204

ובפרטיה – כיון שבמתן תורה בטלה הגזירה, ונקבע ש"העליונים ירדו לתחתונים"⁵¹, ובמיוחד לגבי שבת (הרי כשם שמצות מילה נעשית חפץ דמצוה⁵² כבר לפני מתן תורה) – "ציווך במרה", השבת צוותה כבר לגברא – הקדוש־ברוך־הוא "נתן" לישראל את הזמן של היום השביעי, את ה"חפצא" של שבת, כך שהוא "יהיה" אצלם חפצא של מצוה⁵³, וישפיע בתוך היהודי כאן למטה.

ו. יוסף לעומת שאר השבטים

ויש לומר, שזוהי המעלה של שמירת השבת על ידי יוסף לעומת שמירת השבת על ידי השבטים:

קיום המצוות על ידי האבות והשבטים לפני שנצטוו, נעשה באופן שאותו יכולה לחדש פעולת האדם. אך לא היה בכוחם לשנות את מציאותו וטבעו של ה"חפצא" מכפי שהוא נברא – ה"חפצא" (מצה וכדומה) לא נבדל על ידי פעולתם מחפצים אחרים שכמותו, ולא הפך לחפצא של מצוה. וכך לגבי השביתה בשבת על ידי השבטים, שהיתה זו רק פעולתו של הגברא, ואילו את ה"חפצא" של השבת כזמן, לא היה בכחם לשנות, ושביתתם ממלאכה רק היתה סימן ל"כי בו שבת...".

ואילו אצל יוסף, הרי שמירת השבת שלו מוזכרת במפורש בתורה, והיא נעשתה למציאות מיוחדת בעולם, מציאות נצחית⁵⁴.

ויש לומר, שהסיבה לכך היא:

ידועה⁵⁵ מעלתו של יוסף לעומת שאר השבטים: השבטים היו רועי צאן. זהו אופן של עבודה רוחנית אשר "גורם ההתבודדות"⁵⁶ והתנתקות מעניני העולם, ולכן היו פעולותיהם, כולל שמירת השבת "מנותקות" מן העולם. פעולתם בענין "בו שבת" לא שינתה את הזמן בעולם. לעומת זאת יוסף עבד בתוך מצרים, "ערות הארץ". ולא זו בלבד שמצרים לא עכבה אותו בעבודת ה', אלא שבהיותו במצרים היה הוא המושל והשליט על מצרים "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים"⁵⁷, ולא רק לגבי הגשמיות – "וישבור למצרים...", כי אם גם בקשר לרוחניות – יוסף הביא לידי כך "שימולו"⁵⁸.

וכיון שבהיותו "למטה" – במצרים,