שיחה ב

229שיחה ב

מסעי

א. אמירת הלל ושנות חיי אהרן

אודות מספר שנות חיי אהרן הכהן, כמסופר בפסוק בפני־עצמו בפרשתנו¹ – "ואהרן בן שלש ועשרים ומאת שנה במותו בהר ההר" – נאמר בתלמוד הירושלמי²: "מאה ועשרים ושלש פעמים שישראל עונין הללוי־ה (בעת אמירת הלל³) כנגד שנותיו של אהרן.

מהו הקשר בין עניית "הללוי'" לבין "שנותיו של אהרן"? על כך מבאר התלמוד הירושלמי⁴: "הללוי' הללו א־ל

ב בקדשו⁵, לאהרן קדושו, לאהרן קדוש ה'"⁶. כלומר, ההלל לה' קשור לאהרן קדוש ה', כנאמר "הללו א־ל בקדשו".

מעצם העובדה שהתלמוד הירושלמי מקשר את אמירת קכ"ג פעמים הללוי' כנגד שנותיו של אהרן אל הפסוק "הללו א־ל בקדשו" – שהשבח צריך להיות "בקדשו" – מובן, שהקשר בין אהרן לבין אמירת ההלל אינה רק משום המספר הזהה – שמספר שניהם הוא קכ"ג – שהוא פרט חיצוני בלבד⁷, אלא יש ביניהם קשר מהותי: אמירת הלל צריכה להיות קשורה ל"קדשו", שזה ענינו של אהרן, ואדרבה – זהו הגורם לכך ששני ענינים אלו זהים במספרם.

אם כך, יש להבין: מהו הקשר בין עניית הללוי' בעת אמירת הלל לבין אהרן⁸?

ב. קכ"ג פעמים – מהות אחת

ענין זה – שעניית קכ"ג פעמים "הללוי'" היא כנגד מספר שנותיו של 230אהרן, – מובא בספר "היד החזקה" של הרמב"ם, בהלכות אמירת הלל, המופיעות⁹ בהלכות חנוכה¹⁰, בדבריו אודות מנהג אמירת ההלל "בימי חכמים הראשונים", ואלה דבריו:

"אחר שמברך הגדול שמקרא את ההלל, מתחיל ואומר הללוי', וכל העם עונין הללוי', וחוזר ואומר הללו עבדי ה' וכל העם עונים הללוי', וחוזר ואומר הללו את שם ה', וכל העם עונין הללוי', וחוזר ואומר יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם וכל העם עונין הללוי', וכן על כל דבר, עד שנמצאו עונין בכל ההלל הללוי' מאה ושלש ועשרים פעמים, סימן להם שנותיו של אהרן".

יש להבין: ידוע, שספר "היד החזקה" של הרמב"ם הוא ספר של "הלכות הלכות"¹¹, כלומר, הוא כולל רק עניני הלכה ולא דרשות או סיפור דברים, וכדברי היעב"ץ¹²: "ודברים שאין יוצא מהן דין מהדינים ולא מוסר והנהגה וידיעה הצריכה אין מדרכו ז"ל להטפל בהם בחיבור זה". ואם כך, לשם מה מציין הרמב"ם סימן זה?

בפשטות מטרת הסימן היא לסייע בזכירת פרט מסויים, ובענינינו – זכירת מספר הפעמים של עניית ההלל. ויש לומר, שזאת כאשר המספר אינו מספר נפוץ¹³. אך קשה לומר שהרמב"ם מביא זאת רק למטרה זו, כי אין דרכו של הרמב"ם לתת בספרו "היד החזקה" סימנים לזכירת מספרים שהוא מציין¹⁴.

ולכן סביר לומר, שגם הסימן הוא הלכה.

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

בהביאו את הסימן מתכוון הרמב"ם לרמוז למהותה של עניית הללוי'. שכל קכ"ג הפעמים שצריך לענות הללוי' מצטרפות יחד לדבר אחד, בדומה לשנותיו של אדם אחד¹⁵. ולכן, אם מחסירין עניית הללוי' פעם אחת, נפגמת "שלימות" הדבר. יש צורך דוקא במספר המלא של קכ"ג עניות, 231שמביעות יחדיו משמעות מיוחדת, כנגד שנותיו של אהרן.

מהו ההסבר לכך שקכ"ג הפעמים של עניית הללוי' מהוות ביחד אחד?

וכן: כיון שהסימן הוא "שנותיו של אהרן", מובן, שיש לכך קשר עם מהותו של אהרן¹⁶. ומהו, אפוא, קשר זה¹⁷?

ג. סדר אמירת ההלל – משום ש"אינם בקיאים"

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את שיטת הרמב"ם לגבי סדר אמירת הלל, אשר עליו הוא אומר¹⁸, לגבי המנהג הנ"ל שהיה נהוג "בימי חכמים הראשונים": זה הוא המנהג הראשון ובו ראוי לילך.

ולכאורה, אין מובן: מפרשי הגמרא¹⁹ מסבירים, שהגורם למנהג האמור לעיל "בימי חכמים הראשונים", היה חוסר הידע בתקופה ההיא, כאשר אנשים רבים היו מוגדרים כ"אינם בקיאים" והיו חייבים לצאת ידי חובת אמירת הלל באמצעות שליח הציבור.

אם כך, מדוע אומר הרמב"ם ש"ראוי לילך" במנהג זה, ואינו קובע ש"ראוי" שכל אחד יאמר בעצמו את ההלל²⁰?

מכך מובן, שלדעת הרמב"ם, אמנם הגורם לתקנה זו בסדר אמירת ההלל הוא משום האנשים ש"אינם בקיאים", אך בכל זאת, קבעו את סדר האמירה באופן שעל ידי כך לא חסר דבר באמירה, גם של בקיאים. זה בדיוק כאילו אמרו בעצמם את כל ההלל.

ויש לומר, שהטעם לכך מובן מדברי הרמב"ם בפסק ההלכה שלו בסדר אמירת ההלל, ששם הוא קובע:

(א) שעניית העם היא – הללוי'²¹.

233בשונה מדעת "ראשונים" אחרים²², שרק בפרק הראשון של ההלל עונים הללוי', ואילו בפרקים האחרים נהגו לענות במילה שפותחת את אותו הפרק.

(ב) שיש מספר מסויים של עניית הללוי' – ("סימן להם שנותיו של אהרן"). כלומר, שחייבים לענות את כל קכ"ג הפעמים.

ד. העניות – תקנה נוספת

או חלק מחובת ההלל?

ההסבר לכך הוא:

לגבי הסדר של העניה כאשר גדול מקריא את ההלל, שואל ה"מאירי"²³: לשם מה יש צורך בעניית הללוי', והרי אפשר לצאת ידי חובת ההלל על ידי שמיעת שליח הציבור, כי שומע כעונה²⁴? והוא משיב, שהלל "כעין תפילה הוא", ולגבי תפילה קיים הכלל²⁵, ש"אין אדם מוציא ידי חבירו בה". אך משום ש"אינה תפילה גמורה" הקלו, שאין חייבים לומר את כל ההלל, כבתפילה, אלא די בעניית הללוי' וכדומה.

אך מדברי הרמב"ם על מנהג זה "ובו ראוי לילך", נראה, שאין זו קולא, שאם כך, הרי מובן שראוי שלא להשתמש בהקלה זו בדין ולומר את ההלל כולו.

ולכן יש לומר, שלדעת הרמב"ם, עניית הללוי' נחשבת בדיוק כאילו אמרו את ההלל כולו. כפי שמוצאים בעניית אמן על ברכה, ש"העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך"²⁶: כאשר שומעים ומתכוונים לצאת ידי חובה, אך אין עונים אמן, הרי יוצאים גם כן ידי חובה אך אין נחשבים "כמברך". ואילו כאשר עונים אמן, "הרי זה כמברך".

כלומר: לפי המאירי, הרי עניית הללוי' וראשי פרקים אינה פרט בעצם אמירת ההלל, אלא זוהי תקנה נוספת, כדבריו²⁷: "כדי להפליג בהערת השמחה". כלומר, בחובת אמירת הלל אפשר לצאת על ידי שמיעה, לפי הדין של "שומע כעונה"²⁸, אך כדי שתרבה השמחה, צריך להשתתף באמירה ממש, וזאת באמצעות עניית הללוי'.

אבל הרמב"ם סובר, שעניית הללוי' וכו' אינה ענין צדדי באמירת ההלל, אלא חלק מחובת אמירת הלל: השמחה 234שצריכה להיות בהלל מחייבת את אמירת ההלל כולו, ולכן תקנו את העניות, כדי שכל אחד יהא "כאומר הלל". ולפיכך זהו מנהג אשר "בו ראוי לילך"²⁹.

ה. "הללוי'" – מביע את תוכן ההלל

כיון שהעניות צריכות לגרום לכך שייחשבו "כאומר הלל", מובן, שכשתקנו את הנוסח בחרו במילה הכוללת את כל ההלל בשלמותו, כשם שעניות "אמן" – מלשון "אמת"³⁰ – גורמת לכך שנחשבים "כמברך".

לכן סובר הרמב"ם שענו "הללוי' על כל דבר", ולא ענו את ראשי הפרקים – כי ביטוי זה מביע את התוכן הכללי והעיקרי של ההלל.

וכיון שמטרת סדר זה היא כדי שייחשבו כאומרים את ההלל כולו, מובן, שלשם כך חייבים בכל קכ"ג הפעמים של עניית הללוי', ומשום כך מביא הרמב"ם את הסימן, כאמור לעיל בסעיף ב'.

ו. אהרן ועניית הללוי' – אחדות ישראל

לפי זה יובן הקשר שבין עניית הללוי' על ידי העם לבין אהרן, וכן – ל"שנותיו של אהרן":

מהותו של אהרן היא האחדות בין כל ישראל – "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"³¹.

וענין זה של אהרן מתבטא בתורה בקשר למספר שנות חייו: בשעת מותו, בהיותו בן קכ"ג שנים, נאמר בתורה³² "ויבכו... כל בית ישראל", וחז"ל³³ מסבירים, שבכך היה אהרן אף יותר ממשה, כי הוא היה "רודף שלום...".

וזהו הקשר שבין עניית הללוי' לבין "שנותיו של אהרן".

כי בנוסף לכן שהגורם לתקנה היה משום אלו ש"אינם בקיאים", כפי שאהרן היה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – כולל את הרחוקים מתורת ה' ועבודתו³⁴.

הרי בנוסף לכך החידוש שבתקנה הוא, שבמקום שכל יהודי יאמר את ההלל בעצמו, מתאחדים כל ישראל באמירת הלל אחת.

236ויותר מכך: כיון שעקב העניות נחשב כאילו כל אחד אמר את ההלל כולו, יוצא שזוהי אחדות אמיתית³⁵.

כאשר יוצאים ידי חובה באופן של "שומע כעונה" בלבד, אין זו אחדות מושלמת, כי אמנם כולם יוצאים ידי חובה על ידי אותה אמירת הלל, אך קיום מצות ההלל אינה זהה אצל כולם: אחד – שליח הציבור – מקיים את המצוה על ידי אמירה, וכל האחרים רק שומעים ("מקבלים") משליח הציבור ויוצאים ידי חובה על ידי האמירה שלו³⁶.

ואילו על ידי העניות של הללוי' מקיימים כולם את ענין ההלל באותו אופן, על ידי אמירה. וזה עצמו באופן של אחדות: האמירה האחת של שליח הציבור היא האמירה של "כל העם" אשר "עונין".

ז. הלל – סיום הלכות חנוכה

לפי כל האמור לעיל יש לומר, שזהו ההסבר, בדרך סימן ורמז, לשאלה כללית בדברי הרמב"ם כאן: מדוע קבע הרמב"ם את הלכות הלל בתוך הלכות חנוכה³⁷? לכאורה, מקומן בהלכות תפלה³⁸?

ולפי האמור לעיל יובן: בהתאם לביאור האמור יוצא, שאחד הענינים העיקריים באמירת הלל (על פי המנהג הראשון, אשר "בו ראוי לילך") הוא אחדות ישראל – שכל ישראל שרויים ביחד במצב של שלום מוחלט, עד כדי אחדות מושלמת.

וזהו הסיום והחותם, והרי "הכל הולך אחר החיתום"³⁹, של הלכות חנוכה, ש"כל⁴⁰ התורה ניתנה לעשות שלום בעולם"⁴¹.

ח. אמירת הלל מקרבת את הגאולה

נאמר בגמרא⁴² "ביקש הקדוש־ברוך־הוא לעשות חזקיה משיח", ורק 237משום ש"עשית לו כל הניסים הללו ולא אמר שירה לפניך", לכן לא הוא גאל את ישראל.

וכיון ש"מרובה מדה טובה..."⁴³, מובן, שאמירת הלל ושירה על נסים מקרבת ומביאה את הגאולה.

ויהי רצון, שעל ידי בירור הלכה בהלכות הלל,

וגם באמצעות – המעשה הוא העיקר – מתן שבח והלל לקדוש־ברוך־הוא על כל הניסים שהוא עושה לישראל, שרואים בגלוי ש"יד ה' עשתה זאת"⁴⁴, "כי ה' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל"⁴⁵,

נזכה בקרוב ממש לאמירת השירה העשירית⁴⁶ שלעתיד לבוא, ויותר מכך – באופן של שיר חדש⁴⁷, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.