180

המדות כשלעצמן, אלא רק על מניעת התפשטותן ("פירות")⁴¹ במחשבה בדיבור ובמעשה.

וזוהי המשמעות של "מקנה גוף לפירותיו" בעבודת האדם:

אף כאשר לא נמצאים בדרגה שניתן להפוך את עצם המדות שבלבו וכו', כך שלא יהיו לו בכלל תאוות, בכל זאת בכוחו להשפיע על ידי כפיה וכדומה על מדותיו לפחות לגבי "התפשטותן" – "גוף לפירותיו". ואז גם "פירותיו" שלא באו לעולם – מחשבותיו דיבוריו ומעשיו – קנויים לה', והוא נמצא במצב של "לא יעבור לעולם".

ה. כל יהודי – שליח ה'

משמעות הדברים במלים אחרות היא:

אמנם, לא כל יהודי מסוגל להגיע לדרגה של "עבד ה'", אשר "גופו קנוי" לה', אך כל יהודי הוא שליח של הקדוש־ברוך־הוא, שבכוחו ליישם את כוונת הבריאה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, כי "שלוחו של אדם – העליון⁴² – כמותו", ו"כמותו דהמשלח ממש"⁴³.

וכפי שהוסבר מספר פעמים, שהאופן הנעלה ביותר של שליחות הוא⁴⁴, שלא רק מעשיו של השליח, ואף כוח העשיה שלו מתייחסים למשלח, אלא שכל מציאותו של השליח היא "כמותו דהמשלח ממש", ובמילא נחשב מעשה השליח כמעשה המשלח.

אך בכל זאת אין הוא כעבד⁴⁵ שאיננו מציאות עצמאית כלל, אלא כל גופו קנוי לרבו; ואילו השליח – אפילו באופן הנעלה ביותר של השליחות, כאשר לא רק מעשיו וכוח העשיה של השליח, אלא השליח עצמו הוא "כמותו דהמשלח ממש", הרי גם אז אמור הדבר רק לגבי ענין השליחות, בדומה ל"גוף לפירותיו", אך לא לגבי עניניו האחרים.

יוצא מכך, שבכוחו של כל יהודי להתמסר בכל מציאותו לקדוש־ברוך־הוא, להיות שליח ה' ליישום כוונת הבריאה, ועל ידי "הקנאה" כללית זו, ולפחות באופן של "גוף לפירותיו", נעשים ממילא כל מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו "קנויים" לה', ומתאמים לרצון המשלח.

ו. "דין הקדש... אינו כדין ההדיוט"

וכאן מחדש הרמב"ם חידוש נוסף,