34
אם משה הי' כה"ג כל ארבעים שנה היא רק אם הי' זה בתור ענין בפ"ע או שהוא חלק מענינו בתור מקבל התורה מהקב"ה:
לדעת הי"א59 שלא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה, הי' בו קדושת כה"ג בתור ענין בפ"ע, ולכן רב דאמר "משה רבינו כה"ג וחולק בקדשי שמים הי'" צ"ל דס"ל כיש אומרים שהי' בו קדושת כה"ג בפ"ע, ובמילא אם רצה משה ליכנס לשרת ולעבוד עבודת (כה"ג) הי' עליו ללבוש בגדי כהונה60, וכמ"ש בתוס' הנ"ל, שלמ"ד זה בזבחים דמשה רבינו ע"ה כה"ג הי' ונשתמש בכהונה גדולה מ' שנה הי' זה בח' בגדי כה"ג, וכנ"ל.
אבל להדיעה שס"ל שלא נתכהן משה אלא בז' ימי המלואים בלבד, הכוונה שרק אז הי' משמש בכהונה בפועל, אבל כל המ' שנה הי' הכהונה שבו חלק מענינו בתור מקבל התורה מפי ה'61, ובמילא גם אם הי' נכנס לצורך עבודה לא הי' צריך ללבוש בגדי כהונה, כי תמיד הי' מוכן לשמוע דבר ה' ובמילא שמושו בתור כהן אינו ענין בפ"ע, אלא חלק מ"ונועדתי" שבמשכן.
ועפ"ז יש לומר, שלשיטת רש"י בפירושו עה"ת לא נפרד ממשה ממעלתו שהוא מקבל התורה מעת מ"ת בהר סיני, וגם בז' ימי המלואים ששימש משה, הי' זה פרט בכללות ענינו, מקבל דבר ה' מאת הקב"ה, ולכן כ' רש"י ש"משה שמש כל שבעת ימי המלואים בחלוק לבן", ולא כבתו"כ ששימש בכהונה גדולה (אף שהזכיר כבר לפנ"ז שלענין העבודה בז' ימי המלואים היו אהרן ובניו בעלים ומשה כהן), כי במשה הי' זה רק בגדר שמוש, ולא ענין בפ"ע — כה"ג61.
ועפ"ז יש לבאר הא דכתב רש"י בפ' אמור דאכילת משה קד"ק נחשבת אכילת זר, כי כיון שעבודתו גם בז' ימי המלואים היתה מצד קבלת התורה שלו, שהוא מובדל (ולמעלה יותר) מענין הכהונה (גדולה)62, לכן נחשבת אכילתו כזר63.
ז. ההוראה מזה בעבודת כאו"א:
כל עניני התורה הם נצחיים — כהוראה64. ומזה מובן, שגם הנ"ל בנוגע למשה, שעיקר מעלתו היא בענין התורה ולשמוע דבר ה', שייך לבנ"י [ד"אף שמי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת להשיג אפילו חלק אחד מני אלף ממדריגת. . רעיא מהימנא מ"מ הרי אפס
הערות
- 59. זבחים קב, א.
- 60. להעיר מראב"ע תשא (ל, יט בפי' הארוך) דמשה הי' רוחץ ידיו ורגליו בכל עת בואו אל אוהל מועד. ובפי' הקצר שם "ורחצו אהרן ובניו ולא אחרים ובאלה פקודי משה עמהם כי הוא כהן הכהנים הגדולים והוא כיהן קודם אהרן".
- 61. להעיר ממשנ"ת במ"א (לקו"ש חכ"ג ע' 194 ואילך) שאף שבדרך כלל נשיאות בתורה ונשיאות דמלך הן שני גדרים נפרדים, הרי בנוגע למשה (ויהושע), נשיאותו כמלך היתה טפלה לנשיאותו בענין התורה, ולכן לא הוצרך משיחה. ע"ש.
- 61. להעיר מרש"י קרח (טז, ו) "כה"ג אחד. . אף אני רוצה בכך".
- 62. להעיר ממשנ"ת בפרש"י (ס"פ תצוה) "המזבח מקודש לדברים הללו בלבד ולא לעבודה אחרת", דקטורת זרה ועולה שהקריבום על מזבח הפנימי דינם כאילו הקריבום במקום שאינו מקודש — ראה זבחים כז, ב ובשטמ"ק שם. לקו"ש ח"ו ע' 185 הערה 42.
- 63. להעיר דשם זרות מצינו בכ"מ לא רק ב"זר" כפשוטו, אלא גם בכהן העובד במחוסר בגדים (כנ"ל בפנים ובהערה 35); כהן היושב בשעת העבודה (זבחים כג, ב. ובפרש"י שם ד"ה לא לישיבה, לגירסא שלפנינו). ועוד.
- 64. תניא רפי"ז.
זבחים כ״ג ב - הטקסט מספריא
אִם עֲוֹן פִּיגּוּל – הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יֵחָשֵׁב״! אִם עֲוֹן נוֹתָר – הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יֵרָצֶה״!
הָא אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶלָּא עֲוֹן טוּמְאָה, שֶׁהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ בְּצִבּוּר.
מַאי טוּמְאָה? אִילֵּימָא מִטּוּמְאַת שֶׁרֶץ, הֵיכָא אִישְׁתְּרַי? אֶלָּא טוּמְאַת מֵת. וְלָאו כְּגוֹן שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים בְּמֵת? אַלְמָא נִטְמְאוּ בְּעָלִים בְּמֵת – מְשַׁלְּחִין קׇרְבְּנוֹתֵיהֶן.
וּבְמַאי? אִי בְּנָזִיר – ״וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו״ אָמַר רַחֲמָנָא! אֶלָּא לְעוֹשֵׂה פֶסַח! (וְלָאו כְּגוֹן שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים בְּמֵת?)
לְעוֹלָם בְּשֶׁרֶץ; וְשֵׁם טוּמְאָה בָּעוֹלָם.
וְאִיכָּא דְּדָיֵיק וּמַיְיתֵי הָכִי: עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אִין, עֲוֹן מַקְדִּישִׁין לָא; מַאי טוּמְאָה? אִילֵימָא טוּמְאַת שֶׁרֶץ – מִי אִישְׁתְּרַיא בְּצִיבּוּר?! אֶלָּא לָאו טוּמְאַת מֵת? וַעֲוֹן קֳדָשִׁים אִין, עֲוֹן מַקְדִּישִׁים לָא!
לְעוֹלָם טוּמְאַת שֶׁרֶץ; וְשֵׁם טוּמְאָה בָּעוֹלָם.
יוֹשֵׁב מְנָלַן? אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר קְרָא: ״לַעֲמֹד לְשָׁרֵת״ – לַעֲמִידָה בְּחַרְתִּיו, וְלֹא לִישִׁיבָה.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״לַעֲמֹד לְשָׁרֵת״ – מִצְוָה; כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״הָעֹמְדִים״ – שָׁנָה עָלָיו הַכָּתוּב לְעַכֵּב.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מִכְּדִי יוֹשֵׁב כְּזָר דָּמֵי וּמַחֵיל עֲבוֹדָה, אֵימָא: מָה זָר בְּמִיתָה – אַף יוֹשֵׁב בְּמִיתָה! אַלְּמָה תַּנְיָא: אֲבָל עָרֵל, אוֹנֵן, יוֹשֵׁב – אֵינָן בְּמִיתָה אֶלָּא בְּאַזְהָרָה?
מִשּׁוּם דְּהָוֵי מְחוּסַּר בְּגָדִים וְשֶׁלֹּא רָחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם – שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד,
If the verse means that he bears the sin of piggul, it is already stated: “And if any of the flesh of his peace offerings be at all eaten on the third day, it shall not be accepted, neither shall it be credited to he who offers it” (Leviticus 7:18). If he bears the sin of notar, it is already stated in the same verse: “It shall not be accepted.”
Rather, the frontplate bears only the sin of impurity, whose general prohibition was permitted in cases involving the public. The verse indicates that the frontplate effects acceptance for individual offerings sacrificed in a state of ritual impurity.
The Gemara clarifies: What is the impurity borne by the frontplate? If we say that it effects acceptance for impurity due to a creeping animal, where does one find that the general prohibition was permitted in cases involving the public? Rather, it must be referring to impurity due to a corpse. And is it not referring to a case where the owner of the offerings became impure from a corpse? Evidently, if the owner became impure from a corpse, he may send his offerings for sacrifice, as the frontplate effects acceptance for them.
And to what offering is this statement referring? If it is referring to the offering of a nazirite, doesn’t the Merciful One state: “And if any man die very suddenly beside him, and he defile his consecrated head” (Numbers 6:9)? The passage indicates that even if a nazirite contracts impurity against his will, he still cannot bring his offerings until he is pure. Rather, it must be referring to one who performs the rite of the Paschal offering. This proves the claim of the Elders of the South that one who is impure due to a corpse may send his Paschal offering for sacrifice.
The Gemara responds: Actually, the statement is referring to impurity due to a creeping animal, not due to a corpse. And although the general prohibition with regard to impurity due to a creeping animal was not permitted in cases involving the public, nevertheless, one finds that the category of impurity in general was permitted in such cases.
The Gemara notes: And some infer the opposite and derive like this: The verse states of the frontplate: “And it shall be upon Aaron’s forehead, and Aaron shall bear the sin committed with the sacred items” (Exodus 28:38). That is, it does bear the iniquity of the sacred items, but it does not bear the iniquity of those who consecrate or sacrifice them, i.e., the owners of the offering or the priests involved in its sacrifice. And to what impurity is this verse referring? If we say that it is referring to impurity due to a creeping animal, is such impurity permitted in cases involving the public? Rather, is it not referring to impurity due to a corpse, and the verse indicates that the frontplate does bear the iniquity of the sacred items but does not bear the iniquity of those who consecrate them? This refutes the opinion of the Elders of the South that owners who are impure due to a corpse may send their offerings.
The Gemara responds: Actually, the verse is referring to impurity due to a creeping animal, and although the general prohibition with regard to impurity due to a creeping animal was not permitted in cases involving the public, the category of impurity in general was permitted in such cases.
§ The mishna teaches that a priest who is sitting disqualifies the rites that he performs. The Gemara asks: From where do we derive this? Rava says that Rav Naḥman says: The verse states with regard to the priests: “For the Lord your God has chosen him out of all your tribes, to stand to minister” (Deuteronomy 18:5). The verse indicates that I have chosen him for standing and not for sitting.
The Sages taught: “To stand to minister,” indicates that there is a mitzva to perform the service while standing. When it says: “Then he shall minister in the name of the Lord his God, as all his brethren the Levites do, who stand there before the Lord” (Deuteronomy 18:7), the verse repeats the matter to invalidate rites that are performed while not standing.
Rava said to Rav Naḥman: Now, one who is sitting is considered like a non-priest and desecrates the service. Therefore, I will say: Just as a non-priest who performs a rite is liable to receive death at the hand of Heaven, so too one who is sitting should be liable to receive death at the hand of Heaven. If so, why is it taught in a baraita: But one who is uncircumcised, an acute mourner, and one who is sitting are not liable to receive death at the hand of Heaven if they performed rites; rather, they simply transgress a prohibition?
The Gemara responds: That is taught because the case of a priest lacking the requisite priestly vestments and that of one whose hands and feet are not washed are two verses that come as one, as the verse states explicitly for each case that if they perform rites they are liable to receive death at the hand of Heaven.
תניא, ליקוטי אמרים י״ז - הטקסט מספריא
וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ״.
דְּלִכְאוֹרָה, הוּא – ״בִּלְבָבְךָ״ – נֶגֶד הַחוּשׁ שֶׁלָּנוּ [וְהַתּוֹרָה הִיא נִצְחִית], שֶׁאֵין קָרוֹב מְאֹד הַדָּבָר לְהַפֵּךְ לִבּוֹ מִתַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה׳ בֶּאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא: ״אָטוּ יִרְאָה מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא״? וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲבָה. וְגַם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה דְּ״צַדִּיקִים – דַּוְקָא – לִבָּם בִּרְשׁוּתָם״.
אֶלָּא, דְּ״לַעֲשׂוֹתוֹ״ – רוֹצֶה לוֹמַר, הָאַהֲבָה הַמְּבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיַּית הַמִּצְוֹת בִּלְבָד, שֶׁהִיא ״רְעוּתָא דְלִבָּא״ שֶׁבְּתַעֲלוּמוֹת לֵב, גַּם כִּי אֵינָהּ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, וְדָבָר זֶה ״קָרוֹב מְאֹד״ וְנָקֵל לְכָל אָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ מוֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ, כִּי מוֹחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְיָכוֹל לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ כְּכָל אֲשֶׁר יַחְפּוֹץ, וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן בּוֹ בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, מִמֵּילָא יוֹלִיד, בְּמוֹחוֹ עַל כָּל פָּנִים – הָאַהֲבָה לַה׳ לְדָבְקָה בוֹ בְּקִיּוּם מִצְוֹתָיו וְתוֹרָתוֹ.
וְ״זֶה כָּל הָאָדָם״, כִּי – ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ כְּתִיב, שֶׁ״הַיּוֹם״ הוּא עוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה דַּוְקָא ״וּלְמָחָר כוּ׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַמּוֹחַ – שַׁלִּיט בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ עַל חָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, וְעַל פִּיו, וְעַל כָּל הָאֵבָרִים שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּעֲשֶׂה. אִם לֹא מִי שֶׁהוּא רָשָׁע בֶּאֱמֶת, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם״, וְאֵין לִבָּם בִּרְשׁוּתָם כְּלָל, וְזֶה עוֹנֶשׁ עַל גּוֹדֶל וְעוֹצֶם עֲוֹנָם. וְלֹא דִבְּרָה תוֹרָה בְּמֵתִים אֵלּוּ, שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִם מֵתִים.
כִּי בֶּאֱמֶת, אִי אֶפְשָׁר לָרְשָׁעִים לְהַתְחִיל לַעֲבוֹד ה׳ בְּלִי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַל הֶעָבָר תְּחִלָּה – לְשַׁבֵּר הַקְּלִיפּוֹת שֶׁהֵם מָסָךְ מַבְדִּיל וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל יְדֵי שְׁבִירַת לִבּוֹ וּמְרִירַת נַפְשׁוֹ עַל חֲטָאָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, שֶׁעַל יְדֵי לֵב נִשְׁבָּר – נִשְׁבָּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה דְסִטְרָא אָחֳרָא [עַיֵּין שָׁם פָּרָשַׁת פִּינְחָס דַּף ר״מ וּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא דַּף ח׳ וְדַף ה׳ עַמּוּד א׳ וּבְפֵירוּשׁ הָרַב מֹשֶׁה זַכּוּת שָׁם].
וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, לְהַעֲלוֹת הֵ״א תַּתָּאָה, לַהֲקִימָהּ מִנְּפִילָתָהּ שֶׁנָפְלָה אֶל הַחִיצוֹנִים, שֶׁהוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״גָּלוּ לֶאֱדוֹם – שְׁכִינָה עִמָּהֶם״, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה אֱדוֹם מוֹרִיד וּמַמְשִׁיךְ לְשָׁם בְּחִינַת וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְחַיֶּה אֶת נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ, הַמְלוּבָּשִׁים בּוֹ בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית מֵהַקְּלִיפָּה, שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, הַמּוֹלֶכֶת בּוֹ בְּעוֹדוֹ רָשָׁע וּמוֹשֶׁלֶת בָּעִיר קְטַנָּה שֶׁלּוֹ, וְנֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה כְּבוּשִׁים בַּגּוֹלָה אֶצְלָהּ.
וּכְשֶׁנִּשְׁבָּר לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְנִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְיִתְפָּרְדוּ כוּ׳ – הִיא קָמָה מִנְּפִילָתָהּ וְגַם נִצָּבָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 26 עמודים.
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות ברכות השחר מח אומרים פרשת התמיד ופסוקי קרבן שבת אומרים אצל פרשת התמיד א זבחים כג, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות ברכות השחר וקריאת שמע הלכות ברכות השחר מח אומרים פרשת התמיד, ופסוקי קרבן שבת אומרים אצל פרשת התמיד זבחים כג, ב
- לקוטי שיחות כרך לא תרומה שיחה ג מאותו ספר זבחים כז, ב
- לקוטי שיחות כרך טז תרומה שיחה ד מאותו ספר זבחים כז, ב
- פלח הרמון אחרי כי ביום הזה יכפר זבחים כז, ב
- לקוטי שיחות כרך לט הוספות - מכתבים ושיחות ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א להתלמידים שיחיו ערב יום הכפורים, לפני כל נדרי, ה'תש"נ מאותו ספר זבחים קב, א
- לקוטי שיחות כרך ד קרח שיחה א מאותו ספר זבחים קב, א
- לקוטי שיחות כרך ו תצוה שיחה א מאותו ספר זבחים קב, א
- לקוטי שיחות כרך ו תשא שיחה א מאותו ספר זבחים קב, א
- לקוטי שיחות כרך יח חג השבועות שיחה ב מאותו ספר זבחים קב, א
- לקוטי שיחות כרך יח בלק שיחה ג מאותו ספר זבחים קב, א
- לקוטי שיחות כרך יח בלק שיחה ג מאותו ספר זבחים קב, א
- לקוטי שיחות כרך יט שופטים שיחה א מאותו ספר זבחים קב, א
- לקוטי שיחות כרך כא שמות שיחה א מאותו ספר זבחים קב, א
- לקוטי שיחות כרך כג פינחס שיחה ב מאותו ספר זבחים קב, א
- לקוטי שיחות כרך כה חיי שרה שיחה ג מאותו ספר זבחים קב, א
- תורת מנחם שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז ה'תשי"ג זבחים קב, א
- תורת מנחם תשט"ז שיחת ליל ג' דחול המועד סוכות זבחים קב, א
- תורת מנחם ר"ד* ז-ט** תשרי, ה'תשכ"ה זבחים קב, סע"ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ קרח, ה' תמוז, ה'תשכ"ב זבחים קב, א
- תורת שמואל תר"ם ויאמר משה אל העם אל תיראו זבחים קב, א
- תורת שמואל תרמ"א הקבצו ושמעו זבחים קב, ב
- תורת חיים שמות ח"א פרשת וארא הוא אהרן ומשה זבחים קב, א
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה הלכות ת"ת פרק שלישי זבחים קב , ב
- אגרות קודש אדמו"ר הזקן אגרת סג זבחים קב, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ קרח, ג' תמוז, ה'תשכ"ח זבחים קב, א