230
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אהרן, – מובא בספר "היד החזקה" של הרמב"ם, בהלכות אמירת הלל, המופיעות9 בהלכות חנוכה10, בדבריו אודות מנהג אמירת ההלל "בימי חכמים הראשונים", ואלה דבריו:
"אחר שמברך הגדול שמקרא את ההלל, מתחיל ואומר הללוי', וכל העם עונין הללוי', וחוזר ואומר הללו עבדי ה' וכל העם עונים הללוי', וחוזר ואומר הללו את שם ה', וכל העם עונין הללוי', וחוזר ואומר יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם וכל העם עונין הללוי', וכן על כל דבר, עד שנמצאו עונין בכל ההלל הללוי' מאה ושלש ועשרים פעמים, סימן להם שנותיו של אהרן".
יש להבין: ידוע, שספר "היד החזקה" של הרמב"ם הוא ספר של "הלכות הלכות"11, כלומר, הוא כולל רק עניני הלכה ולא דרשות או סיפור דברים, וכדברי היעב"ץ12: "ודברים שאין יוצא מהן דין מהדינים ולא מוסר והנהגה וידיעה הצריכה אין מדרכו ז"ל להטפל בהם בחיבור זה". ואם כך, לשם מה מציין הרמב"ם סימן זה?
בפשטות מטרת הסימן היא לסייע בזכירת פרט מסויים, ובענינינו – זכירת מספר הפעמים של עניית ההלל. ויש לומר, שזאת כאשר המספר אינו מספר נפוץ13. אך קשה לומר שהרמב"ם מביא זאת רק למטרה זו, כי אין דרכו של הרמב"ם לתת בספרו "היד החזקה" סימנים לזכירת מספרים שהוא מציין14.
ולכן סביר לומר, שגם הסימן הוא הלכה.
ויש לומר, שההסבר לכך הוא:
בהביאו את הסימן מתכוון הרמב"ם לרמוז למהותה של עניית הללוי'. שכל קכ"ג הפעמים שצריך לענות הללוי' מצטרפות יחד לדבר אחד, בדומה לשנותיו של אדם אחד15. ולכן, אם מחסירין עניית הללוי' פעם אחת, נפגמת "שלימות" הדבר. יש צורך דוקא במספר המלא של קכ"ג עניות,
הערות
- 9. וראה לקמן בפנים סעיף ז – טעם הדבר ע"ד הרמז.
- 10. פ"ג הי"ב.
- 11. לשון הרמב"ם בהקדמתו ל"יד".
- 12. בחידושים וביאורים לרמב"ם הל' ביהב"ח רפ"ד.
- 13. וע"ד שהביא בסוף הקדמתו הנ"ל סימן לרמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת (אבל ההקדמה אינה "הלכות הלכות" – ואדרבה). וכן בהל' סנה' ספי"ט (סימן למספר הלוקין).
- 14. להעיר מיד מלאכי (כללי הרמב"ם אות לד) שנקט הרמב"ם בכ"מ מנינא, שהוא סימן לזכירה (וראה אגרת תחה"מ להרמב"ם (ע' עד – בהוצאת קאפח): וסמכנום במספר .. מפני שחששתי שמא ישמיט אחד מן המעתיקים מן המספר ויאמר האומר לא הזכירה).
- 15. דמה שפירש מספרם (קכ"ג) מפני שעי"ז אפשר לברר באיזה מקומות צריכים לענות, מכיון שלא פירט הרמב"ם מי הן "כל דבר"; וע"י ה"סימן" אחד מדגיש שהם ענין אחד.
משנה תורה, הלכות בית הבחירה ד׳ - הטקסט מספריא
אבן היתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה שנאמר ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים ליי' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את י"י אלהיכם וגו' ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת ושמן המשחה וכל אלו לא חזרו בבית שני ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקדש ולא היו נשאלין בהן שנאמר עד עמוד כהן לאורים ותומים ולא היו עושין אותן אלא להשלים שמנה בגדים לכהן גדול כדי שלא יהא מחוסר בגדים:
בבית ראשון היה כותל מבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים עביו אמה וכיון שבנו הבית שני נסתפק להם אם עובי הכותל היה ממדת הקדש או ממדת קדש הקדשים לפיכך עשו קדש הקדשים עביו עשרים אמה תמימות ועשו הקדש ארבעים אמה תמימות והניחו אמה יתירה בין הקדש ובין קדש הקדשים ולא בנו כותל בבית שני אלא עשו שתי פרוכות אחת מצד קדש הקדשים ואחת מצד הקדש וביניהן אמה כנגד עובי הכותל שהיה בראשון אבל במקדש ראשון לא היתה שם אלא פרכת אחת בלבד שנאמר והבדילה הפרכת לכם וגו':
ההיכל שבנו בני גולה היה מאה אמה על מאה אמה על רום מאה וכן היתה מדת רומו בנו גובה שש אמות אטום סתום כמו יסוד לו ורום כותלי הבית ארבעים אמה ורום הכיור שבתקרה אמה ועל גביו גובה שתי אמות פנוי שיכנס בו הדלף והוא הנקרא בית דילפא ועובי התקרה שעל גבי בית דילפא אמה ומעזיבה גובה אמה ועלייה בנויה על גביו גובה כותליה ארבעים אמה ובגגה גובה אמה כיור ואמתים גובה בית דילפא ואמה תקרה ואמה מעזיבה וגובה המעקה שלש אמות וטס של ברזל כמו סייף גובהו אמה על גבי המעקה סביב כדי שלא ינוחו עליו העופות והוא הנקרא כלה עורב הרי הכל מאה אמה:
מן המערב למזרח מאה אמה וזהו חשבונן:ארבעה כתלים זה לפנים מזה וביניהן שלשה מקומות פנויין בין הכותל המערבי ובין הכותל שלפנים ממנו חמש אמות ובין כותל שני ושלישי שש אמות ובין כותל שלישי ורביעי שש אמות ואלו המדות הן של עובי הכותל עם המקום הפנוי שבין שני כותלים ואורך קדש הקדשים עשרים אמה ובין שתי הפרוכות המבדילות בינו ובין הקדש אמה ואורך הקדש ארבעים אמה ועובי הכותל המזרחי שבו השער שש אמות והאולם אחת עשרה אמה ועובי כותל האולם חמש אמות נמצא הכל מאה אמה:
מן הצפון לדרום מאה אמה עובי כותל האולם חמש אמות ומכותל אולם עד כותל הקדש עשר אמות וכותלי הקדש ששה כתלים זה לפנים מזה וביניהן חמשה מקומות פנויין בין כותל חיצון ובין השני חמש אמות ובין שני ושלישי שלש אמות וחמש בין שלישי ורביעי ובין רביעי וחמישי שש ובין חמישי וכותל הפנימי שש נמצא הכל ארבעים אמה מצד זה וארבעים אמה מצד שכנגדו ורוחב הבית מבפנים עשרים הרי מאה אמה:
הפשפש והוא שער הקטן ושני פישפשין היו להיכל מצדי השער הגדול שבאמצע אחד בצפון ואחד בדרום שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל השער הזה סגור יהיה לא יפתח ושבצפון בו נכנסין ומהלך בין שני הכתלים עד שמגיע למקום פתוח לקדש משמאלו ונכנס לתוך ההיכל ומהלך עד שער הגדול ופותחו:
השער הגדול היה רחבו עשר אמות וגובהו עשרים אמה וארבע דלתות היו לו שתים בפנים ושתים בחוץ החיצונות נפתחות לתוך הפתח לכסות עוביו של כותל והפנימיות נפתחות לתוך הבית לכסות אחורי הדלתות:
פתחו של אולם היה גבוה ארבעים אמה ורוחב עשרים ולא היה לו שערים וחמש מלתריות של מילא היו על גבי פתחו מלמעלה התחתונה עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה וכל אחת מחמשתן עודפת על שלמטה ממנה אמה מזה ואמה מזה נמצאת העליונה שלשים אמה ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת:
ההיכל היה בניינו רחב מלפניו וצר מאחוריו כמו ארי ויציעים היו מקיפין לבית כולו מסביב חוץ לכותל המסיבה ויציע התחתונה חמש ורובד על גבה שש ויציע אמצעית שש ורובד על גבה ז' והעליונה ז' שנאמר היציע התחתונה וגו' וכן היו השלש יציעים מקיפים לבית משלשה רוחותיו וכן סביב לכתלי האולם מלמטה עד למעלה כך היו אמה אחת חלק ורובד שלש אמות ואמה חלק ורובד שלש אמות עד למעלה ונמצאו הרובדין מוקפין לכתלים רוחב כל רובד שלש אמות עד למעלה ובין כל רובד ורובד אמה ורובד העליון היה רוחבו ארבע אמות:
כל אלו המקומות הפנויים שבין הכתלים הם הנקראים תאים נמצאו התאים המוקפין למקדש חמשה מן הצפון וחמשה מן הדרום ושלשה מן המערב ושלש דיוטות היו דיוטא על גבי דיוטא נמצאו ט"ו תאים בדרום חמשה ע"ג חמשה וחמשה על גביהן וכן בצפון חמשה עשר ושמונה תאים היו במערב שלשה על גבי שלשה ושנים על גביהן בדיוטא אחת הכל ל"ח תאים:
ג' פתחים היו לכל אחד ואחד מן התאים אחד לתא מן הימין ואחד לתא מן השמאל ואחד לתא שעל גביו ובקרן מזרחית צפונית בתא שבדיוטא האמצעית היו חמשה פתחים אחד לתא מימין ואחד לתא שעל גביו ואחד למסיבה ואחד לתא שיש בו הפשפש ואחד להיכל:
ומסיבה היתה עולה מקרן מזרחית צפונית לקרן צפונית מערבית שבה היו עולין לגגות התאים היה עולה במסיבה ופניו למערב הלך את כל פני הצפון עד שהוא מגיע למערב הגיע למערב הפך פניו לדרום הלך את כל פני המערב עד שהוא מגיע לדרום הגיע לדרום הפך פניו למזרח והיה מהלך לדרום עד שהוא מגיע לפתחה של עלייה שפתחה של עלייה היה פתוח לדרום:
ובפתחה של עלייה היו שתי כלונסות של ארז שבהן עולין לגגה של עלייה וראשי פספסין היו מבדילין בעלייה בין גג הקדש לגג קדש הקדשים ולולין היו פתוחין בעלייה לבית קדש הקדשים שבהן משלשלין את האומנין בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדש הקדשים ופעם אחת בשנה מפסח לפסח מלבנין את ההיכל:
משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם י״ט - הטקסט מספריא
כל לא תעשה שיש בו כרת ואין בו מיתת בית דין שלוקין עליהן אחד ועשרים ואלו הן:(א) הבא על אחותו, (ב) הבא על אחות אביו, (ג) הבא על אחות אמו, (ד) הבא על אחות אשתו, (ה) הבא על אשת אחיו, (ו) הבא על אשת אחי אביו, (ז) הבא על הנדה, (ח) האוכל חלב, (ט) האוכל דם, (י) האוכל חמץ בפסח, (יא) האוכל ביום הכפורים, (יב) העושה מלאכה ביוה"כ, (יג) האוכל הנותר, (יד) האוכל פיגול, (טו) הטמא שאכל בשר קודש, (טז) הטמא שנכנס לעזרה, (יז) השוחט קדשים בחוץ, (יח) המעלה קדשים בחוץ, (יט) המפטם את השמן, (כ) הסך בשמן המשחה, (כא) המפטם את הקטרת.
כל מחוייבין מיתה בידי שמים שהן בלא תעשה ויש בהן מעשה שלוקין עליהן שמונה עשר ואלו הן:(א) זר שאכל תרומה גדולה בין טהורה בין טמאה, (ב) זר שאכל תרומת מעשר, (ג) זר שאכל בכורים אחר שנכנסו לירושלים, (ד) זר שאכל חלה, (ה) האוכל טבל שלא הורם ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר, (ו) האוכל עיסה שלא הורמה חלתה, (ז) כהן טמא שאכל תרומה טהורה, (ח) כהן שנכנס לקדש הקדשים שלא לעבודה, (ט) כהן שיצא מן המקדש בשעת עבודה, (י) לוי שעבד בעבודת כהנים, (יא) זר ששמש במקדש, (יב) מחוסר בגדים הרי הוא כזר ולוקה אם עבד, (יג) כהן טמא ששמש, (יד) שתוי יין ששמש, (טו) טבול יום ששמש, (טז) מחוסר כפורים ששמש, (יז) פרוע ראש ששמש, (יח) קרוע בגדים ששמש.
אבל המשמש בלא קדוש ידים ורגלים אף על פי שהוא חייב מיתה אינו לוקה מפני שהיא מצות עשה וכן נביא שכבש נבואתו או שעבר על דברי עצמו והעובר על דברי נביא אע"פ ששלשתן במיתה אינו לוקה שהן באין מכלל עשה שנאמר אליו תשמעון ולאו הבא מכלל עשה הרי הוא כעשה ואין לוקין עליו:
כל לא תעשה שבתורה שאין בהן לא כרת ולא מיתת בית דין שלוקין עליהן קס"ח ואלו הן:(א) העושה אליל, (ב) העושה אליל לנוי, (ג) הפונה אל אלילים באחד מן המעשים, (ד) המקים מצבה, (ה) הנוטע אילן במקדש, (ו) הנותן אבן משכית, (ז) הנודר בשם ע"ז, (ח) הנשבע בשמה, (ט) הנהנה בה, (י) הבונה עיר הנדחת, (יא) הנהנה ממנה, (יב) העושה כחקות העכו"ם, (יג) הקוסם, (יד) המעונן, (טו) המנחש, (טז) החובר, (יז) הדורש אל המתים, (יח) המוחק שם וכיוצא בו כגון הורס אבן מן המזבח או שורף עץ מן המקדש, (יט) המכבה אש מן המזבח, (כ) העולה עליו במעלות, (כא) הנכנס לעזרה בבגדים טמאים, (כב) זב וכיוצא בו שנכנס להר הבית, (כג) המסיר בדי ארון, (כד) המזיח חשן מעל האפוד, (כה) הקורע פי המעיל, (כו) המקריב על מזבח הזהב, (כז) כהן שנכנס להיכל שלא בשעת העבודה, (כח) בעל מום שנכנס לשם, (כט) שתוי שנכנס לשם, (ל) בעל מום ששמש, (לא) ערל ששמש, (לב) כהן שעבד בעבודת הלוים, (לג) כהן שנכנס למקדש פרוע ראש, (לד) כהן שנכנס למקדש קרוע בגדים, (לה) המקדיש בעלי מומין, (לו) השוחטן, (לז) הזורק דמיהן, (לח) המקטיר אימוריהן, (לט) המקריב קרבנות עכו"ם בעלי מומין, (מ) המטיל מום בקדשים בזמן המקדש, (מא) העובד בקדשים, (מב) הגוזז אותן, (מג) המקטיר שאור או דבש, (מד) העושה שירי מנחות מחמץ, (מה) המקריב בלא מלח, (מו) המקריב אתנן או מחיר כלב, (מז) הנותן שמן על מנחת חוטא, (מח) הנותן עליה לבונה, (מט) הנותן שמן בקרבן סוטה, (נ) הנותן עליו לבונה, (נא) המבדיל בחטאת העוף, (נב) המימר בקדשי מזבח, (נג) האוכל בשר קודש שנטמא, (נד) האוכל מפסולי המוקדשין, (נה) כהן שאכל בשר קדשי קדשים חוץ לעזרה, (נו) זר שאכל בשר קדשי קדשים אחר מתן דמים, (נז) זר שאכל בשר בכור, (נח) כהנת שנשאת לזר שאוכלת חזה ושוק אפילו לאחר מיתת בעלה, (נט) חללה שאכלה תרומה, (ס) האוכל קדשים קלים חוץ לירושלים, (סא) האוכל קדשים קלים קודם זריקת דמים, (סב) האוכל בכור חוץ לירושלים, (סג) האוכל מעשר שני אחר שראה פני הבית חוץ לירושלים, (סד) כהן שאכל בכורים משנכנסו לירושלים קודם הנחה בעזרה, (סה) כהן שאכל בכורים חוץ לירושלים אחר שהניחו בעזרה, (סו) האוכל מעשר שני שנטמא בירושלים קודם שיפדה, (סז) טמא שאכל מעשר שני הטהור בירושלים, (סח) האוכל מעשר שני באנינות וכן כל הקדשים (סט) ערל שאכל בשר קודש או תרומות, (ע) האוכל ממנחת כהן וכן מכל דבר שהוא כליל לאשים, (עא) האוכל מבשר חטאות הנשרפות וכן מכל הטעון שריפה , (עב) השוחט פסח על החמץ, (עג) השובר בו עצם בין בראשון בין בשני, (עד) המוציא מבשרו חוץ לחבורתו, (עה) האוכל מבשרו חוץ מחבורתו, (עו) האוכל מבשרו נא או מבושל, (עז) הנהנה מן ההקדש במזיד, (עח) האוכל טבל שעדיין לא הופרש ממנו מעשר אפילו מעשר עני אף על פי שהורמו תרומותיו, (עט) האוכל מבשר נפש חיה שנגמר דינה לסקילה אף על פי שנשחטה, (פ) האוכל בהמה טמאה, (פא) האוכל עוף טמא, (פב) האוכל דג טמא, (פג) האוכל שרץ העוף, (פד) האוכל שרץ הארץ, (פה) האוכל שרץ המים, (פו) האוכל רמש האדמה אע"פ שאינו רבה, (פז) האוכל תולעים שבפירות אחר שפירשו, (פח) האוכל נבילה, (פט) האוכל טריפה, (צ) האוכל אבר מן החי, (צא) האוכל גיד הנשה, (צב) האוכל בשר בחלב, (צג) המבשל בשר בחלב, (צד) האוכל מתבואה חדשה קודם הבאת העומר, [המקריב מנחה מתבואה חדשה קודם הבאת שתי הלחם], (צה) האוכל ערלה, (צו) האוכל כלאי הכרם, (צז) האוכל תערובת חמץ בפסח, (צח) האוכל חמץ אחר חצות, (צט) המקיים חמץ ברשותו וכגון שחימץ עיסתו, (ק) השותה יין נסך, (קא) נזיר שאכל מגפן היין, (קב) נזיר שגילח, (קג) נזיר שנטמא למת, (קד) המגלח את הנתק, (קה) החותך סימני צרעת או שכוואן באש, (קו) העובד בנחל שנתערפה בו העגלה, (קז) הזורע ארץ ישראל בשביעית, (קח) הזומר את האילן בשביעית, (קט) הקוצר ספיח בלא שינוי, (קי) הבוצר בלא שינוי, (קיא) הזורע בשנת היובל, (קיב) הקוצר בה בלא שינוי, (קיג) הבוצר בה בלא שינוי, (קיד) המכלה פאת שדה ולא נתנה לעני, (קטו) המעולל כרמו ולא נתנה לעני, (קטז) המלקט לקט ולא נתנו לעני, (קיז) פרט כרמו ולא נתנו לעני, (קיח) הלוקח עומר השכחה ולא נתנו לעני, (קיט) הלוקח אם על בנים ולא שלח האם, (קכ) הזורע כלאים בארץ בזרעים, (קכא) הזורע כלאי הכרם בארץ, (קכב) המרכיב אילנות כלאים בכ"מ, (קכג) המרביע בהמה כלאים בכל מקום, (קכד) המנהיג בכלאים בכ"מ, (קכה) החוסם בהמה בעת מלאכה בכל מקום, (קכו) השוחט אותו ואת בנו בכ"מ, (קכז) הממשכן חבירו בידו ולא החזיר לוה עבוט, (קכח) החובל אלמנה ולא החזיר המשכון, (קכט) החובל כלים שעושין בהן אוכל נפש, (קל) עד זומם שאין בו תשלומין, (קלא) המכה חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה, (קלב) בן סורר ומורה בעדות ראשונה, (קלג) המוציא שם רע שנמצא דברו שקר, (קלד) המקלל את חבירו בשם, (קלה) הנשבע לשקר, (קלו) הנשבע לשוא, (קלז) המחלל נדרו, (קלח) היוצא חוץ לתחום בשבת, (קלט) העושה מלאכה ביום טוב, (קמ) המקיף פאת הראש, (קמא) המקיף פאת זקן, (קמב) השורט על מת, (קמג) הקורח ראשו על המת, (קמד) הכותב כתובת קעקע, (קמה) הלובש שעטנז, (קמו) הקוצץ אילני מאכל דרך השחתה, (קמז) איש שלבש מלבוש אשה, (קמח) אשה שלבשה מלבוש איש, (קמט) כהן שנטמא למת, (קנ) כהן שקדש אשה זונה ובעלה, (קנא) כהן שקדש גרושה ובעלה, (קנב) כהן שקדש חללה ובעלה, (קנג) כהן גדול שבעל אלמנה אף על פי שלא קדשה, (קנד) המחזיר גרושתו אחר שנתקדשה, (קנה) הנושא זקוקה ליבם, (קנו) הבא על הקדשה, (קנז) ממזר שנשא בת ישראל ובעל, (קנח) פצוע דכא שנשא בת ישראל ובעל, (קנט) המסרס איש וכן שאר זכרי בהמה חיה ועוף, (קס) אונס שגירש אנוסתו ולא החזירה, (קסא) המוציא שם רע שגירש אשתו ולא החזירה, (קסב) הקרב אל העריות בדרך מדרכי הזנות אע"פ שלא גילה ערוה וזהו החשוד על העריות, (קסג) המתחתן בעכו"ם, (קסד) גר עמוני שנשא בת ישראל ובעל, (קסה) גר מואבי שנשא בת ישראל ובעל, (קסו) מלך שהרבה נשים, (קסז) מלך שהרבה סוסים, (קסח) מלך שהרבה כסף וזהב.נמצאו כל הלוקים ר"ז וסימן להם ילקו זרים.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

