230

אהרן, – מובא בספר "היד החזקה" של הרמב"ם, בהלכות אמירת הלל, המופיעות⁹ בהלכות חנוכה¹⁰, בדבריו אודות מנהג אמירת ההלל "בימי חכמים הראשונים", ואלה דבריו:

"אחר שמברך הגדול שמקרא את ההלל, מתחיל ואומר הללוי', וכל העם עונין הללוי', וחוזר ואומר הללו עבדי ה' וכל העם עונים הללוי', וחוזר ואומר הללו את שם ה', וכל העם עונין הללוי', וחוזר ואומר יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם וכל העם עונין הללוי', וכן על כל דבר, עד שנמצאו עונין בכל ההלל הללוי' מאה ושלש ועשרים פעמים, סימן להם שנותיו של אהרן".

יש להבין: ידוע, שספר "היד החזקה" של הרמב"ם הוא ספר של "הלכות הלכות"¹¹, כלומר, הוא כולל רק עניני הלכה ולא דרשות או סיפור דברים, וכדברי היעב"ץ¹²: "ודברים שאין יוצא מהן דין מהדינים ולא מוסר והנהגה וידיעה הצריכה אין מדרכו ז"ל להטפל בהם בחיבור זה". ואם כך, לשם מה מציין הרמב"ם סימן זה?

בפשטות מטרת הסימן היא לסייע בזכירת פרט מסויים, ובענינינו – זכירת מספר הפעמים של עניית ההלל. ויש לומר, שזאת כאשר המספר אינו מספר נפוץ¹³. אך קשה לומר שהרמב"ם מביא זאת רק למטרה זו, כי אין דרכו של הרמב"ם לתת בספרו "היד החזקה" סימנים לזכירת מספרים שהוא מציין¹⁴.

ולכן סביר לומר, שגם הסימן הוא הלכה.

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

בהביאו את הסימן מתכוון הרמב"ם לרמוז למהותה של עניית הללוי'. שכל קכ"ג הפעמים שצריך לענות הללוי' מצטרפות יחד לדבר אחד, בדומה לשנותיו של אדם אחד¹⁵. ולכן, אם מחסירין עניית הללוי' פעם אחת, נפגמת "שלימות" הדבר. יש צורך דוקא במספר המלא של קכ"ג עניות,