201

על כך מוסיף רש"י ומסביר – "סימן כליה להם ובימי המקדש היו מגינין עליהם...": העובדה שפרי החג הם "כנגד שבעים אומות שמתמעטים והולכים", אין משמעותה שזוהי השפעת הקרבן, אלא "סימן כליה להם": זהו סימן בלבד לכך שהקרבנות הם כנגד עמים שיכלו בסופו של דבר¹⁶. אבל "בימי המקדש היו מגינין עליהם..." – השפעת הקרבנות "בימי המקדש" היא להיפך מכך: הם מביאים לידי הגנה על האומות.

והרי השפעת הקרבנות לא התקיימה רק בזמן ההקרבה, אלא אף עד זמן ההקרבה הבאה¹⁷ – בימי המקדש¹⁸.

ורש"י הדגיש "ובימי המקדש...", כי על ידי כך מובן שדוקא ענין זה, של "מגינין עליהם", קשור לתוצאת הקרבן בימי המקדש, בעוד אשר הענין שמופיע לפני כן ברש"י, "סימן כליה להם", קשור לאומות באופן כללי¹⁹, ולאו דוקא בימי המקדש.

ו. הפרים מגינים מפני היסורין

אך לפי האמור לעיל – שהענין של "מתמעטים והולכים" אינו תוצאה של הקרבן, אלא רק "סימן כליה להם" – יוצא, שאין קשר בין שני הענינים בהקרבת הפרים, שכנגד האומות: (א) הסכום הכללי שלהם – שבעים, (ב) הקרבתם באופן של "מתמעטים והולכים". ואם כך, היה צריך רש"י להפריד ביניהם: שבעים כנגד שבעים אומות, וענין נוסף – "דבור המתחיל" בפני עצמו – פוחתין והולכין סימן כליה...

כן אין מובן: לשם מה היה צורך לציין שני סימנים²⁰ לגבי הקשר שבין הפרים לאומות?

הכרחי לומר, שלמרות שהענין של "מתמעטים והולכים" הוא רק "סימן כליה להם", בכל זאת קשור הדבר להשפעת הקרבן.

ולכן מדייק רש"י ואומר "היו מגינין עליהם מן היסורין", ולא רק "לכפר עליהם" כדי שיהיו להם ברכות, גשמיים: עצם דבר זה נבע מהקרבת הקרבן, שלמרות שמלכתחילה ברא הקדוש־ברוך־הוא את העמים באופן שהם "מתמעטים והולכים", למרות זאת "בימי המקדש" – כאשר הקריבו ישראל את פרי החג דוקא במספר שבעים כנגד שבעים האומות – הרי אז "היו מגינין