233
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
בשונה מדעת "ראשונים" אחרים22, שרק בפרק הראשון של ההלל עונים הללוי', ואילו בפרקים האחרים נהגו לענות במילה שפותחת את אותו הפרק.
(ב) שיש מספר מסויים של עניית הללוי' – ("סימן להם שנותיו של אהרן"). כלומר, שחייבים לענות את כל קכ"ג הפעמים.
ד. העניות – תקנה נוספת
או חלק מחובת ההלל?
ההסבר לכך הוא:
לגבי הסדר של העניה כאשר גדול מקריא את ההלל, שואל ה"מאירי"23: לשם מה יש צורך בעניית הללוי', והרי אפשר לצאת ידי חובת ההלל על ידי שמיעת שליח הציבור, כי שומע כעונה24? והוא משיב, שהלל "כעין תפילה הוא", ולגבי תפילה קיים הכלל25, ש"אין אדם מוציא ידי חבירו בה". אך משום ש"אינה תפילה גמורה" הקלו, שאין חייבים לומר את כל ההלל, כבתפילה, אלא די בעניית הללוי' וכדומה.
אך מדברי הרמב"ם על מנהג זה "ובו ראוי לילך", נראה, שאין זו קולא, שאם כך, הרי מובן שראוי שלא להשתמש בהקלה זו בדין ולומר את ההלל כולו.
ולכן יש לומר, שלדעת הרמב"ם, עניית הללוי' נחשבת בדיוק כאילו אמרו את ההלל כולו. כפי שמוצאים בעניית אמן על ברכה, ש"העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך"26: כאשר שומעים ומתכוונים לצאת ידי חובה, אך אין עונים אמן, הרי יוצאים גם כן ידי חובה אך אין נחשבים "כמברך". ואילו כאשר עונים אמן, "הרי זה כמברך".
כלומר: לפי המאירי, הרי עניית הללוי' וראשי פרקים אינה פרט בעצם אמירת ההלל, אלא זוהי תקנה נוספת, כדבריו27: "כדי להפליג בהערת השמחה". כלומר, בחובת אמירת הלל אפשר לצאת על ידי שמיעה, לפי הדין של "שומע כעונה"28, אך כדי שתרבה השמחה, צריך להשתתף באמירה ממש, וזאת באמצעות עניית הללוי'.
אבל הרמב"ם סובר, שעניית הללוי' וכו' אינה ענין צדדי באמירת ההלל, אלא חלק מחובת אמירת הלל: השמחה
הערות
- 22. תוס' ר"ן וריטב"א וכו' – ראה אציקלופדי' שם.
- 23. סוכה שם.
- 24. ראה סוכה שם, ב.
- 25.
- 26. רמב"ם הל' ברכות פ"א הי"א. וראה כס"מ שם. שו"ע אדה"ז או"ח סוף סימן רא.
- 27. סוכה שם – בטעם שבתפלה מוציא את שאינו בקי כשישנו שם מתחלה ועד סוף, ובהלל הצריכו לענות הללוי' כו'.
- 28. ראה גם ערוך לנר סוכה שם ד"ה הוא אומר הושיעה נא (בדעת כמה ראשונים): דמה שאמרו הללוי' לא חשיב כעונה ולא יצאו רק מטעם שמיעה.
- 52. ראה ירושלמי ברכות פ"ג ה"ג.
משנה תורה, הלכות ברכות א׳:י״א - הטקסט מספריא
כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואף על פי שלא ענה אמן וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה היה המברך חייב מדברי סופרים והעונה חייב מן התורה לא יצא ידי חובתו עד שיענה או עד שישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמוהו.
תלמוד ירושלמי ברכות ג׳:ג׳ - הטקסט מספריא
משנה: נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִין מִקִּרְיַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִילִּין וְחַיָיבִין בִּתְפִילָּה וּבִמְזוּזָה וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן.
הלכה: נָשִׁים מְנַיִין וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם. אֶת בְּנֵיכֶם וְלֹא אֶת בְּנוֹתֵיכֶם.
עֲבָדִים מְנַיִין שֶׁנֶּאֱמַר שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יי אֱלֹהֵינוּ יי אֶחָד. אֶת שֶׁאֵין לוֹ אָדוֹן אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָצָא הָעֶבֶד שֶׁיֵּשּׁ לוֹ אָדוֹן אַחֵר.
קְטַנִּים מְנַיִין לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יי בְּפִיךָ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא תָדִיר בָּהּ.
וְחַיָיבִין בִתְפִילָּה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ.
וּבַמְּזוּזָה דִּכְתִיב וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךְ וּבִשְׁעָרֶיךָ.
וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן דִּכְתִיב וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יי אֱלֹהֶיךָ.
תַּמָּן תַּנִּינָן כָּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָהּ אֲנָשִׁים חַיָיבִין וְהַנָּשִׁים פְּטוּרוֹת. וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמָן גְּרָמָהּ אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָיבִין. אֵי זֶהוּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָהּ כְּגוֹן סוּכָּה לוּלָב שׁוֹפָר וּתְפִילִּין. וְאֵי זוּ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין הַזְּמָן גְּרָמָהּ כְּגוֹן אֲבֵידָה וְשִׁילּוּחַ הַקַּן מַעֲקֶה וְצִיצִית. רִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר אֶת הַנָּשִׁים מִמִּצְוַת צִיצִית שֶׁהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָהּ. שֶׁהֲרֵי כְסוּת לַיְלָה פָּטוּר מִן הַצִּיצִית. אָמַר רִבִּי לִיָיא טַעֲמוֹן דְּרַבָּנָן שֶׁכֵּן אִם הָיְתָה מְיוּחֶדֶת לוֹ לְיוֹם וּלְלַיְלָה שֶׁהִיא חַיֶיבֶת בְּצִיצִית.
תַּנִּי כָּל מִצְוֹת שֶׁאָדָם פָּטוּר אָדָם מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן חוּץ מִבִּרְכַּת הַמָּזוֹן. וְהָא דְתַנִּינָן כָּל שֶׁאֵינוֹ חַיָיב בַּדָּבָר אֵין מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. הָא אִם הָיָה חַיָיב אֲפִילוּ אִם יָצָא מוֹצִיא. אָמַר רִבִּי לִיָיא שַׁנְיָיא הִיא בִּרְכַּת הַמָּזוֹן דִּכְתִיב בָּהּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יי אֱלֹהֶיךָ. מִי שֶׁאָכַל הוּא יְבָרֵךְ. רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי הֲווּ [יָתְבִין וְאָמְרִין] לָא מִסְתַּבְּרָא בְקִרְיַת שְׁמַע שֶׁיְּהֵא כָל אֶחָד וְאֶחָד מְשַׁנֵּן בְּפִיו. לָא מִסְתַּבְּרָא בִתְפִילָּה שֶׁיְּהֵא כָל אֶחָד וְאֶחָד מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ.
מַה בֵּין סוּכָּה וּמַה בֵּין לוּלָב. סוּכָּה אֵינָהּ טְעוּנָה בְרָכָה אֶלָּא לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן בִּלְּבַד. לוּלָב טָעוּן בְּרָכָה כָּל שִׁבְעָה. רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי אָחָא הֲווּ יָתְבִין אָמְרִין מַה בֵּין סוּכָּה וּמַה בֵּין לוּלָב. סוּכָּה נוֹהֶגֶת בַּלֵּילוֹת וּבְיָמִים. לוּלָב אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַיּוֹם. הָתִיב רִבִּי יַעֲקֹב דְּרוֹמַיָּא הֲרֵי תַלְמוּד תּוֹרָה נוֹהֵג בַּלֵּילוֹת כִבְיָמִים. מַיי כְדוֹן סוּכָּה אֵיפְשַׁר לָהּ לִיבָּטֵל. תַּלְמוּד תּוֹרָה אִיפְשַׁר לוֹ שֶׁלֹֹּא לִיבָּטֵל.
תַּנִּי אֲבָל אָמְרוּ אִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעֲלָהּ וְעֶבֶד מְבָרֵךְ לְרַבּוֹ וְקָטָן לְאָבִיו. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בַּר נְהוֹרָאִי כָּל שֶׁאָמְרוּ בְקָטָן כְּדֵי לְחַנְּכוֹ. תִּיפְתָּר בְּעוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן (אמן). כְּיַי דְתַנִּינָן תַּמָּן מִי שֶׁהָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן מַקְרִין אוֹתוֹ עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן מַה שֶׁהֵן אוֹמְרִין וּתְהֵא לוֹ מְאֵירָה. אֲבָל אָמְרוּ תָּבוֹא מְאֵירָה לְבֶן עֶשְׂרִים שֶׁצָּרִיךְ לְבֶן עֶשֶׂר.
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך לא ‹ בשלח ‹ שיחה א ‹ 72 לקו"ש חכ"ג ע' 233
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.