שיחה ב
190שיחה ב
פינחס
א. מינוי יהושע כמינוי מלך
בפרשתנו1 מסופר, שמשה ביקש מהקב"ה "יפקוד ה'... איש על העדה", והקב"ה אמר לו: "קח לך את יהושע בן נון... וסמכת את ידך עליו", וכך עשה משה – ויסמוך את ידיו עליו..."
לגבי מינוי מלך, אומר הרמב"ם2: "אין מעמידין מלך בתחילה אלא על־פי בית דין של שבעים זקנים ועל־פי נביא, כיהושע שמינוהו משה רבינו ובית דינו". מכך מובן, שלדעת הרמב"ם היה מינויו של יהושע המוזכר בפרשתנו כמינוי מלך3.
יש להבין4: הרי הרמב"ם עצמו פוסק5, ש"כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה", ומדוע, איפוא, אין אנו מוצאים שמשה רבינו משח את יהושע בשמן המשחה6.
אמנם, גם לגבי משה רבינו אין אנו מוצאים שהוא נמשח בשמן המשחה, למרות שמשה רבינו "מלך היה" – כפסק הרמב"ם7 – אך משה רבינו נתמנה למלך לפני הציווי על דיני המלך ועל שמן המשחה8.
190ב. משיחה בשמן המשחה לגבי כל מלך
לכאורה, ניתן היה להשיב9 לפי פסק אחר של הרמב"ם10 "אין מושחין ממנו (משמן המשחה) לדורות אלא... ומלכי בית דוד", וכיון שיהושע לא היה ממלכי בית דוד, לכן לא משחו אותו בשמן המשחה11.
אך, אדרבה, לפי שיטת הרמב"ם אין מתקבלת תשובה זו. כי כמקור לדין זה – "כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה" – מציין הרמב"ם5 את הפסוק12 "ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו", המדבר אודות משיחת שאול, אשר לא היה ממלכי בית דוד. ואם כך מובן, שלדעת הרמב"ם שאול נמשח בשמן המשחה13.
ומכך מובן, שדברי הרמב"ם "כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה" אמורים לגבי כל מלך, אפילו מלך שאינו ממלכי בית דוד, כפי שמתבטא הרמב"ם בביטוי סתמי "כשמעמידין המלך (סתם)". וקביעתו ש"אין מושחין ממנו לדורות אלא... ומלכי בית דוד" היא דוקא לאחר14 ש"נמשח דוד (ועל ידי זאת) זכה בכתר מלכות... לו ולבניו הזכרים עד עולם"15.
ואם כך חזרה הקושיה למקומה: מדוע אין אנו מוצאים שמשחו את יהושע (אשר לדעת הרמב"ם היה מלך) בשמן המשחה, בדיוק כפי שמשחו (לדעת הרמב"ם) את שאול?
ג. "נוצר תאנה יאכל פריה"
כדי להבין זאת יש לבאר תחילה את הנאמר במדרש16 על דברי משה רבינו "יפקוד ה'...17, שמשה חשב "שירשו בני את כבודי (גדולתי18)", והקדוש־ברוך־הוא אמר לו: "נוצר תאנה יאכל פריה19, בניך ישבו להם ולא עסקו 191בתורה, יהושע .. הואיל20 והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל".
ולכאורה, אין מובן: אם בני משה "ישבו להם ולא עסקו בתורה", כיצד ייתכן שמשה סבר מלכתחילה ש"ירשו בני את כבודי"21?
בפשטות ניתן היה להשיב, שבבקשתו "יפקוד ה'... איש על העדה" לא התכוון משה ל"איש" אשר ילמד את ישראל תורה, אלא הוא התכוון, כמפורש בבקשתו22, רק למלך "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" – למלחמה. ולכן חשב משה ש"ירשו בני את כבודי", למרות ש"לא עסקו בתורה", כי לפי ההלכה "המלכות ירושה23.
אך לפי זה אין מובן מדוע השיב לו הקדוש־ברוך־הוא "נוצר תאנה יאכל פריה, בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה" – בענין זה מדוע נזכרת בכלל התורה? הרי מדובר כאן על ירושת המלכות!
ד. "דבר אחד לדור ולא שני דברים"
בעל ה"מגלה עמוקות"24 מסביר את כפילות הלשון בפסוק "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם" – שמשה רצה שיהיו "שני בני אדם המנהיגים", "דהיינו איש אחד על העדה אשר יצא לפניהם במלחמה... ואיש אחד אשר יוציאם בתורה...". הקדוש־ברוך־הוא השיב לו "שאחד ינהג אותם .. יהושע שיהיה מלך ואב בית דין25 של ישראל וחכם שלהם בתורה", כי "אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד26 .. כי 192דבר27 אחד לדור ולא שני דברים".
ולפי זה מובן גם המדרש שלעיל: כיון שמשה חשב שיהיו שני מנהיגים – האחד מלך והאחר "אב בית דין של ישראל" – משום כך הוא סבר שאת המינוי למלוכה יירש אחד מבניו, כדלעיל.
אך הקדוש־ברוך־הוא חפץ ש"אחד ינהג אותם", אשר הוא יהיה הן המלך והן "אב בית דין של ישראל". ומשום שלענין התורה צריך להיות ראויים – "נוצר תאנה יאכל פריה"28 – ובניו של משה לא התאימו לכך, כי "לא עסקו בתורה", הם לא יכלו כלל לרשת את "כבודו" של משה.
ודוקא יהושע, אשר התמסר לתורה, ולא רק ללימוד התורה אלא אף לשימושה של תורה29, יכול היה להיות ממלא מקומו של משה.
ה. בדורות מאוחרים – נשיא ומלך
אך יש להבין, לפי פירושו של ה"מגלה עמוקות", את הסיבה לכך שהקדוש־ברוך־הוא לא קיבל את דעתו של משה "שיהיו שני בני אדם המנהיגים", שהרי, לכאורה: אמנם "אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד", אך ההדגשה היא על השימוש בכתר אחד. ועוד – בדורות מאוחרים יותר מוצאים הסדר מעין זה – מלכות על־ידי מנהיג אחד ואב בית דין של ישראל על ידי מנהיג אחר: המנהיג בתורה, ובלשון הרמב"ם30 "הגדול בחכמה שבכולן (מבין חברי הסנהדרין) מושיבין אותו ראש עליהן .. והוא שקורין אותו החכמים נשיא .. והוא העומד תחת משה רבינו". והאחר הוא מלך אשר יוציאם וכדומה, אשר עסק בצרכי העם וכדומה. ואדרבה: למלך היה אסור להיות בסנהדרין – "אין31 מושיבין מלך ישראל בסנהדרין"32.
והכרחי לומר, שהיא הנותנת – משום שהתורה והמלכות הם שני סוגים שונים של שלטון, לפיכך אין זו סתירה לכלל "דבר אחד לדור ולא שני דברים".
ולפי זה, הקושיה במקומה עומדת: מדוע לא יכלו בעניננו להפריד בין מינוי המלך לבין מינוי "אב בית דין של ישראל", ומדוע היה הכרחי "שאחד ינהג אותם .. יהושע?
193ו. העברת התורה על ידי משה ויהושע – "יחיד מיחיד"
ויש לומר, שההסבר לכך הוא:
בהקדמתו לספר היד החזקה מפרט הרמב"ם את סדר המסורת של העברת התורה שבעל־פה החל ממשה ועד רב אשי, ובמנותו את מקבלי התורה מדייק הרמב"ם בלשונו ומדגיש שפלוני קיבל את התורה מקודמו "ובית דינו", או חביריו של המקבל הקודם. וכפי שמסביר הרמב"ם במקום אחר33, שרצונו להדגיש בכך "שהקבלה רבים מרבים ולא יחיד מיחיד".
אך אנו רואים שישנו יוצא מן הכלל – לגבי יהושע, שאודותיו משנה הרמב"ם את לשונו ומדייק "וזקנים רבים קבלו מיהושע", ואינו מוסיף "ובית דינו" וכדומה.
הסיבה להבדל זה מובנת מדברי הרמב"ם לפני כן: "תורה שבעל־פה למדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים, ואלעזר ופינחס ויהושע שלשתן קבלו ממשה, וליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו מסר תורה שבעל־פה וצוהו עליה". כלומר, יהושע לא היה בבחינת "מקבל" בלבד ממשה רבינו, כאלעזר ופינחס ושבעים הזקנים, אלא שדוקא ליהושע מסר משה את התורה שבעל־פה כולה, כנאמר במשנה34: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע", ודוקא הוא קיבל עליה ציווי מיוחד35.
ולכן אין הרמב"ם מוסיף לגבי יהושע את המילים "ובית דינו", כי בענין מסירת התורה, היתה הקבלה מיהושע בלבד, אשר רק לו מסר משה את התורה שבעל־פה כולה.
יוצא, שיש הבדל מהותי בין משה ויהושע לבין נשיא הסנהדרין בדורות המאוחרים יותר: יהושע ומשה רבינו שווים בכך שהמסורת של התורה שבעל־פה כולה עברה באמצעות כל אחד מהם בלבד בדורו.
ואילו נשיא הסנהדרין "עומד תחת משה רבינו", כדלעיל, לגבי הפרט, שכשם שמשה היה "על גביהן"36 של שבעים הזקנים, כך36 כל נשיא הוא ה"ראש" על גביהן של הסנהדרין, בהיותו ה"גדול בחכמה שבכולן". אבל בענין "מסירת התורה" אין הוא "עומד תחת משה רבינו", אלא התורה מועברת באמצעות בית הדין כולו, "רבים מרבים".
194ז. משה ויהושע בדרגת נשיאות של מלך
וזהו ההבדל בין הדורות הבאים, כאשר המלך ו"אב בית דין של ישראל" היו שני מנהיגים שונים, לבין תקופת משה ויהושע:
אמנם "נשיא הסנהדרין הוא במעלה העליונה בשררת התורה"37, אף־על־פי־כן אין הוא מגיע לדרגת נשיאותו של מלך. כי על המלך נאמר "אין על גביו אלא ה' אלקיו"38, ולא זו בלבד ש"אין למעלה ממנו במלכותו"39, אלא יותר מכך, הוא השולט היחיד, שאינו צריך להתחשב באף אחד, כי מלך הוא יחיד, וכאמור לעיל "דבר אחד לדור ולא שני דברים"40.
ואילו נשיא הסנהדרין, הרי מפני שהוא אחד מתוך בית דין של שבעים ואחד, לכן נשיאותו אינה מסוג הנשיאות של מלך (גם אם הוא ה"ראש", משום היותו "גדול בחכמה שבכולן"). ולכן נשיא הסנהדרין אינו מהווה סתירה למלך, ולפיכך אין זה ענין של "שני מלכים", "שני דברים".
אך לעומת זאת אצל משה ויהושע, אין "נשיאותם" בתורה נקבעת רק בהיותם נשיא סנהדרין, אלא גם בכך ש"משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" – ונשיאות כזו בתורה היא מעין דרגת הנשיאות של המלך41.
ולפיכך, אילו חלקו "שיהיו שנים .. איש אחד .. במלחמה ואיש אחד .. בתורה", היה זה ענין של "ב' מלכים שישתמשו בכתר אחד .. שני דברים"42.
ח. המלך והנשיאות בתורה – ענין אחד
לכאורה, אין מובן כל כך: בכל זאת 195היו כאן שני סוגים של שלטון: יוצאים במלחמה וכו' ושררה של תורה, כדלעיל. ומדוע ייחשב הדבר כ"שני מלכים .. בכתר אחד"?
ויש לומר, שההסבר לכך הוא:
על תפקידו של המלך אומר הרמב"ם43: "ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה' שאין ממליכין מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמות". כלומר, המלכות אצל ישראל אינה רק הדאגה לצרכים הגשמיים של העם44, אלא היא קשורה בראש ובראשונה לקיום והרמת התורה – "להרים דת האמת", ליישם את משפטי התורה45, עד אשר גם המלחמות שעל המלך לנהל, הן "מלחמות ה'"46.
יוצא, שהמלכות היא המשך התפקיד של בית הדין הגדול: בית הדין הגדול הם "עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל"47, ותפקידו של המלך הוא, שמשפט התורה שמפיץ בית הדין הגדול יבוצע בעם ישראל48.
ולכן קובעת ההלכה49, ש"מצוה על המלך לכבד לומדי התורה, וכשיכנסו לפניו סנהדרין וחכמי ישראל יעמוד לפניהם...", וכן "המלך עומד לפני כהן גדול .. כשישאל לו במשפט האורים", כי המלך הוא ה"מקבל" מהם.
רק בענין שלטון המלך על העם "אין על גביו אלא ה' אלקיו". ו"אין למעלה ממנו במלכותו", אשר על כן "בפרהסיא בפני העם לא .. יעמוד מפני אדם... כדי שתהא יראתו בלב הכל"49.
ולכן אין המלך וה"נשיאות" בתורה שתי שררות שונות שאין אחת נוגעת בחברתה, אלא הן מהוות המשכיות אחת. וכאשר מפרידים ביניהן זהו כעין "שני מלכים .. בכתר אחד"50.
ט. מינוי יהושע על ידי סמיכה
לפי זה יובן מדוע התמנה יהושע דוקא על־ידי סמיכה ולא על־ידי משיחה:
כיון שהמלך הוא ה"מקבל" מבית הדין הגדול, הקובע את משפט התורה, 196כדלעיל – מובן מכך לגבי נשיאותו של יהושע, וכן של משה, אשר היו בידם שני עניני הנשיאות (הן מלך והן נשיאות התורה בדרגה של מלך, כאמור), שנשיאות המלוכה היתה אצלם המשך ותוצאה של נשיאותם בתורה.
כלומר, מהותו העיקרית היא היותו נשיא בתורה – הוא "מוסר" את כל התורה לישראל, ובנוסף לכך היה אצלו תפקיד המלוכה כדי ליישם את משפטי התורה בעם ישראל.
ולפיכך התקיים מינויו באמצעות סמיכה: מטרתה של משיחת המלך היא להביא לידי מלוכה. כמלכות שאול הנזכרת בהוכחת הרמב"ם, כדלעיל. ואילו עיקרה של מלכות יהושע (נוצר תאנה) היא הנשיאות בתורה, ולכן הוא נתמנה על־ידי סמיכה הקשורה דוקא לתורה. דוקא לגבי תורה והוראה אנו מוצאים51 סמוכין איש מפי איש, סמוכו לנא וכדומה.
י. מלכות שאול ודוד שונה ממלכות משה ויהושע
לפי הסבר זה מובן שדברי המדרש52 ששאול היה "מלך ראשון" אינם סותרים את הנאמר ברמב"ם ובמספר מדרשי חז"ל53, שלמשה רבינו וכן ליהושע היה דין של מלך – כי מהות המלוכה של משה ויהושע שונה לחלוטין ממלכות שאול ודוד54 – אצל משה ויהושע היתה נשיאות המלוכה טפילה לנשיאותם בתורה55.
197ולפי זה גם מובן מדוע אין נאמר בחומש במפורש56 שצריך למשוח מלך בשמן המשחה, שהרי, לכאורה, תמוה: מינוי המלך היא מצוה מפורשת עם פרטיה, ואם כך, צריך היה להיכתב בתורה שהמלך נתמנה על ידי שמן המשחה57, כפי שכתוב דין משיחת כהן גדול ומשוח מלחמה?
אך לפי האמור לעיל מובן הדבר: המלוכה שנקבעה מלכתחילה על־פי התורה, וכפי שהיתה אצל משה ואצל ממלא־מקומו יהושע, היא באופן58 שהמלך הוא הנשיא בתורה, ולכן אין צורך בשמן המשחה59.
ומינויו של המלך דוקא באמצעות שמן המשחה התחדש מאוחר יותר, כאשר שאול היה צריך למלוך60.
(משיחות ש"פ חיי שרה
וש"פ וארא תשמ"ג)
הערות
עמוד 190
- 1. כז, טו־כג.
- 2. הל' מלכים פ"א ה"ג.
- 3. וכן משמע ברמב"ם הל' סנהדרין (ספי"ח) שהי' לו דין מלך. וכן מפורש ברשב"ם ב"ב עה, א ד"ה אוי לה. פרש"י ד"ה הוא יומא עג, ב. פרש"י עה"ת ברכה לג, יז. ועוד (ראה המובא באמבוהא דספרי לספרי זוטא פרשתנו כז, כא. תו"ש מילואים לפ' יתרו (חט"ו) ס"ב בסופו). בדרשת הר"ן דרוש יא (הובא גם באברבנאל בפתיחה לס' שופטים) ד"כאשר לא יהי' מלך בישראל השופט יכלול שני הכחות כח השופט וכח המלך .. שנתנו בכאן ליהושע כח מלכות אע"פ שלא הי' מלך וכן דרשו רז"ל ויהי בישורון מלך ירמוז למשה". אבל מהא שמביא הרמב"ם ראי' ממינוי יהושע בנוגע לכל מלך, וכן מפשטות לשון הרמב"ם (שבהערה 7) בנוגע למשה – משמע שס"ל שהי' להם דין מלך ממש.
- 4. כן הקשה בעל מנחת חינוך בהגהותיו לרמב"ם הל' מלכים שם.
- 5. הל' מלכים שם ה"ז.
- 6. להעיר מאוה"ח פרשתנו שם, כג. וראה לקמן בפנים. במכילתא בשלח (יז, יד) מגיד שאותו היום נמשח (יהושע), ובזית רענן שם משמע שנמשח למלכות. אבל צ"ע, דמה מקום: א) למנותו עוה"פ (בפרשתנו), ב) ועיקר – למשוח יהושע כמלך בהזמן דס"פ בשלח! – שהי' משה בישורון מלך (ודבר אחד לדור) כארבעים שנה לאח"ז, ולולא גזירת מי מריבה שבסופן הי' מכניסן לארץ וכו'. ויש לומר שאין זו משיחת מלך, כ"א לשם שררה בכלל (ראה רש"י תצוה כט, כט), או ע"ד משוח מלחמה – ומלחמת עמלק שייכת לבית יוסף (ראה ב"ב קכג, ב (וברשב"ם שם). פסיקתא דר"כ פ"ג. פסיקתא רבתי פי"ב. ועוד) ויהושע נשיא אפרים, שהוקדם למנשה – בני יוסף. וראה תו"ש בשלח שם עה"פ (אות קיד). ועוד.
- 7. הל' ביהב"ח פ"ו הי"א. וכ"ה בר"ח ורש"י שבועות טו, רע"א. במדרש הובא ברמב"ן ברכה (לג, ה). וראה זבחים קב, א.
- 8. ראה רמב"ן תשא (ל, לג) שמשיחת מלכים נרמזת במש"נ (שם, לא) "יהי' זה לי לדורותיכם". ע"ש. וראה לקמן בסוף השיחה.
עמוד 190
- 9. ראה אמבוהא דספרי שם.
- 10. הל' כלי המקדש פ"א ה"ז. ועד"ז בהל' מלכים שם ה"י.
- 11. אבל אין להקשות מדוע לא נמשח עכ"פ בשמן אפרסמון כמלכי ישראל (רמב"ם הל' מלכים שם ה"י) – כי י"ל עפמ"ש בכס"מ שם (מהוריות יא, ב) דזהו רק כשיש מחלוקת*, אבל כשאין מחלוקת הרי אפי' מלך שהוא ראשון אין מושחין אותו (ועיין בכס"מ שם בנוגע לשאול. והאריך בזה בשער יוסף (להחיד"א) להוריות שם. ועוד. ואכ"מ).
- 5.
- 12. ש"א י, א.
- 13. דלא כברד"ק עה"פ שם שכתב "לא הי' זה השמן המשחה .. אבל שמן אפרסמון הי'". והאריכו במפרשים להוריות שם. ועוד. וראה לקו"ש חכ"ה ע' 111 הערה 59. ואכ"מ.
- 14. ראה גם פרש"י ד"ה ולא כריתות ה, ב: משבא דוד.
- 15. לשון הרמב"ם הל' מלכים שם ה"ז.
- 16. במדב"ר פכ"א, יד. תנחומא פרשתנו יא. וראה פרש"י עה"פ.
- 17. פרשתנו כז, טז.
- 18. כ"ה בפרש"י.
- 19. משלי כז, יח.
- . ולהעיר מלשון המנ"ח מצוה קז: רק בשמן אפרסמון לכבוד. ומשמע שדעתו שאין לזה דין משיחה ממש. וראה רש"י ד"ה ומפני כריתות ה, ב.
עמוד 191
- 20. ל' הבמדב"ר שם. ובתנחומא ופרש"י בשינוי לשון.
- 21. בשו"ת חת"ס או"ח סי' יב בסופו, שבניו היו ראוים לכך והקב"ה אמר שיהושע יותר הגון כו' אלא שבכתר תורה לא שייך כלל דין ירושה. ע"ש. וכבר הקשו ע"ז שבמדרש מפורש שבניו לא עסקו בתורה.
- 22. שם, יז ובפרש"י. ספרי וספרי זוטא שם.
- 23. רמב"ם הל' מלכים שם. ואף שצ"ל הבן "ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה" (רמב"ם שם) – הרי אף אם "הי' ממלא ביראה אע"פ שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו" (רמב"ם שם), וה"ה בנדו"ד דבני משה "לא עסקו בתורה", אבל לא נאמר שלא היו ממלאי מקום ביראה.
- 24. אופן א. – הובא בילקוט ראובני פרשתנו עה"פ. ולהעיר ג"כ מכלי יקר פרשתנו כז, יח. וצע"ק ממחז"ל (גיטין נט, א. סנהדרין לו, א) "מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד" [ולהעיר בשינוי פרש"י שבגיטין פי' "בתורה ובעושר", ובסנה' – "במלכות ובתורה". ואכ"מ].
- 25. צע"ק לשונו "אב"ד", ולא נשיא (ראש סנהדרין) – ראה חגיגה פ"ב מ"ב (טז, ריש ע"ב). ועוד. רמב"ם הל' סנהדרין פ"א ה"ג. וראה תיב"ע פקודי מ, יא: יהושע משומשנך רבא דסנהדרין דעמי'. וביפה מראה לירושלמי ברכות פ"ד סה"א (מ"רש"י קלף .. סוף פ' הרואה" – סג, ב) – הובא בערכי הכינויים לבעל סה"ד (ע' אב"ד): מאותו השעה ואילך נתמנה יהושע אב"ד.
- 26. חולין ס, ב (הובא בפרש"י בראשית א, טז).
עמוד 192
- 27. סנהדרין ח, א (הובא בפרש"י וילך לא, ז) – בנוגע ליהושע.
- 28. ראה במדב"ר פי"ב, ט.
- 29. ראה רד"ל לבמדב"ר פכ"א שם.
- 30. הל' סנהדרין שם.
- 31. רמב"ם שם פ"ב ה"ד. וכן במלכי בית דוד (שם ה"ה).
- 32. וגם לאחרי החורבן הי' ריש גלותא בבבל (במקום מלך – רמב"ם שם פ"ד הי"ג), ונשיא בא"י, וכמחז"ל (סנהדרין ה, א. הוריות יא, ב. וראה פרש"י ויחי מט, י) הכא שבט התם מחוקק. וידועה השקו"ט בשאלת רבי (הוריות שם) כגון אני מהו בשעיר. ואכ"מ.
עמוד 193
- 33. באגרת לרבי פנחס ב"ר משולם הדיין – נעתק ברמב"ם – בספר המדע (ירושלים, תשכ"ד) בהערה.
- 34. ריש מס' אבות. ועייג"כ מאירי בהקדמתו לאבות: ובעת זקנתו .. מסר סודות התורה והלכותי' עם כל ענייני תורה שבע"פ ליהושע. וראה לקמן הערה 41.
- 35. בפשטות י"ל – שהוא (יחיד) יהי' המוסר לה"זקנים רבים".
- 36. ראה משנה ריש סנהדרין (ב, סע"א).
עמוד 194
- 37. לשון הרמב"ן משפטים כב, כז. – ומדהביא שם הא דרבי הנ"ל הערה 32 (ע"ש) משמע שס"ל דבכל נשיא סנהדרין אפשר לשאול הכי. ואכ"מ.
- 38. ספרא ויקרא ד, כב. הוריות י, א במשנה. וראה שם יא, ריש ע"ב.
- 39. לשון הרמב"ם הל' שגגות פט"ו ה"ו.
- 40. כהתחלת המאמר (צוין לעיל הערה 27): טול מקל והך על קדקדם.
- 41. וצע"ק מגיטין וסנה' (שבהערה 24) "הא הוה יהושע, הוה אלעזר" ("חבירו בתורה ולא הוי מקום אחד" – רש"י סנה' שם. וראה תוד"ה כולהו שם). ואולי יש לחלק בין גדלות בתורה בכלל (שבזה – "הוה אלעזר", ואא"פ לומר על יהושע "אין כמותו בכל ישראל בתורה" – רש"י שם), למסירת התורה (שבזה הוי יהושע יחיד). וע"ד החילוק (סוף הוריות) דסיני ועוקר הרים, וממשיך (שם) "הכל צריכין למרי חטיא" (ראה רש"י שם: כנתינתן מהר סיני). ולהעיר מתמורה (טז, א) דההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה "החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו" (ראה תוד"ה כולהו הנ"ל). ואכ"מ.
- 42. וי"ל שקס"ד דמשה שאפשר להיות שני מנהיגים – אף ש"מסרה ליהושע" (– נוסף על הנ"ל (הערה 34) הי' זה "לעת זקנתו" לדעת המאירי) – כי קס"ד שאין בכחו של יהושע, שהוא רק כ"פני לבנה" (ספרי ורש"י פרשתנו כז, כ. ב"ב עה, א), למסור כל התורה לבדו לזקנים, ואינו בשלימות הנשיאות בתורה. ולהעיר משבת (קד, א) "דאפילו בימי יהושע בן נון", ובחולין (קכד, סע"א) "אי אמר לי יהושע בן נון" – דמשמע דוקא יהושע ולא משה (ראה ב"י לטיו"ד סו"ס רמב. ט"ז לשו"ע יו"ד שם סק"כ).
עמוד 195
- 43. הל' מלכים ספ"ד.
- 44. ראה ברכות ג, סע"ב.
- 45. בדרשות הר"ן (שבהערה 3) שאין משפטי המלך מצד חכמת התורה רק הוראת שעה לתיקון המדינה ואינו משפטי התורה. אבל ראה בארוכה שו"ת אבני נזר יו"ד סשי"ב (אות מז־נ) שלא להלכה אמרם הר"ן. ע"ש באורך. מהר"ץ חיות בס' תורת נביאים פ"ז (דין מלך ישראל). וראה סהמ"צ להצ"צ מצות מינוי מלך בתחלתו. ולהעיר מלקו"ש [המתורגם] חי"ח (ע' 301) ששלימות התורה וההלכה היא כשיש מלך. ע"ש.
- 46. להעיר מהל' מלכים פ"ג ה"א: כותב לו ס"ת כו' יוצא למלחמה והוא עמו.
- 47. לשון הרמב"ם ריש הל' ממרים.
- 48. ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חי"ט ע' 179.
- 49. רמב"ם הל' מלכים פ"ב ה"ה.
- 50. כשהנשיאות בתורה היא בדרגת נשיאות של מלך, משא"כ נשיא סנהדרין שאינו בדרגא ד"מלך", כנ"ל ס"ז.
עמוד 196
- 51. רמב"ם הל' סנהדרין רפ"ד. סנהדרין יד, א.
- 52. ויק"ר פכ"ו, ז. וכ"כ להלכה בכס"מ הל' מלכים פ"א ה"י (ולכאורה ה"ז סותר מ"ש הרמב"ם שם ה"ג שיהושע הי' מלך). וראה רש"י וישלח לו, לא.
- 53. נסמן לעיל הערות 3, 7.
- 54. ע"פ המבואר בפנים יתורץ ג"כ מ"ש האברבנאל (בפ' שופטים) שמינוי מלך אינו מצוה (כי ע"פ תורה אין צורך במלך, ע"ש), והמצוה היא רק שאם בנ"י יאמרו "אשימה עלי מלך ככל הגוים גו'" (שופטים יז, יד) אזי "שום תשים עליך מלך גו' מקרב אחיך גו'" (שם, טו), ומפרש כן לשון הרמב"ם (בכותרת להל' מלכים) "למנות מלך מישראל"*, ע"ש – ולכאורה, איך מתאים זה עם מ"ש הרמב"ם שמשה ויהושע הי' להם דין מלך, כנ"ל (אבל ראה לעיל הערה 3)? וע"פ הנ"ל מתורץ, כי ענין המלכות במשה ויהושע הי' טפל לנשיאותם בענין התורה, שזה סוג אחר במלכות, שאינו מצד חסרון בהעם, ואדרבה, כדלקמן בפנים. וראה הערה הבאה.
- 55. ע"פ המבואר בלקו"ש חי"ט (שבהערה 48) – יש לומר שזהו החילוק בין תואר נשיא (בשלימותו) לגבי תואר מלך. ועפ"ז יומתק טעם השינוי, שבפ' ויקרא (ד, כב) נאמר "נשיא", ובפרשת שופטים נאמר "מלך". ולהעיר שגם משיח נקרא נשיא (צוין בלקו"ש שם הערה 18). וראה לקמן הערה 59.
- . וראה בארוכה בביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג מנין הפרשיות פרשה ז (קטו, ד ואילך) שהקשה עליו. ושם, שבנוסחת הרמב"ם לפנינו איתא "בישראל" (ולא "מישראל"). אבל להעיר שבמנין המצות על סדר הלכות הרמב"ם בריש ספר היד גם בספרים לפנינו הנוסח "מישראל". אלא שבכמה כת"י גם שם "בישראל" (ראה רמב"ם ספר המדע – ירושלים, תשכ"ד).
עמוד 197
- 56. וגם להרמב"ן (דלעיל הערה 8) שנרמזת בתורה – עצ"ע למה לא נאמר בפירוש כמשיחת כה"ג ומשוח מלחמה.
- 57. ובפרט שצריך לשלול שאינו ב(האיסור המפורש) "אשר יתן ממנו על זר" (תשא ל, לג. וראה רש"י ורמב"ן שם. כריתות ו, סע"ב).
- 58. להעיר מלקו"ש [המתורגם] חכ"ב ע' 160 ואילך בנוגע לכמה ענינים, שבתורה שבכתב הם כתובים כמו"ש בשלימות – גם הפרטים שאינם לעיכובא. ע"ש.
- 59. וצ"ע בנוגע למלך המשיח, שגם אצלו יהיו ב' הענינים – מלך ורב (ראה סהמ"צ להצ"צ שם פ"ג. לקו"ש [המתורגם] חי"ט שם ע' 183. ועיין לשון הרמב"ם הל' תשובה ספ"ט) – אם צריך משיחה*, או סמיכה כביהושע. וצ"ע שהשם "משיח" הוא ע"ש המשיחה, ולא ע"ש למשחה – לגדולה (זבחים צא, א. וש"נ. ספרי קרח יח, ח). ואולי יהיו בזה שני שלבים**. ואכ"מ.
- 60. לתוכן סעיף זה – צ"ע שהרי ידוע שמלכות וספי' המלכות בשלימותן – ה"ז דוד (ומלכי ב"ד) ומשיח, ובהם מוכרחת משיחה. ואולי י"ל ע"פ המבואר בכ"מ בבי' המל' (ושלימותה) במקומה, וכמו שהיא באבא (חכמה – משה), דאבא יסד ברתה. ואף דיהושע כפני לבנה (מלכות) – שאני בשעה שסמכו משה, שסמיכה ה"ה בכל כחו (חגיגה טז, ב), ובנדו"ד בשני ידיו, יותר ממה שנצטווה. ואכ"מ. ועצ"ע.
- . להעיר מהשקו"ט במנ"ח (מצוה קז) אם משיח יצטרך שמן המשחה. וראה בזה צפע"נ להוריות (יא, ב) ושם ובכמה ענינים שבפנים.
- . ברמב"ם הל' מלכים פי"א ה"ד "ואם יעמוד מלך כו'", וראה לקו"ש ח"ח (ע' 361 בהערה) שעכצ"ל שאין כוונת הרמב"ם שבשעת העמידה תיכף יש לו דין מלך. ע"ש.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות א׳:ג׳ - הטקסט מספריא
אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו.
רש"י על שמות כ״ט:כ״ט - הטקסט מספריא
לבניו אחריו. לְמִי שֶׁבָּא בִּגְדֻלָּה אַחֲרָיו:
למשחה. לְהִתְגַדֵּל בָּהֶם, שֶׁיֵּשׁ מְשִׁיחָה שֶׁהִיא לְשׁוֹן שְׂרָרָה, כְּמוֹ לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה (במדבר י"ח), אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי (דהי"א טז):
ולמלא בם את ידם. עַל יְדֵי הַבְּגָדִים הוּא מִתְלַבֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה:
לבניו אחריו [SHALL BE] FOR HIS SONS AFTER HIM — for him who comes after him in this high office.
למשחה means to be raised to dignity by means of them. For sometimes the word משח is used in the sense of “dignity”, as in (Numbers 18:8), “to thee I have given them as a dignity (למשחה)”, and (I Chronicles 16:22) “Touch ye not my nobles (משיחי)” (cf. Rashi on Exodus 30:29).
ולמלא בם את ידם AND TO BE CONSECRATED BY THEM — through these garments he is to be invested with the high-priesthood (cf. Rashi on Yoma 73a).
משנה תורה, הלכות בית הבחירה ו׳:י״א - הטקסט מספריא
אין מוסיפין על העיר או על העזרות אלא על פי המלך וע"פ נביא ובאורים ותומים ועל פי סנהדרין של שבעים ואחד זקנים שנאמר ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו לדורות ומשה רבינו מלך היה:
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו א׳:ז׳ - הטקסט מספריא
אין מושחין ממנו לדורות אלא כהנים גדולים ומשוח מלחמה ומלכי בית דוד בלבד אפילו כהן בן כהן מושחין אותו שנאמר והכהן המשיח תחתיו מבניו וגו':
במדבר רבה כ״א:י״ד - הטקסט מספריא
וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר, יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת (במדבר כז, טו טז), כָּל מִי שֶׁמְבַקֵּשׁ צָרְכֵי צִבּוּר כְּאִלּוּ בָּא בִּזְרוֹעַ. יִפְקֹד ה', מָה רָאָה לְבַקֵּשׁ הַדָּבָר הַזֶּה אַחַר סֵדֶר נְחָלוֹת, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיָּרְשׁוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד אֲבִיהֶן, אָמַר משֶׁה הֲרֵי הַשָּׁעָה שֶׁאֶתְבַּע בָּהּ צָרְכִּי, אִם הַבָּנוֹת יוֹרְשׁוֹת בְּדִין הוּא שֶׁיִּרְשׁוּ בָּנַי אֶת כְּבוֹדִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (משלי כז, יח): נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ, בָּנֶיךָ יָשְׁבוּ לָהֶם וְלֹא עָסְקוּ בַּתּוֹרָה, יְהוֹשֻׁעַ הַרְבֵּה שֵׁרֶתְךָ וְהַרְבֵּה חָלַק לְךָ כָּבוֹד, וְהוּא הָיָה מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב בְּבֵית הַוַּעַד שֶׁלְּךָ, הוּא הָיָה מְסַדֵּר אֶת הַסַּפְסָלִים, וְהוּא פּוֹרֵס אֶת הַמַּחְצְלָאוֹת, הוֹאִיל וְהוּא שֵׁרֶתְךָ בְּכָל כֹּחוֹ, כְּדַאי הוּא שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד שְׂכָרוֹ, (במדבר כז, יח): קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ.
משנה חגיגה ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך. יוסי בן יוחנן אומר לסמוך. יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך. ניתאי הארבלי אומר לסמוך. יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך. שמעון בן שטח אומר לסמוך. שמעיה אומר לסמוך. אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו. יצא מנחם. נכנס שמאי. שמאי אומר שלא לסמוך. הלל אומר לסמוך. הראשונים היו נשיאים. ושניים להם אב בית דין:
משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם א׳:ג׳ - הטקסט מספריא
כמה בתי דינין קבועין יהיו בישראל וכמה יהיה מניינן קובעין בתחלה בית דין הגדול במקדש והוא הנקרא סנהדרי גדולה ומניינם שבעים ואחד שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן שנאמר והתיצבו שם עמך הרי שבעים ואחד הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה והוא שקורין אותו החכמים נשיא בכל מקום והוא העומד תחת משה רבינו ומושיבין הגדול שבשבעים משנה לראש ויושב מימינו והוא הנקרא אב בית דין ושאר השבעים יושבין לפניו כפי שניהם וכפי מעלתם כל הגדול מחבירו בחכמה יהיה קרוב לנשיא משמאלו יותר מחבירו והם יושבין בכמו חצי גורן בעיגול כדי שיהיה הנשיא עם אב בית דין רואין כולן ועוד מעמידין שני בתי דינין של עשרים ושלשה עשרים ושלשה אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית ומעמידין בכל עיר ועיר מישראל שיש בה מאה ועשרים או יותר סנהדרי קטנה ויושבת בשער העיר שנאמר והציגו בשער משפט וכמה יהיה מניינם עשרים ושלשה דיינים והגדול בחכמה שבכולן ראש עליהן והשאר יושבין בעיגול כמו חצי גורן כדי שיהא הראש רואה את כולן.
רש"י על בראשית א׳:ט״ז - הטקסט מספריא
המארת הגדולים. שָׁוִים נִבְרְאוּ וְנִתְמַעֲטָה הַלְּבָנָה עַל שֶׁקִּטְרְגָה וְאָמְרָה אִ"אֶ לִשְׁנֵי מְלָכִים שֶׁיִשְׁתַּמְּשׁוּ בְכֶתֶר אֶחָד:
ואת הכוכבים. עַל יְדֵי שֶׁמִּעֵט אֶת הַלְּבָנָה הִרְבָּה צְבָאָיהָ לְהָפִיס דַּעְתָּהּ:
המאורות הגדולים THE GREAT LUMINARIES — They were created of equal size, but that of the moon was diminished because she complained and said, “It is impossible for two kings to make use of one crown” (Chullin 60b).
ואת הכוכבים AND THE STARS — Because He diminished the moon, He increased its attendant hosts to mollify it (Genesis Rabbah 6:4).
במדבר רבה י״ב:ט׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, בְּיוֹם כַּלּוֹת, בְּיוֹם הָקִים אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא בְּיוֹם כַּלּוֹת, בַּיּוֹם שֶׁכָּלוּ הַמַּזִּיקִין מִן הָעוֹלָם. וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה וגו', הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כז, יח): נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וגו', מְדַבֵּר בִּיהוֹשֻׁעַ שֶׁהוּא שִׁמֵּשׁ אֶת משֶׁה, כְּמָה דְתֵימָא (שמות לג, יא): וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, לָמָּה נִמְשְׁלָה תּוֹרָה כַּתְּאֵנָה, שֶׁרֹב הָאִילָנוֹת: הַזַּיִת, הַגֶּפֶן, הַתְּמָרָה, נִלְקָטִים כְּאֶחָת, וְהַתְּאֵנָה נִלְקֶטֶת מְעַט מְעָט. וְכָךְ הַתּוֹרָה, הַיּוֹם לוֹמֵד מְעַט וּלְמָחָר הַרְבֵּה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִתְלַמֶּדֶת לֹא בְּשָׁנָה וְלֹא בִּשְׁתַּיִם. עָלָיו נֶאֱמַר: נֹצֵר תְּאֵנָה. מַהוּ יֹאכַל פִּרְיָהּ, פְּרִי שֶׁל תּוֹרָה, מַלְכוּת וְשָׂרוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, טו טז): בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ] וגו' בִּי שָׂרִים יָשׂרוּ. וְכֵן אֵרַע לִיהוֹשֻׁעַ, שֶׁלֹא יָרְשׁוּ בָנָיו שֶׁל משֶׁה מְקוֹמוֹ אֶלָּא יְהוֹשֻׁעַ יָרַשׁ מְקוֹמוֹ, כְּמָה דְתֵימָא (במדבר כז, יח): קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וגו'. (משלי כז, יח): וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד, זֶה יְהוֹשֻׁע, שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ אֶת משֶׁה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, כְּמָה דְתֵימָא: לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, וְאוֹמֵר (במדבר יא, כח): אֲדֹנִי משֶׁה כְּלָאֵם, לְפִיכָךְ כִּבְּדוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַה כָּבוֹד עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְפִי שֶׁכָּךְ אָמַר לִיהוֹשֻׁעַ (במדבר כז, כא): וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים וגו'. וּלְפִי שֶׁשִּׁמֵּשׁ אֲדוֹנָיו, זָכָה לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א, א): וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה וגו', שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר מְשָׁרֵת משֶׁה, לָמָּה נֶאֱמַר, לוֹמַר לָךְ לְפִי שֶׁהָיָה מְשָׁרֵת משֶׁה זָכָה לִנְבוּאָה, הֱוֵי יְכֻבָּד. דָּבָר אַחֵר נֹצֵר תְּאֵנָה וגו', אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַר בְּרִיָּה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָדָם יָגֵעַ וְנוֹתֵן נַפְשׁוֹ עַל הַדָּבָר אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכָרוֹ, רְצוֹנְךָ לֵידַע, שְׁלֹמֹה בָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ו, יד): וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ, וּבִשְׁבִיל שֶׁנָּתַן דָּוִד נַפְשׁוֹ עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנִּבְנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלב, א ה): זְכֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ וגו' אִם אָבוֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי וגו' אִם אֶתֵּן שְׁנָת לְעֵינָי וגו' עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' וגו', וְלֹא קִפַּח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ אֶלָּא הִכְתִּיבוֹ עַל שְׁמוֹ (תהלים ל, א): מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד, לִשְׁלֹמֹה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לְדָוִד, הֱוֵי נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּמשֶׁה שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: דִּינִים, תּוֹרָה וּמִשְׁכָּן. דִּינִים מִנַּיִן, דִּכְתִיב (שמות יח, יג): וַיֵּשֶׁב משֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וגו', וְנִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ, דִּכְתִיב (דברים לג, כא): צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל. תּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד, יח): וַיְהִי משֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וגו', וְנִקְרָאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, כב): זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִי, מִשְׁכָּן מִנַּיִן, שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁהָיָה משֶׁה מְחַזֵּר עַל הָאֻמָּנִין בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה לְלַמְּדָם כֵּיצַד יַעֲשׂוּ אֶת הַמְּלָאכָה שֶׁלֹא יִטְעוּ בָהּ, לְפִי שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות כה, מ): וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם וגו', וּלְכָךְ כְּתִיב עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה, שֶׁלֹא הָיָה זָז מֵעַל גַּבֵּיהֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמות לט, מג): וַיַּרְא משֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וגו' וַיְבָרֶךְ אֹתָם משֶׁה, מַה בְּרָכָה אָמַר (תהלים צ, יז): וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹהֵינוּ וגו', אָמַר לָהֶם תִּשְׁרֶה הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר יוֹסֵף כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה משֶׁה מַעֲמִיד הַמִּשְׁכָּן וּמְפָרְקוֹ בְּכָל יוֹם שְׁתֵּי פְּעָמִים, וְאִם תֹּאמַר שֶׁהָיָה אֶחָד מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי נוֹתֵן לוֹ יָד, לָאו, אֶלָּא אָמְרוּ חֲכָמִים הָיָה קוֹבְעוֹ וּמְפָרְקוֹ וְלֹא סִיְּעוֹ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה, לְכָךְ נִקְרָא עַל שְׁמוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר בְּיוֹם הָקִים אֶלָּא בְּיוֹם כַּלּוֹת, יוֹם שֶׁכָּלוּ הֲקָמוֹתָיו, וְזָכַר שְׁמוֹ שָׁם, לְכָךְ נֶאֱמַר כַּלּוֹת משֶׁה.
משנה תורה, הלכות שגגות ט״ו:ו׳ - הטקסט מספריא
כהן משיח שנסתפק לו אם שגג שגגה זו שהיא שגגת הוראה עם המעשה או לא שגג אותה אינו מביא אשם תלוי מפני שהוא בה כצבור שאינן מביאין אשם תלוי על לא הודע של שגגת הוראה אבל הנשיא אם נסתפק לו אם חטא או לא חטא מביא אשם תלוי כשאר ההדיוטות מפני שאין שגגתו תלויה בהוראתו אי זהו נשיא האמור בתורה זה מלך שאין עליו רשות מאדם מישראל ואין למעלה ממנו במלכותו אלא ה' אלהיו בין שהיה מבית דוד או משאר שבטי ישראל ואם היו מלכים רבים ואין אחד מהן עובד את חבירו כל אחד ואחד מהן מביא שעיר עזים על שגגתו ואי זהו כהן משיח זה כהן גדול שנמשח בשמן המשחה לא המרובה בבגדים.
רש"י על ויקרא ד׳:כ״ב - הטקסט מספריא
אשר נשיא יחטא. לְשׁוֹן אַשְׁרֵי — אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁהַנָּשִׂיא שֶׁלּוֹ נוֹתֵן לֵב לְהָבִיא כַּפָּרָה עַל שִׁגְגָתוֹ, קַל וָחֹמֶר שֶׁמִּתְחָרֵט עַל זְדוֹנוֹתָיו (ספרא):
אשר נשיא יחטא — The word אשר is connected in meaning with אשרי “happy”. Happy is the generation whose prince (king) takes care to bring an atonement sacrifice even for an inadvertent act of his; how much the more certain is it that he will do penance for his wilful sins (Sifra, Vayikra Dibbura d'Chovah, Section 5 1; Horayot 10b)
רש"י על במדבר כ״ז:כ׳ - הטקסט מספריא
ונתתה מהודך עליו. זֶה קֵרוּן עוֹר פָּנִים:
מהודך. וְלֹא כָּל הוֹדְךָ, וּמָצִינוּ לְמֵדִין פְּנֵי מֹשֶׁה כַּחַמָּה פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כַּלְּבָנָה (ספרי; בבא בתרא ע"ה):
למען ישמעו כל עדת בני ישראל. שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגִין בּוֹ כָּבוֹד וְיִרְאָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹהֲגִין בְּךָ:
ונתתה מהודך עליו AND THOU SHALT PUT SOME OF THY GLORY UPON HIM — This refers to the shining of the skin of his countenance (see Exodus 34:29—30).
מהודך SOME OF THY GLORY, and not all thy glory; consequently we learn from this: Moses’ face beamed like the sun, Joshua's face only like the moon (Sifrei Bamidbar 140:2; Bava Batra 75a).
למען ישמעו כל עדת ישראל THAT ALL THE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL SHOULD BE OBEDIENT TO HIM — that they should comport themselves towards him with respect and reverence, in the same way as they comport themselves towards you (cf. Yalkut Shimoni on Torah 776).
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ד׳ - הטקסט מספריא
רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות וקוצב לו מכס ואסור להבריח מן המכס שיש לו לגזור שכל מי שיגנוב המכס ילקח ממונו או יהרג שנאמר ואתם תהיו לו לעבדים ולהלן הוא אומר יהיו לך למס ועבדוך מכאן שנותן מס וקוצב מכס ודיניו בכל אלו הדברים וכיוצא בהן דין שכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו.
ושולח בכל גבול ישראל ולוקח מן העם הגבורים ואנשי חיל ועושה מהן חיל למרכבתו ובפרשיו ומעמיד מהן עומדים לפניו ומעמיד מהן אנשים לרוץ לפניו שנאמר ושם לו במרכבתו ופרשיו ורצו לפני מרכבתו ולוקח מן היפים שבהם להיות שמשים ועומדים לפניו שנאמר ואת בחוריכם הטובים יקח ועשה למלאכתו.
וכן לוקח מן בעלי האומניות כל מה שהוא צריך ועושין לו מלאכתו ונותן שכרן ולוקח כל הבהמות והעבדים והשפחות למלאכתו ונותן שכרן או דמיהן שנאמר ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו.
וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים נשים בכתובה וקדושין ופלגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו אבל ההדיוט אסור בפילגש אלא באמה העבריה בלבד אחר ייעוד ויש לו [רשות] לעשות הפילגשים שלוקח לארמונו טבחות ואופות ורקחות שנאמר ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות.
וכן כופה את הראויין להיות שרים וממנה אותם שרי אלפים ושרי חמשים שנאמר ולשום לו שרי אלפים ושרי חמשים.
ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלו אם אין להם מה יאכלו אלא משם ונותן דמיהן שנאמר ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו.
ויש לו מעשר מן הזרעים ומן האילנות ומן הבהמה שנאמר וזרעיכם וכרמיכם יעשור וגו' צאנכם יעשור.
המלך המשיח נוטל מכל הארצות שכובשין ישראל חלק אחד משלשה עשר ודבר זה חק לו ולבניו עד עולם.
כל הרוגי המלך ממונן למלך וכל הממלכות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך ושאר הבזה שבוזזין בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל מחצה בראש ומחית הבזה חולקין אותה כל אנשי הצבא ביחד עם העם היושבין על הכלים במחנה לשמרם חולקין בשוה שנאמר כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו.
כל הארץ שכובש הרי היא שלו ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שירצה ומניח לעצמו כפי מה שירצה ובכל אלו הדברים דינו דין ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה' שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ב׳:ה׳ - הטקסט מספריא
המלך מסתפר בכל יום ומתקן עצמו ומתנאה במלבושין נאים ומפוארים שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך ויושב על כסא מלכותו בפלטרין שלו ומשים כתר בראשו וכל העם באין אליו בעת שירצה ועומדין לפניו ומשתחוים ארצה אפילו נביא עומד לפני המלך משתחוה ארצה שנאמר הנה נתן הנביא ויבא לפני המלך וישתחו למלך אבל כהן גדול אינו בא לפני המלך אלא אם רצה ואינו עומד לפניו אלא המלך עומד לפני כהן גדול שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד אעפ"כ מצוה על כהן גדול לכבד את המלך ולהושיבו ולעמוד מפניו כשיבא לו ולא יעמוד המלך לפניו אלא כשישאל לו במשפט האורים וכן מצוה על המלך לכבד לומדי התורה וכשיכנסו לפניו סנהדרין וחכמי ישראל יעמוד לפניהם ויושיבם בצדו וכן היה יהושפט מלך יהודה עושה אפילו לתלמיד חכם היה עומד מכסאו ומנשקו וקורא לו רבי ומורי בד"א בזמן שיהיה המלך בביתו לבדו הוא ועבדיו יעשה זה בצינעה אבל בפרהסיא בפני העם לא יעשה ולא יעמוד מפני אדם ולא ידבר רכות ולא יקרא לאדם אלא בשמו כדי שתהא יראתו בלב הכל.
משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ד׳ - הטקסט מספריא
אחד בית דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה או בית דין של שלשה צריך שיהיה אחד מהן סמוך מפי הסמוך ומשה רבינו סמך יהושע ביד שנאמר ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרתה עליהן שכינה ואותן הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים ונמצאו הסמוכין איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבינו ואחד הנסמך מפי הנשיא או מפי אחד מן הסמוכין אפילו לא היה אותו סמוך בסנהדרין מעולם.
וכיצד היא הסמיכה לדורות לא שיסמכו ידיהן על ראש הזקן אלא שקורין לו רבי ואומרים לו הרי את סמוך ויש לך רשות לדון אפילו דיני קנסות.
ואין סומכין סמיכה שהיא מינוי הזקנים לדיינות אלא בשלשה והוא שיהיה האחד מהן סמוך מפי אחרים כמו שביארנו.
אין קרוי אלהים אלא בית דין שנסמך בארץ ישראל בלבד והם האנשים החכמים הראויין לדון שבדקו אותן בית דין של ארץ ישראל ומינו אותם וסמכו אותן.
בראשונה היה כל מי שנסמך סומך לתלמידיו וחכמים חלקו כבוד להלל הזקן והתקינו שלא יהא אדם נסמך אלא ברשות הנשיא ושלא יהא הנשיא סומך אלא אם כן היה אב בית דין עמו ושלא יהיה אב בית דין סומך אא"כ היה הנשיא עמו אבל שאר החבורה יש לכל אחד מהם לסמוך ברשות הנשיא והוא שיהיו שנים עמו שאין סמיכה פחות משלשה.
אין סומכין זקנים בחוצה לארץ ואע"פ שאלו הסומכין נסמכו בארץ ישראל אפילו היו הסומכין בארץ והנסמך חוצה לארץ אין סומכין ואין צריך לומר אם היו הסומכין בחוצה לארץ והנסמכין בארץ היו שניהם בארץ סומכין אותו אף על פי שאינו עם הסמוכים במקום אחד אלא שולחין לו או כותבין לו שהוא סמוך ונותנין לו רשות לדון דיני קנסות הואיל ושניהם בארץ וכל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה.
יש לסומכין לסמוך אפילו מאה בפעם אחת ודוד המלך סמך שלשים אלף ביום אחד.
ויש להן למנות כל מי שירצו לדברים יחידים והוא שיהיה ראוי לכל הדברים כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר או יתנו לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות או יתנו רשות לזה ולזה אבל לא לדון דיני קנסות או לדון דיני קנסות אבל לא להתיר בכורות במומין או יתנו לו רשות להתיר נדרים בלבד או לראות כתמים וכן כל כיוצא בהן.
וכן יש לסומכין ליתן רשות עד זמן ולומר לנסמך יש לך רשות לדון או להורות עד שיבא הנשיא לכאן או כל זמן שאין אתה עמנו במדינה וכן כל כיוצא בזה.
חכם מופלא שהוא סומא בעינו אחת אף על פי שהוא ראוי לדיני ממונות אין סומכין אותו לדיני ממונות מפני שאינו ראוי לכל הדברים וכן כל כיוצא בזה.
הרי שלא היה בארץ ישראל אלא סומך אחד מושיב שנים בצדו וסומך שבעים כאחד או זה אחר זה ואחר כך יעשה הוא והשבעים בית דין הגדול ויסמכו בתי דינין אחרים נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין והדבר צריך הכרע.
בית דין שנסמכו בארץ ישראל ויצאו חוצה לארץ הרי הם דנים דיני קנסות בחוצה לארץ כדרך שדנים בארץ שסנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ והוא שיהיו סמוכים.
ראשי גליות שבבבל במקום מלך הן עומדים ויש להן לרדות את ישראל בכ"מ ולדון עליהן בין רצו בין לא רצו שנאמר לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל.
וכל דיין הראוי לדון שנתן לו ראש גלות רשות לדון יש לו רשות לדון בכל העולם אע"פ שלא רצו בעלי דינין בין בארץ בין בחוצה לארץ אף על פי שאינו דן דיני קנסות וכל דיין הראוי לדון שנתנו לו בית דין שבארץ ישראל רשות לדון יש לו רשות לדון בכל ארץ ישראל ובעיירות העומדות על הגבולים אע"פ שלא רצו בעלי דינין אבל בחוצה לארץ אין רשותן מועלת לו לכוף את בעלי דינין אף על פי שיש לו לדון דיני קנסות בחוצה לארץ אינו דן אלא למי שרוצה לדון אצלו אבל לכוף את בעלי דינין ולדון להם אין לו רשות עד שיטול רשות מראש גלות.
מי שאינו ראוי לדון מפני שאינו יודע או מפני שאינו הגון שעבר ראש גלות ונתן לו רשות או שטעו בית דין ונתנו לו רשות אין הרשות מועלת לו כלום עד שיהא ראוי שהמקדיש בעל מום למזבח אין הקדושה חלה עליו.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות א׳:י׳ - הטקסט מספריא
אין מושחין מלכי ישראל בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון ואין ממנין אותן בירושלים לעולם אלא מלך ישראל מזרע דוד ואין מושחין אלא זרע דוד.
רש"י על בראשית ל״ו:ל״א - הטקסט מספריא
ואלה המלכים וגו'. שְׁמוֹנָה הָיוּ וּכְנֶגְדָּן הֶעֱמִיד יַעֲקֹב וּבִטֵּל מַלְכוּת עֵשָׂו בִּימֵיהֶם, אֵלּוּ הֵן, שָׁאוּל וְאִישׁ בֹּשֶׁת, דָּוִד וּשְׁלֹמֹה, רְחַבְעָם, אֲבִיָּה, אָסָא, יְהוֹשָׁפָט; וּבִימֵי יוֹרָם בְּנוֹ כָּתוּב בְּיָמָיו פָּשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה וַיַּמְלִכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ (מלכים ב ח'), וּבִימֵי שָׁאוּל כָּתוּב וּמֶלֶךְ אֵין בֶּאֱדוֹם נִצָּב מֶלֶךְ (מלכים א כ"ב):
’ואלה המלכים וגו AND THESE ARE THE KINGS etc. — There were eight and Jacob raised an equal number in whose days the kingdom of Esau temporarily ceased to exist, viz., Saul, Ishbosheth, David, Solomon, Rehoboam, Asa, Abiah and Jehoshaphat. For of the days of Yoram his (Jehoshaphat’s) son it is written, (2 Kings 8:20) “In his days Edom revolted from under the hand of Judah and made a king over themselves”, whereas in the days of Jehoshaphat it is written, (1 Kings 22:48) “And there was no king in Edom: a deputy was king”.
משנה תורה, הלכות תשובה ט׳ - הטקסט מספריא
מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות ואע"פכן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות אלא כך הוא הכרע כל הדברים הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו':וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה' וגו' ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.
ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה' ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א:ד׳ - הטקסט מספריא
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
מצוטט ב־6 עמודים
אגרות קודש 1
- כרך יב ‹ ג'תתקכב לקו"ש חכ"ג ע' 190
לקוטי שיחות 4
- כרך לב ‹ צו ‹ צו ‹ 34 לקו"ש חכ"ג ע' 194
- כרך לה ‹ ויגש ‹ שיחה ג ‹ 209 לקו"ש חכ"ג ע' 192
- כרך יט ‹ שופטים ‹ שיחה א ‹ 169 לקו"ש חכ"ג ע' 193
- כרך כד ‹ אלול ‹ שיחה א ‹ 103 לקו"ש חכ"ג ע' 194
תורת מנחם 1
- נ - שנת תשכ"ז - חלק שלישי ערוך ‹ בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"ז לקו"ש חכ"ג ע' 190

