שיחה ב
200שיחה ב
א. "אין והכן אלא שבת"
על הפסוק1 "וירא יוסף... ויאמר לאשר על ביתו... וטבוח טבח והכן...", נאמר במדרש2: "והכן, אין והכן אלא שבת3, היך מה דאת אמר (=כנאמר) והיה ביום הששי והכינו..."4, הדא אמרה (=זאת אומרת) ששמר יוסף את השבת קודם שלא תינתן"5.
מפשטות לשון המדרש ניתן לטעות, שהכוונה בכך היא להבדיל את יוסף משאר אחיו, ואת שמירת השבת משאר המצוות. כלומר, שהוא – ולא השבטים האחרים – שמר שבת; שמר שבת – ולא מצוות אחרות.
חז"ל6 אומרים שהאבות קיימו את כל מצוות התורה, למרות, שלא נצטוו על כך, ונאמר אצל אברהם7 "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו", וודאי הוא שגם אצל יעקב קויים "יצוה את בניו" – את כל בניו8, וכפי שכותב רש"י במפורש בפירושו על הש"ס9 "שבני יעקב שומרי מצוות היו, דאף־על־פי שלא ניתנה תורה מקובלין היו מאבותיהן"10 –
אלא, כוונת המדרש איננה לשלול את קיום שאר המצוות על ידי יוסף11 ואת קיום מצות השבת ושאר המצוות על ידי השבטים12, אלא לציין ששמירת השבת על ידי יוסף נלמדת מן הפסוק – ("הדא אמרה")13 – ואילו המצוות 200האחרות שקיים יוסף, וכן קיום מצות שבת וכל המצוות על ידי כל השבטים14, אינם נאמרים במפורש בפסוקים15.
ענין זה, הדגשת מעלת שמירת השבת על ידי יוסף מופיע במדרש גם במקום אחר16:
"מי הקדימני ואשלם*, מדבר ביוסף שהוא הקדים ושימר את השבת עד שלא ניתנה, וטבוח טבח והכן, אמר רבי יוחנן ערב שבת היתה ואין והכן אלא לשבת, שנאמר והיה ביום הששי והכינו... (ובסיום המדרש נאמר) אמר הקדוש־ברוך־הוא: יוסף, אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה התורה, חייך שאני משלם לבן בנך שיהא מקריב קרבנו בשבת".
ממדרש זה מובן, בהמשך לאמור לעיל, שההדגשה המיוחדת על שמירת השבת של יוסף איננה רק משום שאצלו נאמר הדבר בפסוק, אלא שאצלו היתה שמירת השבת בעלת יתרון17 לעומת קיום שאר המצוות על־ידו18, ולעומת קיום המצוות על ידי שאר השבטים, עד אשר כתוצאה מכך זכה דוקא בן בנו של יוסף לשכר מיוחד על שמירת שבת, ואדרבה – זוהי הסיבה לכך שדוקא שמירת השבת של יוסף מוזכרת במפורש בפסוק.
יש להבין: מהי המעלה המיוחדת של שמירת השבת על ידי יוסף לעומת שמירת השבת של שאר השבטים19, וכיצד היא נרמזת במילים "וטבוח טבח והכן"?
ב. מדוע הוכחה בדרך השלילה?
כן יש להבין את ההוכחה מן הכלל "אין והכן אלא שבת" על כך ש"שמר יוסף את השבת":
כפי שמבינים בפשטות, ההוכחה היא, שמכיון שיוסף הורה להכין את המאכלים לשבת לפני שבת, הרי זאת 201הוכחה לכך שביום השבת עצמו לא יכלו לבצע את מלאכת הבישול וכדומה.
אך לפי זה דרוש הסבר: מדוע נרמז הענין של קיום מצות שבת על ידי יוסף במדרש באופן עקיף – שכמסקנה מכך שהוא הכין מערב שבת לשבת, ניתן להסיק שבשבת הוא לא היה יכול להכין ולבצע מלאכה20? והרי, לכאורה, התורה היתה צריכה לספר לנו אודות קיום מצות השבת על ידי יוסף באופן ישיר – בלשון דומה לנאמר במכילתא.
במכילתא21 אנו אכן מוצאים הוכחה זו באופן חיובי: מכך שיוסף הכין בערב שבת אפשר ללמוד, שהוא קיים את הציווי22 "זכור את יום השבת", אשר בעניננו, בהכנה, הוא מתקיים דוקא לפני שבת – בימות החול – בערב שבת23,
וכפי שנאמר במכילתא24, שמן הפסוק "זכור..." לומדים "תהא זוכרו באחד בשבת שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת".
ג. "קודם שלא תינתן"
כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר מדוע מוסיפים במדרש ומדגישים ששמירת השבת על ידי יוסף קויים "קודם שלא תינתן". והרי, תמוה, וכלשון ה"יפה תואר"25 "מאי קא משמע לן, פשיטא שבימי יוסף לא ניתנה עדיין"?
בעל ה"יפה תואר" משיב "ושמא מפני שלכאורה היה איסור בדבר שלא ניתנה עדיין, דבן נח ששמר שבת חייב מיתה26 (כי נאמר27 עוד לפני מתן תורה "לא ישבותו") לכן אמר דמכל מקום היה שומרו"28.
אך לפי הסבר זה לא היה צורך להדגיש שמצות השבת עדיין לא ניתנה אז, אלא היה צורך להדגיש שהיא ניתנה (מאוחר יותר) דוקא לבני ישראל. כי הענין של בן נח ששבת חייב מיתה אינו חל רק לפני מתן תורה, אלא גם אחרי מתן תורה, אחרי שניתנה29, ואם כך צריך היה הדבר להיאמר בביטוי המתאים לכך, כגון "ששמר יוסף את השבת שניתנה רק לישראל" וכדומה.
202ויש לומר, שההסבר לכך הוא: "נתינה"30 אפשרית כאשר הדבר שניתן קיים במציאות, וה"נתינה" גורמת רק לכך, שהדבר יוצא ממקום ומרשות אחת ועובר לידי רשות אחרת ולמקום אחר31.
וכיון שלגבי השבת מדגישים במיוחד32 "קודם שלא תינתן", "עד שלא ניתנה"33, מובן שהשבת קיימת לפני כן, והיא ניתנת34.
ד. שבת – כבר מבראשית
ההסבר לכך הוא:
נאמר בתורה35, שאחד הטעמים למצות שבת – זכירת שבת36, שמירת שבת37 וכדומה – הוא "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ .. וינח ביום השביעי", "וביום השביעי שבת וינפש".
מכך מובן, שכבר בששת ימי בראשית היתה השבת מובדלת משאר ימות השבוע. כפי שאומרת התורה מיד בפרשת בראשית בתחילת הסיפור על הבריאה38 "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו... ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו". אלא שהציווי לישראל ניתן רק לאחר יציאת מצרים – בזמן מתן תורה, ולפני כן במרה – לאחר יציאת מצרים39.
כפי שמבאר הרמב"ם ב"מורה נבוכים"40, ששני טעמים אלו למצות שבת – בדברות הראשונות נאמר "כי ששת ימים..." ו"במשנה תורה41: וזכרת כי עבד היית במצרים... על כן צוך ה' אלקיך..." – הם "מפני שהם לשני עלולים מתחלפים .. כי העלול במאמר הראשון הוא כבוד היום והגדילו .. אמנם תתו לנו תורת השבת וצוותו אותנו לשומרו הוא עלול נמשך לסיבת היותנו עבדים במצרים". כלומר, הסיבה 203לכך שמצות שמירת השבת שייכת רק לישראל, ולא לעמים אחרים, למרות שגם הם נכללים ב"כולם נבראו ונתחדשו במעשה בראשית"42, משום "היותנו עבדים למצרים אשר לא היינו עבדים ברצוננו ובעת שחפצנו ולא היינו43 יכולים לשבות"44.
לפי זה מובן במה היתה שונה לפני מתן תורה מצות שבת מיתר מצוות התורה: המצוות האחרות – "מציאותן" התחדשה בזמן מתן תורה, ולפני כן הן לא היו קיימות כלל – הן לא היו "חפצא" בפני עצמן, "חפצא" של מצוה. בקיום המצוות לפני מתן תורה היה קיים רק מעשה ה"גברא" – פעולת האדם45.
לעומת זאת השבת, הרי היום השביעי כבר נבדל מעצם בריאתו, משום "וינח ביום השביעי". ויוצא מכך, שה"חפצא" של יום השבת כבר היה לפני מתן תורה, מאז ששת ימי בראשית46, אם כי לא היה עדיין הציווי ל"גברא", לישראל, ולכן לא היה זה חפצא של מצות ה' לאדם.
לפי זה ניתן להבין מדוע נלמד הענין47 שהשבת אינה שייכת לבני נח מן הפסוק48 "ויום ולילה לא ישבותו", הנאמר לגבי נח – משום שה"חפצא" של שבת כבר היה קיים אז49.
ה. "נתינת" השבת מרשות לרשות
וזהו ההסבר לכך שלגבי השבת מופיעים הביטויים "קודם שלא תינתן", "עד שלא ניתנה":
אף לפני הציווי על שמירת שבת היתה השבת קיימת באותה מהות כפי שהיא מאוחר יותר – לאחר ה"נתינה" – יום שביתה ממלאכה, אלא שאז היא היתה ברשות אחרת, נעלה יותר, ברשות הנותן: השבת היתה יום מיוחד משום שהקדוש־ברוך־הוא "שבת" ביום זה כביכול, ממלאכתו. "נתינת" השבת העבירה אותה מרשות הנותן גם לרשות המקבל. כלומר, שהשביתה תגיע ל"גברא", לישראל כאן למטה.
לפני "נתינת" השבת ממי שנאמר עליו "וישבות ביום השביעי", ה', היא לא היתה שייכת לאף אחד אחר. במילים אחרות: אין בכחו של ה"נברא" לגרום לכך שיום השבת יהיה אצלו בדומה ליום השבת אצל ה"בורא"50, ולכן אין מקום לכך שהוא ישבות ממלאכה. במתן תורה התחדשה ה"נתינה" בכללה 204ובפרטיה – כיון שבמתן תורה בטלה הגזירה, ונקבע ש"העליונים ירדו לתחתונים"51, ובמיוחד לגבי שבת (הרי כשם שמצות מילה נעשית חפץ דמצוה52 כבר לפני מתן תורה) – "ציווך במרה", השבת צוותה כבר לגברא – הקדוש־ברוך־הוא "נתן" לישראל את הזמן של היום השביעי, את ה"חפצא" של שבת, כך שהוא "יהיה" אצלם חפצא של מצוה53, וישפיע בתוך היהודי כאן למטה.
ו. יוסף לעומת שאר השבטים
ויש לומר, שזוהי המעלה של שמירת השבת על ידי יוסף לעומת שמירת השבת על ידי השבטים:
קיום המצוות על ידי האבות והשבטים לפני שנצטוו, נעשה באופן שאותו יכולה לחדש פעולת האדם. אך לא היה בכוחם לשנות את מציאותו וטבעו של ה"חפצא" מכפי שהוא נברא – ה"חפצא" (מצה וכדומה) לא נבדל על ידי פעולתם מחפצים אחרים שכמותו, ולא הפך לחפצא של מצוה. וכך לגבי השביתה בשבת על ידי השבטים, שהיתה זו רק פעולתו של הגברא, ואילו את ה"חפצא" של השבת כזמן, לא היה בכחם לשנות, ושביתתם ממלאכה רק היתה סימן ל"כי בו שבת...".
ואילו אצל יוסף, הרי שמירת השבת שלו מוזכרת במפורש בתורה, והיא נעשתה למציאות מיוחדת בעולם, מציאות נצחית54.
ויש לומר, שהסיבה לכך היא:
ידועה55 מעלתו של יוסף לעומת שאר השבטים: השבטים היו רועי צאן. זהו אופן של עבודה רוחנית אשר "גורם ההתבודדות"56 והתנתקות מעניני העולם, ולכן היו פעולותיהם, כולל שמירת השבת "מנותקות" מן העולם. פעולתם בענין "בו שבת" לא שינתה את הזמן בעולם. לעומת זאת יוסף עבד בתוך מצרים, "ערות הארץ". ולא זו בלבד שמצרים לא עכבה אותו בעבודת ה', אלא שבהיותו במצרים היה הוא המושל והשליט על מצרים "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים"57, ולא רק לגבי הגשמיות – "וישבור למצרים...", כי אם גם בקשר לרוחניות – יוסף הביא לידי כך "שימולו"58.
וכיון שבהיותו "למטה" – במצרים, 205וגם שם "בבית אדוניו המצרי", לפני "ובלעדיך..." – הרי "ויהי הוי' את יוסף"59, לכן הורגשה אצלו ובתוכו (צוותא וחיבור) השבת של הקדוש־ברוך־הוא – "כי בו שבת מכל מלאכתו" – ה"חפצא" של שבת לה', ולכן שמירת השבת אצלו "קודם שלא תינתן" היתה בעלת מעלה בדומה לשמירת השבת שלאחר מתן תורה60.
ז. "והכן" – שינוי בחפצא
לפי זה ניתן לבאר מדוע גילתה התורה את ענין שמירת השבת על ידי יוסף דווקא באמצעות הביטוי "והכן", המצביע, כדלעיל על "והיה ביום הששי והכינו...":
ההעדר והשביתה ממלאכה ביום השבת עצמו מביא לידי שינוי ב"גברא", האדם נח ביום זה ושובת ממלאכה.
דוקא הפעולה של ההכנה מערב שבת לשבת משפיעה על חפצי העולם ועל הזמן בעולם, שמפני יחודיות יום השבת מתכוננים לקראתו לפני כן, והוא גורם לשינוי בעולם.
ויש לומר, שאף יותר מכך – זוהי פעולה הנמשכת ביום השבת*,
כפי שמתבטא הענין גם בהלכה:
מן הפסוק "והיה ביום הששי והכינו..." אין לומדים רק שצריך להתכונן לשבת בפעולות של אפיה ושל בישול מבעוד יום. שהרי דבר זה נאמר במפורש בפסוק "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו"61 אלא מפסוק זה לומדים62, ש"אחשביה רחמנא לסעודת שבת, שיזמיננה בפיו מבעוד יום ובחול"63.
הפעולה "והכינו את אשר יביאו" מבטאת שסעודת השבת, הנאכלת בשבת, היא סעודה חשובה.
לכן רומזת התורה אודות שמירת השבת של יוסף בביטוי "הכנה", כי המעלה בשמירת השבת על ידו התבטאה שבאמצעותו ובתוכו היה "יום השבת יום מיוחד. כלומר, התקיים ה"חפצא" של "וינח ביום השביעי", 206דבר המתבטא, כאמור, דוקא בהכנה לקראתו64.
ח. שביתה בפנימיות
כשם שלפני מתן תורה היו שני אופנים אלו של שמירת שבת, מעין ובדומה לכך ישנם גם לאחר מתן תורה:
ישנה65 השבת כפי שהיא ניתנה בדיבור בגלוי בפשט ההלכה, שביתה בשבת ממלאכה..., וישנה "בחינת שמור בפנימיות", "שביתה מדיבורים גשמיים"66 – לא זו בלבד שלא להרבות בדיבור67, אלא באופן של שביתה, "שלא לשוח שום שיחה בטלה ח"ו"66. אופן זה של שביתה68 נובע מכך ש"שביתתו" של הקדוש־ברוך־הוא מורגשת אצל ישראל – לא רק השביתה מעשיית שמים וארץ גשמיים, אלא "כמו ששבת ה', מי' מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ"66.
וכשם ששמירת השבת על ידי יוסף לפני מתן תורה היתה מושלמת, משום שהורגש אצלו הענין של "כי בו שבת" של הקדוש־ברוך־הוא, כך גם לגבי שמירת השבת לאחר מתן תורה, שה"שומר שבת כהלכתו"69 אינו שובת רק ממעשים גשמיים ומדיבורים גשמיים, אלא מורגשת אצלו, כביכול, השביתה של הקדוש־ברוך־הוא עד ל"פנימיות66 השבת היא הכוונה בתפלת השבת ובתלמוד תורה לדבקה בה' אחד כמו שנאמר70 שבת לה' אלקיך".
ועבודה זו מביאה מיד את הגאולה האמיתית והשלמה ע"י משיח צדקנו, כמאמר חז"ל71 "אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן (שזה במשך של שבת אחת72) מיד נגאלים".
(משיחת ש"פ מצורע תשמ"א)
הערות
עמוד 200
- 1. פרשתנו מג, טז.
- 2. ב"ר פצ"ב, ד. וש"נ.
- 3. בכ"מ (מכילתא בשלח יג, יט. לקח טוב שם) "אין והכן אלא ערב שבת", במכילתא דרשב"י שם "אלא לצורך שבת". בבמדב"ר פי"ד, ב (בסופו) "ע"ש היתה ואין הכן אלא לשבת". וראה תנחומא נשא כח בסופו (ותנחומא באבער שם לג): והרי אין דרך המלכים להכין מיום לחבירו כו'. ובפשטות זוהי כוונת הב"ר שבפנים – ראה רבינו בחיי כאן. פי' מהרז"ו לב"ר כאן. ועוד. בהלשון "אין והכן אלא שבת" – ראה לקמן הערה 64.
- 4. בשלח טז, ה.
- 5. כ"ה בב"ר לפנינו, וביל"ש כאן "עד שלא תינתן". ועד"ז הוא לפי כמה גירסאות במדרש (ראה ב"ר הוצאת תיאודור־אלבק. ושם גם גירסא "קודם שתינתן"). ובבמדב"ר ותנחומא שם: "עד שלא ניתנה".
- 6. ראה יומא כח, ב. משנה סוף קדושין. פרש"י תולדות כו, ה (מב"ר פס"ד, ד. וש"נ) לגבי אברהם. וראה פרש"י תולדות שם יב. כז, ג. ט (בנוגע ליצחק). וישלח לב, ה (בנוגע ליעקב). וראה ויק"ר פ"ב, יו"ד.
- 7. וירא יח, יט.
- 8. וראה בארוכה פרשת דרכים בתחלתו (דרוש א' וב'), בית האוצר (בתחלתו) וש"נ – אם קיום המצות דהאבות והשבטים הי' רק להחמיר על עצמם או גם להקל, שיצאו מכלל בני נח ודינם כישראל. וראה ע"ד הפשט – לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 145 ואילך. 265 ואילך. וש"נ. ועוד.
- 9. חולין צא, א ד"ה פרע להן – בפירוש פסוק זה ("וטבוח טבח גו'").
- 10. להעיר ממדרש לקח טוב כאן: מכאן שהיו אבותינו נהוגים במצות קודם מ"ת.
- 11. ראה יפ"ת (השלם) כאן: וה"ה לכל המצות.
- 12. ראה מדרש שכל טוב כאן: מכאן שהיו האבות והשבטים שומרין מצות שבת עד שלא ניתנה.
- 13. להעיר מלשון המדרש (ב"ר פי"א, ז) "אברהם שאין כתוב בו .. יעקב שכתוב בו כו'". ובמפרשים שם.
עמוד 200
- 14. וכן יש לפרש לכאורה בכמה מקומות בחז"ל (ראה הערה 6) דאי' בנוגע ליצחק ויעקב שקיימו מצות פרטיות, וכן בנוגע לכמה מהשבטים (כבויק"ר שם: "יהודה קיים מה שכתוב בתורה"), שהפירוש בזה, שבמצות אלו ובאנשים אלו ישנו לימוד מכתובים.
- 15. ראה חולין צא, א. ובהנסמן בהערה 8.
- 16. במדב"ר פי"ד ב (בסופו).
- *. איוב מא, ג.
- 17. ומובן שכ"ה גם לפי הדרשה בב"ר שלפנינו. אלא שר"י מוסיף (במדב"ר שם) את ענין השכר "שאני משלם לבן בנך כו'".
- 18. ועד"ז ביעקב "שכתוב בו שמירת שבת .. קבע תחומין מבעוד יום" (ב"ר פי"א, ז), "ששמר יעקב את השבת קודם שניתן" (שם פע"ט, ו (בסופו)). וראה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 241 ואילך.
- 19. ביפ"ת השלם לב"ר כאן: אלא נקט שבת אגב אורחי' דסעודו', ועוד כי השבת הוא אות ועיקר גדול ששקולה כנגד כל המצות*. ועוד דהוי חידוש משום דבן נח מוזהר עליו. אבל טעמים אלו מסבירים רק הטעם מדוע יש בו לימוד מפורש ששמר את השבת אף שקיים כל המצות. ובבמדב"ר הנ"ל משמע שיש יתרון בעצם שמירת שבת שלו, כבפנים.
- . ועד"ז הוא ברמב"ן תולדות כו, ה.
עמוד 201
- 20. ואף שגם ביעקב למדין ששמר את השבת מזה ש"ויחן את פני העיר, נכנס בערב שבת" (ב"ר פע"ט שם), שם י"ל דבא להודיע לא רק ששמר את השבת, אלא "דקבע תחומין", מצוה מיוחדת (ראה מפרשי המדרש שם. וראה לקו"ש שם), משא"כ בנדו"ד ביוסף. ועצ"ע.
- 21. בשלח שם. וכ"ה בתדא"ר פכ"ד (כ"ו).
- 22. יתרו כ, ח.
- 23. אף שבשבת עיקר המצוה דזכור היא לכאורה לקדש את השבת בדברים, מצות קידוש היום – ראה פסחים קו, א. רמב"ם הל' שבת פכ"ט ה"א.
- 24. יתרו שם. פרש"י שם. וראה ביצה טז, א. רמב"ן עה"פ. מפרשי רש"י שם. שו"ע אדה"ז או"ח סרמ"ב ס"י.
- 25. השלם לב"ר כאן.
- 26. סנהדרין נח, סע"ב.
- 27. נח ח, כב.
- 28. ומסיים "וטעם היתרו פי' לעיל". וכוונתו לכאורה לדעתו שיצאו מכלל בני נח – ראה בהנסמן בהערה 8.
- 29. ואדרבה, ממ"ש "קודם שלא תינתן", "עד שלא ניתנה", הסברא נותנת דלא הי' אז האיסור דגוי ששבת, מאחר שלא ניתנה עדיין, וראה בית האוצר בתחלתו.
עמוד 202
- 30. ולא "לפני שנאמרה" או "לפני שנצטוו עלי'" וכיו"ב. וראה לקמן הערה 33.
- 31. ראה בארוכה לקו"ש חכ"ג ע' 50 ואילך.
- 32. נוסף על מה שנאמר בנוגע לכל התורה כולה – משנה סוף קידושין. ולהעיר שביומא (שבהערה
- 33. ואין לומר שההוספה ד"קודם שלא תינתן" גבי שבת היא משום ששבת ניתנה לפני נתינתה הכללית – מ"ת, בפרשת המן ולפנ"ז במרה (ראה שבת פז, רע"ב ובתוס' שם. ועוד) כי נוסף ע"ז דאז הו"ל לשנות ולומר "לפני שנאמרה", "לפני שנצטוו", וכיו"ב (ראה שבת שם: כאשר צוך במרה) – אינו מובן למאי נפק"מ כאן מתי ניתנה. ובבמדב"ר שם מפורש: אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה התורה.
- 34. להעיר ממארז"ל (שבת י, ב) "א"ל הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם", נוסף על מרז"ל שם (פח, ב) בנוגע לכל התורה. גם שם מדגיש "חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעים דורות קודם שנברא העולם" (וראה פרש"י שם. פי' רב ניסים גאון שם).
- 35. יתרו שם, יא. תשא שם, יז.
- 36. יתרו שם.
- 37. תשא לא, יז ואילך.
- 38. ב, ב־ג.
- 39. ראה לעיל הערה 33.
- 40. ח"ב פל"א. וראה בארוכה אברבנאל למו"נ שם. רמב"ן ואתחנן ה, טו. וראה גם נזר הקודש (הארוך) לב"ר פי"א, ז. לקו"ש חי"ב ע' 111 ואילך.
- 41. ואתחנן שם.
- 6. , במאמר רב, לא הובאו התיבות "עד שלא ניתנה". ולהעיר מויק"ר שם – "עד שלא ניתנה תורה להם והם עשו אותה מאליהן". וראה גם במדב"ר שם.
עמוד 203
- 42. אברבנאל למו"נ שם.
- 43. להעיר משמו"ר דלקמן הערה 49.
- 44. וראה גם חינוך מצוה לא, לב.
- 45. ראה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 226 ואילך. וש"נ.
- 46. ועפ"ז יש להסביר הדעה (ב"ר פט"ז, ה) דלאדם הראשון נתן הקב"ה מצות שבת.
- 47. סנהדרין נח, ב.
- 48. נח ח, כב.
- 49. וי"ל שמטעם זה תקן להם משה לישראל (במצרים) את יום השבת לנוח – שמו"ר פ"א, כח. פ"ה, יח. וש"נ.
- 50. ולהמדרש הנ"ל הערה 46 י"ל דשאני אדם הראשון, כי א) נתן לו (הקב"ה) מצות שבת. ב) דהי' בגן עדן (עיי"ש שלמדין זה דנתן לו מצות שבת ממ"ש (בראשית ב, טו) ויניחהו בג"ע, "וינח ביום השביעי" וכו').
עמוד 204
- 51. שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.
- 52. ראה לקו"ש שם ע' 227. וש"נ.
- 53. ומתורץ מש"כ לעיל הערה 33.
- 54. ראה צפע"נ (מכות יא, א. מפענ"צ פ"ה סי"ב) בנוגע לשבועת משה המפורשת בתורה "ויואל משה" (שמות ב, כא).
- 55. סה"מ תקס"ה ע' קצב ואילך. תו"ח ויחי ד"ה בן פורת יוסף. דרמ"צ פא, א. סה"מ תרכ"ט ע' רנח ואילך. המשך תרס"ו ע' שטו. סה"מ תפר"ח ע' כג ואילך. ובכ"מ.
- 56. לשון הכלי יקר (בראשית ד, ג) במעלת הבל שהי' רועה צאן.
- 57. פרשתנו מא, מד.
- 58. ב"ר פצ"א, ה. תנחומא פרשתנו ז. פרש"י פרשתנו מא, נה.
עמוד 205
- 59. וישב לט, ב.
- 60. ועפ"ז אולי י"ל דזהו גם המעלה דשמירת שבת דיוסף לגבי שמירת שבת דיעקב (ראה לעיל הערה 18). והרי החילוק הנ"ל בין יוסף לשבטים מבואר הוא (במקומות שבהערה 55) לגבי יוסף והאבות (כולל יעקב). ולכן דוקא ביוסף נלמד ענין שמירת השבת מ"והכן" (כדלקמן סעיף ז), משא"כ אצל יעקב (ראה לעיל הערה 20).
- *. ועפ"ז יובן מה שממשיך בבמדב"ר "אמר הקב"ה יוסף אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה התורה חייך שאני משלם לבן בנך שיקריב קרבנו בשבת" – כי תוכן הענין דהקרבת קרבן (נשיא אפרים) בשבת, "מה שאין יחיד מקריב" (ל' במדב"ר שם) הוא מה ששבט אפרים הוסיף בקדושת השבת על הקדושה שבשבת מצ"ע (ראה בארוכה לקו"ש חכ"ג ע' 49 ואילך), ולכן זהו השכר על קיום מצות שבת דיוסף, שלמדין מענין ההכנה לשבת שלו, דהיינו שלא הי' זה שמירת שבת (– כביעקב), כ"א הוספה ופעולה בשבת, כבפנים.
- 61. בשלח טז, כג.
- 62. פרש"י ביצה ב, ב ד"ה והכינו. וראה פרש"י פסחים מז, ב ד"ה והכינו.
- 63. אבל סעודת חול לא חשיבא ולא שייכא בה הזמנה הלכך באחד בשבת בעלמא לית לן למיסר ביצה כו' (רש"י ביצה שם ד"ה ואין).
עמוד 206
- 64. ואולי י"ל הפירוש בלשון המדרש שלפנינו "אין והכן אלא שבת" ולא "אלא בע"ש" או "אלא לשבת" וכיו"ב (ראה לעיל הערה 3), דכל הגדר דהכנה מתאים רק כשמדובר בשבת, דסעודה חשובה היא כו', כנ"ל.
- 65. ראה בכל הבא לקמן – תניא קו"א בסופו. וראה לקו"ש חי"א ע' 81 ואילך.
- 66. לשון אדמו"ר הזקן בקו"א שם.
- 67. שו"ע אדה"ז או"ח סש"ז ס"ב.
- 68. ש"אין אנו מצווים מדאורייתא על שביתה מהדיבור כ"א על השביתה ממעשה" (ל' הצ"צ באוה"ת שמות כרך ז' ס"ע ב'תשב ואילך), הרי על השביתה מדיבור באופן "שלא לשוח שום שיחה בטילה" אין ציווי גם מד"ס – ראה שיחת ש"פ אמור תשמ"ב.
- 69. שבת קיח, ב. הובא בקו"א שם. ומדייק "כהלכתו דייקא". וממשיך "לכן מוטל כו' להיות בקי בהלכתא רבתא לשבתא. גם יזהר שלא לשוח כו'", כבפנים.
- 70. יתרו כ, יוד.
- 71. שבת שם. ובירושלמי (תענית פ"א סה"א): שבת א' כתיקונה.
- 72. ראה לקו"ת (בהר מא, א ואילך) דירוש' הנ"ל "אינו סותר למאמר .. (שבבבלי הנ"ל) כו' כי פי' שתי שבתות היינו ג"כ שבת אחת", עיי"ש בארוכה. ובכ"מ.
בראשית רבה צ״ב:ד׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים וגו' וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם וגו' וְהָכֵן (בראשית מג, טו טז), וְאֵין הָכֵן אֶלָּא שַׁבָּת, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמות טז, ה): וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ וגו', הֲדָא אָמְרָה שֶׁשָּׁמַר יוֹסֵף אֶת הַשַּׁבָּת קֹדֶם שֶׁלֹא תִּנָּתֵן. (בראשית מג, יז יט): וַיַּעַשׂ הָאִישׁ וגו' וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים וגו' וַיִּגְשׁוּ אֶל הָאִישׁ, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה דּוֹחֲפָן בִּפְנִים וְהֵן דּוֹחֲפִין אוֹתוֹ לַחוּץ. (בראשית מג, כ): יָרֹד יָרַדְנוּ, יְרִידָה הִיא לָנוּ, בְּאַרְצֵנוּ הָיִינוּ מְפַרְנְסִים לַאֲחֵרִים, עַכְשָׁו צְרִיכִין אָנוּ לְפַרְנָסָתֶךָ. (בראשית מג, כג): וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ, בֵּין בִּזְכוּתְכֶם בֵּין בִּזְכוּת אֲבוֹתֵיכֶם, (בראשית מג, כג): אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן וגו', מִכָּל מָקוֹם (בראשית מג, כג): כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי. וַיּוֹצֵא אֲלֵיהֶם אֶת שִׁמְעוֹן, רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר כְּהָדֵין צַרְצוּרָא עָבֵיד כְּשֶׁאֲסָרוֹ, כְּדִכְתִיב (בראשית מב, כד): וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. (בראשית מג, כה כו): וַיָּכִינוּ וַיָּבֹא יוֹסֵף וגו'.
במדבר רבה י״ד:ב׳ - הטקסט מספריא
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו', הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב מא, ג): מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם וגו', אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בֶּן רַבִּי אַבָּא מִי שֶׁאֵין לוֹ נְכָסִים וְעוֹשֶׂה צְדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, מִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים וְנוֹתֵן שְׂכַר סוֹפְרִים וּמַשְׁנִים, מִי שֶׁאֵין לוֹ בַּיִת וְעוֹשֶׂה מְזוּזָה, מִי שֶׁאֵין לוֹ טַלִּית וְעוֹשֶׂה צִיצִית, מִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים וּמוֹהֵל, וְעוֹשֶׂה סְפָרִים וּמַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זֶה הִקְדִּים וְקִיֵּם מִצְוֹתַי עַד שֶׁלֹא נָתַתִּי לוֹ בַּמֶּה לְקַיְּמָן, צָרִיךְ אֲנִי לְשַׁלֵּם, לִתֵּן לוֹ מָמוֹן וּבָנִים שֶׁיִּהְיוּ קוֹרְאִים בַּסְּפָרִים, הֱוֵי: מִי הִקְדִּימַנִי לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, וַאֲשַׁלֵּם לוֹ שְׂכָרָהּ, לָמָּה, שֶׁאֵינִי חָסֵר דָּבָר, שֶׁהָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ שֶׁלִּי הוּא, לְכָךְ נֶאֱמַר (איוב מא, ג): תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא. דָּבָר אַחֵר, מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, מְדַבֵּר בְּאַבְרָהָם שֶׁמֵּעַצְמוֹ הִכִּיר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמָה דִכְתִיב (משלי יד, יד): מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וגו', מַהוּ מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אוֹמֵר אוֹתוֹ הַלֵּב שֶׁהוּא מָלֵא סִיגִים, מִדְּרָכָיו עָתִיד לְהִשְׂתַּבֵּעַ. וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב, זֶה הָיָה אַבְרָהָם שֶׁהִכִּיר מֵעַצְמוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁלִּמֵּד אוֹתוֹ הֵיאַךְ לְהַכִּיר אֶת הַמָּקוֹם אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ, וְזֶהוּ אֶחָד מֵאַרְבָּעָה בְּנֵי אָדָם שֶׁמֵּעַצְמָם הִכִּירוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִיּוֹב הִכִּיר מֵעַצְמוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִנַּיִן, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר (איוב כג, יב): מֵחֻקִּי צָפַנְתִּי אִמְרֵי פִיו. חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה אַף הוּא מֵעַצְמוֹ הִכִּיר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִנַּיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב עָלָיו (ישעיה ז, טו): חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב. וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ מֵעַצְמוֹ הִכִּיר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכֵן אַבְרָהָם אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַבְרָהָם הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁלִּי הֵם, כְּמָה דְתֵימָא (איוב מא, ג): תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא, וְאוֹמֵר (תהלים כד, א): לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, וְאַתָּה הוֹדַעְתָּ שְׁמִי בָּעוֹלָם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַקְנֶה אוֹתְךָ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יט): וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, הֱוֵי: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, לָמָּה, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא. דָּבָר אַחֵר, מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי חִיָּא כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה אַבְרָהָם לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת פָּרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו בִּיצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם וְעָתִיד לִתֵּן אוֹתָם לֶעָתִיד לָבוֹא, אַתָּה מוֹצֵא בְּאַבְרָהָם (בראשית יח, ד): יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּרַע לְבָנָיו (שמות ו, ז): וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי, כְּנֶגֶד יֻקַּח נָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין לִי אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן (ישעיה יד, ב): וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם, בְּאַבְרָהָם כְּתִיב מְעַט מַיִם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לְבָנָיו מַיִם בִּיצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם (שמות יז, ו): וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְלֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן (דברים ח, ז): כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם וגו', וְלִימוֹת הַמָּשִׁיחַ מִנַּיִן (ישעיה ל, כה): וְהָיָה עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ וְעַל כָּל גִּבְעָה נִשָֹּׂאָה פְּלָגִים יִבְלֵי מָיִם, וְכֵן (ישעיה מא, יח): אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב (בראשית יח, ד): וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נְתָנָהּ לְבָנָיו בִּיצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם (יחזקאל טז, ט): וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (ישעיה א, טז): רַחֲצוּ הִזַּכּוּ, וְלֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן (ישעיה ד, ד): אִם רָחַץ ה' וגו'. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב (בראשית יח, ד): וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ, שֶׁעָשָׂה לָהֶם סֻכָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה סֻכּוֹת לְבָנָיו בִּיצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם (ויקרא כג, מג): כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו', וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (תהלים קמ, ח): סַכּוֹתָה לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק, מַהוּ בְּיוֹם נָשֶׁק, בְּיוֹם זִיּוּנָם שֶׁל שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, וְלֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן (ישעיה ד, ו): וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם וגו', הֱוֵי: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם וגו', וְכֵן הוּא אוֹמֵר (קהלת יא, א): שְׁלַח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים וגו'. דָּבָר אַחֵר, מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, מְדַבֵּר בְּיוֹסֵף שֶׁהוא הִקְדִּים וְשִׁמַּר אֶת הַשַּׁבָּת עַד שֶׁלֹא נִתָּנָה (בראשית מג, טז): וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֶרֶב שַׁבָּת הָיְתָה וְאֵין הָכֵן אֶלָּא לַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז, ה): וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ וגו'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יוֹסֵף אַתָּה שִׁמַּרְתָּ אֶת הַשַּׁבָּת עַד שֶׁלֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְשַׁלֵּם לְבֶן בִּנְךָ שֶׁיְּהֵא מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ בַּשַּׁבָּת, מַה שֶּׁאֵין יָחִיד מַקְרִיב, וְעָלַי לְקַבֵּל קָרְבָּנוֹ בְּרָצוֹן, הֱוֵי: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, וּמִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא, מִמַּה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו':
רש"י על בראשית כ״ו:ה׳ - הטקסט מספריא
שמע אברהם בקולי. כְּשֶׁנִּסִּיתִי אוֹתוֹ:
וישמר משמרתי. גְּזֵרוֹת לְהַרְחָקָה עַל הָאַזְהָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת וּשְׁבוּת לַשַּׁבָּת (יבמות כ"א):
מצותי. דְּבָרִים שֶׁאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ רְאוּיִן הֵם לְהִצְטַוּוֹת, כְּגוֹן גֶּזֶל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים:
חקותי. דְּבָרִים שֶׁיֵּצֶר הָרָע וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן אֲכִילַת חֲזִיר וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, שֶׁאֵין טַעַם בַּדָּבָר, אֶלָּא גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ וְחֻקּוֹתָיו עַל עֲבָדָיו:
ותורתי. לְהָבִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי (בראשית רבה):
שמע אברהם בקלי ABRAHAM HEARKENED TO MY VOICE when I put him to the test.
וישמר משמרתי AND KEPT MY CHARGE — This refers to precautionary measures which are intended to make us avoid the infringement of Biblical prohibitions: such are the Rabbinical inhibition of marriage between relatives in the second degree and the Rabbinical regulations regarding not doing certain acts on the Sabbath (cf. Yevamot 21a).
מצותי MY COMMANDMENTS — those matters which, had they not been written in the Torah, we would nevertheless hold that they are fitting matters to be the subject of a commandment, such as robbery and murder (cf. Yoma 67b).
חקותי MY ORDINANCES — matters which our evil inclination and the heathen nations argue against the necessity of prohibiting, such as the eating of swine’s flesh and the wearing of garments made of a mixture of wool and linen — things for which there are no apparent reasons but which are the King’s decrees and enactments imposed on His subjects (Yoma 67b).
ותורתי AND MY LAWS — The plural serves to include with the written Law also the Oral Law which prescribes commands that are an ancient institution given by God to Moses from Sinai (cf. Genesis Rabbah 64:4).
בראשית רבה ס״ד:ד׳ - הטקסט מספריא
עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי (בראשית כו, ה), רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי חֲנִינָא, תַּרְוֵיהוֹן אָמְרֵי בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ, מִנְיַן עֵקֶ"ב שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹל בּוֹרְאוֹ. (בראשית כו, ה): וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי, רַבִּי יוֹנָתָן מִשֵּׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִלּוּ הִלְכוֹת עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ. תּוֹרֹתָי, שְׁתֵּי תוֹרוֹת, שֶׁקִּיֵּם אֲפִלּוּ מִצְוָה קַלָּה שֶׁבְּעַל פֶּה. רַבִּי סִימוֹן אָמַר אֲפִלּוּ שֵׁם חָדָשׁ שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִקְרוֹא לִירוּשָׁלַיִם הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ, דִּכְתִיב (בראשית כב, יד): וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם ה' יִרְאֶה, וּכְתִיב (יחזקאל מח, לה): וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה' שָׁמָּה, וּכְתִיב (ירמיה ג, יז): בַּיּוֹם הַהוּא יִקְרְאוּ לִיְרוּשָׁלָיִם כִּסֵּא ה'. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה אֵין כָּל יוֹם וָיוֹם שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַדֵּשׁ הֲלָכָה בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה, מַאי טַעְמֵיהּ (איוב לז, ב): שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ בְּרֹגֶז קֹלוֹ וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא, וְאֵין הֶגֶה אֶלָּא תוֹרָה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א, ח): וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה.
ויקרא רבה ב׳:י׳ - הטקסט מספריא
מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁסָּפַר עַצְמוֹ עִם הַצַּדִּיקִים הָרִאשׁוֹנִים, אָדָם הֶעֱלָה שׁוֹר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סט, לב): וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר, נֹחַ קִיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח, כ): וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה', אַבְרָהָם קִיֵּם אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כו, ה): עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם וגו', שֶׁהוּא עָשָׂה קָרְבָּן וְהִקְרִיב אַיִל, יִצְחָק קִיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְהִשְׁלִיךְ עַצְמוֹ לִפְנֵי אָבִיו כְּשֶׂה זָבוּחַ. יַעֲקֹב קִיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לה, ד): וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת [כל] אֱלֹהֵי הַנֵּכָר וגו'. יְהוּדָה קִיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לח, ח): בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וגו'. יוֹסֵף קִיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, יב יג): כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וגו' לֹא תִרְצָח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה לֹא תַחְמֹד, עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה תּוֹרָה לָהֶם וְהֵם עָשׂוּ אוֹתָהּ מֵאֲלֵיהֶן, לְפִיכָךְ אֲהֵבָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַהֲבָה גְּמוּרָה וְהִשְׁוָה אֶת שְׁמָם לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל, עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (תהלים קיט, א): אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָּרֶךְ הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה', וְאָמַר (דברים לב, ד): הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, וְאָמַר (תהלים יח, לא): הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ.
בראשית רבה י״א:ז׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא אָמַר, אַבְרָהָם שֶׁאֵין כָּתוּב בּוֹ שְׁמִירַת שַׁבָּת, יָרַשׁ אֶת הָעוֹלָם בְּמִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יג, יז): קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ וגו'. אֲבָל יַעֲקֹב שֶׁכָּתוּב בּוֹ שְׁמִירַת שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לג, יח): וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר, נִכְנַס עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה, וְקָבַע תְּחוּמִין מִבְּעוֹד יוֹם, יָרַשׁ אֶת הָעוֹלָם שֶׁלֹא בְּמִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כח, יד): וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וגו'.
רמב"ן על בראשית כ״ו:ה׳ - הטקסט מספריא
וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית כ"ו:ה') "בְּקוֹלִי" כְּשֶׁנִּסִּיתִי אוֹתוֹ, "מִשְׁמַרְתִּי" גְּזֵרוֹת לְהַרְחָקָה, כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת, שְׁבוּת לְשַׁבָּת, "מִצְוֹתַי", מִצְוֹת שֶׁאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ דִּין הוּא שֶׁיִּכָּתְבוּ, כְּגוֹן גָּזֵל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, "חֻקּוֹתַי", דְּבָרִים שֶׁיֵּצֶר הָרַע וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן אֲכִילַת חֲזִיר וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, שֶׁאֵין טַעַם בַּדָּבָר אֶלָּא הַמֶּלֶךְ גָּזַר חֻקּוֹ עַל עֲבָדָיו, "וְתוֹרֹתָי", לְהָבִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וְאִם כֵּן יִהְיֶה כָּל זֶה בָּנוּי עַל דַּעַת שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְקַיֵּם וּמְשַׁמֵּר אֶת הַתּוֹרָה עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה. וְכָךְ אָמְרוּ (ב"ר צד ג) בַּפָּסוּק "וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת" (בראשית מ"ה:כ"א), שֶׁפֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ בְּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה, שֶׁהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ אֲבוֹתָיו, וְעַד עַכְשָׁו לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה, וַהֲרֵי כָּתוּב "וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי", וְשָׁם אָמְרוּ שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר אֲפִלּוּ דִּקְדּוּקֵי תּוֹרָה, וְהָיָה מְלַמֵּד לְבָנָיו וְכוּ'. וְיֵשׁ לִשְׁאֹל, אִם כֵּן אֵיךְ הֵקִים יַעֲקֹב מַצֵּבָה (בראשית כ"ח:י"ח), וְנָשָׂא שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וּכְדַעַת רַבּוֹתֵינוּ (ב"ר עד יא) אַרְבַּע, וְעַמְרָם נָשָׂא דּוֹדָתוֹ (שמות ו כ), וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ הֵקִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה (שם כד ד), וְהַאֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגִים הֶתֵּר בַּתּוֹרָה בְּמַה שֶׁאָסַר אַבְרָהָם אֲבִיהֶם עַל עַצְמוֹ וְקָבַע לוֹ הַשֵּׁם שָׂכָר עַל הַדָּבָר, וְהוּא יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וּבְיַעֲקֹב דָּרְשׁוּ (ב"ר עט ו) שֶׁשָּׁמַר אֶת הַשַּׁבָּת וְקָבַע תְּחוּמִין, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה זֶה בַּשַּׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה), שֶׁהִיא מְעִידָה עַל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. וְאוּלַי נֹאמַר "מִשְׁמַרְתִּי", שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת שֶׁל בְּנֵי נֹחַ, וּ"מִצְוֹתַי", גָּזֵל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, "חֻקּוֹתַי", אֵבֶר מִן הַחַי וְכִלְאַיִם שֶׁל הַרְבָּעַת בְּהֵמָה וְהַרְכָּבַת אִילָן, "וְתוֹרֹתָי", דִּינִין וְאִסּוּרֵי עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁאֵלּוּ כֻּלָּן נִצְטַוּוּ בָּהֶן בְּנֵי נֹחַ, וְהוּא הַשּׁוֹמֵר וְהָעֹשֶׂה רְצוֹן בּוֹרְאוֹ וּמְשַׁמֵּר אֲפִלּוּ דִּקְדּוּקִין וְחֻמְרוֹת בַּמִּצְוֹת שֶׁלָּהֶן, וּכְמוֹ שֶׁהִזְכִּירוּ, ע"ז שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ אַרְבַּע מְאָה פִּרְקֵי הֲוָת (ע"ז יד), וְדָרְשׁוּ בְּ"מֵאָה שְׁעָרִים" שֶׁמְּדָדוּהָ לַמַּעַשְׂרוֹת (ב"ר סד ו), כִּי הָיוּ הָאָבוֹת נְדִיבֵי עַמִּים לָתֵת מַעַשְׂרוֹת לָעֲנִיִּים אוֹ לְכֹהֲנֵי ה', כְּגוֹן שֵׁם וְעֵבֶר וְתַלְמִידֵיהֶם, כְּעִנְיָן "וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית י"ד:י"ח). וְהַנִּרְאֶה אֵלַי מִדַּעַת רַבּוֹתֵינוּ שֶׁלָּמַד אַבְרָהָם אָבִינוּ הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְעָסַק בָּהּ וּבְטַעֲמֵי מִצְווֹתֶיהָ וְסוֹדוֹתֶיהָ, וְשָׁמַר אוֹתָהּ כֻּלָּהּ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעֹשֶׂה, וּשְׁמִירָתוֹ אוֹתָהּ הָיָה בָּאָרֶץ בִּלְבַד, וְיַעֲקֹב בְּחוּצָה לָאָרֶץ נָשָׂא הָאֲחָיוֹת, וְכֵן עַמְרָם, כִּי הַמִּצְוֹת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ הֵן, אַף עַל פִּי שֶׁהֻזְהַרְנוּ בְּחוֹבַת הַגּוּף בְּכָל מָקוֹם (קדושין לו). וּכְבָר רָמְזוּ רַבּוֹתֵינוּ הַסּוֹד הַזֶּה (בספרי דברים פסקא מג), וַאֲנִי אֲעִירְךָ בּוֹ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם (ויקרא יח כה דברים יא יח). וְהַמַּצֵּבָה מִצְוָה שֶׁנִּתְחַדְּשָׁה בִּזְמַן יָדוּעַ הִיא, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ (בספרי) בְּ"אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז כב), שֶׁשְּׂנֵאָהּ אַחַר הֱיוֹתָהּ אֲהוּבָה בִּימֵי הָאָבוֹת. וּבְיוֹסֵף דָּרְשׁוּ (ב"ר צב ד) שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת אֲפִלּוּ בְּמִצְרַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, לְפִי שֶׁהִיא עֵדוּת עַל חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, וְהָיָה עוֹשֶׂה כֵן לְלַמֵּד אֶת בָּנָיו אֱמוּנַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם, לְהוֹצִיא מִלִּבָּם כַּוָּנַת עֲבוֹדָה זָרָה וְדֵעוֹת הַמִּצְרִים, וְזֹאת כַּוָּנָתָם. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט נֹאמַר שֶׁיְּהֵא "מִשְׁמַרְתִּי" אֱמוּנַת הָאֱלֹהוּת, שֶׁהֶאֱמִין בַּשֵּׁם הַמְּיֻחָד וְשָׁמַר מִשְׁמֶרֶת זוֹ בְּלִבּוֹ, וְחָלַק בָּהּ עַל עוֹבְדֵי הָעֲבוֹדָה זָרָה, וְקָרָא בְּשֵׁם ה' לְהָשִׁיב רַבִּים לַעֲבוֹדָתוֹ. "מִצְוֹתַי", כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּהוּ בְּלֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ, וְעוֹלַת בְּנוֹ, וּגְרִישַׁת הָאָמָה וְאֶת בְּנָהּ. "חֻקּוֹתַי", לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם, לִהְיוֹת חַנּוּן וְרַחוּם וְעֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, וּלְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ בָּהֶם. "וְתוֹרֹתָי", הַמִּילָה בְּעַצְמוֹ וּבָנָיו וַעֲבָדָיו, וּמִצְוֹת בְּנֵי נֹחַ כֻּלָּן שֶׁהֵן תּוֹרָה לָהֶם:
משנה תורה, הלכות שבת כ״ט:א׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו. כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו. בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה.
רש"י על שמות כ׳:ח׳ - הטקסט מספריא
זכור. זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ, וְכֵן מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת (שמות ל"א), וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים (במדבר כ"ח); וְכֵן לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ (דברים כ"ב); וְכֵן עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ (ויקרא י"ח), יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ (דברים כ"ה); הוּא שֶׁנֶּאֱמַר אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי (תהילים ס"ב): זכור. לְשׁוֹן פָּעוֹל הוּא, כְּמוֹ אָכוֹל וְשָׁתוֹ (ישעיהו כ"ב), הָלוֹךְ וּבָכֹה (שמואל ב ג'), וְכֵן פִּתְרוֹנוֹ: תְּנוּ לֵב לִזְכֹּר תָּמִיד אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁאִם נִזְדַּמֵּן לְךָ חֵפֶץ יָפֶה תְּהֵא מַזְמִינוֹ לְשַׁבָּת (מכילתא):
זכור — This word REMEMBER which opens this commandment here and שמור “observe” which opens it in Deuteronomy (5:12) were spoken in one utterance. Similar is, (Exodus 31:14) “Everyone that profaneth it (the Sabbath) shall surely be put to death”, which apparently is in contradiction with (Numbers 28:9) “And on the Sabbath day [ye shall offer] two lambs”, a command necessitating actions which, if done for any other purposes on the Sabbath, would involve a profanation of that day. Similar is, (Deuteronomy 22:11) “Thou shalt not wear a garment of two kinds, [as of woollen and linen together]” and (Deuteronomy 22:12) “Thou shalt make thee tassels”, for the performance of which command wool and linen may be employed in combination. Similar is, (Leviticus 18:16) “The nakedness of thy brother’s wife” (the prohibition of marriage with her), and (Deuteronomy 25:5) “her husband’s brother shall come unto her” (he shall marry her). — This is the meaning of what is said (Psalms 62:12) “One thing did God speak, these two things did we hear” (Mekhilta). זכור — This word expresses the verbal action without any reference to a particular time (the infinitive), similar to, (Isaiah 22:13) אכול ושתו “to eat and to drink”; (II Samuel 3:16) הלוך ובכה “to go and to weep”; and the following is its meaning: take care to remember always the Sabbath day — that if, for example, you come across a nice article of food during the week, put it by for the Sabbath (Beitzah 16a).
רמב"ן על דברים ה׳:ט״ו - הטקסט מספריא
וְטַעַם עַל כֵּן צִוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, צִוָּה שֶׁתַּעֲשֶׂה כֵן בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, כָּךְ פֵּרֵשׁ ר"א (אבן עזרא על דברים ה':י"ד). וְאֵינוֹ נָכוֹן, וְאָנוּ אוֹמְרִים בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם "כִּי יוֹם זֶה תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם" כַּאֲשֶׁר נֶאֱמַר בּוֹ זָכָר לְמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. וְהָרַב אָמַר בְּסֵפֶר הַמּוֹרֶה (ב לא) כִּי הַמַּאֲמָר הָרִאשׁוֹן הוּא כְּבוֹד הַיּוֹם וְהִדּוּרוֹ, וְכַאֲשֶׁר אָמַר (שמות כ יא) עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ, וְעַל כֵּן הִזְכִּיר טַעַם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה', אֲבָל בְּכָאן יַזְהִיר אוֹתָנוּ לִשְׁמֹר הַשַּׁבָּת בַּעֲבוּר הֱיוֹתֵנוּ עֲבָדִים בְּמִצְרַיִם עוֹבְדִים כָּל הַיּוֹם עַל כָּרְחֵנוּ וְלֹא הָיְתָה לָנוּ מְנוּחָה, וְהוּא יְצַוֵּנוּ עַתָּה לִשְׁבּוֹת וְלָנוּחַ כְּדֵי שֶׁנַּזְכִּיר חַסְדֵי הַשֵּׁם עָלֵינוּ בְּהוֹצִיאוֹ אוֹתָנוּ מֵעַבְדוּת לִמְנוּחָה. וְהִנֵּה בְּשַׁבָּת בִּכְלָלָהּ שְׁנֵי טְעָמִים, לְהַאֲמִין בְּחִדּוּשׁ הָעוֹלָם כִּי יֵשׁ אֱלוֹהַּ בּוֹרֵא, וְלִזְכֹּר עוֹד הַחֶסֶד הַגָּדוֹל שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ שֶׁאֲנַחְנוּ עֲבָדָיו אֲשֶׁר קָנָה אוֹתָנוּ לוֹ לַעֲבָדִים. גַּם זֶה אֵינוֹ מְחֻוָּר אֶצְלִי, כִּי בִּהְיוֹתֵנוּ שׁוֹבְתִים וְלֹא נַעֲשֶׂה מְלָאכָה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אֵין לָנוּ בָּזֶה זִכְרוֹן לִיצִיאַת מִצְרַיִם, וְאֵין לָרוֹאֶה אוֹתָנוּ בְּטֵלִים מִמְּלָאכָה יְדִיעָה בָּזֶה, רַק הִיא כִּשְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת. אֲבָל יִהְיֶה בּוֹ זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית שֶׁנִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם שֶׁשָּׁבַת הַשֵּׁם וַיִּנָּפַשׁ. וְהָרָאוּי יוֹתֵר לוֹמַר כִּי בַּעֲבוּר הֱיוֹת יְצִיאַת מִצְרַיִם מוֹרָה עַל אֱלוֹהַּ קַדְמוֹן מְחַדֵּשׁ חָפֵץ וְיָכוֹל כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי בַּדִּבּוּר הָרִאשׁוֹן (שם שם ב), עַל כֵּן אָמַר בְּכָאן אִם יַעֲלֶה בְּלִבְּךָ סָפֵק עַל הַשַּׁבָּת הַמּוֹרָה עַל הַחִדּוּשׁ וְהַחֵפֶץ וְהַיְּכֹלֶת, תִּזְכֹּר מָה שֶׁרָאוּ עֵינֶיךָ בִּיצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁהִיא לְךָ לִרְאָיָה וּלְזֵכֶר. הִנֵּה הַשַּׁבָּת זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם וִיצִיאַת מִצְרַיִם זֵכֶר לַשַּׁבָּת, כִּי יִזָּכְרוּ בּוֹ וְיֹאמְרוּ הַשֵּׁם הוּא מְחַדֵּשׁ בַּכֹּל אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים וְעוֹשֶׂה בַּכֹּל כִּרְצוֹנוֹ, כִּי הוּא אֲשֶׁר בָּרָא הַכֹּל בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, וְזֶה טַעַם עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. וְהִנֵּה לֹא פֵּרֵשׁ כָּאן טַעַם הַשְּׁבִיתָה כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' וְגוֹ' שֶׁכְּבָר הֻזְכַּר זֶה פְּעָמִים רַבּוֹת בַּתּוֹרָה, אֲבָל אָמַר בִּקְצָרָה וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ, שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ שָׁבַת בּוֹ וַיִּנָּפַשׁ, וּבֵאֵר לָהֶם כִּי מִיְּצִיאַת מִצְרַיִם יֵדְעוּ שֶׁהוּא אָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם וְשָׁבַת מִמֶּנּוּ. וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת נוּכַל עוֹד לְהוֹסִיף בָּזֶה, כִּי הַדִּבּוּר הַזֶּה בְּשָׁמוֹר לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא, וְעַל כֵּן יְצַוֵּנוּ שֶׁנִּזְכֹּר אֶת הַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרוֹעַ הַנְּטוּיָה שֶׁרָאִינוּ בִּיצִיאַת מִצְרַיִם וּמִמֶּנּוּ לָנוּ הַיִּרְאָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שם יד לא) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וְעַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁתְּהֵא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בַּת זוּגוֹ לַשַּׁבָּת, כַּנִּרְמָז בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ (ב"ר יא ט), וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין:
בראשית רבה ט״ז:ה׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וגו' (בראשית ב, טו), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עִלָּה אוֹתוֹ, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה יד, ב): וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם וגו'. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר פִּתָּה אוֹתוֹ, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (הושע יד, ג): קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' וגו'. וַיַּנִּחֵהוּ, רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה. רַבִּי יוּדָן אָמַר הִנִּיחַ לוֹ וְהֵגֵן עָלָיו וְעִדְּנוֹ מִכָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר לְהַנִּיחוֹ וּלְהָגֵן עָלָיו וּלְעַדְּנוֹ מִכָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן. וַיַּנִּחֵהוּ, נָתַן לוֹ מִצְוַת שַׁבָּת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שמות כ, יא): וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. לְעָבְדָהּ, (שמות כ, ט): שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד. וּלְשָׁמְרָהּ, (דברים ה, יב): שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. דָּבָר אַחֵר לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, יב): תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים, וּכְתִיב (במדבר כח, ב): תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.
שמות רבה א׳:כ״ח - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם, רָאָה שֶׁאֵין לָהֶם מְנוּחָה, הָלַךְ וְאָמַר לְפַרְעֹה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד אִם אֵינוֹ נָח יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הוּא מֵת, וְאֵלּוּ עֲבָדֶיךָ אִם אֵין אַתָּה מֵנִיחַ לָהֶם יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הֵם מֵתִים. אָמַר לוֹ לֵךְ וַעֲשֵׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר, הָלַךְ משֶׁה וְתִקֵּן לָהֶם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לָנוּחַ. וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מָה רָאָה, אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, אֶחָד שֶׁלֹא שִׁנּוּ שְׁמוֹתָם [כמו שכתוב בשיר השירים רבה, ובויקרא רבה פרשה לב]. וּמִנַיִן שֶׁלֹא נֶחְשְׁדוּ עַל הָעֶרְוָה, שֶׁהֲרֵי אַחַת הָיְתָה וּפִרְסְמָהּ הַכָּתוּב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד, י יא): וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי וגו'. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה נוֹגְשִׂים הָיוּ מִן הַמִּצְרִיִּים וְשׁוֹטְרִים מִיִּשְׂרָאֵל, נוֹגֵשׂ מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה שׁוֹטְרִים. שׁוֹטֵר מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל. וְהָיוּ הַנּוֹגְשִׂים הוֹלְכִים לְבָתֵּי הַשּׁוֹטְרִים בָּהַשְׁכָּמָה לְהוֹצִיאָן לִמְלַאכְתָּן לִקְרִיאַת הַגֶּבֶר, פַּעַם אַחַת הָלַךְ נוֹגֵשׂ מִצְרִי אֵצֶל שׁוֹטֵר יִשְׂרָאֵל וְנָתַן עֵינָיו בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁהָיְתָה יְפַת תֹּאַר בְּלִי מוּם, עָמַד לִשְׁעַת קְרִיאַת הַגֶּבֶר וְהוֹצִיאוֹ מִבֵּיתוֹ, וְחָזַר הַמִּצְרִי וּבָא עַל אִשְׁתּוֹ וְהָיְתָה סְבוּרָה שֶׁהוּא בַּעֲלָהּ וְנִתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ, חָזַר בַּעֲלָהּ וּמָצָא הַמִּצְרִי יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ שָׁאַל אוֹתָהּ שֶׁמָּא נָגַע בָּךְ, אָמְרָה לוֹ הֵן, וּסְבוּרָה אֲנִי שֶׁאַתָּה הוּא, כֵּיוָן שֶׁיָּדַע הַנּוֹגֵשׂ שֶׁהִרְגִּישׁ בּוֹ הֶחֱזִירוֹ לַעֲבוֹדַת הַפֶּרֶךְ וְהָיָה מַכֶּה אוֹתוֹ וּמְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ. וְהָיָה משֶׁה רוֹאֶה אוֹתוֹ וּמַבִּיט בּוֹ וְרָאָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַה שֶּׁעָשָׂה בַּבַּיִת, וְרָאָה מַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת לוֹ בַּשָֹּׂדֶה, אָמַר וַדַּאי זֶה חַיָּב מִיתָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא כד, כא): וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבָּא עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁל דָּתָן, עַל כָּךְ חַיָּב הֲרִיגָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ, י): מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וגו', רָאָה מֶה עָשָׂה לוֹ בַּבַּיִת וּמֶה עָשָׂה לוֹ בַּשָֹּׂדֶה.
שמות רבה י״ב:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קלה, ו): כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה וגו', אָמַר דָּוִד אַף עַל פִּי שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (תהלים קטו, טז): הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרְיָא וּבְנֵי סוּרְיָא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי, כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן הַתּוֹרָה בִּטֵּל גְּזֵרָה רִאשׁוֹנָה וְאָמַר הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי, וּכְתִיב (שמות כד, ט): וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה', הֲרֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וגו'. כְּמוֹ כֵן כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אָמַר (בראשית א, ט): יִקָּווּ הַמַּיִם, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיַּבָּשָׁה יַם וּתְהוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ה, ח, ט, ו): הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם, וְאוֹמֵר (בראשית ז, יא): בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיָּם וּתְהוֹמוֹת יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, כט): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, וְאוֹמֵר (תהלים קו, ט): וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר. וְכֵן בְּמִצְרַיִם, בְּמשֶׁה שֶׁהָיָה בָּאָרֶץ, נָתַן לוֹ רְשׁוּת לִשְׁלֹט בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וגו'. לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד, לְפִי שֶׁשָֹּׂמוּ יִשְׂרָאֵל נוֹטְעֵי כְּרָמִים וְגַנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְאִילָנוֹת, לְפִיכָךְ הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד וְשִׁבַּר אֶת הַכֹּל. עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא שָׁמְעוּ לִדְבָרָיו מַה שֶּׁאָמַר לָהֶם (שמות ט, יט): שְׁלַח הָעֵז, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדַי שֶׁיָּבוֹא הַבָּרָד עַל הַכֹּל.
מדרש תנחומא, וארא ט״ו - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד (שמות ט, כב). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ (תהלים קלה, ו). הַשָּׁמַיִם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם (תהלים קטו, טז). מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר: בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרִיָּא, וּבְנֵי סוּרִיָּא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי. כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן אֶת הַתּוֹרָה, בִּטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאָמַר: הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים, וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי וְגוֹ' (שמות יט, כ). וּכְתִיב: וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' (שמות כד, א). הֱוֵי, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ וְגוֹ'.
כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אָמַר יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם (בראשית א, ט). וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ, עָשָׂה אֶת הַיָּם יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה (שמות יד, כט). הֱוֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה. בַּשָּׁמַיִם, נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד (שמות ט, כב). וּבָאָרֶץ, נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מֵהָעִנְיָן, כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי, וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ (שמות ח, יב), שֶׁלֹּא תָּמוּת בְּמַכּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ.
בראשית רבה צ״א:ה׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, כְּתִיב (משלי יא, כו): מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר. מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, זֶה פַּרְעֹה. וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר, זֶה יוֹסֵף. יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, זֶה פַּרְעֹה, שֶׁגָּנַז הַתְּבוּאָה בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן וְהָיוּ הַבְּרִיּוֹת מְקַלְּלִין אוֹתוֹ. אֲבָל יוֹסֵף זָן אֶת הָעוֹלָם בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן כָּרוֹעֶה הַזֶּה שֶׁמַּנְהִיג אֶת צֹאנוֹ, עָלָיו אָמַר דָּוִד (תהלים פ, ב): רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף, כְּשֶׁהָיָה רָעָב בִּימֵי דָוִד בִּקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים נְהֹג אֶת צֹאנְךָ כְּיוֹסֵף שֶׁזָּן אֶת הָעוֹלָם בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן. כֵּיוָן שֶׁחָזַק הָרָעָב בָּאָרֶץ נִתְקַבְּצוּ הַמִּצְרִים וּבָאוּ אֵצֶל יוֹסֵף אָמְרוּ לוֹ תְּנָה לָנוּ לֶחֶם, אָמַר לָהֶם אֱלֹהַי אֵינוֹ זָן אֶת הָעֲרֵלִים, לְכוּ וּמוֹלוּ אֶת עַצְמְכֶם וְאֶתֵּן לָכֶם. הָלְכוּ אֵצֶל פַּרְעֹה וְהָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִים לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מא, נה): וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאָמַר (בראשית מא, נה): לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ, אָמְרוּ לוֹ הָלַכְנוּ אֶצְלוֹ מְדַבֵּר אֵלֵינוּ דְּבָרִים רֵיקִים וְאוֹמֵר מוֹלוּ אֶת עַצְמְכֶם, אָמַר לָהֶם שׁוֹטִים לֹא כָךְ אָמַרְתִּי לָכֶם מִתְּחִלָּה עִבְדוּהוּ וּקְנוּ לְעַצְמְכֶם תְּבוּאָה, וְכִי לֹא הָיָה קוֹרֵא לָכֶם כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים שְׁנֵי הַשֹּׂבַע וְצִוָּה לָכֶם הֱיוּ יוֹדְעִים שֶׁרָעָב בָּא, אַתֶּם פָּשַׁעְתֶּם בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם, מִפְּנֵי מָה לֹא הִנַּחְתֶּם בְּבָתֵּיכֶם תְּבוּאָה שֶׁל שְׁנַיִם וְשָׁלשׁ וְאַרְבַּע שָׁנִים. אָמְרוּ לוֹ כָּל תְּבוּאָה שֶׁהָיָה בְּבָתֵּינוּ הִרְקִיבָה. אָמַר לָהֶם לֹא נִשְׁתַּיֵּר לָכֶם קֶמַח מֵאֶתְמוֹל, אָמְרוּ לוֹ אַף פַּת שֶׁהָיָה בַּסַּל הִרְקִיב. אָמַר לָהֶם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ, אָמַר לָהֶם אִם גּוֹזֵר עַל הַתְּבוּאָה וְנִרְקֶבֶת שֶׁמָּא יִגְזֹר עָלֵינוּ וְיַהַרְגֵנוּ. אָמַר לָהֶם לְכוּ אֶל יוֹסֵף, אִם יֹאמַר לָכֶם חִתְכוּ מִבְּשַׂרְכֶם שִׁמְעוּ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ. (בראשית מא, נו): וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי, רָאוּי הָיָה לַמִּקְרָא לוֹמַר עַל הָאָרֶץ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר עַל פְּנֵי, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹא הִתְחִיל הָרָעָב אֶלָּא בָּעֲשִׁירִים, שֶׁאֵין פְּנֵי הָאָרֶץ אֶלָּא עֲשִׁירִים, לְכָךְ נֶאֱמַר (משלי יא, כו): מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, בִּזְּמַן שֶׁאָדָם עָשִׁיר יֵשׁ לוֹ פָּנִים שְׂמֵחִים לִרְאוֹת אֶת חֲבֵרוֹ, וּבִזְמַן שֶׁאָדָם עָנִי אֵין לוֹ פָּנִים לִרְאוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְבַּיֵּשׁ מֵחֲבֵרוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם.
רש"י על בראשית מ״א:נ״ה - הטקסט מספריא
ותרעב כל ארץ מצרים. שֶׁהִרְקִיבָה תְבוּאָתָם שֶׁאָצְרוּ חוּץ מִשֶּׁל יוֹסֵף:
אשר יאמר לכם תעשו. לְפִי שֶׁהָיָה יוֹסֵף אוֹמֵר לָהֶם שֶׁיִּמּוֹלוּ, וּכְשֶׁבָּאוּ אֵצֶל פַּרְעֹה וְאוֹמְרִים: כָּךְ הוּא אוֹמֵר לָנוּ, אָמַר לָהֶם: וְלָמָּה לֹא צְבַרְתֶּם בָּר, וַהֲלֹא הִכְרִיז לָכֶם שֶׁשְּׁנֵי הָרָעָב בָּאִים? אָמְרוּ לוֹ: אָסַפְנוּ הַרְבֵּה וְהִרְקִיבָה, אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ; הֲרֵי גָּזַר עַל הַתְּבוּאָה וְהִרְקִיבָה, מַה אִם יִגְזֹר עָלֵינוּ וְנָמוּת!
ותרעב כל ארץ מצרים AND THE LAND OF EGYPT WAS FAMISHED — for all the grain they had stored up rotted except that of Joseph (cf. Genesis Rabbah 91:5)
אשר יאמר לכם תעשו WHAT HE SAITH TO YOU, DO — He gave them this order because Joseph had told them to be circumcised. When they came to Pharaoh and said, “Thus he bids us do otherwise he will give us no corn”, he asked them, “Why did you yourselves not lay up corn? Did he not publicly announce that years of famine were coming?” They answered him, “We gathered in much, but it has rotted”. He said to them, “If this be so — what he saith to you, do. See, he laid a decree upon the produce and it rotted; what will happen if he lays a decree upon us that we should die!” (cf. Genesis Rabbah 91:5)
מצוטט ב־3 עמודים
לקוטי שיחות 2
- כרך ל ‹ ויחי ‹ שיחה ב ‹ 247 לקו"ש ח"כ ע' 204
- כרך לב ‹ אמור ‹ שיחה א ‹ 130 לקו"ש ח"כ ע' 203