שיחה ד
295שיחה ד
בס"ד. מוצאי ש"פ לך לך - בחדרו - היתשל"ת
ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך,
וידוע' שיש בזה ב' פירושים. פירוש הא' שההליכה (דלך לך) היא מלמעלמ"ט. וכמבואר בתו"א: שאברם הוא אב רם, שכל הנעלם מכל רעיון [שהוא למעלה גם מבחי' חכמה. כי חכמה (עם היותה ראשית כל הכחות פנימיים) היא בחי" גילוי. משא"כ אב רם הוא שכל הנעלם מכל רעיון. וכמבואר בהגהות וביאורי הצ"צ" לתו"א שם: פרטי הדרגות שבזה]. ואמר ה' אל אברם לך לך מארצך גו' שיצא אורו הנעלם לגילוי ויומשך מלמעלה למטה עד אל הארץ, בחי' מלכות. ומוסיף ,אשר אראך", ובזה ב' פירושים. א' (כפשוטו) שאראך קאי על הארץ, בחי' מלכות, שהמלכות היא בחי' עלמא דאתגליא לכן אומר עלי' אשר אראך *. ופירוש ב' שאראך קאי על אברם (בחי' שכל הנעלם מכל רעיון) -- ,אראה ואגלה אותך בעצמך": (,במהותך ועצמותך")). והיינו, דהגם שספירת המלכות עלמא דאתגליא (ובפרט כמו שנמשכת בבי"ע ') היא קצה הכי תחתון, ושכל הנעלם מכל רעיון (שהוא נעלם גם מרעיון העליון) הוא קצה הכי עליון, אעפ"כ, ע"י הירידה וההמשכה (דאברם, שכל הנעלם מכל רעיון) אל הארץ אשר אראך (כפירוש הא'), לבחי' מלכות עלמא דאתגליא (קצה התחתוןז), עי"ז יתראה ויתגלה אמיתית ענינו (מהותו ועצמותו) של אברם (כפירוש הב'), שנעשה עילוי (גם) בבחי" שכל הנעלם מכל רעיון (קצה הכי
עליון), כמובן מהמבואר בתו"א שם .
ב) ועד" הוא גם בענין ירידת הנשמה בגוף', שהעלי' הנעשית בהנשמה ע"י ירידתה למטה [שנעשית בבחינת מהלךפי, ענין ,לך לך"יי], היא 296גם בהדרגות הכי נעלות שבה, ואפילו בבחינת יחידה. דהגם דזה שנקראת יחידה הוא להיותה ,מקבלת מיחיד"" [שלכן*' אין שייך שתהי' כנגדה בלעו"ז, בבואה דבבואה לית להו"], מ"מ, ע'י שהנשמה יורדת למטה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא**, נעשה עלי' גם בבחינת יחידה שבה. כמבואר בכמה דרושיםי שע"י עבודת הנשמה בירידתה למטה דוקא נעשה על" (ועלי' שלא בערך) גם בשרש ועצם הנשמה שלמעלה. וכמובן גם מהמבואר בכמה שיחות* (בענין עלי' לתורה), שהעלי' היא בכל חמש הבחינות שבנשמה נפש רוח נשמה חי" יחידה, שהם ג' הבחינות תחתיים שניים ושלישיים!י דתיבת נח. וע"פ משנת"ל*י (ע"פ תורת הבעש"ט*' עה"פ': בא גוי אל התיבה) שענין תיבת נח הוא ,הוראה בסדר עבודה"" לכאו"א מישראל (ובפרט לאחרי חודש תשרי שאז מתחיל סדר העבודה ד,ויעקב הלך לדרכו*:י. שהגם שהוא הולך לדרכו (גם) בעניני הרשות ובעובדין דחול, ועד לבחי' מים רבים שהם כל טרדות הפרנסה כו'", מ"מ ע"י שמכניס את עצמו בהתיבות דתפלה ותורה הנה לא זו בלבד שהוא ,ניצל מהשטף דמבול"ת אלא יתירה מזו שע'י המים נעשה ותרם התיבה" ועד שנעשה ותנח התיבה"], מובן מזה, שעליית הנשמה שנעשה ע'י ירידתה למטה והתלבשותה במים רבים הוא בכל ג' הבחינות (דתיבת נח) תחתיים שניים ושלישיים, שענינם בנפש האדם הוא נר"נ חי' יחידה*. בדוגמת המבואר לעיל (סעיף אי) 297שע"י הליכת וירידת אברם אל הארץ בח" מלכות, שהתכלית (דירידה זו)
הוא להיות גילוי בבי"ע: [וכידוע*, שהליכת אברם אל הארץ ה" בכדי
להמשיך בבי"ע עד בעוה"ז הגשמי, שעי*ז עשה הכנה לההמשכה שע"י מעשה
המצוות בגשמיות לאחרי מ"ת] נעשה עילוי גם בבחי' שכל הנעלם מכל רעיוז.
ג) ופירוש הבי בלך לך גו' אל הארץ הוא (כפשטות הכתוב") שהליכה זו
היא מלמטה למעלה, ההליכה מארצך וממולדתך ומבית אביך שהוא (כפשטות הכתוב) ארצו וגו' של תרח [היפך ענין הטהרה"], דרגא הכי תחתונה, ומשם ילך ויעלה מלמטלמ"ע עד אל הארץ אשר אראך שקאי (כנ"ל ס"א) על בחי' המלכות, ועד לבחי' ויבן שם מזבח להוי' הנראה אליו': (שהוא למעלה מבחי' מלכות), ועד אשר ויבן שם מזבח להוי' סתם?, בח" הו" דלעילא, הוי' הנעלם, שלמעלה מהו" (דלתתא) הנראה". ועד"ז הוא גם בהעבודה ד,ויעקב הלך לדרכו" שבכאו"א שלאחרי חודש תשרי, שהליכה זו היא (לא רק באופן דמלמעלמ"ט, שהולך לדרכו מהמועדים דחודש תשרי לדרכו בעניני הרשות ועובדין דחול במשך כל השנה, אלא) גם באופן דמלמטלמ"ע, מתחיל מכח המעשה שלו, ובכח המעשה גופא כמו שהוא בהעקב שבו, דרגא היותר תחתונה שבגוף האדם [ועד שהוא ענין דהיפך החיים*, בדוגמת המובא לעיל בנוגע לתרח שהוא היפך הטהרה], ומשם מתחיל הליכתו מלמטלמ"ע, שפועל גם בהעקב שלו ער זאֶָל דערהערן אלקות [וכמ"ש באברהם עקב אשר שמע אברהם בקולי" שגם העקב שלו האַט 298= דערהערט*. וע'י שהי' זה אצל אברהם אבינו, ניתן הכח על זה לכאו"א מישראל (בדוגמת האהבה מסותרת שבכאו"א מישראל שהיא בירושה לנו מאבותינוזי, ובפרט מאברהם אבינו*)], ומזה נמשך (באופן דהילוך מלמטלמ"ע) השמיעה (דער דערהער) באלקות בכל הכחות, עד לכת השכל שבראש, שתהי' בהם השמיעה למעלה ממדידה והגבלה דשכל.
וגם ענין זה ד,ויעקב הלך לדרכו" (הליכה מלמטלמ"ע) מתחיל לאחרי חודש
תשרי. דהנה העבודה דשמע"צ ושמח"ת (סיום המועדים דחודש תשרי) היא ב(שמחה ו)ריקודים, שענין הריקודים הוא (בעיקר ומתחיל) בהרגלים, ובהם גופא בהעקב שבהם. וע"י שהעקבים מתנשאים (הויבן זיך) ומרקדים, הם מנשאים גם את הראש (וכח השכל שבו)", שגם הוא מרקד בשמחה גדולה למעלה ממדידה והגבלה. ומזה נמשך כח על העבודה דויעקב הלך, לדרכו (הליכה מלמטלמ"ע) במשך כל השנה, מתחיל מכח המעשה כמו שהוא בהעקב [כולל הענינים שאדם דש בעקביו", היינו ענינים אשר (מצד איזה סיבה שתהיי) אין לו חיות בהם (בדוגמת העקב כפשוטו שהו"ע דהיפך החיים)], ומזה ממשיך (באופן דהילוך מלמטלמ"ע) גם לכח השכל שבראש,
ד) ושנ' פירושים הנ"ל בלך לך מארצך גו' הם בהתאם לשני הפירושים
ב,בעבר הנהר ישבו אבותיכם"". הפירוש [שבפנימיות התורה*] שעבר הנהר הוא הבחתי" שלמעלה (גם) מבחי" ונהר יוצא מעדן" (בינה דאצילות) ופירוש בעבר הנהר ישבו אבותיכם גו' הוא ששרש האבות הוא מעבר הנהר שלמעלה מאצילות ומשם נמשכו למטה (בעבר השני של הנהר, היינו) בז"א דאצילות, ועד ש,ואולך אותו בכל ארץ כנען"* הירידה וההמשכה בבחינת המלכות (כנ"ל סעיף א' שארץ ישראל קאי על מלכות) - ההליכה מארצך גו', שקאי על עבר הנהר, אל הארץ אשר אראך, הוא הליכה מלמעלה למטה5. והפירוש (כמו שהוא בפשטות) שעבר הנהר הוא מקומו 299של תרח, ומ"ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם גו' הוא לגריעותא [כדמוכח
ממרז"ל* מתחיל בגנות כו' מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו כו' שנאמר
בעבר הנהר ישבו אבותיכם גוי] -- ההליכה מארצך גו' (עבר הנהר) אל הארץ אשר אראך, הילוך ועלי' מלמטלמ"עי* (כנ"ל סעיף ג').
ה) והנה הגם שב' פירושים הנ"ל ב,לך לך" הם שני פירושים שונים
והפכיים, מ"מ, מכיון שב' הפירושים הם באותה התיבה (תיבת לך), מוכח מזה", שענין ,לך לך"* [וההוראה לכאו"א מישראל שבפרשה זו] כולל ב' האופנים יחד, הילוך מלמעלמ"ט והילוך מלמטלמ"ע. ובדוגמת ,והתהלכתי בתוככם"* ש,והתהלכתי" (לשון רבים) כולל* ב' בחינות הילוך הנ"ל:*. וכ"ה גם בענין ואולך אתכם קוממיות:י, ש,קוממיות* (לשון רבים") מורה על ב' קומות* [קומה דאו"י וקומה דאו"ח, שהם דוגמת ב' בחינות הילוך הנ"ל"],
הכוונה בזה היא ש,קוממיות" כולל ב' הקומות יחד.
ויש לקשר זה עם שנה זו (ביחוד), שהיא שנת העיבור, ויתירה מזו שהיא
שנת העיבור דסיום מחזור קטן, שבה נעשה ההתאמה דשנת החמה עם שנת הלבנה (בתכלית השלימות)*. דהנה שמש הוא בחי' משפיע -- דוגמת ענין ההילוך מלמעלמ"ט, ולבנה (דלית לה מגרמה כלום") הוא בחי' מקבל -- דוגמת ענין ההילוך מלמטלמ"ע. ועניו שנת העיבור (ובפרט שנת העיבור דסיום מחזור קטן) הוא צירוף וחיבור ב' העבודות [העבודה דשמש (בת" 300משפיע, הילוך מלמעלמ"ט, שבכללות הוא* עבודת הצדיקים), והעבודה
דלבנה (בחי' מקבל, הילוך מלמטלמ"ע, שבכללות הוא*" עבודת הבעלי
תשובה)], שייעשו ענין אחד (שנה תמימה), כמשנ"ת לעיל" בארוכה.
וכמ"ש* ועינינו מאירות כשמש וכירח, שהכוונה בזה היא [לא רק שיהיו בי
המעלות, המעלה דשמש והמעלה דירח אלא גם] שב' הענינים (והמעלות) יהיו כאחד.
ועני[ זה [צירוף ואיחוד ב' ענינים הנ"ל] הוא הכנה וכלי [ובאופז דאבר,
שהוא לא רק מקבל אלא גם ממשיך"] להמשכת אוא"ס שלמעלה מגדר ,מעלה ומטה". [וע"ד הידוע> שלאחרי השלימות דאתערותא דלתתא (בחי' לבנה) וגילוי אתערותא דלעילא (בחי' שמש) (הנמשכת ע"י אתערותא דלתתא) נמשך אח"כ בחי' אתעדל"ע ממקום שאין אתעדל"ת מגעת שם כלל]. ששלימות העבודה [בצירוף ב' ענינים הנ"ל, שנה תמימה] הוא האתר שלים, שהוא כלי להשראת אוא"ס, דקוב"ה שריא באתר שלים9. ועד שעי"ז נעשה המשכת העצמות שהוא אמיתית ותכלית השלימות. ונעשים ישראל וקוב"ה (ע"י אורייתא) כולא חד*, ובאופן שאין שייך לחלק ביניהם, מכיון שתורת
אמת מעידה שהם חד.
->:--=₪>0<פיי-- -.<...
301מוצ"ש לך לך, תשל"ח
שיחת מוצאי ש"פ לך לך - בחדרו - היתשל"ה.
30212 לקוטי 303דער ענין ההליכה קען זיין בנוגע צו בלויז איין כח [בנוגע צו כח המעשה (כח הכי תחתון) וכו' -- ביז בנוגע צו כח 30434 לקוטי 305,מולדתך" (מדות 5), סיי בנוגע צו ,בית אביך" (מוחין '), 3066 לקוטי 307(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
308308 לקוטי
יג. מאמר ד"ה ויאמר גו' לך לך.
309(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
3101 לקוטי 311(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
31212 לקוטי 313(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
314164 לקוטי
הערות
עמוד 295
- 1. תו*ח לך לך פט, ב. אוה"ת שם (כרך ו') תתרעט, ב.
- 2. 2/ ר"פ לך לך. וראה גם תו"ח שם (פ, א). אוה"ת שם תתרעב, א ואילך.
- 3. ) אוה"ת לך לך (כרך ד') תרפה, א. וראה גם תו"ח שם.
- 64. כ"מ בתו"ח שם (תחילת סעיף ב'). ושם פא, רע'א -- באו"א קצת.
- 65. תו"א יא, ב. תו"ח שם פא, רע*א. אוה"ת שם (כרך ו') תתרעג, א.
- 66. תו*ח שם. ובאוה"ת שם: בעצמך ומהותך.
- 7. ראה לקמן סוס"ב.
- 8. ראה תו"א שם יא, ב ואילך (ובתו"ח שם פא, סע"א ואילך. אוה"ת שם תתרעג, ב), שהירידה דבחי" אברם למטה היא ע"י (גילוי) בחינה שלמעלה מבחי' אברם. ובאוה"ת שם (כרך ד') תרפז, א בשוה*ג, שהיא ירידה צורך עלי.
- 09. ראה אוה"ת שם תרפח, סע"א, שענין לך לך ,קאי על ירידת הנשמה בגוף".
- 0. ראה בהמצויין לעיל ע' 280 הערה 50. ובכ*מ.
- 11. ראה אוה"ת שם תרעט, א: ,לך לך, שיהי' בבחי' מהלך ולא בבחי' עומדי. ושם ע*ב: שזהו .עיקוה פי" לך לך".
עמוד 296
- 2. לקו"ת ראה כה, א.
- 2. *2ן) ראה ד"ה צהר תעשה תש"ז פ"ל (ע' 187). וראה גם ד'ה ועשית ציץ עת"ר (ע' קס).
- 3. גיטין סו, א. לקו"ת תצא לז, ג. דיה ועשית ציץ שם. צהר תעשה שם.
- 4. לשון הגמרא -- חגיגה ה, ב.
- 5. ד"ה זה היום תש"ט ספ"ב ואילך. וראה הביאור בזה לקו"ש ח'ג ע' 846.
- 6. לקוד כה, ב ואילך. סה"ש תשזב ע' 75
- 7. נח ו, טז. וראה לקמן הערה 26.
- 8. לעיל ע' 28677.
- 9. הובאה בד"ה צהר תעשה תרצ"ה בתחלתו ובכ"מ (ראה הוספות לכש"ט (הוצאת קה"ת) סי י)
- 0. נה א.
- 21. לשון כ"ק מו"ח אדמו"ר בד'ה צהר תעשה שם.
- 2. ראה בארוכה לעיל ע' 269, וע' 282.
- 3. ראה ד"ה מים רבים סעיף ו' (לעיל ע' 280).
- 4. (נח ז, יז) תו*א ט, סע"א.
- 5. נח ח, ד. וראה אוה"ת נח ע, א. (כרך ג') תרמג, ב ואילך.
- 6. ראה אוה"ת שם תרכז, א (מרמ"ז), שג' הבחינות תחתיים שניים ושלישיים הם בי*ע אצילות
עמוד 297
- 1. וא"ק. וידוע (שע'ק להרח'ו ח"ג פ"ב. ע"ח שער דרושי אבי"ע פ"ג -- הובא בהמשך תרס"ו ע' רל. דיה ויהי אומן עטר"ת פ"א. ובכ"מ) שנר"ן הם מבילק, חי' מאצי', ויחידה מא"ק.
- 2. וזהו גם הכוונה במ"ש בלקו"ד שם, שחמשה השמות נרנח"י הם תחתיים שניים שלישיים רביעיים וחמשיים שהם ד' עולמות אבי"ק ועולמות הא*ס שלמעלה מאצילות, שמונה העולמות בי"ע לג' בחינות -- כהפי' (אוה"ת שם, משל"ה), שתחתיים שניים ושלישיים הם בי"ע (ועפ"ז יש ,רביעיים וחמישיים" -- ובדוגמת ה' שמות דנשמה).
- 7. תו"א ריש פרשתנו (וראה הגהות הצ"צ לשם אוה"ת פרשתנו כרך ג תרפה, ב. תרפט, ב).
- 8. תו"ח שם פג, ד ואילך. אוה"ת שם (כרך ו') תתרעה, סע"א ואילך. וראה גם תו"א יא, סעיג.
- 9. וכיה בל"ת להאריז'ל -- מובא במקומות שבהערה 1.
- 0. ראה במדב"ר רפי"ט: מי יתן טהור מטמא .. כגון אברהם מתרח.
- 31. פרשתנו יב, ז.
- 2. שם, ח.
- 3. אוה"ת פרשתנו (כרך ד') תרפד, ב. תרפז, ב. תרפט, סע"א. דיה בחודש השלישי תש"ב.
- 4. אדר'"נ ספל"א.
- 5. תולדות כו, ה.
עמוד 298
- 6. סה"מ תש"ח ס"ע 253. התמים ח"ו ע' נב.
- 7. תניא פי*ח.
- 8. תו"ח שמות תקלז, סע"ב. וראה גם לקו"ת סוכות עח, ד. שמע"צ פט, ב.
- 9. ראה גם לעיל ע' 267 ואילך.
- 0. רש"י ר"פ עקב.
- 41. יהושע כד, ב. ובאוה"ת פרשתנו שם תרפב, ב הובאו ב' הפירושים דלקמן.
- 2. תו"א כה, א. עה, ד. דרמ"צ פב, ב. ובכ"מ.
- 3. בראשית ב, יו"ד.
- 4. יהושע שם, ג.
- 5. ראה גם אוה"ת שם תרצ, ב.
עמוד 299
- 6. פסחים קטז, א.
- 7. ראה גם אוה"ת שם תרצא, ב.
- 8. ראה לקו"ש כרך ג' ע' 782 (הראי' לזה מ,שעטנז").
- 9. בחוקותי כו, *ב.
- 0. ובנוגע ל,והתהלכתי" -- פשוט שכולל ב' הבחינות, מכיון (שאין זה שני פירושים כ"א) שפירוש ,והתהלכתי* הוא ב' אופני הילוך. ועד"ז הוא גם בנוגע ל,קוממיות* (דלקמן בפנים).
- 1. דרושי ד"ה והתהלכתי -- אוה"ת ויקרא (כרך ב') ע' תרמ ואילך. לקו"ת ראה כו, א. אמ*ב שער הק"ש פפ"ז. ספפ"ח ואילך.
- 2. בחוקותי כו, יג.
- 3. ראה חדא"ג מהרש"א לב"ב שבהערה הבאה,
- 4. ב"ב עה, א. סנהדרין ק, א.
- 5. אמ"ב שם פפ"ט. אוה"ת שם ע' תרנג. תערב-ג.
- 11. >) ראה בארוכה במכתב דוא"ו תשרי תשל"ח *. וש"נ.
- 7. זת"ב קמה, ב. ועוד.
- 13. *) לקו"ש חי"ד ע' 477 ואילך. המו"ל.
עמוד 300
- 8. ראה לעיל ע' 288 הערה *65.
- 9. לעיל ע' 287-8.
- 0. נוסח התפלה דשבת (נשמת). וראה בהמצויין לעיל ע' 290 הערה 83.
- 1. תו"א קיד, ב. לקוית ראה כב, סע'ד. דיה אדון עולם תש"ג פ"ה. ובכ"מ.
- 2. לקו"ת שה"ש כד, סע"א ואילך.
- 3. זח"ג צ, ב.
- 4. ראה זהר שם עג, א.
עמוד 301
- 1. שיחות 21
- 2. ) ראה גם לעיל ע' 285 ובהנסמן שם.
- 2. שעהיוה'א פ'א. 7
- 3. סה"ש תש"ב ע' 29 ואילך.
- 4. כשמו: ,מוצאי שבת פ' לךְ* -- ומלוה (הולך ביחד עם) השבת דפי לך.
- 5. ראה בארוכה לעיל ע' 270-1.
- 6. ברכות כח, א. וש"ג. 1 לעיל ע' 266-9. ע' 281-2.
עמוד 302
- 68. וגם מצד זה, ההליכה ,לדרכו* היא בכל הענינים בשוה.
- 9. לעיל ע' 269770.
- 0. לקו"ת בלק ע, רע*ג. המשך תרסלו ע' רכה, שח. ובכ"מ. \
- 1. ראה ד"ה בראשית ברא סעיף ה' (לעיל ע' 26475).
- 2. לשון הכתוב -- ישעיי מד, ב. ירמ" ל, יו"ד. ועוד.
- 3. לקו"ת שם עב, ב -- הובא (גם) בדיה הנ"ל שם.
עמוד 303
- 4. תנחומא ויגש ו.
- 5. לקו"ת ויקרא א, ג (בנוגע לנש"י). ובתנחומא שם (הובא בלקו"ת שם ב, א) -- בנוגע למצוות.
- 6. בהבא לקמן -- ראה בארוכה לקח טוב (למהר"י ענגיל) כלל א. ובהמצויין שם (וראה לקו"ש ח"ח ע' 367 הע' 24, שמשו"ע אדה*ז סרס"ג סכ"ה בקו"א משמע כאופן הג').
- 4. ענינגם של ג' מדריגות אלו בעבודת האדם -- ראה לקו"ש ח"ט ע' 323 ואילך. חי"ב ע' 148.
- 5. 7]) כדמוכח גם מזה שיחס השליח להמשלח (גם לפי אופן הג' שהשליח עצמו הוא המשלח) -- הוא
- 6. רק בנוגע לענין השליחות, ולא בנוגע לשאר עניניו*. ודלא כעבד, שכל ,מה שקנה עבד קנה רבו", כדלקמן בפנים.
- 8. ראה בארוכה המשך תרס"ו ע' שכו-שכז.
- 9. פסחים פח, ב. קידושין כג, ב.
- 0. ראה רשב"א לקידושין שם.
- 1. המשך הנ"ל ע' שכא-שכב.
- 11. *) ולהעיר דגם לדעת ר' שילא ד.איץ שליח נעשה עד (לפי ד)הוה ליי כגופיי" (קידושין מג, א); לפי דס"ל (כאופן הג') .דהשליח נחשב כגוף המשלח וא*כ הוא עצמו הבעלים ואין יכול להעשות עד" (לקח טוב שם ס"א) יכול הוא להעיד להמשלח בעניניס שאינם שייכים לשליחותו.
עמוד 304
- 2. משא"כ ב,ויעקב הלך לדרכו* -- רק משמע כן (שההליכה צריכה להיות בכל עניניו) מעניו .ויעקב הלך לדרכו (כנ"ל ס"ד), אבל אין זה מודגש בגילוי,
- 2. שיחות
- 3. אורחות צדיקים שער יז
- 4. ורק מצד זה ש,כל המדות כלולות זו מזו", הי' בו גם מדת הגבורה (אגה"ק סי"ג. ובכ"מ).
- 5. ראה תו"א יב, א [ובהגהות הצ"צ לשם - אוה"ת לך לך (כ"ד) תרצג, א]. אוה*ת וירא צ, ב. צג, ב.
- 6. באוה"ת לך לך שם ובאוה"ת וירא צג, ב, שהבליג דחסדו של אברהם היא למעלה גם מהמדידה והגבלה דחסד דאצילות.
- 7. שבת קכז, א. רמב"ם הל' אבל פי"ד ה"ב.
- 8. תניא פמ"א (נז, ב).
- 9. והכנסת אורחים דכל אחד גדולה מהקבלת פני שכינה (אף שהחסד הוא מוגבל) - לפי ,שלמדין" זה מאברהם אבינו (כבפנים), שממנו נמשך הכח בכל אחד מישראל, שבעשיית החסד שלו
עמוד 305
- 1. יהי" מעין הענינים (והמעלות) שבעשיית החסד דאברהם.
- 2. ועפ"ז יומתק: (א) מ"ש הרמב"ם שם ,שנאמר וירא והנה שלשה אנשים" (אף שבכלל אין דרכו להביא המקורות של ההלכות). (ב) מה שמקדים ,והוא החק שחקקו אברהם אבינו כו'". (וראה לקו"ש ח*ג ע' 765 ואילך הביאור בדברי הרמב*ם שם באופן אחר).
- 0. ראה ד"ה אשר ברא תרפ"ט ס"ד וה'. דיה כל הנהנה תרפ"ט ס"י. וראה אוה"ת וירא (צ, ב), שמקשר הנדיבות דאברהם אבינו בממונו בגופו ובנפשו, עם זה שהחסד דאברהם ה" בלי גבול.
- 31. ראה סד"ה לך לך תש"ה.
- 5. שיחות 155
- 2. פרש"י ריש פרשתנו.
- 3. ראה אוה"ת לך לך (כ"ד) תרפ, סע"ב. המשך תרס"ו ע' סז, שצז. דיה לך לך תש"ב. תש"ה. ובכ"מ.
עמוד 306
- 4. המשך תרס"ו ס"ע שכה ואילך.
- 5. קהלת יב, ז. לקו"ת ר"פ האזיגו.
- 6. ראה בארוכה ד*ה מים רבים ס"ד (לעיל עי 9),
- 4. שיחות
- 7. יט, סע"ב ואילך. דרך חיים פא, סע"א ואילך.
- 8. על" ית, א
- 9. ולא כגבאי צדקה סתם (ראה ב"ב י, ע*ב ושם יא, א).
- 0. לשון הכתוב -- מלאכי ג, יח.
עמוד 307
- 41. תניא פט"ו. -- ע"פ המבואר בכ"מ (תו"א פט, ג. קיד, ד. ועוד) דיש מעלה באתכפיא לגבי אתהפכא -- ה"ז גם מעלת עובד אלקים לגבי ,עבד ה'", צדיק.
- 2. תו"א עו, א.
- 3. ראה תניא שם. תו"א שם. קיד, ד.
- 4. ראה .התמים* ח"ג ע' סו.
- 5. נדפס בהשמטות לזח"א רסד, רע"ב. וראה דיה בחודש השלישי תש"ב ס"ב (ובכ"מ). ושם (ס"ב ואילך), עעבכמה ענינים) ,גדלה מדת החסד דאברהם על מדת החסד דאצילות". וראה לעיל הערה 26.
- 6. + ד 26 דעת תר"ץ (סה"מ קונטרסים פד, א). וראה עד"ו קונטרס ומעין מ"א פיב.
- 7. ברכות טז, ב.
- 8. תו"א ר"פ וארא.
- 9. תדבא"ר פכ"ה.
- 0. יחזקאל לג, בד.
- 1. יהושע יד, טו. ובב"ר פי"ד, ו (ובפרש"י עה"כ מ,מדרש אגדה"): זה אברהם.
- 2. תניא פי"ח.
- 3. להעיר גם מלקו"ת סוכות עח, ד. שמע"צ פט, ב.
- 4. תו"ח שמות תקלז, סע"ב.
עמוד 308
- 5. ראה במדב"ר פי"ב, ג (ובתנחומא נשא יא): איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן.
- 6. אבות פ"א מיזז.
- 7. תנחומא לך לך ט. ב"ר פ"מ, ו.
- 8. ב"ר פע"ו, א. שער הפסוקים להאריז"ל תולדות כז, כה. ועוד.
- 9. ויק"ר פל"ו, ה.
- 0. ראה בארוכה לקו"ש ח"ג ע' 788. ח"ד עי 1 (בהע' 18).
- 7. שיחות
- 6. וישלח לג, יח.
- 2. פרש"י שם.
- 3. יב, ז.
- 4. יג, יז. וראה ב"ב ק, א.
- 5. טו, יח.
- 45. ירושלמי חלה פ"ב ה"א. ובב*ר (והובא
- 14. ברש"י) עה"פ: מאמרו של הקב"ה מעשה. 7 ב"*ב קיט, א. ושינ. 8 ב'ב שם.
עמוד 309
- 9. שו"ת מהר"ם ב"ר ברוך סי' תקלו. ס' השטרות לר"י ברצלוני ע' 43. אוצר הגאונים קידושין סי' קמו-קנא.
- 2. ואף שהתוספות (ב"ב מד, ב ד"ה דלא) רא"ש (ב"מ פ"ד ס"ג -- הובא בב"י וד"מ חו"מ סו"ס קיג) ורמב"ם (הל' שלוחין פ"ג ה"ז) חולקים על זה, ועד שבשו"ע -- בהדינים דפרוזבול (חו"מ סי" סז. שו"ע אדה"ז שם הל' הלואה סל"ה. וראה דרישה שם סקכ"ד), קנין אגב קרקע (שם סו"ס קיג. וראה ב"י שם) והרשאה (שם ריש סקכ"ג) לא נזכרה דיעה זו
- 3. נוסף על זה ש(כמדובר כמ"פ) המדובר בשיחות אליבא דדיעה אחת -- אע"פ שאין הפס"ד כן (ע"ד הביאור בלקו"ת (נצבים מה, סע"א) בעניז שופר יעל פשוט. ועוד) -- הרי בנדו"ד עוד ענין ועיקו י.
- 4. בנוגע לפרוזבול והרשאה -- כיוז שלא הוברר חלקו אא"פ לגבות מהקרקע:. משא"כ בתוכן המדובר בפנים (חוו"ד דכאו"א בנוגע לא"י) -- נוגע רק שיש לו בעלות בה.
- 69. כ"ה ברוב המקומות שבהערה הקודמת. ובדרישה שם: אמה. ולהעיר מהמבואר בספר פענח
- 6. *) ואולי נכלל זה ב.אינו ברשותו* שברמב"ם שם. ודוחק. -- אבל להעיר מחדושי חת-ס (ירושליס תשי"ט) לב"ק ע, א (בשוה"ג). וראה כלי חמדה (להר"ד פלאצקי) פ' תבוא (ער, סע"ב ואילך).
- 7. רזא (חיי שרה כג, טז), דת' שקל דאברהם -- ה"ז ס' רבוא אמה (ע"פ החשבון דשדה חומר שעורים).
- 0. סוכה ל, ב. וש"נ.
- 71. תוספות ב"ב שם. שו"ת מהר"ם שם. אוצר הגאונים שם.
- 10. ואף ש,מלך אפילו נכרי שכבש איזו מדינה במלחמה קונה אותה" (הל' הפקר לאדה"ז ס"ג. וש"נ), הרי בעלות דנ"נ -- שבאה במקום בעלות דצדקי" -- היא כללית דכל המדינה. אבל שניהם אינם שוללים בעלות היחיד על הקרקע שלו (משא"כ ,נהרות ויערים" שבהל' הפקר שם).
- 2. ראה בארוכה ד"ה אל תצר את מואב (לאדהאמ"צ) ע' 11 ואילך (מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א בתחלתו). ובכ"מ.
- 72. תהלים קיא, ו. רש"י ר"פ בראשית.
- 3. מלאכי ג, יב.
עמוד 310
- 73. ראה ב"ר פמ"א, ט: ומה עפר עשוי" דייש. ובמ"כ שם: הכל דשין עלי'. ובתו"א מג, סע"ד: שהיא (הארץ) מדרס תחת כפות רגלי הכל.
- 4. לקוזת שה"ש ד"ה לבבתני ספ"א (וש"נ). שו"ת הצ'צ אה"ע ח"ב סי' רסג. ועוד. ולהעיר מאגה"ק סכ"ט (קמט, ב), שרצון זה הוא חיצוניות דתענוג.
- 5. ב"ר פ"ח, יא. פי"ב, ח. וראה תו"א ג, ד ואילך. קונטרס ומעין מט"ו. המשך תרסיו ע' תצה. ובב"מ.
- 6. ראה עד"ז תו"א שם (ד, א) ובהמשך הנ"ל שם, שעיי שהנשמה נתלבשה בגוף שמבח" דומם היותר תחתון מכולם, ביכלתה להעלות את כללות העולם.
- 7. היום יום ע' נד. ובכ"מ (הובא בהוספות לכתר ש"ט (הוצאת קה"ת) סי' מד).
- 8. קהלת ג, כ.
- 7. שיחות
- 9. להעיר גם מהמבואר בד"ה זה היום תש"י פ"ב, שהטעם שנקרא אדם על שם האדמה -- הגם שלכאו' הי' ראוי לקרותו ע"ש הצורה שהוא מדבר ולא עיש החומר שהוא אדמה -- כי אדרבה, עניז זה שנפשו ירדה ונתלבשה בגוף גשמי (אדמה) מבטא מעלת נשמתו, דכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר. וראה גם תו"א ד, ב.
- 0. המשך תרס"ו ע' תצב ואילך. ובכ"מ.
- 1. תורת שלום ע' 120.
- 2. ראה אגה"ק ס"כ (קל, ב. ושם קלב, רע'א ואילך, שזהו המעלה שביסוד העפר הגשמי).
עמוד 311
- 3. ראה תניא פ"ו (יו"ד, סעיב).
- 4. ראה סוטה מט, א.
- 5. פרשתנו יב, ו. פרש"י שם.
- 6. עקב ח, יז.
- 7. ראה לעיל סעיף ה' המעלה דעבד על שליח. .
- 8. לעיל ע' 291-2.
- 9. משלי טז, ז.
- 0. פרשיי ר"פ בראשית.
- 1. תהלים סח, ג.
- 91. להעיר ממרזיל (מגילה ג, א. וש"נ) דאעיג דאינהו לא חזו כיון דמזלייהו חזו -- נופלת עליהם חרדה גדולה כר.
עמוד 312
- 2. יב, זדח.
- 3. ראה מגילה כז, א.
- 4. תהלים ב, א.
- 91. ובפרט, שהקס"ד שלהם בזה (ד,רגשו" ו,יהגו"] הוא (כהמשך הכתובים בתהלים שם) ,יתייצבו גו" על ה' ועל משיחו" (לנתק את בנ"י מהי -- ) ,גנתקה את מוסרותימו -- אלו תפילין של יד ונשליכה ממנו עבותימו -- אלו תפלין של ראש"*, שמצות תפילין היא מצוה כללית (קדושין לה, א) -- הרי בודאי שצריך להיות בתוקף, שלא להתפעל מזה.
- 5. *) מדרש תהלים עה"פ (ב. ג). בירושלמי ע"ז פ"ב ה"א: .זו מצות תפלין זו מצות ציצית" -- וגם מצות ציצית היא מצוה כללית
- 6. שיחות
- 7. (מנחות מג, ב) -- אלא שבירושלמי שם הוא שב"נ יחזרו מהמצות (תפילין וציצית) שיקבלו עליהם.
עמוד 313
- 5. סנהדרין לז, א במשנה.
- 6. לשון הגמרא ב"ק סה, א.
- 7. תהלים קיז.
- 6. וראה ד"ה בסוכות תשבו תשל"ו (סה'מ - מלוקט ח"א ע' קעה) סוס"ח (ובהנסמן שם), השייכות ד,הללו את ה' כל גוים" לחגה"ס.
- 9. ראה לעיל ע' 281-2 ובהנסמן שם.
- 0. עקב יא, יב.
- 7. שיחות 213
- 1. וראה גם לעיל ע' 272-3, 2) לקו"ד ח"ד תרצב, א.
עמוד 314
- 3. בחוקותי כו, ו.
- 4. שם יג.
- 5. פרשיי בחוקותי שם (מתו"כ).
- 6. איוב כח, ג.
- 7. מב כה, ט.
- 8. ירמי' יז, יג. משנה סוף יומא.
- 9. יחזקאל לו, כה. יומא שם. וראה ד"ה ארע"ק אשריכם (אוה"ת יוהכ"פ ע' א'תקעו ואילך). סיום דמס' יומא (לקו"ש חי"ז ע' 176 ואילך).
- 0. תהלים קלט, יב.
- 9. שיחות
- 1. רמב"ם הל' מלכים ספי"א.
- 2. צפני" ג, ט.
- 3. לעיל ע' 259 הערה 36.
- 4. ישע" מט, כג.
- 5. עובדי" א, כא.
- 6. סידור האריז"ל (להר"ש מרשקוב). פע"ח סוף שער השבת.
- 7. לקו"ת בלק עב, ב. וראה לעיל ע' 264 הערה 24, שבחב"ד אין נוהגים לומר ,אל תירא גוי".
- 8. נצבים ל, ג.
מדרש תנחומא, ויגש ו׳ - הטקסט מספריא
וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, אֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַנֵּר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוֹ לְאוֹרוֹ. וּמִנַּיִן לָמְדוּ, מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וְאַחַר כָּךְ וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ (בראשית א, ד). רַבִּי זְעִירָא בַּר אַבָּהוּ אָמַר, מִכָּאן שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַנֵּר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִשֶּׁיֵּאוֹתוֹ לְאוֹרוֹ.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הֱיוּ מְכַבְּדִין אֶת הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן שְׁלוּחַי, וּשְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. אִם כִּבַּדְתָּ אוֹתָן, כְּאִלּוּ לִי כִבַּדְתָּנִי. וְאִם בָּזִיתָ אוֹתָן, כְּאִלּוּ לִכְבוֹדִי בָזִיתָ. אֵין לְךָ אָדָם שֶׁכִּבֵּד אֶת הַמִּצְוֹת וְעָשָׂה אֶת הַתּוֹרָה כְּיַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים (בראשית כה, כז), וְנִתְיַסֵּר בִּבְנוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, אִבַּדְתָּ אֶחָד, תִּמְצָא שְׁלֹשָׁה, יוֹסֵף מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ, בִּשְּׂרוּ אוֹתוֹ שֶׁיּוֹסֵף חָי. שָׁלַח יְהוּדָה פְּרוֹזְבָּטִים אֶצְלוֹ.
וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו (איוב כה, ב). הַמְשֵׁל, זֶה מִיכָאֵל. וָפַחַד, זֶה גַבְרִיאֵל. מִיכָאֵל מִן הַמַּיִם וְגַבְרִיאֵל מִן הָאֵשׁ, וְהֵן עוֹמְדִין לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה וְאֵינָן מַזִּיקִין זֶה אֶת זֶה. הֱוֵי אוֹמֵר, עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל הָרָקִיעַ שֶׁל מַיִם וְהַמַּלְאָכִים שֶׁל אֵשׁ וּמְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט, וְאֵין הַמַּיִם מְכַבִּין אֶת הָאֵשׁ וְלֹא הָאֵשׁ שׂוֹרֵף אֶת הַמָּיִם. יְהוּדָה וְיוֹסֵף, זֶה אֲרִי וְזֶה שׁוֹר. אֶתְמוֹל מִתְנַגְּחִין זֶה עִם זֶה, וְעַכְשָׁו הוּא מְשַׁלְּחוֹ אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו. הֱוֵי, עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו.
משנה תורה, הלכות אבל י״ד:ב׳ - הטקסט מספריא
שכר הלויה מרובה מן הכל והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה שנאמר וירא והנה שלשה אנשים ולוויים יותר מהכנסתן אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים.
תניא, ליקוטי אמרים ט״ו - הטקסט מספריא
וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, בֵּין עוֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ״.
שֶׁהַהֶפְרֵשׁ בֵּין ״עוֹבֵד אֱלֹהִים״ לְ״צַדִּיק״ הוּא, שֶׁ״עוֹבֵד״ הוּא לְשׁוֹן הֹוֶה – שֶׁהוּא בְּאֶמְצַע הָעֲבוֹדָה, שֶׁהִיא הַמִּלְחָמָה עִם הַיֵּצֶר הָרָע, לְהִתְגַּבֵּר עָלָיו וּלְגָרְשׁוֹ מֵהָ״עִיר קְטַנָּה״ שֶׁלֹּא יִתְלַבֵּשׁ בְּאֵבְרֵי הַגּוּף, שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת עֲבוֹדָה וְעָמָל גָּדוֹל לְהִלָּחֵם בּוֹ תָּמִיד, וְהַיְינוּ – הַבֵּינוֹנִי.
אֲבָל הַצַּדִּיק, נִקְרָא ״עֶבֶד ה׳״ – בְּשֵׁם הַתּוֹאַר, כְּמוֹ שֵׁם חָכָם אוֹ מֶלֶךְ, שֶׁכְּבָר נַעֲשָׂה חָכָם אוֹ מֶלֶךְ, כָּךְ זֶה, כְּבָר עָבַד וְגָמַר לְגַמְרֵי עֲבוֹדַת הַמִּלְחָמָה עִם הָרָע, עַד כִּי וַיְגָרְשֵׁהוּ וַיֵּלֶךְ לוֹ, וְלִבּוֹ חָלַל בְּקִרְבּוֹ.
וּבַבֵּינוֹנִי יֵשׁ גַּם כֵּן שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת: ״עוֹבֵד אֱלֹהִים״, וַ״אֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ״, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן – אֵינוֹ רָשָׁע, כִּי לֹא עָבַר מִיָּמָיו שׁוּם עֲבֵירָה קַלָּה, וְגַם קִיֵּים כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימָן, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם, וְלָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא.
אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה שׁוּם מִלְחָמָה עִם הַיֵּצֶר לְנַצְּחוֹ, עַל יְדֵי אוֹר ה׳ הַמֵּאִיר עַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ הַשַּׁלִּיט עַל הַלֵּב כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, מִפְּנֵי שֶׁאֵין יִצְרוֹ עוֹמֵד לְנֶגְדּוֹ כְּלָל לְבַטְּלוֹ מִתּוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לִלְחוֹם עִמּוֹ כְּלָל, כְּגוֹן שֶׁהוּא מַתְמִיד בְּלִמּוּדוֹ בְּטִבְעוֹ מִתּוֹלַדְתּוֹ עַל יְדֵי תִּגְבּוֹרֶת הַ״מָּרָה שְׁחוֹרָה״, וְכֵן אֵין לוֹ מִלְחָמָה מִתַּאֲוַת נָשִׁים מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצוּנָּן בְּטִבְעוֹ, וְכֵן בִּשְׁאָר תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה – הוּא מְחוּסַּר הֶרְגֵּשׁ הֲנָאָה בְּטִבְעוֹ.
וְלָכֵן, אֵין צָרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן כָּל כָּךְ בִּגְדוּלַּת ה׳, לְהוֹלִיד מִבִּינָתוֹ רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה׳ בְּמוֹחוֹ – לְהִשָּׁמֵר שֶׁלֹּא לַעֲבוֹר עַל מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, וְאַהֲבַת ה׳ בְּלִבּוֹ – לְדָבְקָה בוֹ בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן, אֶלָּא דַּי לוֹ בְּאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת אֲשֶׁר בְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּקְרְאוּ ״אוֹהֲבֵי שְׁמוֹ״.
וְלָכֵן אֵינוֹ נִקְרָא ״עוֹבֵד״ כְּלָל, כִּי אַהֲבָה זוֹ הַמְסוּתֶּרֶת, אֵינָהּ פְּעוּלָּתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ כְּלָל, אֶלָּא הִיא יְרוּשָּׁתֵנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ לִכְלַל יִשְׂרָאֵל, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְכֵן אַף מִי שֶׁאֵינוֹ מַתְמִיד בְּלִמּוּדוֹ בְּטִבְעוֹ, רַק שֶׁהִרְגִּיל עַצְמוֹ לִלְמוֹד בְּהַתְמָדָה גְדוֹלָה, וְנַעֲשָׂה הַהֶרְגֵּל לוֹ טֶבַע שֵׁנִי, דַּי לוֹ בְּאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת זוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן רוֹצֶה לִלְמוֹד יוֹתֵר מֵרְגִילוּתוֹ.
וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, דְּ״עוֹבֵד אֱלֹהִים״ – הַיְינוּ מִי שֶׁשּׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְעָמִים וְאֶחָד, וְ״לֹא עֲבָדוֹ״ – הַיְינוּ מִי שֶׁשּׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְעָמִים לְבַד.
וְהַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁבִּימֵיהֶם הָיָה הָרְגִילוּת לִשְׁנוֹת כָּל פֶּרֶק מֵאָה פְעָמִים, כִּדְאִיתָא הָתָם בַּגְּמָרָא מָשָׁל מִשּׁוּק שֶׁל חַמָּרִים שֶׁנִּשְׂכָּרִים לְעֶשֶׂר פַּרְסֵי בְּזוּזָא וּלְאַחַד עָשָׂר פַּרְסֵי בִּתְרֵי זוּזֵי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹתֵר מֵרְגִילוּתָם, וְלָכֵן, זֹאת הַפַּעַם הַמֵּאָה וְאַחַת, הַיְתֵרָה עַל הָרְגִילוּת שֶׁהוּרְגַּל מִנְּעוּרָיו – שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן, וְעוֹלָה עַל גַּבֵּיהֶן בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז, לִהְיוֹת נִקְרָא ״עוֹבֵד אֱלֹהִים״; מִפְּנֵי שֶׁכְּדֵי לְשַׁנּוֹת טֶבַע הָרְגִילוּת, צָרִיךְ לְעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה לַה׳ עַל יְדֵי שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳ בְּמוֹחוֹ, לִשְׁלוֹט עַל הַטֶּבַע שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי הַמָּלֵא דַּם הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה, שֶׁמִּמֶּנָּה הוּא הַטֶּבַע, וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָה תַמָּה לַבֵּינוֹנִי.
אוֹ לְעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה הַמְסוּתֶּרֶת שֶׁבְּלִבּוֹ, לִמְשׁוֹל עַל יָדָהּ עַל הַטֶּבַע שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, שֶׁזּוֹ נִקְרָא גַּם כֵּן עֲבוֹדָה, לְהִלָּחֵם עִם הַטֶּבַע וְהַיֵּצֶר, עַל יְדֵי שֶׁמְּעוֹרֵר הָאַהֲבָה הַמְסוּתֶּרֶת בְּלִבּוֹ.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁאֵין לוֹ מִלְחָמָה כְּלָל, אֵין אַהֲבָה זוֹ מִצַּד עַצְמָהּ נִקְרֵאת עֲבוֹדָתוֹ כְּלָל:
בראשית רבה י״ד:ו׳ - הטקסט מספריא
אֶת הָאָדָם (בראשית ב, ז), בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, אָמַר רַבִּי לֵוִי (יהושע יד, טו): הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים, זֶה אַבְרָהָם. לָמָּה קוֹרֵא אוֹתוֹ גָּדוֹל, שֶׁהָיָה רָאוּי לְהִבָּרְאוֹת קֹדֶם לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁמָּא יְקַלְקֵל וְאֵין מִי שֶׁיָּבוֹא לְתַקֵּן תַּחְתָּיו, אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אֶת הָאָדָם תְּחִלָּה, שֶׁאִם יְקַלְקֵל יָבוֹא אַבְרָהָם וִיתַקֵּן תַּחְתָּיו. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם יֵשׁ לוֹ קוֹרָה שׁוֹפַעַת, הֵיכָן הוּא נוֹתְנָהּ לֹא בְּאֶמְצַע טְרַקְלִין כְּדֵי שֶׁתִּסְבֹּל קוֹרוֹת שֶׁלְּפָנֶיהָ וְקוֹרוֹת שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ, כָּךְ לָמָּה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם בְּאֶמְצַע הַדּוֹרוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּסְבֹּל דּוֹרוֹת שֶׁלְּפָנָיו וְהַדּוֹרוֹת שֶׁלְּאַחֲרָיו. אָמַר רַבִּי לֵוִי מַכְנִיסִין אֶת הַמְתֻקֶּנֶת לְבַיִת שֶׁל מְקֻלְקֶלֶת, וְאֵין מַכְנִיסִין אֶת הַמְקֻלְקֶלֶת לְבֵיתָהּ שֶׁל מְתֻקֶּנֶת.
תניא, ליקוטי אמרים י״ח - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, בַּאֵר הֵיטֵב, מִלַּת ״מְאֹד״ שֶׁבַּפָּסוּק: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד וְגוֹ׳״.
צָרִיךְ לֵידַע נֶאֱמָנָה, כִּי אַף מִי שֶׁדַּעְתּוֹ קְצָרָה בִּידִיעַת ה׳, וְאֵין לוֹ לֵב לְהָבִין בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה דְּחִילוּ וּרְחִימוּ אֲפִילוּ בְּמוֹחוֹ וּתְבוּנָתוֹ לְבַד, אַף־עַל־פִּי־כֵן, קָרוֹב אֵלָיו הַדָּבָר מְאֹד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן, בְּפִיו וּבִלְבָבוֹ מַמָּשׁ, מֵעוּמְקָא דְלִבָּא, בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, שֶׁהִיא ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״ שֶׁבְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא יְרוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ.
רַק שֶׁצָּרִיךְ לְבָאֵר וּלְהַקְדִּים תְּחִלָּה בַּאֵר הֵיטֵב, שֹׁרֶשׁ אַהֲבָה זוֹ, וְעִנְיָינָהּ, וְאֵיךְ הִיא יְרוּשָּׁה לָנוּ, וְאֵיךְ נִכְלָל בָּהּ גַּם דְּחִילוּ.
וְהָעִנְיָן, כִּי הָאָבוֹת – הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה, וְעַל כֵּן זָכוּ לְהַמְשִׁיךְ נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה לִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם עַד עוֹלָם מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּקְדוּשָּׁה שֶׁבְּאַרְבַּע עוֹלָמוֹת אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ וּכְפִי מַעֲשָׂיו.
וְעַל כָּל פָּנִים, אֲפִילוּ לְקַל שֶׁבְּקַלִּים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל נִמְשָׁךְ בְּזִיוּוּגָם נֶפֶשׁ דְּנֶפֶשׁ דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה, שֶׁהִיא מַדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבִּקְדוּשַּׁת הָעֲשִׂיָּה.
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, מֵאַחַר שֶׁהִיא מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת קְדוֹשׁוֹת, הִיא כְּלוּלָה מִכּוּלָּן, גַּם מֵחָכְמָה דַעֲשִׂיָּה, שֶׁבְּתוֹכָהּ מְלוּבֶּשֶׁת חָכְמָה דְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת, שֶׁבְּתוֹכָהּ חָכְמָה דַאֲצִילוּת, שֶׁבָּהּ מֵאִיר אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ״, וְ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״.
וְנִמְצָא, כִּי אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מְלוּבָּשׁ בִּבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבְּנֶפֶשׁ הָאָדָם – יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה מִיִּשְׂרָאֵל, וּבְחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבָּהּ, עִם אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, מִתְפַּשֶּׁטֶת בְּכָל בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ כּוּלָּהּ, לְהַחֲיוֹתָהּ מִבְּחִינַת רֹאשָׁהּ עַד בְּחִינַת רַגְלָהּ, כְּדִכְתִיב: ״הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ״.
[וְלִפְעָמִים מַמְשִׁיכִים פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל נְשָׁמוֹת גְּבוֹהוֹת מְאֹד שֶׁהָיוּ בְּעִמְקֵי הַקְּלִיפּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר גִּלְגּוּלִים]:
הִנֵּה, הַחָכְמָה הִיא מְקוֹר הַשֵּׂכֶל וְהַהֲבָנָה, וְהִיא לְמַעְלָה מֵהַבִּינָה שֶׁהוּא הֲבָנַת הַשֵּׂכֶל וְהַשָּׂגָתוֹ, וְהַחָכְמָה – הִיא לְמַעְלָה מֵהַהֲבָנָה וְהַהַשָּׂגָה, וְהִיא מָקוֹר לָהֶן.
וְזֶהוּ לְשׁוֹן חָכְמָה – ״כֹּ״חַ מָ״ה״, שֶׁהוּא מַה שֶּׁאֵינוֹ מוּשָּׂג וּמוּבָן, וְאֵינוֹ נִתְפָּס בְּהַשָּׂגָה עֲדַיִין, וְלָכֵן מִתְלַבֵּשׁ בָּהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל.
וְלָכֵן, כָּל יִשְׂרָאֵל, אֲפִילוּ הַנָּשִׁים וְעַמֵּי הָאָרֶץ, הֵם מַאֲמִינִים בַּה׳, שֶׁהָאֱמוּנָה הִיא לְמַעְלָה מִן הַדַּעַת וְהַהַשָּׂגָה, כִּי ״פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר, וְעָרוּם יָבִין וְגוֹ׳״, וּלְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַשֵּׂכֶל וְהַדַּעַת וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל – הַכֹּל כִּפְתָיִים אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע, בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ, וַאֲנִי תָּמִיד עִמָּךְ וְגוֹ׳״, כְּלוֹמַר, שֶׁבָּזֶה שֶׁאֲנִי ״בַּעַר״ וּ״בְהֵמוֹת״ – ״אֲנִי תָּמִיד עִמָּךְ״.
וְלָכֵן, אֲפִילוּ קַל שֶׁבְּקַלִּים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל מוֹסְרִים נַפְשָׁם עַל קְדוּשַּׁת ה׳, עַל הָרוֹב, וְסוֹבְלִים עִינּוּיִם קָשִׁים שֶׁלֹּא לִכְפּוֹר בַּה׳ אֶחָד.
וְאַף אִם הֵם בּוּרִים וְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֵין יוֹדְעִים גְּדוּלַּת ה׳, וְגַם בַּמְעַט שֶׁיּוֹדְעִים אֵין מִתְבּוֹנְנִים כְּלָל, וְאֵין מוֹסְרִים נַפְשָׁם מֵחֲמַת דַּעַת וְהִתְבּוֹנְנוּת בַּה׳ כְּלָל, אֶלָּא בְּלִי שׁוּם דַּעַת וְהִתְבּוֹנְנוּת, רַק כְּאִלּוּ הוּא דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר כְּלָל לִכְפּוֹר בַּה׳ אֶחָד, בְּלִי שׁוּם טַעַם וְטַעֲנָה וּמַעֲנֶה כְּלָל.
וְהַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁה׳ אֶחָד מֵאִיר וּמְחַיֶּה כָּל הַנֶּפֶשׁ, עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בִּבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִן הַדַּעַת וְהַשֵּׂכֶל הַמּוּשָּׂג וּמוּבָן:
משנה אבות א׳ - הטקסט מספריא
משה קבל תורה מסיני. ומסרה ליהושע. ויהושע לזקנים. וזקנים לנביאים. ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים. הוו מתונים בדין. והעמידו תלמידים הרבה. ועשו סייג לתורה:
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב. שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם:
יוסי בן יועזר איש צרדה. ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם. יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים. והוי מתאבק בעפר רגליהם. והוי שותה בצמא את דבריהם:
יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה. ויהיו עניים בני ביתך. ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו. קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה. גורם רעה לעצמו. ובוטל מדברי תורה. וסופו יורש גיהנום:
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. יהושע בן פרחיה אומר. עשה לך רב. וקנה לך חבר. והוי דן את כל האדם לכף זכות:
נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע. ואל תתחבר לרשע. ואל תתיאש מן הפורענות:
יהודה בן טבאי. ושמעון בן שטח קבלו מהם. יהודה בן טבאי אומר. אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים. וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין:
שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים. והוי זהיר בדבריך. שמא מתוכם ילמדו לשקר:
שמעיה ואבטליון קבלו מהם. שמעיה אומר אהוב את המלאכה. ושנא את הרבנות. ואל תתודע לרשות:
אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם. שמא תחובו חובת גלות. ותגלו למקום מים הרעים. וישתו התלמידים הבאים אחריכם. וימותו. ונמצא שם שמים מתחלל:
הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום. ורודף שלום. אוהב את הבריות. ומקרבן לתורה:
הוא היה אומר נגד שמא. אבד שמיה. ודלא מוסיף יסיף ודלא יליף. קטלא חייב. ודישתמש בתגא חלף:
הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני. ואם לא עכשיו אימתי:
שמאי אומר עשה תורתך קבע. אמור מעט ועשה הרבה. והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות:
רבן גמליאל אומר עשה לך רב. והסתלק מן הספק. ואל תרבה לעשר אומדות:
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד. על הדין. ועל האמת. ועל השלום. שנאמר (זכריה ח, טז) אמת ומשפט שלום. שפטו בשעריכם:
מדרש תנחומא, לך לך ט׳ - הטקסט מספריא
וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בְּךָ צָרֵנוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ (תהלים מד, ו). אָמַר רַבִּי יִצְחָק: ב' שְׁנַיִם, כ' עֶשְׂרִים, אֵלּוּ כ״ב אוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהֶם נִתְּנָה הַתּוֹרָה. אָמַר אַבְרָהָם: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִלּוּלֵי שֶׁשִּׁתַּפְתָּ כְּבוֹדְךָ עִמִּי וַעֲזַרְתָּנִי, מָה אָדָם אֶחָד כְּנֶגֶד תִּשְׁעָה מְלָכִים וְחֵילוֹתֵיהֶם?
אֶלָּא אַתָּה נוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים, וַאֲנִי בְּשִׁמְךָ תָּרוּם קַרְנִי. מִנַּיִן? שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, הַלַּיְלָה נֶחֱלַק מֵאֵלָיו. רַבִּי בִנְיָמִין אָמַר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו, נִכְנַס בּוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, הוּא חִלְּקוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: אַתָּה עָשִׂיתָ הֶרֶג בְּשׂוֹנְאַי מֵחֲצִי הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, חַיֶּיךָ, אֲנִי אֶעֱשֶׂה הֶרֶג בְּשׂוֹנְאֵי בָנֶיךָ מֵחֲצִי הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וּבְמִדָּה זוֹ אֲנִי פוֹרֵעַ לָהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה (שמות יב, כט). לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין, סִימָן נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֵרַע לוֹ אֵרַע לְבָנָיו. כֵּיצַד? בָּחַר בְּאַבְרָהָם מִכָּל בֵּית אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְׁמוֹ אַבְרָהָם (נחמיה ט, ז). וּבָחַר בְּבָנָיו מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (דברים יד, ב). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר לֶךְ לְךָ, וּלְבָנָיו נֶאֱמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִיזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג, יז). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וַאֲבָרְכֶךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶךָ. וּלְבָנָיו נֶאֱמַר: יְבָרֶכְךָ ה'. לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וּלְבָנָיו נֶאֱמַר: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל (דברים ד, ח). אַבְרָהָם כְּתִיב בּוֹ: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם (יחזקאל לג, כד). וְיִשְׂרָאֵל: וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (דה״א יז, כא). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. וּלְבָנָיו כֵּיוָן שֶׁשָּׁבוּ לְמִצְרַיִם, וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ (בראשית מג, א). אַבְרָהָם עַל יְדֵי הָרָעָב יָרַד לְמִצְרָיִם, וְאַף בָּנָיו עַל יְדֵי הָרָעָב יָרְדוּ לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם (בראשית מב, ג). אַבְרָהָם כְּשֶׁיָּרַד נִזְדַּוְּגוּ לוֹ הַמִּצְרִים, וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִיא מְאֹד (בראשית יב, יד). אַף לְבָנָיו, הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ (שמות א, י).
אַבְרָהָם נִזְדַּוְּגוּ לוֹ אַרְבָּעָה מְלָכִים, אַף לְיִשְׂראֵל עֲתִידִין כָּל הַמְּלָכִים לְהִתְרַגֵּשׁ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק (תהלים ב, א). וְאוֹמֵר: יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ (תהלים ב, ב). מָה אַבְרָהָם יָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִלְחַם בְּשׂוֹנְאָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי הֵעִיר מִמִזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּם כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ (ישעיה מא, ב), אַף כָּךְ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב (זכריה יד, ג).
בראשית רבה מ׳:ו׳ - הטקסט מספריא
וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וגו' וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ (בראשית יב, טז כ), רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּה אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ צֵא וּכְבשׁ אֶת הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי בָנֶיךָ, אַתְּ מוֹצֵא כָּל מַה שֶּׁכָּתוּב בְּאַבְרָהָם כְּתִיב בְּבָנָיו, בְּאַבְרָהָם כְּתִיב (בראשית יב, י): וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מה, ו): כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (במדבר כ, טו): וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: לָגוּר שָׁם, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מז, ד): לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מג, א): וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות יד, י): וּפַרְעֹה הִקְרִיב. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, כב): כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וגו', וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, כ): וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרַיְמָה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, א): וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (תהלים קה, לז): וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות יב, לג): וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (במדבר לג, א): אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל.
בראשית רבה ע״ו:א׳ - הטקסט מספריא
וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ (בראשית לב, ח), רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי רְאוּבֵן, שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם הִבְטִיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִתְיָרְאוּ, הַבָּחוּר שֶׁבָּאָבוֹת וְהַבָּחוּר שֶׁבַּנְּבִיאִים, הַבָּחוּר שֶׁבָּאָבוֹת זֶה יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלה, ד): כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ, וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית כח, טו): וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּבַסּוֹף נִתְיָרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּירָא יַעֲקֹב. הַבָּחוּר שֶׁבַּנְבִיאִים זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, כג): לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ, וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות ג, יב): כִּי אֶהְיֶה עִמְּךָ, וּלְבַסּוֹף נִתְיָרֵא (במדבר כא, לד): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ, אֵינוֹ אוֹמֵר אַל תִּירָא אֹתוֹ, אֶלָּא לְמִי שֶׁנִּתְיָרֵא. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מִשֵּׁם רַבִּי נָתָן רְאוּיִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה בִּימֵי הָמָן, אִלּוּלֵי שֶׁנִּסְמְכָה דַעְתָּן עַל דַּעַת הַזָּקֵן אֲבִיהֶם, אָמְרוּ מָה אָבִינוּ יַעֲקֹב שֶׁהִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, נִתְיָירֵא, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הוּא שֶׁהַנָּבִיא מְקַנְתֵּר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם (ישעיה נא, יג): וַתִּשְׁכַּח ה' עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, אֲמַר לְהוֹן אַנְשִׁיתוּן מָה אָמַר לְכוֹן (ירמיה לא, לו): כֹּה אָמַר ה' אִם יִמַּדּוּ הַשָּׁמַיִם מִלְּמַעְלָה, אִם רְאִיתֶם שָׁמַיִם שֶׁמָּטוּ וְהָאָרֶץ מִתְמוֹטְטָה מִנְטִיַּת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא הָיָה לָכֶם לִלְמֹד אֶלָּא (ישעיה נא, יג): וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם.
ויקרא רבה ל״ו:ה׳ - הטקסט מספריא
וְלָמָּה נֶאֶמְרוּ אָבוֹת אֲחוֹרַנִּית, לוֹמַר אִם אֵין מַעֲשֶׂה בְּיַעֲקֹב, כְּדַאי הֵם מַעֲשֵׂה יִצְחָק, וְאִם אֵין מַעֲשֶׂה יִצְחָק, כְּדַאי הֵם מַעֲשֵׂה אַבְרָהָם, כְּדַאי הוּא מַעֲשֵׂה כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁיִּתְלֶה כָּל הָעוֹלָם בְּגִינוֹ. לָמָּה נֶאֱמַר בְּיַעֲקֹב וּבְאַבְרָהָם זְכִירָה, וּבְיִצְחָק לֹא נֶאֱמַר, רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר עַל יְדֵי שֶׁהָיָה בֵּן שֶׁל יִסּוּרִין, וְרַבָּנָן אָמְרֵי רוֹאֶה אַפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק כְּאִלּוּ צָבוּר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְלָמָּה נֶאֱמַר בְּאַבְרָהָם וּבְיִצְחָק אַף וְלֹא נֶאֱמַר בְּיַעֲקֹב אַף, עַל יְדֵי שֶׁהָיְתָה מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה לְפָנָיו, אַבְרָהָם יָצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל וְכָל בְּנֵי קְטוּרָה, יִצְחָק יָצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו וְכָל אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֲבָל יַעֲקֹב מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה, כָּל בָּנָיו צַדִּיקִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית מב, יא): כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ. אֵין לִי אֶלָּא אָבוֹת, אִמָּהוֹת מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר אֶת, אֶת, אֶת, וְאֵין אֶתַיָּא אֶלָּא אִמָּהוֹת, דִּכְתִיב (בראשית מט, לא): שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה וגו'. וְלָמָּה הוּא מַזְכִּיר זְכוּת אָבוֹת וּמַזְכִּיר זְכוּת הָאָרֶץ עִמָּהֶם, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁלשָׁה בָּנִים, וְשִׁפְחָה אַחַת מִשֶּׁלּוֹ מְגַדַּלְתָּן, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל שְׁלוֹם בָּנָיו, הָיָה אוֹמֵר שַׁאֲלוּ לִי בִּשְׁלוֹם הַמְגַדֶּלֶת, כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְכִּיר אָבוֹת מַזְכִּיר הָאָרֶץ עִמָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וגו' וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.
רש"י על בראשית ל״ג:י״ח - הטקסט מספריא
שלם. שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, שֶׁנִּתְרַפֵּא מִצָּלַעְתּוֹ; שָׁלֵם בְּמָמוֹנוֹ, שֶׁלֹּא חָסַר כְּלוּם מִכָּל אוֹתוֹ דּוֹרוֹן; שָׁלֵם בְּתוֹרָתוֹ, שֶׁלֹּא שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ בְּבֵית לָבָן (שבת ל"ג):
עיר שכם. כְּמוֹ לְעִיר, וְכָמוֹהוּ עַד בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם (רות א'):
בבאו מפדן ארם. כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ יָצָא פְּלוֹנִי מִבֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת וּבָא שָׁלֵם, אַף כָּאן וַיָּבֹא שָׁלֵם מִפַּדַּן אֲרָם, מִלָּבָן וּמֵעֵשָׂו שֶׁנִזְדַּוְּגוּ לוֹ בַּדֶּרֶךְ:
שלם SAFELY (literally, whole, perfect, unimpaired) — unimpaired in body (health) because he was cured of his lameness; whole as regards his possessions for he was not short of anything even though he had given that gift (for his remaining cattle soon bore other young; cf. Rashi on Genesis 30:43); and perfect in his knowledge of the Torah for whilst he was in Laban’s house he had not forgotten what he had before learned (Shabbat 33b).
עיר שכם — the word עיר is equivalent to לעיר to the city of. Similarly we have (Ruth 1:19) “until they came בית לחם” — “to Bethlehem".
בבאו מפדן ארם WHEN HE CAME FROM PADAN-ARAM — This is stated here in the same way as a person says to his neighbour, “that man there has come from between the teeth of the lion and has returned unhurt”. Similarly here: he came whole from Padan-aram — from Laban and from Esau who had come to attack him on his journey.
משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין ג׳:ז׳ - הטקסט מספריא
מי שהיו לו מעות פקדון ביד אחר ורצה להרשות שליח להביאן אין הקניין מידו מועיל בזה שאין המטבע נקנה בחליפין אלא כיצד עושה נותן לו קרקע כל שהו ומקנה לו המעות על גבה כדי להוציאן בהרשאה זו והולך ודן עמו ומוציאן היתה לו מלוה ביד אחר אינו יכול לכתוב הרשאה עליה ואפילו היה החוב בשטר מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו בעולם ואין לו דרך שיקנה אדם חוב בה אלא במעמד שלשתן והוא דבר שאין לו טעם כמו שביארנו או בהקניית שטר החוב עצמו בכתיבה ומסירה מפני שהוא מקנה השיעבוד שבו זהו הדין שיראה לי מן הגמרא אבל הגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה כדי שלא יטול כל אחד ממון חבירו וילך לו למדינה אחרת ועוד תקנו שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חבירו או לתבוע ממנו הלואה ולא היתה למקנה קרקע מקנהו ארבע אמות מחלקו שבא"י ומקנה לו המעות על גבן ודברים אלו דברים קלים הן עד מאוד ורעועים שזה מי יאמר שיש לו חלק בא"י ואפילו הוא ראוי אינו ברשותו:והגאונים עצמן שתקנו תקנה זו אמרו שאין אומרין יקוב הדין את ההר ואינה אלא כדי לאיים על הנתבע אם רצה לדון וליתן בהרשאה זו נפטר ולמה יפטר שאין זה הבא בהרשאה זו הרעועה פחות משליח שעשהו בעדים אבל אם לא ירצה הנתבע לדון עמו אין כופין ליתן לו ולא להשביע עד שיבא בעל דינו וכן הורו שאם היתה לו מלוה אצל חבירו בין בשטר בין בעדי קניין אע"פ שכפר בה בב"ד כותבין עליו הרשאה מפני שהוא כפירת שיעבוד קרקע אבל אם מלוה על פה היא שכפר בה לא תקנו שיכתבו עליה הרשאה.
סוכה ל׳ ב - הטקסט מספריא
וְקַרְקַע אֵינָהּ נִגְזֶלֶת. הִלְכָּךְ לִגְזְזוּהּ אִינְהוּ, כִּי הֵיכִי דְּלִיהְווֹ יֵאוּשׁ בְּעָלִים בִּידַיְיהוּ דִּידְהוּ וְשִׁינּוּי הָרְשׁוּת בִּידַיְיכוּ.
סוֹף סוֹף כִּי גָזְזוּ אֲוַונְכָּרֵי, לֶיהֱוֵי יֵאוּשׁ בְּעָלִים בִּידַיְיהוּ וְשִׁינּוּי הָרְשׁוּת בִּידַן! לָא צְרִיכָא, בְּהוֹשַׁעְנָא דַּאֲוַונְכָּרֵי גּוּפַיְיהוּ.
וְלִיקְנְיוּהּ בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה! קָא סָבַר לוּלָב אֵין צָרִיךְ אֶגֶד.
וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר לוּלָב צָרִיךְ אֶגֶד, שִׁינּוּי הַחוֹזֵר לִבְרִיָּיתוֹ הוּא, וְשִׁינּוּי הַחוֹזֵר לִבְרִיָּיתוֹ — לָא שְׁמֵיהּ שִׁינּוּי.
וְלִיקְנְיוּהּ בְּשִׁינּוּי הַשֵּׁם, דְּמֵעִיקָּרָא הֲוָה לֵיהּ אַסָּא וְהַשְׁתָּא
and land is not stolen. When one seizes land, the land remains the property of its original owner, even if that owner has despaired. In this case, there is concern that these myrtle branches were stolen from Jews. Therefore, let the gentiles cut the myrtle branches, so that the despair of the owners will be when the myrtle branches are still in the hands of the gentiles and the change of possession will be accomplished through their purchase and transfer into your hands. The combination of owner’s despair and change of possession will render the myrtle branches the property of the merchants, and it will not be a mitzva fulfilled by means of a transgression.
The Gemara asks: Ultimately, even when the merchants cut the myrtle branches, let it be a case of despair in their hands, and the change of possession is accomplished through the purchase and transfer of the myrtle branches into the hands of the buyers. Why did Rav Huna advise them to have the gentiles cut the myrtle branches? The same result is achieved through their sale. The Gemara answers: No, it is necessary for Rav Huna to advise the merchants to allow the gentiles to cut the myrtle branches only with regard to the myrtle branches of the merchants themselves, which will not undergo another change of possession. The only way to ensure that the merchants are fulfilling the mitzva with myrtle branches that belong to them is to have the gentiles cut them and have the change of possession accomplished through the purchase from the gentiles.
The Gemara asks: And let them acquire the myrtle branches with a physical change accomplished by the action of binding them with the lulav and the willow branch. Just as despair followed by a change in possession effects acquisition, despair followed by a physical change effects acquisition for the one who implements that change. In that case, too, the myrtle branches no longer belong to the original owner. The Gemara answers that Rav Huna holds: A lulav does not require binding. There is no mitzva to bind the four species together. One need only hold them unbound in his hand; therefore, the myrtle branches undergo no action that effects physical change.
And even if you want to say that a lulav requires binding, and therefore the myrtle branches undergo a physical change, it is a change after which the object reverts to its original state. Binding the species effects no change in the myrtle branches themselves. Once the binding is removed, the myrtle branches are restored to their original state. And the principle is: A change after which the object reverts to its original state is not considered a change. It is of no significance with regard to effecting acquisition.
The Gemara asks: And let the merchants acquire a myrtle branch with a change of name that it underwent, as initially it was called a myrtle branch, and now that it is designated for use in fulfilling the mitzva,
בראשית רבה מ״א:ט׳ - הטקסט מספריא
וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט, כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ (בראשית יג, יד טז), מָה עֲפַר הָאָרֶץ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, כָּךְ בָּנֶיךָ יִהְיוּ מְפֻזָּרִים מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וּמָה עֲפַר הָאָרֶץ אֵינוֹ מִתְבָּרֵךְ אֶלָּא בַּמַּיִם, אַף יִשְׂרָאֵל אֵינָן מִתְבָּרְכִין אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלָה לְמַיִם. וּמֶה עָפָר מְבַלֶּה אֶת כְּלֵי מַתָּכוֹת וְהוּא קַיָּם לְעוֹלָם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל כָּל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּטֵלִים וְהֵם קַיָּמִים. וּמֶה עָפָר עֲשׂוּיָה דַּיִּשׁ, אַף בָּנֶיךָ עֲשׂוּיִין דַּיִּשׁ לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה נא, כג): וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ וגו', מָה הוּא מוֹגַיִךְ, אִלֵּין דִּמְמִיגִין מַכָּתֵיךְ, דִּמְלַחְלְחִין מַחָתֵיךְ, אֲפִלּוּ כֵּן לְטוֹבָתֵיךְ מְשַׁקְשְׁקִין לִיךְ מִן חוֹבִיךְ, הֵיךְ מָה דְּאַתְּ אָמַר (תהלים סה, יא): בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה. (ישעיה נא, כג): אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה, מָה הָיוּ עוֹשִׂים לָהֶם מַרְבִּיצִים אוֹתָן בִּפְלָטֵרִיּוֹת וּמַעֲבִירִין רִידִיָּה עֲלֵיהֶם. רַבִּי עֲזַרְיָה מִשֵּׁם רַבִּי אַחָא סִימָן דָּא סִימָן טַב, מַה פְּלַטְיָא זוֹ מְבַלָּה אֶת הָעוֹבְרִים וְאֶת הַשָּׁבִים וְהִיא קַיֶּמֶת לְעוֹלָם, כָּךְ בָּנֶיךָ מְבַלִּים אֶת כָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְהֵן קַיָּמִים לְעוֹלָם.
בראשית רבה ח׳:י״א - הטקסט מספריא
זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם (בראשית ה, ב), זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ, זָכָר וּנְקוּבָיו בְּרָאָם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק וְרַבָּנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרֵי, בָּרָא בוֹ אַרְבַּע בְּרִיּוֹת מִלְּמַעְלָה, וְאַרְבַּע מִלְּמַטָּן, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כִּבְהֵמָה, פָּרָה וְרָבָה כִּבְהֵמָה, וּמַטִּיל גְּלָלִים כִּבְהֵמָה, וּמֵת כִּבְהֵמָה. מִלְּמַעְלָה, עוֹמֵד כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, מְדַבֵּר כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, יֵשׁ בּוֹ דַּעַת כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְרוֹאֶה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וּבְהֵמָה אֵינָה רוֹאָה, אֶתְמְהָא. אֶלָּא זֶה מְצַדֵּד. רַבִּי תִּפְדָאי בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא, הָעֶלְיוֹנִים נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת וְאֵינָן פָּרִין וְרָבִין, וְהַתַּחְתּוֹנִים פָּרִים וְרָבִים, וְלֹא נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵינִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת מִן הָעֶלְיוֹנִים, פָּרָה וְרָבָה מִן הַתַּחְתּוֹנִים. רַבִּי תִּפְדָאי בְּשֵׁם רַב אַחָא אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם בּוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים הוּא חַי וְאֵינוֹ מֵת, מִן הַתַּחְתּוֹנִים הוּא מֵת וְאֵינוֹ חַי, אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים וּמִן הַתַּחְתּוֹנִים, אִם יֶחְטָא יָמוּת, וְאִם לֹא יֶחְטָא יִחְיֶה.
תניא, ליקוטי אמרים ו׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, זֶה לְעוּמַּת זֶה עָשָׂה אֱלֹהִים.
כִּי כְּמוֹ שֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת קְדוֹשׁוֹת, וּמִתְלַבֶּשֶׁת בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים קְדוֹשִׁים, כָּךְ הַנֶּפֶשׁ דְּסִטְרָא אָחֳרָא מִקְּלִיפּוֹת נוֹגַהּ הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם, כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר כִּתְרִין דִּמְסָאֲבוּתָא, שֶׁהֵן: שֶׁבַע מִדּוֹת רָעוֹת הַבָּאוֹת מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, וְשֵׂכֶל הַמּוֹלִידָן הַנֶּחְלָק לְשָׁלֹשׁ, שֶׁהֵן חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת – מְקוֹר הַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן לְפִי עֵרֶךְ הַשֵּׂכֶל, כִּי הַקָּטָן חוֹשֵׁק וְאוֹהֵב דְּבָרִים קְטַנִּים פְּחוּתֵי הָעֵרֶךְ, לְפִי שֶׁשִּׂכְלוֹ קָטָן וְקָצָר לְהַשִּׂיג דְּבָרִים יְקָרִים יוֹתֵר מֵהֶם, וְכֵן מִתְכַּעֵס וּמִתְקַצֵּף מִדְּבָרִים קְטַנִּים, וְכֵן בְּהִתְפָּאֲרוּת וּשְׁאָר מִדּוֹת.
וְעֶשֶׂר בְּחִינוֹת אֵלּוּ הַטְּמֵאוֹת, כְּשֶׁאָדָם מְחַשֵּׁב בָּהֶן אוֹ מְדַבֵּר אוֹ עוֹשֶׂה, הֲרֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ וְדִבּוּרוֹ שֶׁבְּפִיו וְכֹחַ הַמַּעֲשִׂיי שֶׁבְּיָדָיו וּשְׁאָר אֵיבָרָיו, נִקְרָאִים ״לְבוּשֵׁי מְסָאֲבוּ״ לְעֶשֶׂר בְּחִינוֹת אֵלּוּ הַטְּמֵאוֹת, שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בָּהֶן בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אוֹ דִּבּוּר אוֹ מַחֲשָׁבָה.
וְהֵן הֵם כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, אֲשֶׁר ״הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר בְּשַׁלַּח, שֶׁהֵן ״תְּבִירוּ דְרוּחָא כוּ׳״, וְכֵן כָּל הַדִּבּוּרִים וְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת אֲשֶׁר לֹא לַה׳ הֵמָּה וְלִרְצוֹנוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ פֵּירוּשׁ לְשׁוֹן ״סִטְרָא אָחֳרָא״, פֵּירוּשׁ – צַד אַחֵר, שֶׁאֵינוֹ צַד הַקְּדוּשָּׁה.
וְצַד הַקְּדוּשָּׁה אֵינוֹ אֶלָּא הַשְׁרָאָה וְהַמְשָׁכָה מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שׁוֹרֶה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, בֵּין בְּפוֹעַל מַמָּשׁ – כְּמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים, בֵּין בְּכֹחַ – כְּכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, שֶׁבְּכֹחוֹ לִהְיוֹת בָּטֵל מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּמְסִירַת נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – שְׁכִינָה שְׁרוּיָה כוּ׳, וְ״כָל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא״ לְעוֹלָם.
אֲבָל כָּל מַה שֶּׁאֵינוֹ בָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הוּא דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֵינוֹ מְקַבֵּל חַיּוּת מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִבְּחִינַת פְּנִימִית הַקְּדוּשָּׁה וּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ בִּכְבוֹדָהּ וּבְעַצְמָהּ, אֶלָּא מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים, שֶׁיּוֹרְדִים מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה רִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת דֶּרֶךְ עִלָּה וְעָלוּל וְצִמְצוּמִים רַבִּים, עַד שֶׁנִּתְמַעֵט כָּל כָּךְ הָאוֹר וְהַחַיּוּת, מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, עַד שֶׁיָּכוֹל לְהִתְצַמְצֵם וּלְהִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת גָּלוּת תּוֹךְ אוֹתוֹ דָּבָר הַנִּפְרָד, לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּימוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ, שֶׁלֹּא יַחֲזוֹר לִהְיוֹת אַיִן וָאֶפֶס כְּבַתְּחִלָּה מִקּוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא.
וְלָכֵן נִקְרָא עוֹלָם הַזֶּה וּמְלוֹאוֹ, עוֹלַם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא. וְלָכֵן כָּל מַעֲשֵׂה עוֹלָם הַזֶּה קָשִׁים וְרָעִים, וְהָרְשָׁעִים גּוֹבְרִים בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ב סוֹף פֶּרֶק ד׳.
הגהה
ﬠִם הֱיוֹת בְּתוֹכוֹ ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּﬠֲשִׂיָּה דִקְדוּשָּׁה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּﬠֵץ חַיִּים שַׁﬠַר מ״ג, וּבְתוֹךְ ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּﬠֲשִׂיָּה אֵלּוּ הֵן ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּיצִירָה, וּבְתוֹכָן ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה, וּבְתוֹכָן ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת, שֶׁבְּתוֹכָן אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא; וְנִמְצָא אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מָלֵא כָּל הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַתַּחְתּוֹנָה, ﬠַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בְּﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דְּאַרְבַּע עוֹלָמוֹת: אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־ﬠֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּﬠֵץ חַיִּים שַׁﬠַר מ״ז פֶּרֶק ב׳ וּבְסֵפֶר גִּלְגּוּלִים פֶּרֶק כ׳:
אֶלָּא שֶׁהַקְּלִיפּוֹת הֵן נֶחְלָקוֹת לִשְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת, זוֹ לְמַטָּה מִזּוֹ.
הַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה, הִיא שָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת וְרָעוֹת לְגַמְרֵי, וְאֵין בָּהֶם טוֹב כְּלָל, וְנִקְרְאוּ בְּמִרְכֶּבֶת יְחֶזְקֵאל ״רוּחַ סְעָרָה״ וְ״עָנָן גָּדוֹל וְגוֹ׳״.
וּמֵהֶן נִשְׁפָּעוֹת וְנִמְשָׁכוֹת נַפְשׁוֹת כָּל אוּמּוֹת הָעוֹלָם, וְקִיּוּם גּוּפָם, וְנַפְשׁוֹת כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים וַאֲסוּרִים בַּאֲכִילָה, וְקִיּוּם גּוּפָם, וְקִיּוּם וְחַיּוּת כָּל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מֵהַצּוֹמֵחַ, כְּמוֹ עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם כוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט פֶּרֶק ו׳, וְכֵן קִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה שֶׁל כָּל שַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם סוֹף פֶּרֶק ה׳:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
מצוטט ב־16 עמודים
אגרות קודש 2
- כרך כג ‹ ח'תשד לקו"ש ח"כ ע' 308
- כרך כג ‹ ח'תתיט לקו"ש ח"כ ע' 297
לקוטי שיחות 9
- כרך לה ‹ לך לך ‹ שיחה ב ‹ 46 לקו"ש ח"כ ע' 309
- כרך טו ‹ לך לך ‹ שיחה ג ‹ 91 לקו"ש ח"כ ע' 305
- כרך טו ‹ לך לך ‹ שיחה ה ‹ 108 לקו"ש ח"כ ע' 309
- כרך טו ‹ ויצא ‹ שיחה ה ‹ 260 לקו"ש ח"כ ע' 297
- כרך כ ‹ לך לך-ז' חשון ‹ שיחה א ‹ 56 לקו"ש ח"כ ע' 295
- כרך כ ‹ לך לך-ז' חשון ‹ שיחה א ‹ 60 לקו"ש ח"כ ע' 301
- כרך כב ‹ בהר-בחוקותי ‹ שיחה א ‹ 160 לקו"ש ח"כ ע' 303
- כרך כה ‹ חיי שרה ‹ שיחה א ‹ 96 לקו"ש ח"כ ע' 309
- כרך כז ‹ בהר ‹ שיחה א ‹ 180 לקו"ש ח"כ ע' 303
תורת מנחם 4
- יד - שנת תשט"ו - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת יום א' פ' פנחס, י"ג תמוז, ה'תשט"ו. לקו"ש ח"כ ע' 309
- טז - שנת תשט"ז - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות ה'תשט"ז. לקו"ש ח"כ ע' 309
- נח - שנת תש"ל - חלק ראשון ‹ שיחת יום ה' פ' האזינו, וא"ו תשרי, ה'תש"ל לקו"ש ח"כ ע' 309
- נט - שנת תש"ל - חלק שני ‹ שיחת חג הפורים, ה'תש"ל לקו"ש ח"כ ע' 309
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- חושן משפט ‹ הלכות הלואה ‹ דיני הלואה ובו מ' סעיפים: ‹ לה לקו"ש ח"כ ע' 309

