160

"שפלות האדם"²¹, קשורה ל"גדלות הא־ל", היהודי מתבטל מפני שהוא חש שהמציאות האמיתית של כל דבר היא האלקות.

ומשום כך, ההתבטלות האמיתית היא, כאשר האדם אינו חש במציאותו עד כדי כך, שאין הוא חש אפילו את התבטלותו. כי עצם העובדה שהיהודי מרגיש שהוא מתבטל כלפי הקדוש־ברוך־הוא, מצביעה על כך שעדיין הוא חש את עצמו למציאות כלשהו, שצריכה להתבטל²². כאשר היהודי בטל באמת, הרי אין הוא חש בשום דבר מחוץ לאלקות.

דבר זה מתבטא גם בהלכה, בנגלה שבתורה:

כבר דובר פעם בהרחבה²³ על ההבדל שבין "עבד" לבין "שליח", שאמנם, "שלוחו של אדם כמותו"²⁴, וזה כולל גם ובעיקר את האופן הנעלה ביותר של השליחות, שבעת השליחות נעשה השליח למציאותו של המשלח.

כידוע²⁵, שבענין השליחות ישנם שלושה אופנים: א) המשלח נותן רשות וכח לשליח לבצע במקומו פעולה כלשהי, אך מעשה השליחות מתייחס לשליח. ב) המעשה מתייחס למשלח ונחשב כעשייתו של המשלח, על ידי השליח. ג) לא רק מעשה השליח מתייחס למשלח, אלא גם השליח עצמו נעשה כמציאות המשלח,

אלא שלמרות זאת אפשר להבחין בין השליח לבין המשלח, ומשום כך אומרים ש"שלוחו של אדם כמותו" רק בקשר לענין השליחות, אך לא לגבי ענינים אחרים, אפילו בשעת מעשה²⁶.

לעומת זאת "עבד" אינו מציאות בפני עצמו כלל, כל מציאותו היא מציאות האדון. ומשום כך – "מה שקנה עבד קנה רבו"²⁷.

כי השליח הוא מציאות עצמאית, המתבטלת כלפי המשלח, ולכן גם בעת ההתבטלות נותר מקום למציאותו²⁸. ואילו עבד אינו צריך כלל להתבטל כלפי האדון – הוא מלכתחילה רק "רכושו וקניינו" של האדון²⁹, ולכן אין הוא כלל מציאות בפני עצמו.

ד. התבטלות אמיתית – "הר" בלבד

מכך מובן, שכאשר יש התבטלות