שיחה ג

198שיחה ג

פינחס

א. פרי החג... כנגד שבעים אומות

על הפסוק¹ "ומנחתם ונסכיהם לפרים", המופיע בענין הקרבנות של היום השני של סוכות, מסביר רש"י: פרי החג שבעים הם, כנגד שבעים אומות שמתמעטים והולכים, סימן כליה להם, ובימי המקדש היו מגינין עליהם מן היסורין.

כפי שנראה בפשטות, הקושי של רש"י הוא: מדוע פרי החג "פוחתין והולכין"²? והוא משיב³, שפרי החג הם "כנגד שבעים אומות שמתמעטים והולכים".

לפי זה מובן גם מדוע קבע רש"י פירוש זה רק בפסוקים העוסקים ביום השני של סוכות, כי הקושי שבעקבותיו מובא הפירוש שפרי החג הם כנגד שבעים אומות, מתעורר רק ביום השני⁴, שבו רואים ש"פרי החג פוחתין והולכין".

אך תמוה ביותר: את הענין של פוחתין והולכין רואים מיד בפסוק הראשון העוסק בקרבנות של היום השני – "וביום השני פרים... שנים עשר", פר אחד פחות מאשר ביום הראשון. ואם כך, מדוע מעכב רש"י את פירושו עד הפסוק הבא – "ומנחתם ונסכיהם לפרים"?!

התמיהה על כך אף קשה יותר: בפסוק זה אין מוזכר כלל מספר הפרים!

ב. סתירה בפירוש עצמו?!

גם לגבי עצם פירושו של רש"י תמוה – כי, לכאורה, פירוש זה סותר את עצמו:

רש"י פותח את פירושו באומרו שפרי החג הם כנגד שבעים האומות באופן של "מתמעטים והולכים" – "סימן כליה להם", ומיד לאחר מכן הוא ממשיך ואומר את ההיפך, ש"בימי המקדש" לא זו בלבד שהקרבנות לא 198גרמו להם לכליה, אלא להיפך: "היו מגינין עליהם..."⁵!

אמנם, ניתן לומר, ששתי פעולות נוגדות אלו קשורות לשני ענינים נפרדים – הענין של "סימן כליה להם" קשור למספר הפרים, ואילו הקרבת הקרבנות מהווה הגנה עליהם. אך בכל זאת תמוה:

א) מדוע חשוב לציין כאן בפירוש הפסוק, ש"ובימי המקדש היו מגינין עליהם..."!

ב) ועיקר: בכל אופן יש כאן סתירה – כיצד ייתכן שלאותם הקרבנות תהיינה פעולות סותרות: סימן כליה, ומגינין?!

ג. דיוקי לשון בפירוש רש"י

בנוסף לכך מתעוררות מספר שאלות לגבי לשונו של רש"י, ומהן:

א) כוונת רש"י היא לתרץ מדוע פרי החג פוחתין והולכין, ואם כך, הוא היה צריך להתחיל את פירושו בענין זה: "לפרים – כנגד האומות שמתמעטים והולכים סימן כליה להם", וכדומה, ורק לאחר מכן לבסס את פירושו על ידי הוכחה: "ולכן מספרם שבעים כנגד שבעים אומות", וכדומה. מדוע, אפוא, מתחיל רש"י את פירושו בהסבר אודות מספר הפרים באופן כללי, ורק לאחר מכן הוא אומר "שמתמעטים והולכים"?

יותר מכך: בהמשך הענין, בפירוש על המילה "ולכבשים"⁶, אכן פותח רש"י את פירושו באומרו "כנגד ישראל .. והם קבועים", בשונה מפרי החג אשר פוחתין והולכין – ורק לאחר מכן הוא מסביר "ומנינם צ"ח...".

ב) מדוע מאריך רש"י בלשונו "שמתמעטים והולכים סימן כליה להם" – לכאורה, היה די אילו אמר רש"י "כנגד שבעים אומות שמתמעטים והולכים"⁷? כפי שאנו רואים בלשונו של רש"י עצמו בפירוש קודם, לגבי ברית בין הבתרים⁸ – לפיכך... רמז על האומות שיהיו כלין והולכין".

199ג) העיקר חסר מן הספר: הרי הקרבת הפרים היא שמגנה. ואם כך צריך היה רש"י לומר: והקרבת הפרים מגינה עליהם.

ד) מדוע אומר רש"י "ובימי המקדש היו מגינין עליהם..." – וכי עלולים היו לחשוב שההקרבה וההגנה של הקרבנות מתקיימות בתקופת הגלות?!

ה) רש"י אומר בפירושו על הגמרא⁹, ששבעים פרי החג – שכנגד שבעים אומות – הם "לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם לפי שנידונין בחג על המים". מדוע מביא רש"י בפירושו סוג אחר¹⁰ בהשפעת הקרבנות – היו מגינין עליהם מן היסורין"?

ד. "פוחתין והולכין" – אינו קושי

ויש לומר, שההסבר לכל זה הוא:

עצם הענין שפרי החג פוחתין והולכין אינו מעורר כלל קושי לפי הפשט. כי, כפי שמובן אף לבן החמש למקרא, בכל מספר של קרבנות יש רמז מסויים. כפי שכבר נלמד לפני כן בענין ברית בין הבתרים – עגלה משולשת וכו'¹¹, וכן בפרשת נשא בקרבנות הנשיאים¹² – שהרמזים מתאימים למספר מסויים של הקרבנות.

וכך בענינינו: ניתן היה לומר, שכל אחד מימי הסוכות קשור דוקא למספר מסויים של פרים.

ורש"י אינו צריך לפרט רמזים אלו, כי פירוש זה אינו מתאים לדרך הפשט, אלא הוא שייך ללימוד בדרך הרמז והדרוש.

"בן חמש למקרא" יודע שבתורה ישנם גם, בנוסף ל"פשט", גם רמז ודרוש – ומשום כך לא תתעורר אצלו שאלה לגבי השינוי במספר הפרים –

אך אותו מלמדים רק את הפשט. אלא אם כן ישנו קושי בפשט שניתן לתרצו רק על ידי ידיעת הרמז.

אך כאשר מגיעים לפסוק "ומנחתם ונסכיהם לפרים... במספרם כמשפט" – כאן אין מובן:

אם לקרבנות של כל אחד מימי הסוכות יש רמזים שונים, הרי אלה קרבנות שונים¹³, בכוונתם. ולכן צריכה היתה התורה לפרט בכל יום את כל 200פרטי הקרבנות, גם את הפרטים הזהים ליום הקודם.

כפי שראינו לפני כן, לגבי קרבנות הנשיאים, שלמרות שכל נשיא הביא קרבנות בכמות זהה לנשיאים האחרים, למרות זאת, כיון ש"כל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו"¹⁴ – לכל נשיא היו כוונות משלו, בהתאם לשבט שלו – מפרטת התורה את הקרבנות לכל פרטיהם אצל כל נשיא, שתים עשרה פעמים, ואינה מסתפקת באמירה "וכן הקריב..." וכדומה.

אך בענינינו, אין התורה מפרטת את פרטי הקרבן בכל יום בנפרד, אלא להיפך – התורה מדגישה "ומנחתם ונסכיהם... במספרם כמשפט", שיש להם אותו משפט כקרבנות היום הראשון¹⁵. כלומר: לא זו בלבד שאין מודגש כאן שהקרבנות של כל יום הם קרבנות שונים, אלא להיפך: התורה מדגישה שזהו אותו ענין החוזר על עצמו בכל יום ויום "כמשפט" של היום הראשון.

ולפי זה מתעורר אצל רש"י הקושי: אם קרבנות החג הם ענין אחד – מדוע פרי החג "פוחתין והולכין"? אם יש צורך לשנות את מספר הפרים, צריך היה לעשות זאת באופן של ברכה, תוספת ו"מעלין בקודש", ולא באופן של כליה, "פוחתין והולכין"!

יותר מכך – יש כאן ניגודים: מכך שבכל אחד מן הימים יש שינוי, הפחתה, במספר הקרבנות, רואים, שאלה הם קרבנות שונים, שמשמעותה שונה. אך מיד לאחר מכן מדגישה התורה שקרבנות החג הם ענין אחד – "משפט" אחד?

על כך משיב רש"י "פרי החג שבעים הם כנגד שבעים אומות שמתמעטים והולכים": אכן, קרבנות החג הם ענין ומשפט אחד, אך לגבי הרמז לאומות שישנו בפרי החג, מתבטא הענין במספר הקרבנות הכללי של כל ימי החג – "פרי החג שבעים הם כנגד שבעים אומות": הפרים המוקרבים בכל שבעת הימים מרכיבים יחדיו ענין אחד – שבעים אומות. וזהו ההסבר להקרבתם באופן של "פוחתין והולכין", כי "(שבעים אומות ש)מתמעטים והולכים".

ה. ההקרבה מגינה, והמספר – סימן כליה

אך לבן החמש למקרא אין מובן:

כבר למדנו במקומות רבים בתורה על קרבנות לסוגיהם השונים, ובכל מקום השפעת הקרבנות היא חיובית וטובה – סליחה וכפרה, "ריח ניחוח לה'", וכדומה.

כיצד ייתכן, שהשפעתם של פרי החג היא כליה?

201על כך מוסיף רש"י ומסביר – "סימן כליה להם ובימי המקדש היו מגינין עליהם...": העובדה שפרי החג הם "כנגד שבעים אומות שמתמעטים והולכים", אין משמעותה שזוהי השפעת הקרבן, אלא "סימן כליה להם": זהו סימן בלבד לכך שהקרבנות הם כנגד עמים שיכלו בסופו של דבר¹⁶. אבל "בימי המקדש היו מגינין עליהם..." – השפעת הקרבנות "בימי המקדש" היא להיפך מכך: הם מביאים לידי הגנה על האומות.

והרי השפעת הקרבנות לא התקיימה רק בזמן ההקרבה, אלא אף עד זמן ההקרבה הבאה¹⁷ – בימי המקדש¹⁸.

ורש"י הדגיש "ובימי המקדש...", כי על ידי כך מובן שדוקא ענין זה, של "מגינין עליהם", קשור לתוצאת הקרבן בימי המקדש, בעוד אשר הענין שמופיע לפני כן ברש"י, "סימן כליה להם", קשור לאומות באופן כללי¹⁹, ולאו דוקא בימי המקדש.

ו. הפרים מגינים מפני היסורין

אך לפי האמור לעיל – שהענין של "מתמעטים והולכים" אינו תוצאה של הקרבן, אלא רק "סימן כליה להם" – יוצא, שאין קשר בין שני הענינים בהקרבת הפרים, שכנגד האומות: (א) הסכום הכללי שלהם – שבעים, (ב) הקרבתם באופן של "מתמעטים והולכים". ואם כך, היה צריך רש"י להפריד ביניהם: שבעים כנגד שבעים אומות, וענין נוסף – "דבור המתחיל" בפני עצמו – פוחתין והולכין סימן כליה...

כן אין מובן: לשם מה היה צורך לציין שני סימנים²⁰ לגבי הקשר שבין הפרים לאומות?

הכרחי לומר, שלמרות שהענין של "מתמעטים והולכים" הוא רק "סימן כליה להם", בכל זאת קשור הדבר להשפעת הקרבן.

ולכן מדייק רש"י ואומר "היו מגינין עליהם מן היסורין", ולא רק "לכפר עליהם" כדי שיהיו להם ברכות, גשמיים: עצם דבר זה נבע מהקרבת הקרבן, שלמרות שמלכתחילה ברא הקדוש־ברוך־הוא את העמים באופן שהם "מתמעטים והולכים", למרות זאת "בימי המקדש" – כאשר הקריבו ישראל את פרי החג דוקא במספר שבעים כנגד שבעים האומות – הרי אז "היו מגינין 202עליהם מן היסורין", פרי החג הגנו על האומות כך שלא יהיו "מתמעטים והולכים", ואפילו לא "מתמעטים" עקב יסורים.

ז. כבשים – שוללים יסורים לישראל

לפי כל האמור לעיל יובנו גם דברי רש"י בהמשך, על המילה "ולכבשים" – וכנגד ישראל שנקראו²¹ שה פזורה והם קבועים ומנינם צ"ח לכלות מהם צ"ח קללות שבמשנה תורה". שהרי לכאורה אין מובן:

מובן שרש"י צריך לומר "כנגד ישראל .. והם קבועים", כדי להדגיש זאת לעומת פרי החג, שהם "כנגד שבעים אומות שמתמעטים והולכים". אך מדוע יש לחפש, לפי פשוטו של מקרא, רמזים ל"מנינם צ"ח"?

מספר פרי החג מהווה הוכחה לכך שהם כנגד שבעים אומות, אך מה מוסיף הרמז "מנינם צ"ח" לכך שהכבשים הם כנגד ישראל"?

אלא, ההסבר לכך הוא: כיון ששבעים הפרים של שבעת ימי החג הם כלל אחד, כדלעיל, סביר לומר, שגם קרבנות החג שהם "כנגד ישראל", מרכיבים יחדיו שלמות אחת. וכיון שמקריבים אותם בהמשך לפרי החג, סביר להניח, ששני סוגי הקרבנות גורמים לתוצאות דומות.

לכן אומר רש"י – "ומנינם צ"ח לכלות מהם צ"ח קללות שבמשנה תורה": אמנם "כבשים, כנגד ישראל .. והם קבועים" – יהודים אינם "מתמעטים והולכים", ח"ו, אלא הם "קבועים", "קיימין לעולם"²². אך עדיין אין דבר זה שולל אפשרות של יסורים אצלם ר"ל.

על כך באים ה"כבשים" וגורמים "לכלות (בדוגמת סימן כליה של הפרים, אך לטובה) מהם צ"ח קללות...", שלא זו בלבד שעצם מציאותם של ישראל נשארת בשלימותה, אלא ששלמותם נשמרת באופן של מנוחה ושלוה, ללא יסורים.

ח. מדוע דוקא הכבשים כנגד ישראל, ולא האילים

אך עדיין יש להבין: בפסוק נאמר "לפרים לאילים ולכבשים" – ומדוע מסביר רש"י שדוקא "ולכבשים" הם "כנגד ישראל" ולא "לאילים", המופיעים לפני כן בפסוק?

ואין להשיב על כך, שזאת משום שהיהודים נקראים "שה" ולא "אילים", ואדרבה – רש"י כבר פירש בפרשת לך לך²³, שהאומות נמשלו לאילים – כי:

א) על המילים הנאמרות לגבי שמיני 202עצרת, "פר אחד איל אחד"²⁴, מפרש רש"י "אלו כנגד ישראל". רואים מכך, שגם פר ואיל יכולים להיות "כנגד ישראל"²⁵, לפי מספרם וכדומה. ורש"י יכול היה למצוא רמז במספרם הכולל של האילים בחג הסוכות – ארבעה עשר – בקשר לישראל²⁶?

ב) אף אם נאמר בדוחק שאין רמז המתאים בדרך הפשט לי"ד אילים, ולכן הכרחי לומר שהכבשים הם כנגד ישראל – עדיין נשאלת השאלה²⁷ לגבי הפסוק: מדוע מפרידה התורה בין הפרים, שכנגד האומות, לבין הכבשים, שכנגד ישראל, על ידי האילים?

כדי להבין זאת יש להבין תחילה מדוע מפרש רש"י שהפרים הם כנגד האומות רק מפני מספרם הכללי – שבעים – שהרי, לכאורה, רש"י מפרש בפרשת לך לך²³ שהאומות נמשלו לפרים, שנאמר "סבבוני פרים רבים". ומדוע אין רש"י מציין ענין זה כאן לגבי פרי החג?

והשאלה אף חזקה יותר: לגבי ה"כבשים" מביא רש"י כסיבה להיותם רמז כנגד ישראל דוקא מעצם סוג הכבשים, ואם כך, בודאי היה רש"י צריך לציין²⁸ לגבי הפרים גם כן סיבה הקשורה לסוג הפרים בכך שהם רמז לאומות העולם?

ט. פרים אילים וכבשים – אברהם יצחק ויעקב

ויש לומר, שההסבר לכך, ולפחות בדרך הרמז הוא:

לגבי קרבנות חג הפסח²⁹ מפרש רש"י: "פרים – כנגד אברהם"; "אילים – כנגד אילו של יצחק"; "כבשים – כנגד יעקב".

מדוע אומר רש"י "אילים" בלשון רבים, כאשר בתורה נאמר "ואיל" בלשון יחיד? אפשר לומר, שבכך מבהיר רש"י, שפירוש זה אינו אמור רק לגבי פסוק זה, אלא לגבי כל הקרבנות של מוספי יום טוב³⁰ של פרים אילים וכבשים, שהם כנגד שלשת האבות.

ולכן אין רש"י יכול לומר שפרי החג הם כנגד האומות משום שהאומות נמשלו לפרים, כי סוג הפרים כאן רומז 203לאברהם. אלא, שמספר הפרים הוא כנגד שבעים אומות.

ואין סתירה בכך שהפרים הם גם כנגד אברהם וגם כנגד שבעים האומות, שהרי על אברהם נאמר³¹ "אב המון גוים נתתיך", ובחג הסוכות מקריבים את הפרים כנגד האומות, אשר אברהם הוא להם ל"אב"³².

וכך גם לגבי ה"כבשים", אשר היותם כנגד ישראל מתאים להיותם גם כנגד יעקב – כי דוקא יעקב "מיטתו שלמה"³³, וממנו יצאו רק "ישראל", לעומת יצחק אשר יצא ממנו עשו.

לפי זה מובן לא רק מדוע מפרידה התורה בין הכבשים לבין הפרים על ידי ה"אילים" – משום שהם כנגד יצחק – אלא מובן גם הטעם להבדל, שדוקא בקרבנות החג הביאו "אילים שנים", בשונה משאר החגים שבהם הביאו "איל אחד":

כיון שהפרים והכבשים אינם כנגד אברהם ויעקב כשלעצמם, אלא כנגד מי שהם היו "אבות" להם – שבעים אומות ובני ישראל – מובן, שכך גם לגבי "אילים, כנגד .. יצחק". ולכן מביאים "אילים שנים" – כנגד שני בניו של יצחק – יעקב ועשו³⁴.

וזהו סדר הקרבנות: בתחילה מובאים הפרים שכנגד שבעים האומות; לבסוף מובאים הכבשים, שכנגד ישראל; וכ"ממוצע" – מובאים "אילים שנים", כנגד עשו (האומות) ויעקב (ישראל).

ומסיבה זו אין רש"י מחפש רמז במספרם הכולל של האילים, כי האילים אינם עומדים בפני עצמם, אלא הם רק ממוצע בין הפרים לבין הכבשים, כדלעיל.

י. שתי הקרניים של אילו של יצחק

ויש להוסיף: הרי רש"י מדייק בלשונו ואומר "אילים – כנגד אילו של יצחק". מהו הקשר בין "אילים שנים" – יעקב ועשו – לבין "אילו³⁵ של יצחק"?

ההסבר לכך, בדרך הרמז, הוא: על אילו של יצחק נאמר בפרקי דרבי אליעזר³⁶, ש"שתי קרניו של איל, של שמאל נשמע קולו על הר סיני .. וקרן של ימין .. ועתיד לתקוע בו לעתיד לבוא".

ההבדל בין שני ענינים אלו – מתן תורה (הר סיני) והתקופה שלעתיד 204לבוא – הוא: מתן תורה קשור דוקא לישראל – התורה היא "מורשה קהלת יעקב"³⁷, ועכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה³⁸. ואילו גילויי האלקות שלעתיד לבוא ישפיעו גם על האומות עד אשר "ורב יעבוד צעיר"³⁹, "ועמדו זרים ורעו צאנכם..."⁴⁰, ויותר מכך, כנאמר⁴¹ "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה... לעבדו שכם אחד".

יוצא מכך, ששתי קרניו של אילו של יצחק קשורות האחת ליעקב (ישראל), והשנית ליעקב ולעשו (האומות).

יא. השפעת הקרבנות זמנית או קבועה

מיינה של תורה שבפירוש רש"י זה:

לגבי ההשפעה של הקרבת שבעים הפרים שכנגד שבעים האומות אומר רש"י "ובימי המקדש היו מגינין עליהן...". לעומת זאת, לגבי הכבשים הוא אומר "ומנינם צ"ח לכלות מהם צ"ח קללות שבמשנה תורה", אשר חלק גדול מן ה"קללות שבמשנה תורה" קשורות דוקא לתקופת הגלות, ולא לימי המקדש?

ההסבר לכך הוא: תפלות כנגד קרבנות תקנום⁴². ומה שבזמן שבית המקדש היה קיים היו משיגים באמצעות הקרבנות, משיגים עתה באמצעות תפלה.

אך ההבדל הוא⁴³: באמצעות הקרבנות הגשמיים ממש בבית המקדש הגשמי משפיעים הקרבנות עד לגשמיות העולם, "בעולם בחיצוניות בפועל ממש"⁴⁴. ואילו באמצעות התפלה ההשפעה היא רק בנפש האדם עצמו.

ויש לומר שזהו ההבדל בין השפעתם של הפרים לבין זו של הכבשים:

פרי החג שצריכים להשפיע על האומות יכולים להיות רק "בימי המקדש", כאשר היו קרבנות בגשמיות, שהשפעתם הגיעה לחיצוניות העולם. אך משחרב בית המקדש בטלה השפעה זו, כדברי חז"ל⁴⁵ "אוי להם לעכו"ם שאבדו ואינם יודעים מה שאבדו".

אך לא כן לגבי ישראל, ש"כבשים כנגד ישראל .. והם קבועים", והמשמעות הפנימית בכך היא, שהקרבנות הם "קבועים" – השפעתם "קיימת לעולם".

כי באמצעות תפלה שכנגד הקרבנות מגיעים "לכלות מהם צ"ח קללות שבמשנה תורה", שאפילו משחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ואנו נמצאים 205תחת יד האומות, אין שום יסורים ח"ו, אלא יש לנו מנוחה ושלום ושלוה,

ולכל בני ישראל היה אור במושבותם"⁴⁶, עוד בהיותם במצרים, במיצר הגלות,

וזוהי הכנה קרובה למנוחה ולשלום האמיתיים, עד לשלמות המוחלטת בכך, ואף יותר מאשר בימי שלמה, אלא כבימות המשיח⁴⁷ – בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.

(משיחת ש"פ פינחס תשמ"א)