שיחה א

224שיחה א

א. "אלה מסעי" כולל את החניות

נאמר בתורה "אלה מסעי בני ישראל", ולאחר מכן מפורטים כל המקומות. ועל כך שואלים¹:

מציינים כאן את מקומות החניה במשך המסע הארוך, ואין הכוונה להזכיר את חלקי הנסיעה בין החניות, אלא רק את המקומות שבהם עצרו מנסיעה.

ואם כך, לא היה צריך להיכתב "אלה מסעי בני ישראל", אלא "אלה חניות בני ישראל" – אלה המקומות שבהם עצרו ישראל ונחו²?

יותר מכך: במשך רובן של ארבעים השנים של שהות ישראל במדבר, הם היו במצב של חניה במקומות החניה³, ולא בנסיעה ממקום למקום. ואם כך התורה היתה צריכה להדגיש, בספרה על שהותם של ישראל במדבר, את החניות.

לכאורה, ניתן לתרץ זאת לפי דברי רש"י לפני כן: על המילים "בכל מסעיהם" הנאמרות בסוף פרשת פקודי מפרש רש"י "מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע וכן .. אלה מסעי .. לפי שממקום החניה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולן מסעות". כלומר, המילה "מסעי" כולל את שני הסוגים הן את "ויסעו" והן את "ויחנו".

אך פירוש זה עצמו טעון הסבר: "מקום חנייתן" נקרא "מסע .. לפי שממקום החניה חזרו ונסעו". לכאורה, להיפך: "ויחנו" הוא הסיום וההשלמה של "ויסעו" שלפני כן, כי מטרת הנסיעה היא להגיע ל"מקום החניה", ואם כך צריכה פעולת "ויסעו" להיכלל ב"ויחנו", ולא להיפך?

בנוסף לכך: אף אם המילה "מסע" כוללת גם את החניה בין מסע למסע, בכל זאת אין מובן כל כך בעניננו: ההדגשה העיקרית כאן היא על החניות², כדלעיל, ולכן לא היה צריך להתבטא במילה "מסעי" שמשמעותה העיקרית היא לגבי "ויסעו", אם כי "מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע".

224ב. המטרה העיקרית היא הנסיעה לארץ ישראל

ניתן להשיב על כך:

המטרה של "ויסעו... ויחנו..." היתה להיכנס לארץ ישראל. המטרה לא היתה החניות עצמן, אלא המסע הבא אשר יקרב את בני ישראל אל ארץ ישראל.

ולכן מכונות גם החניות בכינוי "מסע", כי החניות לא היו מטרה בפני עצמה⁴, אלא מנוחה והפסקה כדי לאפשר את המשך ההליכה – ממקום החניה חזרו ונסעו", לכיוון ארץ ישראל⁵.

אך עדיין אין הענין "חלק": מן הנאמר בפסוק "אלה מסעי" בלשון רבים, מובן, שהתורה אינה מתכוונת לצד השווה שבכל המסעות ולמהותם הכללית, שכולם היו חלק ממסע אחד מארץ מצרים אל ארץ ישראל, אלא הכוונה היא למיוחד שבכל מסע בפני עצמו, לענין המייחד כל מסע מבין האחרים, כפי שפירש רש"י⁶ "כאן ישננו כאן הוקרנו..." – אלה הם מסעי, בלשון רבים. וכיון שההבדל בין המסעות הוא במקומות החניה, שהרי המסע זהה בכולם, מדוע נאמר בתורה "אלה מסעי", ולא "אלה חניות"?

ג. מ"ב המסעות – דרגות בעבודת היהודי

ידועה תורת הבעל־שם־טוב⁷ על המילים "אלה מסעי בני ישראל", שכל מ"ב המסעות נמצאים אצל כל יהודי במשך כל שנות חייו⁸: "אשר יצאו מארץ מצרים" – לידת האדם, ולאחר מכן במשך חייו – שאר המסעות, עד אשר הוא מגיע לשיא של ארץ החיים העליונה.

ומסביר הבעל־שם־טוב, שקברות התאוה היא בחינת החכמה כי שם קברו את העם המתאוים, פירוש מי שבא למדת חכמה אזי בטל ממנו כל התאוות מרוב דבקותו בו יתברך שמו. וכמבואר⁹ שכל המסעות הם "בחינות קדושים וטהורים". גם המסעות שבהם התנהגו ישראל להיפך מרצון ה', הרי המסעות עצמם הם "בחינות קדושות ומעלות רמות". כדוגמא של "קברות התאוה", ש"בטל¹⁰ ממנו כל התאוות מרוב דבקותו": לא זו בלבד שאין קיימת 225תאוה בפועל, אלא "קברו... המתאוים", בכלל לא אפשרית תאוה.

ולפי זה מתחזקת השאלה דלעיל – מדוע אומרת התורה "אלה מסעי", שהרי לפי האמור לעיל בודאי צריך להיות הדגש מושם על החניות, הרומזות לדרגות שונות בעבודת ה', זו למעלה מזו, שאליהן צריך יהודי להגיע בהליכתו מחיל אל חיל במשך שנות חייו.

ד. "עמידה" ו"הליכה"

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

הסדר הרצוי בחיי האדם הוא, שתמיד יהיה אצלו "מסעי", שהוא יהא תמיד מהלך. כמוסבר בתורת החסידות¹¹, לגבי ההבדל בין "עמידה" לבין "הילוך" בעבודת ה':

במושג "עמידה" הכוונה היא הישארות באותו מצב. גם כאשר עולים לדרגה גבוהה יותר זוהי עליה יחסית בלבד – דרגה הגבוהה יותר ביחס לדרגה הקודמת, אך קשורה אליה ודומה לה, ולכן לאמיתו של דבר לא "התרחק" היהודי מהדרגה הקודמת.

במושג "הליכה" לאמיתתו, הכוונה היא לעליה שלא בערך, שעוזבים לגמרי את הדרגה הנמוכה, והדרגה הגבוהה יותר נעלית ללא יחס כלל מן הדרגה שבה נמצא האדם לפני כן.

ויש לציין מספר דוגמאות: דרגות רבות בתלמידים, זו למעלה מזו, אך שייכות זו לזו, ודרגה שלא בערך היא כאשר הוא נעשה רב ודיין, וגם בכך יש דרגות רבות. וכן, עשר קדושות הן¹², כל אחת נעלית אך יחסית לקודמת. שלא בערך – עליה לגן עדן, ואף בגן עדן יש "כמה וכמה¹³ מעלות ומדריגות גן עדן זו למעלה מזו עד רום המעלות".

ולכן נאמר בתורה "אלה מסעי", כדי לרמוז ולהדגיש שהיהודי לא ייעצר ויחנה באותו סוג של עליה מדרגה לדרגה, אלא שעליותיו תהיינה באופן שהעליה הבאה – "מסע" – תהיה שונה ונעלית באין־ערוך מהקודמת, הליכה מחיל אל חיל.

ה. "נסיעה" – התרחקות ועזיבה

וביתר עמקות:

בהליכה מחיל אל חיל – עליה שלא בערך – יש שני פרטים: עזיבת הדרגה הקודמת, וההגעה לדרגה הנעלית יותר.

וזהו ההבדל בין שני הביטויים "הליכה" ו"נסיעה": ההליכה מדגישה בעיקר את ההליכה קדימה, כדי להתעלות יותר, ואילו הנסיעה איננה 226מדגישה רק את הצעידה קדימה, אלא את ההתרחקות מהמקום הקודם – "ויסעו מ.." – כנאמר "נסעה ונלכה"¹⁴, "נסעו מזה .. נלכה דותינה"¹⁵, "ויסע משה את ישראל מים סוף"¹⁶.

ולכן מוצאים במספר פסוקים¹⁷ את הביטוי "נסע" במשמעות של "עקר", עזב. וכך משתמשים בתלמוד הירושלמי בביטוי "הסיע דעתו"¹⁸, במקום "הסיח דעתו": במושג היסח הדעת הכוונה היא שהאדם נעקר ועוזב את הענין הקודם,

כפי שקובעת ההלכה¹⁹ לגבי תפילין, ש"אינו נקרא היסח הדעת אלא שעומד בשחוק או קלות ראש... אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו .. ואין דעתו על התפילין ממש אין זה נקרא היסח הדעת":

כל עוד הוא "עומד ביראה", למרות ש"אין דעתו על התפילין ממש" הרי עדיין לא התנתק ממהות ענין התפילין²⁰, שכוונת הנחתן היא שעבוד המוח והלב²¹. רק "כשעומד בשחוק או קלות ראש" שזהו ההיפך מענין התפילין, הוא מתנתק ממשמעות התפילין²⁰, וזהו היסח הדעת.

וכאמור לעיל מתבטאים בירושלמי בביטוי "הסיע דעתו", כי זוהי משמעותה של נסיעה – התרחקות והתנתקות ממקום מסויים²².

ו. כל מסע הוא יציאה ממצרים

זהו ההסבר לפסוק "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" – מסעי לשון רבים. אדמו"ר הזקן שואל על כך²³: במסע הראשון מרעמסס לסוכות כבר יצאו ישראל מארץ מצרים, וכיצד ניתן לומר שבאמצעות "מסעי" (לשון רבים) הם "יצאו מארץ מצרים"? והוא משיב, ש"מצרים" הוא 227מלשון מיצר וגבול. וכל עוד שלא הגיעו לדרגא של ירדן ירחו, הם עדיין היו ב"מצרים" – מיצרים וגבולים, ועדיין לא התנתקו מארץ מצרים, אך יחד עם זאת היתה בכל מסע "יציאת מצרים" – יציאה מן המיצר והגבול של החניה הקודמת.

על כך נאמר בפסוק "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים":

ה"חניות" – הדרגות המושגות בעבודת ה' הן עדיין לא השלימות והגמר של יציאת מצרים, צריך לצאת מהמצרים והמגבלות של כל חניה, יש להשתחרר מהישארות בהגבלה ובמיצר, אפילו של הקדושה. אין להיעצר בדרגה מסויימת, אלא החניות הן בעיקר לצורך "חזרו ונסעו" – "מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים".

ז. ירידה לצורך עליה

ענין נוסף בכך:

ידוע²⁴ שמ"ב המסעות במדבר הם רמז לתקופת הגלות, כאשר ישראל נמצאים ב"מדבר העמים"²⁵. ויוצא, שב"חניות" במדבר יש ענין של ירידה וגלות, כי מתעכבים ב"מדבר העמים".

– ועל אחת־כמה־וכמה החניות ב"מקומות היכן הכעיסוני"²⁶, שהן בודאי ירידה –

ולמרות זאת נקראות גם חניות אלו בכינוי "מסעי", המצביע על נסיעה ועליה.

ההסבר לכך הוא²⁷: מטרת הירידה לגלות היא הגאולה שלאחריה – ירידה צורך עליה. ודוקא על ידי הירידה נגרמת עליה – גבוהה יותר מאשר לפני הירידה, כיתרון האור מן החושך.

לפי זה מובן שהירידה לגלות היא חלק מהעליה הכללית כדי להגיע ל"ירדן ירחו" בחינת הריח, הגילוי של משיח, אשר יהיה (ומנסים אותו על ידי) "מורח ודאין"²⁸.

ואף כאשר יהודי נכשל ח"ו בדבר שאינו כרצון ה', אל לו להתייאש ח"ו, אלא עליו להגיע ליתרון האור מן החושך של הכשלון – שיהיה ענין של "מסע" ועליה, היתרון של עבודת התשובה. ולכן מכונה הדבר בתורה בכינוי "מסעי"²⁹, כי בפנימיות ובהעלם זוהי התחלה של עליה.

228ח. הפיכת "בין המצרים" ל"מסעי"

בכך מובן הקשר בין פרשת מסעי לבין התקופה שבה נקראת פרשה זו³⁰ – בימי בין המצרים, ובסמיכות לר"ח מנחם אב³¹, וזאת כדי לעודד את ישראל:

בכניסה לימי בין המצרים, ובמיוחד בתשעת הימים (המתחילים בראש־חודש מנחם אב) המזכירים ליהודי את הירידה הגדולה של הגלות האחרונה – אל לו להתייאש ח"ו מהמצב המר של הגלות, אלא עליו לדעת שכל זה הוא כדי להפוך זאת (אתהפכא – המביאה לידי והפכתי³² על ידי ה') לענין של "מסעי" והתעלות,

ולכן צריך במיוחד להוסיף בימים אלו בחיות ובהתלהבות ואור, ואין³³ אור אלא תורה³⁴,

וזה מאיר את בין המצרים ומביא בגלוי למסעות ולהתעלות, עד למסע העיקרי שייהפכו ימים אלו "לששון ולשמחה ולמועדים טובים"³⁵, במהרה בימינו ממש.

(משיחות ש"פ מטו"מ תשי"ג, תשכ"א)