּרִים בְּסִיחוֹן אֵינָם מַה שֶׁנָּתַן ה׳ לְאַבְרָהָם, כְּמוֹ שֶׁגִּלָּה הַכָּתוּב בְּפֵרוּשׁ שָׁם (במדבר כא:כו) ״כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחוֹן״ וְגוֹ׳ ״וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ״ וְגוֹ׳, הֲרֵי שֶׁאֶרֶץ סִיחוֹן מוֹאָבִית הִיא, אֶלָּא שֶׁזָּכָה בָּהּ סִיחוֹן וְנִקְרֵאת אֱמוֹרִי בִּשְׁבִיל סִיחוֹן שֶׁהָיָה מֶלֶךְ עַל הָאֱמוֹרִי, וּלְעוֹלָם לֹא בָּאָה בִּכְלַל מַתְּנַת שִׁבְעָה אֻמּוֹת שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּם.
עוֹד נִרְאֶה כִּי לְעוֹלָם כָּל אֲשֶׁר בְּשֵׁם רְפָאִים יְכֻנֶּה נִכְלָל בְּמַאֲמַר ה׳ לְאַבְרָהָם ״וְאֶת הָרְפָאִים״ (בראשית טו:כ), וְאֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג בִּכְלָל אֲשֶׁר נָתַן ה׳ הִיא, שֶׁהֲרֵי קְרָאָהּ הַכָּתוּב אֶרֶץ הָאֱמוֹרִי, וְאֶרֶץ עוֹג גַּם כֵּן הֲרֵי קְרָאָהּ רְפָאִים שֶׁהֵם הַחִוִּי. וּפֵרוּשׁ בָּרַיְתָא שֶׁל סִפְרֵי שֶׁאָמַר פְּרָט לְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן (דברים ז:יג) הוּא עַל יְשִׁיבַת הָאָרֶץ, כִּי הֲגַם שֶׁנָּתַן ה׳ שִׁבְעָה עֲמָמִין לְאַבְרָהָם, לֹא כָּל הָאֲרָצוֹת שָׁווֹת בְּעִנְיָן זֶה שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִים לָדוּר בָּהֶם. וְיִהְיֶה זֶה כְּעִנְיַן קְדֻשַּׁת הָאָרֶץ עַצְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ עֶשֶׂר הַדְרָגוֹת קְדֻשָּׁה בָּאָרֶץ עַצְמָהּ בִּמְקוֹמוֹתֶיהָ (כלים א:ו), וְתִהְיֶה אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג פְּחוּתָה לְמַטָּה. וַהֲגַם שֶׁנָּתַן ה׳ אוֹתָהּ לְאַבְרָהָם, תִּהְיֶה לְשָׁלָל עִמָּהּ, וְגוּף הָאָרֶץ תִּהְיֶה כִּשְׁאָר הַשָּׁלָל אוֹ לְשַׁמָּה, אֲבָל לֹא לְדִירָה.
וְהוּא מַה שֶׁאָמְרוּ בְּסִפְרֵי ״לָתֶת לָנוּ״ – פְּרָט לְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. שָׁם דִּקְדֵּק הַכָּתוּב לוֹמַר ״בָּאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳ לָתֶת לָנוּ״ (דברים ו:כג), פֵּרוּשׁ, הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳ שֶׁיִּתֵּן לָנוּ לְדִירָתֵנוּ, לְמַעֵט שְׁאָר אֲרָצוֹת שֶׁהֲגַם שֶׁנְּתָנָם לָנוּ לֹא נָתַן הָאָרֶץ לְדִירָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִקְדֻשָּׁה. וְתִמְצָא שֶׁנָּתַן גַּם כֵּן עַמּוֹן וּמוֹאָב וֶאֱדוֹם שֶׁהֵם הַקֵּינִי וְהַקְּנִזִּי וְהַקַּדְמוֹנִי, וּכְתִיב (ירמיה מט:יז) ״וְהָיְתָה אֱדוֹם לְשַׁמָּה״, וּכְמוֹ כֵן הָיְתָה רְאוּיָה לִהְיוֹת אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג. אֲבָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא מַה שֶׁנִּשְׁבַּע ה׳ לָתֵת לְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכּוֹן שָׁם. וּשְׁמוֹר לְךָ כְּלָל זֶה גַּם כֵּן שֶׁהֲגַם שֶׁלֹּא נָתַן ה׳ הָאָרֶץ לָדוּר בָּהּ, וְגַם שֶׁלֹּא נָתַן עִמָּהּ לְאַבְרָהָם וּכְבָשׁוּהָ רוֹב יִשְׂרָאֵל – יֵשׁ לִנְהוֹג בָּהּ דִּין קְדֻשָּׁה בִּשְׁבִיל שֶׁנִּכְבְּשָׁה לִפְנֵי ה׳.
רמב"ן על במדבר כ״א:כ״א - הטקסט מספריא
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחוֹן וְגוֹ' אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ לִשְׁלֹחַ לָהֶם לְשָׁלוֹם, פָּתְחוּ לָהֶם בְּשָׁלוֹם, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר כ״א:כ״ב). וְעוֹד אֲבָאֵר בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם בִּמְקוֹמוֹ (דברים כ י), כִּי בְּכָל הָאֻמּוֹת נִצְטַוּוּ לִפְתֹּחַ לָהֶם לְשָׁלוֹם, חוּץ מֵעַמּוֹן וּמוֹאָב. אֲבָל בֶּאֱמֶת מַה שֶׁאָמַר לוֹ אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, זֶה הָיָה מֹשֶׁה עוֹשֶׂה מֵעַצְמוֹ דֶּרֶךְ פִּיּוּס, כִּי אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג יְרֻשָּׁתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיְתָה, כִּי לָאֱמוֹרִי הִיא. וְהָיָה מִן הַדִּין שֶׁאִם יַעֲנוּ שָׁלוֹם וּפָתְחוּ לָהֶם, שֶׁיִּהְיֶה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ לָהֶם לָמַס וַעֲבָדוּם. אֲבָל מֹשֶׁה הָיָה יוֹדֵעַ כִּי יִשְׂרָאֵל עַתָּה לֹא יִכְבְּשׁוּ כָּל עֲשָׂרָה עֲמָמִים, וְהָיָה חָפֵץ שֶׁיִּהְיֶה כָּל כִּבּוּשָׁם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה, שֶׁיִּהְיֶה מוֹשָׁבָם יַחַד, וְשֶׁהִיא הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר הִיא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. הֲלֹא תִרְאֶה שֶׁאִם לֹא בִּקְשׁוּהוּ מִמֶּנּוּ בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, לֹא הָיָה מַנִּיחַ שָׁם אָדָם אֶלָּא שֶׁתִּהְיֶה לְחָרְבָּה. וְכֵן שָׁנוּי בַּסִּפְרֵי (תבא רצט): ״לָתֶת לְךָ״ - פְּרָט לְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שֶׁנָּטַלְתָּ מֵעַצְמְךָ. וְעוֹד אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (במדב״ר ז ח) בְּעֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת, שֶׁאֵין עֵבֶר הַיַּרְדֵּן רָאוּי לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְלִשְׁכּוֹן הַשְּׁכִינָה. וְכֵן נִרְאֶה בַּכָּתוּב שֶׁאָמַר: ״וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" וְגוֹ' (יהושע כב יט). וְלֹא שָׁלְחוּ אֶל עוֹג דִּבְרֵי שָׁלוֹם, כִּי הוּא כַּאֲשֶׁר רָאָה כִּי הִכּוּ אֶת סִיחוֹן יָצָא לִקְרָאתָם לַמִּלְחָמָה:
רמב"ן על במדבר ל״ה:י״ד - הטקסט מספריא
אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים – וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן תִּשְׁעָה הַמַּטּוֹת, וְכָאן אֵינָם אֶלָּא שְׁנַיִם וָחֵצִי, הִשְׁוָה מִנְיַן עָרֵי מִקְלָט שֶׁלָּהֶם, כִּי בְּגִלְעָד נְפִישֵׁי רוֹצְחִים, דִּכְתִיב: ״גִּלְעָד קִרְיַת פֹּעֲלֵי אָוֶן עֲקֻבָּה מִדָּם״ (הושע ו ח), לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ל״ה:י״ד) מִדִּבְרֵי רַזַ״ל (מכות ט). וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמִּקְלָט אֶלָּא בְּשׁוֹגְגִין, הָיוּ שׁוֹפְכֵי דָּמִים בְּמִרְמָה וּמַרְאִין עַצְמָן כְּשׁוֹגְגִין, וְהֻצְרַךְ לְהַרְבּוֹת לָהֶם עָרֵי מִקְלָט לִקְלֹט אֶת כֻּלָּן שֶׁלֹּא נוֹדַע מִי הַמֵּזִיד. וְאִם כֵּן צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זֶה עַל שֵׁם הֶעָתִיד, עַל דֶּרֶךְ ״וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה״ (דברים לא טז), אוֹ שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁהָיָה אֲוִיר אֶרֶץ גִּלְעָד מְגַדֵּל רוֹצְחִים מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי. וַאֲנִי תָּמֵהַּ, כִּי עַל דַּעַת רַזַ״ל (מכות י) הַכָּתוּב שֶׁאָמַר ״וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר״ (במדבר ל״ה:ו׳) - כֻּלָּם לְמִקְלָט צִוָּה בָּהֶם, וְהִנֵּה הָיוּ מֵהֶם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן ל״ו עָרִים וּבְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן ו', וְכֻלָּן קוֹלְטוֹת לְדַעַת רַזַ״ל. וְהִנֵּה הָיוּ הַמִּקְלָטִים לְכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּיֹשֶׁר וְהַשְׁוָיָה, כִּי אַרְבַּע עָרֵי מִקְלָט יַגִּיעוּ לְשֵׁבֶט. גַּם חָשַׁב שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בְּאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי שֶׁרוּבּוֹ שָׁם הָיָה. וְאוּלַי בְּעָרֵי הַמּוּעָדָה רִבָּה ה' בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לִכְבוֹד מֹשֶׁה שֶׁיַּבְדִּיל הוּא חֶצְיָן, אֲבָל בִּכְלָלָן בְּמִדָּה וּבְמִנְיָן הָיוּ. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט נִרְאֶה בְּעֵינַי כִּי אֶרֶץ עֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָיְתָה גְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי הֵם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמוֹרִי גְּדוֹלִים שֶׁהַמִּקְרָאוֹת מַפְלִיגִים בָּהֶם, וְאַף כִּי עַמּוֹן וּמוֹאָב טָהֲרוּ (ס״א נזהרו) בָּהֶם. וּמַלְכֵי אֶרֶץ כְּנַעַן מַלְכֵי עֲיָירוֹת, לְכָל מוֹשֵׁל עִיר יִקְרְאוּ לוֹ מֶלֶךְ, כַּאֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה ״מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַיִם אֶחָד מֶלֶךְ חֶבְרוֹן אֶחָד״ (יהושע יב י), וּבֵינֵיהֶם מַהֲלַךְ חֲצִי יוֹם. וְכֵן הִזְכִּירוּ חֲכָמִים (שמו״ר לב ב) בֵּין בֵּית אֵל לָעַי אַרְבַּעַת מִילִין, שֶׁלָּזוֹ מֶלֶךְ וְלָזוֹ מֶלֶךְ. וְיִתָּכֵן שֶׁכֵּן הָיָה הַמִּנְהָג בַּדּוֹרוֹת הָהֵם שֶׁכָּל אֲדוֹן עִיר יִקָּרֵא מֶלֶךְ, אוֹ הָיָה לִכְבוֹד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּמִדְרַשׁ רַזַ״ל. מִכָּל מָקוֹם לֹא הָיוּ מַלְכֵי אֲרָצוֹת רַק מַלְכֵי עִיר וָעִיר. וְכֵן כָּתוּב: ״שִׁבְעִים מְלָכִים בְּהוֹנוֹת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מְקֻצָּצִים הָיוּ מְלַקְּטִים תַּחַת שֻׁלְחָנִי״ (שופטים א ז). וְהִנֵּה הָיְתָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן גְּדוֹלָה מְאֹד רְאוּיָה לְשָׁלֹשׁ עָרֵי מִקְלָט כְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִן הַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה, וְהָיוּ אֵלֶּה הַשֵּׁשׁ עָרִים לְבַדָּן קוֹלְטוֹת, וְהָאַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם לְמִגְרְשֵׁי הַלְוִיִּם לֹא לְמִקְלָט:
משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש ח׳ - הטקסט מספריא
א מצות עשה להפריש ערי מקלט שנאמר שלש ערים תבדיל לך. ואין ערי מקלט נוהגת אלא בארץ ישראל.
ושש ערים היו. שלש הבדיל משה רבינו בעבר הירדן. ושלש הבדיל יהושע בארץ כנען.
אין אחת מערי מקלט קולטת עד שיובדלו כולן. שנאמר שש ערי מקלט תהיינה לכם. והודיענו משה רבינו שאין שלש שבעבר הירדן קולטות עד שיובדלו שלש שבארץ כנען. ולמה הבדילן אמר הואיל ובאה מצוה לידי אקיימנה.
ב בימי המלך המשיח מוסיפין שלש אחרות על אלו השש. שנאמר ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה. והיכן מוסיפין אותן בערי הקיני והקנזי והקדמוני שנכרת לאברהם אבינו ברית עליהן ועדיין לא נכבשו ועליהן נאמר בתורה ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך.
וחייבין בית דין א לכוין הדרכים לערי מקלט לתקנם ולהרחיבן. ומסירין מהן כל מכשול וכל תקלה. ואין מניחין בדרך לא תל ולא גיא ולא נהר. אלא עושין עליו גשר כדי שלא לעכב את הבורח לשם. שנאמר תכין לך הדרך. ורוחב דרך ערי מקלט אין פחות משלשים ושתים אמות. ומקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים כדי שיכירו הרצחנים ויפנו לשם.
בחמשה עשר באדר בכל שנה בית דין מוציאין שלוחים לתקן הדרכים וכל מקום שמצאוהו שנתקלקל מתקנים אותו. ובית דין שנתרשלו בדבר זה מעלה עליהן הכתוב כאילו שפכו דמים.
וכן מושחין בין כל עיר ועיר מערי מקלט בתחילת הפרשתן עד שהיו משולשות בשוה. שנאמר תכין לך הדרך.
ערי מקלט אין עושין אותן לא עיירות גדולות ולא כרכים גדולים ולא קטנים אלא עיירות בינוניות. ואין מושיבין אותן אלא במקום שווקים ובמקום המים. ואם אין שם מים מכניסין לתוכן מים. ואין מושיבין אותן אלא במקום אוכלוסין. נתמעטו אוכלוסיהן מוסיפין עליהן. נתמעטו דיוריהן מכניסין לתוכן כהנים לויים וישראלים. ואין פורשין בתוכן מצודות ואין מפשילין בתוכן חבלים כדי שלא יהיה רגל גואל הדם מצויה שם.
כל ערי הלוים קולטות וכל אחת מהן עיר מקלט היא. שנאמר ועליהן תתנו ארבעים ושתים עיר כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמונה עיר. הקישן הכתוב כלן זו לזו לקלוט.
ומה הפרש יש בין ערי מקלט שהובדלו למקלט ובין שאר ערי הלוים. שערי מקלט קולטות בין לדעת בין שלא לדעת הואיל ונכנס בהן נקלט. ושאר ערי הלוים אינן קולטות אלא לדעת. ורוצח הדר בערי מקלט אינו נותן שכר ביתו. והדר בשאר ערי הלויים נותן שכר לבעל הבית.
כל עיר הקולטת תחומה קולט כמוה. אילן שעומד בתוך תחום ערי מקלט ונופו נוטה חוץ לתחום משיגיע תחת הנוף נקלט. היה עומד חוץ לתחום ונופו נוטה לתוך התחום משיגיע לעיקרו נקלט וההורג שם נהרג עליו. ואע"פ שהתחום קולט אין הרוצח דר בו שנאמר וישב בה ולא בתחומה.
רש"י על דברים כ״ט:י״א - הטקסט מספריא
לעברך. לִהְיוֹתְךָ עוֹבֵר בַּבְּרִית, וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרְשׁוֹ כְּמוֹ לְהַעֲבִירְךָ, אֶלָּא כְּמוֹ לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם:
לעברך בברית. דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה כָּךְ: הָיוּ כוֹרְתֵי בְרִיתוֹת עוֹשִׂין מְחִצָּה מִכָּאן וּמְחִצָּה מִכָּאן וְעוֹבְרִים בֵּינְתַּיִם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו" (ירמיהו ל"ד):
לעברך means THAT THOU SHOULDEST PASS [INTO THE COVENANT]. It would not, however, be correct to explain it as meaning “to make thee pass” (when the suffix would be objective), but it must be explained like (Deuteronomy 4:14) לעשתכם אתם, “that ye may do them”.
לעברך בברית THAT THOU SHOULDEST PASS INTO THE COVENANT — The way of “passing” was as follows: those who made a covenant used to make a partition (i.e. used to place objects in a straight line) on one side and a partition on the other and passed between them, as it is said, (Jeremiah 34:18—20) “[And I will give the men which have not performed the words of the covenant which they made before Me] when they cut the calf in two, and passed between the parts thereof … [into the hands of their enemies]”.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ה׳:ו׳ - הטקסט מספריא
כל הארצות שכובשין ישראל במלך על פי בית דין הרי זה כבוש רבים והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר והוא שכבשו אחר כבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ה׳ - הטקסט מספריא
אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.
מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו ודרך המלך אין לה שיעור אלא כפי מה שהוא צריך אינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדהו של זה אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו.
מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה וכבר אבד זכרם.
וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.
כל הארצות שכובשין ישראל במלך על פי בית דין הרי זה כבוש רבים והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר והוא שכבשו אחר כבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה.
ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר הכל אסור להתישב בה בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים שנאמר לא תוסיפין לשוב בדרך הזה עוד לא תוסיף עוד לראותה לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם ואלכסנדריאה בכלל האיסור.
מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש ארצות אחרות ואין אסור אלא להשתקע שם ואין לוקין על לאו זה שבעת הכניסה מותר הוא ואם יחשב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין שהיא מותרת ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים או לשכון בה והיא ביד עכו"ם מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות שנאמר כמעשה ארץ מצרים.
אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ וכן יוצא הוא לסחורה אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אא"כ חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס יצא לכל מקום שימצא בו ריוח ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום.
גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה וכן הוא אומר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו.
אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין שנאמר ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא וכן הקבור בה נתכפר לו וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה שנאמר וכפר אדמתו עמו ובפורענות הוא אומר על אדמה טמאה תמות ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו ואעפ"כ גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק.
לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים ובפורעניות הוא אומר ואל אדמת ישראל לא יבאו כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו.
מצוטט ב־4 עמודים
אגרות קודש 1
- כרך א ‹ פז לקו"ש חכ"ג ע' 210
לקוטי שיחות 2
- כרך לח ‹ פינחס ‹ שיחה א ‹ 106 לקו"ש חכ"ג ע' 211
- כרך לח ‹ פינחס ‹ שיחה א ‹ 108 לקו"ש חכ"ג ע' 212