218

על פי זה נמצא, כי בשעה שישנו חסרון בצרכי הגוף ובמילא – בגוף, יש בכך צער כביכול עבור בעל־הבית (האמתי) של הגוף, הקדוש־ברוך־הוא. ולכן אין זו סתירה שיהודי מתפלל שהקדוש־ברוך־הוא ימלא את החסרון בצרכי הגוף, וביחד עם זאת "כוונתו שלא יחסר הדבר לעילא" – כי כוונתו בתפילה שצרכי הגוף יתמלאו (אינה בכדי שהוא (האדם) לא יהיה חסר, אלא) בכדי שבקניניו של הקדוש־ברוך־הוא לא יהיה חסרון.

ז. הביאור חייב לעלות

בקנה אחד עם פירושן הפשוט של המילים בתפילה

אך ביאור זה אינו מספיק, כי

[נוסף לזה שמלשון המגיד משמע שמדובר אודות ה"כובד" והחסרון ב"רישא דכל רישין" עצמו, ולא בקנינו של הקדוש־ברוך־הוא];

כבר דובר כמה פעמים, כי מכיון שחלק הנגלה בתורה וחלק הנסתר בתורה הינן תורה אחת – בלשון הזהר⁴⁹: נשמתא דאורייתא וגופא דאורייתא (=נשמת התורה וגוף התורה) – לא יתכן שתחול ביניהן סתירה,

אך בעניננו עולה לכאורה, כי תוכן ענין התפילה כפי שהוא מבואר בנגלה – הפוך מתוכנו על פי תורת המגיד הנ"ל: הגדרת מצות עשה של תפילה על פי נגלה היא⁵⁰, שכאשר האדם מרגיש שחסר לו משהו עליו להתפלל לקדוש־ברוך־הוא שימלא את חסרונו. ולפי זה, אחד הנמצא בדרגא שאכפת לו רק, או על כל פנים בעיקר – מחסרונו שלו ומצרכיו הגשמיים שלו, ואינו מרגיש באותה שעה שגופו הוא קנינו של הקדוש־ברוך־הוא – הרי מצות עשה החלה עליו היא: להתפלל על החסרון שלו;

ויתרה מזה – זהו פירוש המילות בתפילה, שפירוש המילות הוא עיקר בתפילה – והפירוש הוא כפשוטו, כמפורש במפרשי התפילות⁵¹.

ואפילו במפרשי התפילות על פי כוונות האריז"ל וכו' – מודגש על אתר כי אלו: כוונות, רמזים, סודות וכו'.

אך לפי תורת המגיד הנ"ל במאמר רז"ל "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" נמצא – כי כל ענין התפילה צריך להיות רק כדי "שלא יחסר הדבר לעילא חס ושלום"⁵².

חייבים איפוא לומר, כי אפילו יהודי כזה החושב בשעת מעשה רק אודות